שמחת פורים - הרב יעקב שפירא שליט"א

'משנכנס אדר מרבין בשמחה'

המשנה בתענית אומרת: 'משנכנס אדר מרבים בשמחה'. על איזו שמחה מדובר?

הרמב'ם כותב בהלכות מגילה (סוף פרק ב'): 'מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'. העיקר זה לשמח את הזולת, ובפרט בפורים.

(באיגרת הגר'א כתוב באחת הנוסחאות: 'עיקר התורה לשמח את האחרים'. מי שהופך את התורה לספר העצבות עלי אדמות טועה. מי שחושב שאם הוא נהנה מסברא טובה הוא ממעט ב'לשמה' שלו מכיוון שיש לו איזה תענוג, גם הראשונים וגם האחרונים כותבים שזה לא נכון. ה'אגלי טל' כותב בהקדמתו שזו טעות מצויה בין ה'לומדים' (במלעיל...), שאם לאדם יש איזשהו תענוג זה ממעט משהו ב'לשמה'. הוא כותב שהקב'ה רוצה שיתענגו בד'ת, 'והערב נא' - לשון מתיקות, ואז – 'גם בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל'. איך מגיעים לזה? ע'י הלימוד עצמו. כל בר דעת יודע שאדם שנהנה אפי' פעם אחת מסברא טובה, מחבור'ה טובה, מאיזה הספק, זה מחבב עליו את התורה. החיבוב של התורה מגיע הרבה יותר בדרכים האלה מאשר ללמוד הרבה דפים, שזה טוב מאוד, אבל זה גורם לפעמים לשכוח קצת את העיון.).

אומר הרמב'ם, זה עיקר השמחה בפורים - לשמח עניים. ומי שעושה את זה, 'הרי זה דומה לשכינה'. אני חושב שלכן כתוב שפורים לא ייבטל גם לעתיד לבוא. ע'ד דברי הרמב'ם בהלכות בית הבחירה, שכותב, שקדושת המקדש לא בטלה לעולם, מכיוון שהמקדש זה מקום השראת השכינה, ושכינה לא בטלה לעולם. ממילא, אם בפורים יש לנו מצווה כזאת שמי שעושה אותה 'ה'ז דומה לשכינה', אז היכן שיש שכינה השכינה לא בטלה. ולכן ימי הפורים 'לא יעברו... וזכרם לא יסוף מזרעם'.
אומר בעל ספר 'המכתם': מה שאומרת המשנה 'משנכנס אדר מרבין בשמחה', הכוונה היא לרמב'ם הזה. אל תחכה עד ימי הפורים כדי לשמח מישהו אחר, אלא תתחיל את זה כבר מר'ח. לא רק כדי שנתרגל לזה, ולא רק כדי שהאחרים ירגישו טוב, אלא מכיוון שזו המהות של ימי הפורים, לשמח גם את האחרים, להיות דומים לשכינה. אבל אם יש משהו בעולם שגורם לסילוק שכינה - השמחה קטנה יותר.

'שיבנה בית המקדש במהרה בימינו'

'ויהי בימי אחשוורוש הוא אחשוורוש'. אומרת הגמרא: 'הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו'. מדוע? בתחילה הוא באמת היה רשע, אבל בסוף המגילה הוא השיב את הספרים מחשבת המן, הוא נתן לאסתר את בית המן, הוא ביטל את כל הגזירות, אז מדוע 'ועד סופו'? [ה'עולם' אומרים שזה בגלל שבסוף המגילה הוא שם מס על איי הים...]

מי היו עשרת בני המן? הם אלו שעליהם נאמר בעזרא ונחמיה: 'ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים'. הם אלו ששכנעו את אחשוורוש להפסיק את בניית ביהמ'ק. (למה להפסיק את הבניה בירושלים? מפני שא'א לעשות שלום בלי זה...) הם אלו 'צרי יהודה'. אז נכון שאחשוורוש ביטל את הגזירה של 'להשמיד להרוג ולאבד', אבל את הגזירה הזאת - שלא לבנות את ביהמ'ק וירושלים, לא כתוב בשום מקום שאחשוורוש ביטל. לכן אומרים חז'ל, 'הוא ברשעתו מתחילתו ועד סופו'. אם הוא היה מחזיר את המצב לקדמותו, אם הוא היה מעביר את השגרירות לירושלים, יכול להיות שהיחס אליו היה משתנה. אבל אם הוא לא עשה את זה – 'הוא ברשעתו מתחילתו ועד סופו'. מדוע? מפני שכשיש מיעוט בכבוד השכינה, כשיש מיעוט במלכות ה' בעולם, הוא ברשעתו מתחילה ועד סוף.

כותב הרב ב'עולת ראי''ה: מדוע אחרי שהתפללנו תפילת שמונה עשרה, וביקשנו בה על ירושלים, על אישי ישראל, על ציון, על הקרבנות, מדוע בסופה אנו צריכים לבקש שוב 'שתבנה בית המקדש במהרה וימינו ותן חלקנו בתורתך'?

אומר הרב יסוד עצום מאוד מאוד: בתפילת שמונה עשרה כל אחת מהבקשות היא יחידה בפנ'ע. לאחר כל הבקשות הללו, לאחר התפילה, אנו אומרים לקב'ה: כל החסרונות שמנינו בשמונה עשרה, כל הבקשות שאנחנו רוצים שיתמלאו - הכל נובע מחסרון אחד יסודי - שאין בית מקדש. הגמ' בסוף סוטה (מ'ח.) מביאה רשימה של דברים שבטלו כתוצאה מחורבן הבית. שום דבר נורמלי לא קיים כמו שהוא אמור להיות כל עוד שבית המקדש לא נבנה. ע'ז מתפללים לקב'ה אחרי השמונה עשרה - מנינו לפניך את כל מה שצריך, אבל מתי השמחה תהיה שלימה? מתי מילוי המשאלות של כל אדם, של כל הציבור יגיע באמת ליעודו? כשהדבר היסודי והשורשי שמביא לכל החסרונות בעולם יהיה - הכל יהיה. כל עוד שאין בית מקדש, כל עוד יש איזו שהיא גזירה של 'אחשוורוש' כלשהוא במקום כלשהוא, העולם לא הגיע לתיקונו, אין מציאות של שמחה שלמה.

(אני לא מדבר כרגע על בניית המקדש עצמו מפני שזו שאלה הלכתית מי יבנה אותו.
מספרים שהרב זצ'ל אמר על הגאון מטעבריג שהיה כהן, שאם היו צריכים לבנות את המקדש בימיו, אז הוא היה כזה גדול בתורה שהוא היה יכול לומר למעשה בדיוק מה לעשות.
[הוא נפטר יחסית צעיר אחרי שנה וחצי - שנתיים שלימד פה בישיבה. והרב זצ'ל כתב את הנוסח של המצבה שלו.
אחד מתלמידיו המובהקים היה ר' אהרן שמואל יודלביץ'. הוא היה צדיק יסוד עולם, חתנו של ר' אריה לווין. הוא התייתם בצעירותו, ור' אריה אימץ אותו וגידל אותו אצלו בבית. ר' אריה ראה את מעלותיו, ובשלב מסויים הוא הציע לו את בתו. אמר לו ר' שמואל אהרן יודלביץ': אני לא יכול להסכים, כיוון שכתוב 'עד שיראנה'. שמעתם פעם דבר כזה? הוא אימץ אותו, הוא גדל אצלו בבית. אבל הוא לא ידע איך היא נראית.
כשהוא נפטר, הוא כתב בצוואה שלו שהוא רוצה להיטמן ליד מורו ורבו בהר הזיתים. וכשהוא נפטר הלכו לחפש שם מקום לא מצאו – הכל היה מלא מצבות. גם הרב אלישיב היה חתנו של ר' אריה לוין, אז הלכו לשאול אותו מה לעשות. הוא אמר: אם צדיק יסוד עולם כזה כותב, צריך למצוא פתרון. הלכו וחיפשו בכ'ז, ומצאו שהמצבה ליד הרב מטעבריג לא גבוהה, היא מונחת על הקרקע. הרימו אותה, והתברר שאין שם בכלל קבר, וזה בסה'כ חלק עליון של מצבה שנפלה בזמן שהירדנים עשו מהומות בהר הזיתים.])

הגמ' בחגיגה (ה':) אומרת: 'ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו? לא קשיא. הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובבתי בראי לא? והא כתיב: ויקרא אדני ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק. שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו. שנאמר: הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון'.

מה הגמרא אומרת פה? שיש לקב'ה בתי בראי, ויש בתי גואי, ומה שכתוב שיש שמחה לקב'ה זה רק בחוץ אבל במסתרים תבכה נפשי. שהקב'ה שמח רק כלפי חוץ? מה הפשט?

כותב הרב ב'אורות הקודש' (חלק ג' עמ' קפט'): 'יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות... קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה... הנחמה המהירה היא מדת ראובן, שנטל נחלה מבוהלת, בעבר הירדן, והיה ראש לגולים...'.

מה כותב פה הרב? כשמדברים על המקדש, על הקודש - לא יעזרו כל השמחות שיש בעולם, בחוץ. מדוע? מפני שהשמחה האמיתית שאמורה לשרות בעולם בכללותו, ואצל כל אדם באופן פרטי, זו רק שמחה שנובעת מבפנים. כמה שהאדם מחובר יותר אל הקודש, יש לו שמחה יותר אמיתית. אם בית המקדש קיים, אז יש שמחה אמיתית. כשבית המקדש וכל דבר שבקדושה נמצא במינון נמוך, חסרה השמחה האמיתית.

אם כן, על מה אנחנו שמחים בפורים? הרי אחשוורוש היה ברשעתו מתחילה ועד סוף?

זה מה שאומר הרב - בפורים ישנם גם ציוויים שמחברים אותנו לשכינה שחסרה כל עוד שאין בית מקדש. מפני שאחרי אחשוורוש, כמו שכתוב בספר עזרא ונחמיה, חזרו לבנות את ירושלים. המשיכו בפעילות כדי לבנות את בית המקדש. כלומר, פורים היה המפתח לא רק לבנייה של המקדש, אלא גם כדי להביא לעולם כולו שמחה. לגרום לכך שגם השמחה של הקב'ה לא תהיה רק בבתי בראי, אלא גם בבתי גואי, גם בפנים. שהשמחה תהיה אמיתית ופנימית.

זה אולי עומק מה שכותב הר'ן בתחילת מסכת מגילה. למה חילקו בין פרזים בי'ד למוקפין בט'ו? בשום מצווה לא מצינו דבר כזה?

אומר הר'ן בשם הירושלמי: לחלוק כבוד לא'י. שבאותו הזמן א'י היתה חריבה. ולא יכול להיות שתהיה איזושהיא שמחה בגולה בלי לזכור את א'י. לכן כדי לזכור את א'י גם בזמן שיש שמחה בחו'ל, לכן תיקנו מוקפין מימות יהושע בן נון בט'ו. בלי א'י, בלי חיבור אליה, כמה שמחה שתהיה - היא לא תהיה שלימה. זו המהות של ימי הפורים.