עכשיו צפיתי בהספד אב על בנו הנרצח הי"ד. ראיתי את היגון, הצער, והכאב שא"א לתאר במילים.
לצערנו, ראינו הרבה הספדים כאלו.
יש לשים לב - אם הכאב על האובדן הוא כ"כ עוצמתי, למה השמחה על הקיום אינה באותה עוצמה? למה אנשים לא רוקדים ברחובות [כצד השני של המטבע] כל עוד שבניהם, בנותיהם וקרוביהם חיים? למה רק במותם מרגישים את עוצם חשיבותם ושאין שמחה בחיים בלעדיהם [כהרגשת הרבה הורים שכולים ל"ע]? וכבר השריש המהר"ל שידיעת ההפכים אחת היא!
אינני מותח ביקורת. כך טבע האדם. אבל, אם נשים לב לתופעה נוכל להתחזק בשמחה גדולה כל עוד שהיקירים לנו חיים. הורים, בני זוג, חברים וכו' וכו'. אם על העדרם הכאב הוא בלתי נתפס - כך צריכה להיות השמחה על הווייתם.
ובאמת ביום יום, נדיר לחוות מוות של אדם קרוב ב"ה. לעומת זאת, אנחנו רובנו מסובבים כל הזמן באנשים אוהבים ואהובים.
סיבה לשמוח ולהודות לה'!!:-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה