הרב יהודה עמיטל ז"ל
ניגוד קוטבי יש בין היהדות למתירנות, ועל כך אין צורך לערוך סימפוזיונים. את הבעיה שאני מבקש לעסוק בה אני מנסח כך: כלום יש מגע כלשהו, מבחינה רעיונית, בין היסודות הרעיוניים של המתירנות ובין היהדות. בדברי לא אוכל להתיחס לתרבות המערב ולמוסר המערב. פשוט אין לי ידיעות בהן. אני מכיר את תרבות המערב רק במידה שאני בא במגע איתה על ידי מיני כלים שוליים, במגע יומיומי עם כל מיני דברים שמגיעים אלי. אני חייב גם לומר את האמת שלא קראתי על מתירנות, אני רק מכיר אותה כמו שהיא משתקפת ליהודי שמדי פעם בפעם פותח עיתון, או מטייל בחוצות ירושלים ונפגש עם טיפוסים שונים, המעידים על עצמם, שהם דוגלים בדגל המתירנות. וכן, אני מבין שכל זרם שמצליח להשתלט על בני אדם וכובש לבבות, הרי זה בא לו מכוח הקסם המוסרי שיש בו. אם אני מחפש את הקסם שיש במתירנות, שהודות לאותו קסם, נדמה לי, עלה בידה לרכוש לבבות, אז אני שואל את עצמי: כלום יש קשר ביסוד הרעיוני, בטרם שהסתלף, בין מתירנות לבין היהדות?
אנסח את דברי בצורה רבנית, בעזרת הפסוק שחז"ל דורשים אותו, אולי כך יובנו הדברים יותר. הגמרא (מגילה ו.) אומרת: "מאי דכתיב 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' (זכריה ט', ז'). 'והסירותי דמיו מפיו' - זה בית במיא שלהן, 'ושיקוציו מבין שיניו' - זה בית גליא שלהן, כלומר אסיר ראשי עבודה זרה שלהם. 'ונשאר גם הוא לאלהינו' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. 'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' - אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים". אחרי שהקב"ה מבטיח 'והסירותי דמיו מפיו' אז הם ישמשו מקומות, שבהם ילמדו תורה. הגמרא מדברת על בית מדרש מבחינה פיסית. והרב קוק זצ"ל מדבר גם על בתי מדרש של גויים, על אסכולות של גויים. יש זרמים רוחניים אצל גויים, אשר היום פיהם מלא דם ושיקוצים, אולם כאשר הדם יוסר 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו' יוכלו אף הם להכנס לתוך היהדות. בזאת אני רוצה להתיחס למתירנות ולבדוק, אם נסיר דמיו מפיו ואת שיקוציו מבין שניו, כלום נכול למצוא איזה קשר בינה לבין היהדות, והאם בכלל עדיין ישאר שם משהו שיוכל לשמש את היהדות?
אני, כפי הבנתי, ואני שוב חוזר ומדגיש, שלא קראתי, אינני יודע את מרקוזה ואיני יודע אם הוא נביא של המתירנות. אולם כפי שנראה לי אני רואה כאן שני רעיונות שהם עשויים להיות יסוד מוסרי של המתירנות: הרעיון האחד הוא שחרור אדם מכל כבלים חברתיים. חרות, כפירה בכוחה של החברה להטיל מרות על בני אדם. החברה מטילה מרות על בני אדם בדרכים שונות. הדרך המקובלת היא באמצעות החוק על ידי בתי המחוקקים, הרשויות המבצעות והמשטרה. אולם למעשה יש חוקים בלתי כתובים, שתוקפם הרבה יותר חזק מן החוקים הכתובים. יש לחץ חברתי. החברה מתוך מוסכמות חברתיות לוחצת על היחיד, מעמידה דרישות בפני האדם, ומטילה עליו הגבלות. החברה מנצלת חולשה מסוימת באדם, אשר נקרא לה "בושה". בשל בושה זו מגביל האדם את עצמו. אבל ההגבלה הזאת באה מתוך לחץ חברתי. באה המתירנות ואומרת: אין מקום לבושה, אדם צריך להיות משוחרר. למעשה משועבד האדם, הוא עבד לחברה, לכל מיני מוסכמות חברתיות, הוא מתבייש. ואת העובדה הזאת, את החולשה הזאת, שהוא מתבייש הם מנצלים. משום כך הוא מוגבל, הוא עבד. יש לשחרר אותו. רעיון החירות הוא רעיון כובש לבבות ויכול להדליק לבבות. הדבר השני הוא קדושת המתירנות - אם מותר להשתמש בביטוי "קדושה" ביחס למתירנות. כלומר, כל מה שטבעי הוא טוב ויפה ונכון. זה הקריטריון היחיד.
והנה, באשר לנקודה הראשונה שהעליתי אומרת היהדות: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים", כלום פירושו של דבר הוא, שהיהדות אומרת כי אין בני אדם יכולים להטיל מרות איש על רעהו, ומכאן שאנחנו נוכל ללכת יד ביד, עם רעיון של המתירנות?! אכן, באמת אין איסורים. שום בן אדם אינו יכול להטיל איסורים על רעהו. חברה אף היא אינה יכולה להטיל איסורים. יש רק מקור אחד של איסור - זה המקור האלוהי. מעבר לזה אין. מובן, במקום שאין אמונה, אז המסקנה היא מתירנות. במקום שיש אמונה יש צורך לקבל עול מלכות שמים.
האם מביאים הרעיונות האלה את האנושות שתכיר כי עליה לקבל עול מלכות שמים, משום ששום כבלים אחרים אינם קיימים בעולם? או שמא מתנגדת היהדות לעצם התפיסה הזאת? דומה שהיהדות כולה מכרזת ואומרת, כי החברה האנושית יכולה להטיל מרות על בני אדם. אין התורה נבנית על חורבנה של החברה האנושית. "אלמלא תורה - אומרת הגמרא - היינו לומדים צניעות מחתול, עריות מיונה, גזל מנמלה" - היינו מגיעים לאיסורים, גם ללא התורה. על עמון ומואב נאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". מה רעה עשו? אני לא מצאתי בין שבע מצוות מצוה זו, שצריכים לקדם בלחם ובמים. אין שום צו אלוהי אבל זו הרגשה טבעית של בני אדם, וזה מחייב. ועם שאינו מקבל עליו את החובה הזאת - נדון לדראון עולם.
חז"ל מדגישים שיש משהו הקודם ליראת שמים וליראת החטא - זו הבושה. הגמרא אומרת (שבת קי"ט:): "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר 'הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו, לכן יפלו בנופלים, בעת פקדתים יכשלו אמר ה'".
עוד אומרת הגמרא (נדרים כ.): "'בעבור תהיה יראתו על פניכם' - זו הבושה. 'לבלתי תחטאו' - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת החטא. מכאן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל המתבייש לא במהרה חוטא. מי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני". היסוד המחייב את האדם לקבל מוסכמות חברתיות, להטיל עליו הגבלות הוא הבושה. והוא הדבר אשר נגדו נלחמת המתירנות, ואשר עליו הכריזה מלחמה. (ברכות כ"ח:) "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" - אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו. התורה מכירה שיש באדם צלם אלהי, ומה שאדם מחייב, ומה שחברה דורשת יש בהם מן המחייב. מבחינה זאת אנו אומרים: הכל במתירנות שיקוץ ודם. "לא ידבק בך מאומה מן החרם" - אין לנו שום שפה משותפת עם המתירנות.
ובאשר לרעיון השני, האומר שכל מה שהוא טבעי הוא מותר, נביא דברי חז"ל מפי המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב'): "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם?" שהיה טורנוסרופוס סבור כי מעשי האדם פחותים ממעשי הטבע, באשר הטבע פועל אלוהי. השיב לו רבי עקיבא "של בשר ודם!". מתפתח בינהם ויכוח ולבסוף מקשה טורנוסרופוס ממצות מילה: "מדוע אתם מולין?" ואמר לו: "הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם הם נאים משל הקב"ה". הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות ושאלו, מה עדיף ממה? שוב חוזר טורנוסרופוס לשאלת המילה - אם השלמות היא באדם הנימול מדוע אינו נולד כזה? חוזר רבי עקיבא ואומר, שגם גמר הלידה אינו אלא בחיתוך וריד הטבור, שבלעדיו אין לידה.
מכאן - "אין בטבע ההשלמה בעצמה": הטבע כשלעצמו הוא ערל כשאינו מתורבת בידי אדם. בגולמיותו הריהו עיוות. אין קדושה לטבע כמות שהוא. הטבע מתעלה ומתקדש כשהוא משתכלל בידי האדם ומתקדש על ידו. ואת צרכיו הטבעיים יכול האדם למלא רק תוך ריסון והכוונה.
לדעתי אין במתירנות שום רעיון חדש, כבר היה לעולמים. זה רעיון ישן נושן, הרעיון של פעור. כיצד עבדו לפעור? מספרים לנו רבותינו ז"ל (ילק"ש בלק כ"ד): "מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם: הביאו לי פר אחד, שאנו מקריבים לו, או איל אחד. אמרו לו: אין אנו זוקקים לך בכך". לאותו שליט מובן מאליו היה, שכל עבודה לאליל צריכה לקרבנות. וכוהני הפעור העמידו אותו על טעותו. כל תמציתה של עבודת פעור - היא נגד קרבנות. וכתיאורו המדהים של רש"י (במדבר כ"ד ג'): "פעור - על שם שפוערים לפניו פי הטבעת ומוציאים רעי, זו היא עבודתו". אכן דרך עבודה של חזרה אל הטבע עצמו, אל כל המכוער שבו, אל הפסולת שבטבע, אל מה שבדיוטות התחתונות שבנפש. זאת היא עבודת הפעור! וזו היא בעצם המתירנות בגילגולה הקדמוני. אין צורך בקרבנות, עשה הכל בלי מעצורים.
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" כשהוא בא להסביר את מצוות לבישת מכנסיים של הכהנים, הבאים לכסות בשר ערווה, כותב: "וכבר ידעת פירסום עבודת 'פעור' בזמנים ההם אשר בגילוי הערווה - ומפני זה ציוה הכהנים לעשות מכנסיים "לכסות בשר ערווה" בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות - 'אשר לא תגלה ערוותך עליו'". השאלה נשאלת, האם בעריות כשלעצמן אין פסול? מדוע נזקק הרמב"ם לעניין זה של עריות בהרחבה כזאת בהזכרת פעור. אלא מלחמה נגד יצרים היא מבחינה רעיונית מלחמה קלה. מדובר, כמובן, באדם המכיר בכך, שיש לכבוש את היצרים, אך בהפקרות ניחא ליה - לא נגד זה התורה נלחמת. התורה נלחמת נגד האידיאולוגיה של תאוות יצרים, באידיאולוגיה של מתירנות. מלחמתה של היהדות היא נגד פעור, נגד עירטול פיזי, התערטלות נפשית. ועדיין אנו רואים יהודים העובדים לפעור בגילגולה בעידן המודרני. ומלחמת תמיד זו בפעור מסמלת לנו קבורתו של משה: "ויקבור אותו בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור". המקובלים מדברים על כך הרבה ואומרים שכל הזמן קיים עימות בין משה רבינו לבין הפעור. שני ניגודים הם. ועל זה נאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". אין לנו איפוא שום שפה משותפת עם המתירנים והמתירנות. זו אידיאולוגיה של הפקרות, לבוש מודרני של עבודה לבעל פעור.
ומכאן יש לזכור: כל אותם ביטויים של מתירנות העוברים אלינו, אפילו בצורה מתורבתת, גם לכך יש השלכות עמוקות. כל מי שמבין קצת בפסיכולוגית המעמקים יודע שאי אפשר להשתחרר מזה. כל ביטוי של הזדהות, גם אם אדם איננו מזדהה מבחינה רעיונית עם המתירנות, אבל הוא מחקה מעשיהם מבחינת הופעה חיצנוית - בסופו של דבר מחדיר בתודעתו הזדהות.
ישנן הופעות מרושלות ותופעות של רישול. היה זמן, הייתי צעיר, גם אני התלהבתי: מה ערך יש להופעה, כשאפשר ללכת בצורה חופשית! אבל כשמלווה לכך תופעה של הכרזת תגר, מלחמה נגד מוסכמות החברה, הרי זאת עבודה זרה! נגד זה יש להילחם. כל היהדות היא מסגרות. ולא מצאתי שום לימוד זכות למתירנות ולספיחיה. רע הדבר מאד כשאנו מגיעים לכך שמתירנות חוזרת לארץ ישראל. אינני יודע אם מבחינה היסטורית היה יום קשה לישראל כאותו יום אשר פתחו בו בית מסחר למין בתל אביב. ואני חושב, המלחמה על כך צריכה להיות מלחמתה של היהדות הדתית. אין לך דבר מנוגד מזה: אתה הולך ברחוב ואתה רואה כל ההופעה המתירנית עם כיפה על הראש! ה' ירחם. תמיד יש לי חשק להוריד את הכיפה מעל הראש המגודל הזה. וכלום יש מקום להכניס לבית מדרש דברים אלה?!
בכל אופן, מה שאני מבין במתירנות, לא יכול להיכנס לגבול ישראל כלל וכלל. ועל זה נאמר: "לא ידבק בך מאומה מן החרם".
ניגוד קוטבי יש בין היהדות למתירנות, ועל כך אין צורך לערוך סימפוזיונים. את הבעיה שאני מבקש לעסוק בה אני מנסח כך: כלום יש מגע כלשהו, מבחינה רעיונית, בין היסודות הרעיוניים של המתירנות ובין היהדות. בדברי לא אוכל להתיחס לתרבות המערב ולמוסר המערב. פשוט אין לי ידיעות בהן. אני מכיר את תרבות המערב רק במידה שאני בא במגע איתה על ידי מיני כלים שוליים, במגע יומיומי עם כל מיני דברים שמגיעים אלי. אני חייב גם לומר את האמת שלא קראתי על מתירנות, אני רק מכיר אותה כמו שהיא משתקפת ליהודי שמדי פעם בפעם פותח עיתון, או מטייל בחוצות ירושלים ונפגש עם טיפוסים שונים, המעידים על עצמם, שהם דוגלים בדגל המתירנות. וכן, אני מבין שכל זרם שמצליח להשתלט על בני אדם וכובש לבבות, הרי זה בא לו מכוח הקסם המוסרי שיש בו. אם אני מחפש את הקסם שיש במתירנות, שהודות לאותו קסם, נדמה לי, עלה בידה לרכוש לבבות, אז אני שואל את עצמי: כלום יש קשר ביסוד הרעיוני, בטרם שהסתלף, בין מתירנות לבין היהדות?
אנסח את דברי בצורה רבנית, בעזרת הפסוק שחז"ל דורשים אותו, אולי כך יובנו הדברים יותר. הגמרא (מגילה ו.) אומרת: "מאי דכתיב 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שיניו, ונשאר גם הוא לאלהינו, והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' (זכריה ט', ז'). 'והסירותי דמיו מפיו' - זה בית במיא שלהן, 'ושיקוציו מבין שיניו' - זה בית גליא שלהן, כלומר אסיר ראשי עבודה זרה שלהם. 'ונשאר גם הוא לאלהינו' - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. 'והיה כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי' - אלו תראטריות וקרקסיות שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים". אחרי שהקב"ה מבטיח 'והסירותי דמיו מפיו' אז הם ישמשו מקומות, שבהם ילמדו תורה. הגמרא מדברת על בית מדרש מבחינה פיסית. והרב קוק זצ"ל מדבר גם על בתי מדרש של גויים, על אסכולות של גויים. יש זרמים רוחניים אצל גויים, אשר היום פיהם מלא דם ושיקוצים, אולם כאשר הדם יוסר 'והסירותי דמיו מפיו ושיקוציו מבין שניו' יוכלו אף הם להכנס לתוך היהדות. בזאת אני רוצה להתיחס למתירנות ולבדוק, אם נסיר דמיו מפיו ואת שיקוציו מבין שניו, כלום נכול למצוא איזה קשר בינה לבין היהדות, והאם בכלל עדיין ישאר שם משהו שיוכל לשמש את היהדות?
אני, כפי הבנתי, ואני שוב חוזר ומדגיש, שלא קראתי, אינני יודע את מרקוזה ואיני יודע אם הוא נביא של המתירנות. אולם כפי שנראה לי אני רואה כאן שני רעיונות שהם עשויים להיות יסוד מוסרי של המתירנות: הרעיון האחד הוא שחרור אדם מכל כבלים חברתיים. חרות, כפירה בכוחה של החברה להטיל מרות על בני אדם. החברה מטילה מרות על בני אדם בדרכים שונות. הדרך המקובלת היא באמצעות החוק על ידי בתי המחוקקים, הרשויות המבצעות והמשטרה. אולם למעשה יש חוקים בלתי כתובים, שתוקפם הרבה יותר חזק מן החוקים הכתובים. יש לחץ חברתי. החברה מתוך מוסכמות חברתיות לוחצת על היחיד, מעמידה דרישות בפני האדם, ומטילה עליו הגבלות. החברה מנצלת חולשה מסוימת באדם, אשר נקרא לה "בושה". בשל בושה זו מגביל האדם את עצמו. אבל ההגבלה הזאת באה מתוך לחץ חברתי. באה המתירנות ואומרת: אין מקום לבושה, אדם צריך להיות משוחרר. למעשה משועבד האדם, הוא עבד לחברה, לכל מיני מוסכמות חברתיות, הוא מתבייש. ואת העובדה הזאת, את החולשה הזאת, שהוא מתבייש הם מנצלים. משום כך הוא מוגבל, הוא עבד. יש לשחרר אותו. רעיון החירות הוא רעיון כובש לבבות ויכול להדליק לבבות. הדבר השני הוא קדושת המתירנות - אם מותר להשתמש בביטוי "קדושה" ביחס למתירנות. כלומר, כל מה שטבעי הוא טוב ויפה ונכון. זה הקריטריון היחיד.
והנה, באשר לנקודה הראשונה שהעליתי אומרת היהדות: "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם ולא עבדים לעבדים", כלום פירושו של דבר הוא, שהיהדות אומרת כי אין בני אדם יכולים להטיל מרות איש על רעהו, ומכאן שאנחנו נוכל ללכת יד ביד, עם רעיון של המתירנות?! אכן, באמת אין איסורים. שום בן אדם אינו יכול להטיל איסורים על רעהו. חברה אף היא אינה יכולה להטיל איסורים. יש רק מקור אחד של איסור - זה המקור האלוהי. מעבר לזה אין. מובן, במקום שאין אמונה, אז המסקנה היא מתירנות. במקום שיש אמונה יש צורך לקבל עול מלכות שמים.
האם מביאים הרעיונות האלה את האנושות שתכיר כי עליה לקבל עול מלכות שמים, משום ששום כבלים אחרים אינם קיימים בעולם? או שמא מתנגדת היהדות לעצם התפיסה הזאת? דומה שהיהדות כולה מכרזת ואומרת, כי החברה האנושית יכולה להטיל מרות על בני אדם. אין התורה נבנית על חורבנה של החברה האנושית. "אלמלא תורה - אומרת הגמרא - היינו לומדים צניעות מחתול, עריות מיונה, גזל מנמלה" - היינו מגיעים לאיסורים, גם ללא התורה. על עמון ומואב נאמר: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם. על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים". מה רעה עשו? אני לא מצאתי בין שבע מצוות מצוה זו, שצריכים לקדם בלחם ובמים. אין שום צו אלוהי אבל זו הרגשה טבעית של בני אדם, וזה מחייב. ועם שאינו מקבל עליו את החובה הזאת - נדון לדראון עולם.
חז"ל מדגישים שיש משהו הקודם ליראת שמים וליראת החטא - זו הבושה. הגמרא אומרת (שבת קי"ט:): "לא חרבה ירושלים, אלא מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה, שנאמר 'הובישו כי תועבה עשו, גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו, לכן יפלו בנופלים, בעת פקדתים יכשלו אמר ה'".
עוד אומרת הגמרא (נדרים כ.): "'בעבור תהיה יראתו על פניכם' - זו הבושה. 'לבלתי תחטאו' - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת החטא. מכאן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל המתבייש לא במהרה חוטא. מי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני". היסוד המחייב את האדם לקבל מוסכמות חברתיות, להטיל עליו הגבלות הוא הבושה. והוא הדבר אשר נגדו נלחמת המתירנות, ואשר עליו הכריזה מלחמה. (ברכות כ"ח:) "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" - אמר ר' יוחנן בן זכאי לתלמידיו. התורה מכירה שיש באדם צלם אלהי, ומה שאדם מחייב, ומה שחברה דורשת יש בהם מן המחייב. מבחינה זאת אנו אומרים: הכל במתירנות שיקוץ ודם. "לא ידבק בך מאומה מן החרם" - אין לנו שום שפה משותפת עם המתירנות.
ובאשר לרעיון השני, האומר שכל מה שהוא טבעי הוא מותר, נביא דברי חז"ל מפי המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק ב'): "שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא איזו מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם?" שהיה טורנוסרופוס סבור כי מעשי האדם פחותים ממעשי הטבע, באשר הטבע פועל אלוהי. השיב לו רבי עקיבא "של בשר ודם!". מתפתח בינהם ויכוח ולבסוף מקשה טורנוסרופוס ממצות מילה: "מדוע אתם מולין?" ואמר לו: "הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשי בני אדם הם נאים משל הקב"ה". הביא לו רבי עקיבא שבלים וגלוסקאות ושאלו, מה עדיף ממה? שוב חוזר טורנוסרופוס לשאלת המילה - אם השלמות היא באדם הנימול מדוע אינו נולד כזה? חוזר רבי עקיבא ואומר, שגם גמר הלידה אינו אלא בחיתוך וריד הטבור, שבלעדיו אין לידה.
מכאן - "אין בטבע ההשלמה בעצמה": הטבע כשלעצמו הוא ערל כשאינו מתורבת בידי אדם. בגולמיותו הריהו עיוות. אין קדושה לטבע כמות שהוא. הטבע מתעלה ומתקדש כשהוא משתכלל בידי האדם ומתקדש על ידו. ואת צרכיו הטבעיים יכול האדם למלא רק תוך ריסון והכוונה.
לדעתי אין במתירנות שום רעיון חדש, כבר היה לעולמים. זה רעיון ישן נושן, הרעיון של פעור. כיצד עבדו לפעור? מספרים לנו רבותינו ז"ל (ילק"ש בלק כ"ד): "מעשה בשלטון אחד שבא ממדינת הים להשתחוות לפעור. אמר להם: הביאו לי פר אחד, שאנו מקריבים לו, או איל אחד. אמרו לו: אין אנו זוקקים לך בכך". לאותו שליט מובן מאליו היה, שכל עבודה לאליל צריכה לקרבנות. וכוהני הפעור העמידו אותו על טעותו. כל תמציתה של עבודת פעור - היא נגד קרבנות. וכתיאורו המדהים של רש"י (במדבר כ"ד ג'): "פעור - על שם שפוערים לפניו פי הטבעת ומוציאים רעי, זו היא עבודתו". אכן דרך עבודה של חזרה אל הטבע עצמו, אל כל המכוער שבו, אל הפסולת שבטבע, אל מה שבדיוטות התחתונות שבנפש. זאת היא עבודת הפעור! וזו היא בעצם המתירנות בגילגולה הקדמוני. אין צורך בקרבנות, עשה הכל בלי מעצורים.
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" כשהוא בא להסביר את מצוות לבישת מכנסיים של הכהנים, הבאים לכסות בשר ערווה, כותב: "וכבר ידעת פירסום עבודת 'פעור' בזמנים ההם אשר בגילוי הערווה - ומפני זה ציוה הכהנים לעשות מכנסיים "לכסות בשר ערווה" בעת העבודה ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות - 'אשר לא תגלה ערוותך עליו'". השאלה נשאלת, האם בעריות כשלעצמן אין פסול? מדוע נזקק הרמב"ם לעניין זה של עריות בהרחבה כזאת בהזכרת פעור. אלא מלחמה נגד יצרים היא מבחינה רעיונית מלחמה קלה. מדובר, כמובן, באדם המכיר בכך, שיש לכבוש את היצרים, אך בהפקרות ניחא ליה - לא נגד זה התורה נלחמת. התורה נלחמת נגד האידיאולוגיה של תאוות יצרים, באידיאולוגיה של מתירנות. מלחמתה של היהדות היא נגד פעור, נגד עירטול פיזי, התערטלות נפשית. ועדיין אנו רואים יהודים העובדים לפעור בגילגולה בעידן המודרני. ומלחמת תמיד זו בפעור מסמלת לנו קבורתו של משה: "ויקבור אותו בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור". המקובלים מדברים על כך הרבה ואומרים שכל הזמן קיים עימות בין משה רבינו לבין הפעור. שני ניגודים הם. ועל זה נאמר: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא". אין לנו איפוא שום שפה משותפת עם המתירנים והמתירנות. זו אידיאולוגיה של הפקרות, לבוש מודרני של עבודה לבעל פעור.
ומכאן יש לזכור: כל אותם ביטויים של מתירנות העוברים אלינו, אפילו בצורה מתורבתת, גם לכך יש השלכות עמוקות. כל מי שמבין קצת בפסיכולוגית המעמקים יודע שאי אפשר להשתחרר מזה. כל ביטוי של הזדהות, גם אם אדם איננו מזדהה מבחינה רעיונית עם המתירנות, אבל הוא מחקה מעשיהם מבחינת הופעה חיצנוית - בסופו של דבר מחדיר בתודעתו הזדהות.
ישנן הופעות מרושלות ותופעות של רישול. היה זמן, הייתי צעיר, גם אני התלהבתי: מה ערך יש להופעה, כשאפשר ללכת בצורה חופשית! אבל כשמלווה לכך תופעה של הכרזת תגר, מלחמה נגד מוסכמות החברה, הרי זאת עבודה זרה! נגד זה יש להילחם. כל היהדות היא מסגרות. ולא מצאתי שום לימוד זכות למתירנות ולספיחיה. רע הדבר מאד כשאנו מגיעים לכך שמתירנות חוזרת לארץ ישראל. אינני יודע אם מבחינה היסטורית היה יום קשה לישראל כאותו יום אשר פתחו בו בית מסחר למין בתל אביב. ואני חושב, המלחמה על כך צריכה להיות מלחמתה של היהדות הדתית. אין לך דבר מנוגד מזה: אתה הולך ברחוב ואתה רואה כל ההופעה המתירנית עם כיפה על הראש! ה' ירחם. תמיד יש לי חשק להוריד את הכיפה מעל הראש המגודל הזה. וכלום יש מקום להכניס לבית מדרש דברים אלה?!
בכל אופן, מה שאני מבין במתירנות, לא יכול להיכנס לגבול ישראל כלל וכלל. ועל זה נאמר: "לא ידבק בך מאומה מן החרם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה