התחפושות של כולנו

דפנה פלר 

מקור ראשון

פורים חג התחפושות, הוא בעצם גם חג הגילוי והכיסוי. יש תחפושות שהן פשוט בשביל הקטע. למשל הזוגות שמתחפשים לface (פנים) ו־book (ספר). או לשום ודבר (דוור). או למשל הבת שלי, עלמא, שמתחפשת למסטיק עלמה. אבל יש אנשים שתחפושות מבטאות או מגלות אצלם חלקים נסתרים בנפש. ליצן או מלכה, חרדית או זמר

בחיים אנחנו מתחפשים כל הזמן, ברמת הלבוש לדוגמה, אנחנו בדרך כלל עומדים מול הארון בבוקר ובוחרים מה ללבוש לפי האנשים שנפגוש היום ואיך לדעתנו הם יסתכלו עלינו. נבחר איזה "רושם" אנחנו רוצים ליצור עליהם. למשל אם אנחנו הולכים לפגוש מישהו משמעותי לנו, שמראה חיצוני חשוב לו, זה ישפיע עלינו להיראות טוב ולהשקיע. זה גם יכול להשפיע הפוך – שנבוא "בכוונה" במראה ה"לא מושקע". תלוי מה האמירה שלנו לגבי עצמנו.


אנחנו מתחפשים גם ברמה הנפשית. חובשים כובעים שונים בסיטואציות שונות ומול אנשים שונים. חברה אחת שלי מוציאה ממני צד X בעוד חברה אחרת מוציאה ממני צד Y. מול האחת אני החברה "הנשענת" ומול האחרת אני החברה "התומכת". מולו אתה ה"מצחיק" ומול האחר אתה ה"רציני". באופן טבעי בתוך קשר אנחנו תופסים "תפקידים" מסוימים, ולא אחרים. קרנבל של תחפושות ומסכות המגלות והמסתירות אותנו. ועל אף שאלו חלקים אמיתיים מאישיותנו, ועל אף שזה נורמלי ומסתדר נהדר פעמים רבות, יש מצבים שבהם כדאי להתגמש ולשחרר תפקיד אחד לטובת תפקיד אחר. זה אף יכול להשפיע על הצד השני.

לדוגמה, אם מול ההורים שלך אתה בתפקיד ה"לא משתף ולא מדבר" וכתוצאה מכך הם בתפקיד ה"לא מתעניינים", אלא רק בתפקיד ה"כספומט" או ה"לך תסדר את החדר", כדאי לנסות להתגמש ולהוציא מעצמך את החלק המשתף. הדבר יעזור להם להיפתח ולהתגמש ולמלא את תפקיד ההורים "הקשובים והמסייעים" לדילמות שלך. זה אגב נכון גם להפך. גמישות ושיתוף מהחיים שלהם, יכולים לשחרר גם אותך להשתנות.

גילוי וכיסוי יש גם בעולם המדיה. התבוננו במילים מסך ומסיכה. בפייסבוק, באינסטגרם ועוד, אנשים מציגים תמונה הממסכת את המציאות. מחד הם מגלים לנו תמונה מהחיים שלהם ומאידך הם מסתירים את החלקים האחרים. רבים מעדיפים להציג תמונה של הצלחה משגשגת ורגעים מאושרים. זו אכן האמת! אך זו רק חלק מאותה אמת. בשיחה או בפגישה נוכל לשמוע שהתמונה רחבה ומורכבת יותר.

בשורה התחתונה, אם נהיה מודעים לתחפושות ולמסכות שלנו ושל האחר, ונבין שהן מגלות ומסתירות רק זווית מסוימת ולא מביאות את כל ההקשר, קל יהיה יותר לראות מעבר למסך ולדעת להבחין בין טוב לרע.

היגון והשיבה לאיתנה

העונות הם עצם היגון, וכשהנשמה מטהרת היא מרגשת את העצמיות של העונות ואז היגון של התשובה מתגבר עליה, ובוער בקרבה אש הצער של החרטה והבושה והפחד האיום, ובזה עצמו היא מזדככת, ותוכל, אחר עבור הזעם, לשוב לאיתנה להיות עומדת בחסנה ובכבודה העצמי.

העוונות חוצצים

הנני רואה איך העונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלהי, הזורח ברב זהרו על כל נשמה, והם מחשיכים ומאפילים את הנשמה. התשובה, אמנם אפילו אותה שהיא מחשבית בעלמא, גם היא פועלת ישועה גדולה, אבל לידי גאולה שלמה באה הנשמה דוקא ע"י ההוצאה לפועל את התשובה שבכח. ומ"מ כיון שהרעיון קשור לקדושה ולחפץ התשובה אין מה לפחד כלל, ודאי יזמין השי"ת את כל הדרכים, שהתשובה הגמורה, המאירה את כל המחשכים באור חייה, היא נקנית על ידם ; וכפי גדל ערכה של התשובה כך התורה מתברכת ויותר היא מתבררת, והלמוד נעשה צח ובהיר, לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה.

אורות הגבעה – פורים תשע"ח

                                    

לרפואת מרת הענא מרים בת חנה בתוך שח"י

לזכות ידיד נפשי וידיד עליון וידיד כווולם, חכו ממתקים וכולו מחמדים, רודף צדקה וחסד, הר"ר מרדכי אדרי שליט"א ס"ט [או "מ"ט – מורוקאי טהור"]. רבי מרדכי נולד באדר, שמו "אדרי" וגם מרדכי, והוא באמת מוסיף שמחה לכולנו כל השנה. יה"ר שה' ישפיע עליו ממרומים שפע אין סופי בגשם ורוח יחד עם ביתו וכל אשר לו!!

כל מי שמכיר אותי יודע שאני אדם רציני מאאאאדדד. אני כמעט לא מחייך ובוודאי לא צוחק. אבל לכבוד פורים, כדי קצת קצת להיכנס לאוירה הפורימית, ארשה לעצמי "בין הפרקים" לשתף אתכם במילי דבדיחותא....

ורבא היה פותח במילתא דבדיחותא. אף אנן ננקוט בשיפולי גלימתו ונספר:

שלושה יהודים ששמם `רבינוביץ`, נפגשים.
וכל אחד רוצה להראות שהוא `רבינוביץ` יותר חשוב.
"הייתי באמריקה כשקנדי נבחר. הוא עמד בין אלפי אנשים, מיד הבחין בי ואמר לכולם `תראו את האיש הזה, רבינוביץ, הוא חבר טוב שאני רוצה שכל אמריקה תכיר.'
אומר הרבינוביץ השני: "זה, כלום. כשהייתי לאחרונה בלונדון, רכבה המלכה אליזבט בראש פרשיה, עצרה את כל החבורה והכריזה `תסתכלו על רבינוביץ. זה החבר הכי טוב שלי`.
אומר הרבינוביץ השלישי: "גם אתה כלום וגם אתה כלום. הנה, הייתי באמריקה ופגשתי את טראמפ.
השיחה שלנו התארכה והתארכה והעיתונאים כבר התקבצו במקום. פתאום אני שומע את אחד העיתונאים שואל `מי זה האיש שמדבר עם רבינוביץ' ?" 

עכשיו קצת יותר ברצינות [אבל מותר לחייך תוך כדי קריאה כדי שיהיו הדברים "שמחים כנתינתם"]

תקנת קריאת מגילה

                           

חידושו של הבנין שלמה שהתקנה של קריאת הלילה מאוחרת

נאמר במגילה [ד'] אמר רבי יהושע בן לוי, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום וכו'. ומכאן הבן שואל – למה לא שמענו על התקנה הזאת עד זמנו של רבי יהושע בן לוי?? למה היא לא מוזכרת לא במגילה עצמה ולא במשנה? בספר בנין שלמה [סי' נ"ח], כתוב חידוש מפליג: שהתקנה של קריאת מגילה בלילה נתקנה בזמן האמוראים אבל לפני כן לא הייתה נהוגה. ומביא שתי הוכחות לדבריו: לגבי קריאת היום תנן במגילה [דף כ ע"ב] "כל היום כשר לקריאת המגילה" ולמה לא כתוב במשנה ג"כ שכל הלילה כשר לקריאת המגילה של הלילה? ועוד במה שכתוב במשנה [שם] "זה הכלל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה", ומקשים שם "זה הכלל לאתויי מאי?" ועונה הגמרא, "לאתויי אכילת פסחים דלא כראב"ע [שאפשר לאכול רק עד חצות]" ע"כ, והנה למה נדחקה הגמרא להעמיד את המשנה דלא כראב"ע, עדיף שהגמרא תעמיד שבא לרבות קריאת המגילה בלילה?? אלא ודאי שטרם נתקנה בזמן המשנה כלל עכ"ד.

סידרה של קושיות על יסודו של הבין שלמה

והאחרונים הרבו לדון ולהשתעשע בדבריו, והוכיחו שאין בכוח קושיותיו להכריח לחדש חידוש גדול כ"כ – וננקוט בשיפולי גלימתם ונלך בעקבי הצאן. בקשר להוכחה הראשונה, שמדייק מכך שלא הוזכרה במשנה שכל הלילה כשר לקריאת המגילה כמו דתנן דכשר כל היום, כבר קדם לו בדקדוק זה המרדכי [פ"ק דמגילה] שמזכיר שיטת ר"ת שמברכים שהחיינו גם בקריאה של היום. ואומר שכן משמע לקמן פ"ב דתנן כל היום כשר לקריאת המגילה ולקרות ההלל ובתר הכי קתני כל הלילה כשר לספירת העומר ואינו מזכיר לקרות המגילה משמע שאינו חייב לקרות בלילה כמו ביום עכ"ד. וכך כתב הריטב"א [מגילה ד'].

הרי שהמרדכי עמד על דקדוק זה שלא כתוב במשנה שכל הלילה כשר לקריאת המגילה. והוא מותיב לה והוא מפרק לה, שהוא משום שהחיוב של לילה אינו חזק כ"כ כמו החיוב של היום. וכן הוא בריטב"א בשם ר"ת. ולפי דעתם אין כאן הוכחה שבזמן המשנה לא היה כלל חיוב קריאה בלילה אלא יש כאן אינדיקציה שחיוב של היום חמור יותר. אבל לעולם גם בלילה חייבים במגילה. וכ"כ בתפארת ישראל על משניות סוף פ"ב דמגילה מדעת עצמו.

ומה שהגאון מהר"ש מדקדק ממה שלא אומרים דזה הכלל - לאתויי מגילה, גם זה אינו מכריח לחדש שמצות קריאת מגילה דלילה לא היה כלל בזמן המשנה, גם הערה זו כבר הייתה לעולמים, שהרי כבר הקשה זאת [הלח"מ פ"א מה' מגילה ה"ג] ומתרץ שמסתבר יותר להעמיד שבא לאתויי דבר המפורש במשנה מאשר להעמיד במקרא מגילה של הלילה שלא הוזכרה כלל במשנה.

בנוסף, יש לדקדק שקריאת מגילה של הלילה ג"כ תקנה קדומה היא, שהרי הריטב"א מגילה דף ד' כתב "מסתבר לי דבקריאת לילה ליכא קפידא בעשרה ואפילו שלא בזמנה דהרי כפרים המקדימין ליום הכניסה, בלילה במקומן היו קורין אותה וכו'" ע"כ. והרי הקדמה ליום הכניסה לא היה אלא בזמן הבית וכמו"ש הרמב"ם בפ"א מה' מגילה ה"ט במה דברים אמורים שמקדימין וקוראין ביום הכניסה בזמן שיש להם לישראל מלכות ע"כ. וא"כ דברי הריטב"א שאומר שאלו המקדימין ליום הכניסה היו קוראים בלילה ביחיד, ע"כ מדבר בזמן המקדש. וכן הר"ן ריש מגילה מסתפק בזה וז"ל ומגילה דליליא אפשר דלא קרו לה בני כפרים דמגילה דיום עיקר וכשם שהקילו על בני כפרים להקדים כן הקילו עליהם שלא לקרות אלא ביום או אפשר שקורין אותה בלילה ביחיד עכ"ל. עכ"פ מדברי שניהם מהריטב"א ומהר"ן אנו למדים שפשוט היה להם שקריאת מגילה של הלילה היו מחויבים ונוהגים גם בזמן המקדש וכ"ז דלא כמו שהעלה בס' בנין שלמה הנז'.

ועוד יש להקשות ממה שנאמר במשנה [מגילה דף כ ע"א] אין קורין את המגילה עד שתנץ החמה. ושואלת הגמרא, לימא תהוי תיובתא דריב"ל דאמר חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ומשני כי קתני אדיום. הרי מפורש שפשוט לה לגמרא שחיוב מגילה של הלילה, תקנה קדומה היא, ולא עלתה על לבה לומר שנתחדשה אחרי המשנה, שאם צדק הבנין שלמה שבימי ריב"ל תקנוה, א"כ אין קושיא מהמשנה על ריב"ל, כי בתקופת המשנה המציאות הייתה שונה ואכן לא קראו בליל, ומה השאלה "לימא תהוי תיובתא על ריב"ל". אלא פשוט שקריאת מגילה של הלילה גם הייתה קיימת בזמן המשנה.

ויש גם להעיר מדברי הרמב"ם. בפרק א' הל' א' כתב שקריאת המגילה בזמנה היא מצ"ע מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים וכו' ובהמשך [בהל' ג'] כתב "ומצוה לקרותה בלילה וביום" ולא חילק בין קריאת הלילה לקריאת היום, משמע שקריאת הלילה היא שווה לקריאת היום.

נאמר במגילה [י"ז]: היה כותבה דורשה ומגיה אם כיון לבו יצא, ואם לאו לא יצא. ובירושלמי שם פ"ב ה"ב איתא - הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה. ופירש הקה"ע דאל"כ איך הוא כותב את המגילה בפורים. והק' הצ"פ בפ"ב מהל' מגילה הי"ד שאפילו אם פורים אסור בעשיית מלאכה, ע"כ דהוא מקרא דימי שמחה ומשתה ויו"ט ועי' במגילה ה' דנחלקו בזה עיי"ש, ושוב אסור רק ביום דומיא דמשתה ושמחה דאינו נוהג אלא ביום, וא"כ איך מביאה ראיה שפורים מותר בעשיית מלאכה דילמא מה שנאמר "היה כותבה" מדובר בלילה?

אם נקבל יסודו של הבנין שלמה, הקושיא מסולקת מאליה. אין מקום לומר במשנה, לדעתו, שיצא ידי חובת קריאה בלילה, כי בזמן המשנה לא הייתה קריאה בלילה.

אבל לדידן, שהוכחנו לא כך, צריך ליישב את הקושיא בצורה אחרת.

יישוב לקושיית הצפנת פענח – לא יכול להיות שהמשנה מדברת על הלילה כי בקריאת הלילה לא צריך כוונה

וחזי הוית בס' שארית יוסף [ח"א סי' כ"ו] שמצא מקום ליישב קו' הצ"פ, בהקדם שיטת הבה"ג [הובאה בתוס' במגילה ד'], שאשה מוציאה מינה אבל לא אנשים וכמש"כ בתוספתא בפ"ב דמגילה בהלכה דאנדרוגינוס [ודלא כמו שמבואר בערכין ב' ועי' ברש"י בערכין ג' דמוציאות אנשים]. ואולי הוא דמטעם שאף הן היו באותו הנס אין חייבות אלא בשמיעה ולא בקריאה. ועי' באבנ"ז [באו"ח בסי' תקי"א] דאין חיוב נשים רק משום פרסום נס, על כן אין חייבות אלא בשמיעה. [ועי' בטו"א ובהגהות אמרי ברוך מש"כ בזה ועי' באור שמח בפ"א מהל' מגילה דכשאשה קוראה הוי כקריאה בע"פ. ועי' בכל בו בסי' מ"ה דאין מוציאות אנשים משום דקול באשה ערוה כבברכות כ"ד. ועי' בסמ"ג הובא במג"א בסי' תרפ"ט דמגילה הוי כקרה"ת וכתב הרא"ם דהפסול הוא משום כבוד הצבור כדאי' במגילה כ"ג. ולפי"ד בדיעבד לכאורה יוצאות בקריאת נשים].

ובמרחשת [או"ח בסי' כ"ב] כתב לבאר את דברי הבה"ג, דהנה מובא במגילה י"ד דעת רנב"י שהטעם שאין אומרים הלל בפורים הוא משום דקרייתא זו הלילא. וכ"כ הרמב"ם [בפ"ג מהל' חנוכה ה"ו] שלא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל. ומבואר שקריאת מגילה מקפלת בתוכה ב' דינים. א' דין קריאת מגילה וב' דין הלל. ושיטת רנב"י שבמצות קריאת מגילה נכללת ג"כ מצות קריאת ההלל. ועי' במאירי שם שלטעם זה, אם היה במקום שאין לו מגילה, עליו לקרוא את ההלל, שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגילה היא תחליף לו. [ועי' בברכ"י באו"ח בסי' תרצ"ג ובחת"ס באו"ח בסי' קצ"ב מש"כ בזה ועי' בכתב סופר בסי' ק"מ ואכמ"ל יותר].

ובסוכה ל"ח מובא - מי שהיה עבד או אשה מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרין וכו'. ומבואר שנשים פטורות מהלל. ועי' בתוס' שם שהפטור הוא משום דהוי מ"ע שהזמ"ג. ולפי"ז כיון שבאנשים ישנם ב' חיובים - חיוב דקריאת מגילה וחיוב דהלל, ובקריאת מגילה יוצאין ידי שניהם, מובן היטב מה שכתב הבה"ג דנשים אינן מוציאות את האנשים, דכיון דאין על הנשים חיוב הלל, ורק בעצם המצוה דקריאת מגילה הן חייבות, אינן יכולות להוציא אנשים שעליהם מוטלים ב' חיובים.

ולפי"ז אפי' להבה"ג אי"ז אלא בקריאת יום אבל בקריאת לילה, שאז אין חיוב הלל [כדדרשי' במגילה ב' מקרא דממזרח שמש עד מבואו עיי"ש], בזה נשים מוציאות נשים שבלילה אין הקריאה אלא משום פרסומי ניסא עכת"ד של המרחשת. [ואולי הא דבערכין ב' איירי בקריאת לילה ושוב ל"ק משם על הבה"ג].

ועי' ברמב"ם בפ"ב מהל' מגילה ה"ה: הקורא את המגילה בלא כונה לא יצא. וכתב המגיד משנה דהוא כפי מה שפסק בפ"ב מהל' שופר שצריך כונה לצאת. ושוב מסיק שאולי הכל מודים במגילה. ובלח"מ התעורר בטעמו של דבר דמ"ש מגילה משאר המצוות? ועי' בר"ה כ"ז דמדמה מגילה לשופר. ובספר גור ארי' יהודה בסי' כ"ב הביא בשם הגאון ר' מנחם זעמבא שכיון שיש חיוב של הלל בפורים, שוב יש במגילה מלבד עצם מצות קריאה, גם ענין שבח ולכן צריכים כוונה, כמש"כ רבנו יונה בברכות י"א דשבח בלי כונה לאו כלום הוא דהוי חסרון בחפצא דשבח.

 ומעתה נמצא, שבקריאת לילה לא צריך כוונה, כיון דלהגרמ"ז עיקר הכונה במגילה היא מפאת ההלל ובלילה הרי אין חיוב הלל. ואם כנים הם דברנו, מיושבת היטב קו' הצ"פ שבריש דברנו דע"כ אין להעמיד מה שנאמר שהיה כותבה וכו' בקריאת לילה, שהרי שם בהדיא קתני דרק אם כיון לבו יצא, ובלילה הרי לא צריך כוונה.

אלא שעל עיקר דברי המרחשת העיר שם לדון מדברי התוס' בסוכה ל"ח שהביא מפסחים ק"ח דנשים חייבות בד' כוסות, ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות אלא כדי לומר עליהם הלל והגדה. ומבואר שנשים חייבות בהלל דלילי פסחים. ומסיק התוס' דשאני הלל דפסח דעל נס בא ואף הן היו באותו הנס. וכ"כ המאירי במגילה כ'. ולפי"ז יש מקום לדון בהלל דפורים דמטעם שאף הן היו באותו הנס אולי נשים חייבות בהלל ושוב הדרא הקו' לדוכתא, למה אינן מוציאות את האנשים בדין של הלל.

השערה חדשה בסדר תקנת קריאת המגילה

שוב האיר ה' עיני ומצאתי תנא דמסייע [כפשוטו וכמדרשו] ל'בנין שלמה'. כתוב בתוספתא מגילה [ב, ב] ״קראה בלילה - לא יצא ידי חובתו. אמר רבי יוסי: מעשה ברבי יוחנן בן נורי, שקראה בצפורי בלילה, אמרו לו: אין שעת הסכנה ראיה "!

למדנו מדברי התוספתא שני דברים: א' בימי התנאים לא היתה מצות קריאה בלילה.  ב' היו אז ימי סכנה בהם היו מתאספים לקריאת  המגילה רק בלילה. לפי זה, נפתח לנו פתח להבין מה הביא את חכמי אותו הדור דוקא ׳כשרוב ישראל יצאו בגולה׳ לתקן קריאה גם בלילה [נלך בהמשך דרכנו עפ"י דברי הגר"י אהרנברג זצ"ל]. ידוע שבאותה תקופה רבו ימי שמד וסכנה מצד הרומאים, יתכן איפוא, שהורגלו לקרוא את המגילה בלילה, עד שטעו לכתחילה גם כשעברה הסכנה. וביקשו חכמי הדור להחזיר הדבר לתיקונו, אלא שלבטל לגמרי את הקריאה בלילה לא רצו, פן תחזור חלילה הסכנה ולא יקראוה כלל, ולתקן קריאה נוספת ביום, היו זקוקים לאסמכתא, שכן לא מצינו בשום מקום שתי קריאות שוות בלילה וביום, עד שבא ריב״ל ומצא סמך מן הפסוק ותיקן שיקראו לילה ויום. לילה - שמא תחזור הסכנה, ויום - מפני עיקר החיוב . בכך מובנים דברי הגמרא [מגילה ד'], "סבור מינה למקרייה בליליא ולמיתנא מתניתין דידה ביממא [בני הישיבה ששמעו שמועה זו בלה"ק ולשנותה ביום היו סבורין דהאי ולשנותה לשון שונה משנה הוא – רש"י]. אמר להו רבי ירמיה, לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא כגון דאמרי אינשי אעבור פרשתא דא ואתנייה."  מדוע חשבו תלמידי ריב״ל שכוונתו היתה לתקן שיקראו את המגילה בלילה ולשנות את משניותיה ביום? הרי שהיה פשוט להם שהקריאה היא דוקא בלילה, וביום מספיק ללמוד את המשניות!! הפוך על הפוך מדברי הבנין שלמה! הוא אמר שעיקר החיוב היה בקריאת היום וכאן רצו התלמידים לקרוא בלילה בלבד! אלא, שכיון שקשה היה בעיניהם שריב״ל יתקן תקנה של שתי קריאות, שהיא תקנה חדשה לגמרי, לכן עלה בדעתם, שתקנתו הייתה לשעת הסכנה בלבד, שאז היו קוראים את המגילה בלילה ובא הוא ותיקן לשנות המשניות ביום במקום קריאת המגילה בזמנה, כדרך שאמר ריב״ל עצמו (בגמרא שם): ״פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בעניינו של יום״, הרי, שכשאין קוראין את המגילה, עכ״פ עוסקים בהלכות היום משום פרסומי ניסא.

והנה הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל סתר את יסודו של ה"בנין שלמה״ [שקריאת המגילה של לילה אינה מוזכרת במשנה], מפירוש רש״י בדברי המשנה (מגילה יט, א): ״בן עיר שהלך לכרך, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו״ ובגמרא שם ביארו, דהיינו כשחזר למקומו בליל י״ד ופירש״י ש׳קורא כמקומו׳ היינו בליל י״ד. עוד הביא הגרצ״פ מכמה מקומות בדברי רבותינו הראשונים ז״ל, שנראה שפשוט להם שקריאת המגילה בלילה נהגה כבר בימי התנאים.  אלא שאין בכל זה כדי לדחות לגמרי את דברי ה״בנין שלמה״. א' כי גם לפי דברי הגרצ״פ, עדיין קשה (כטענת ה״בנין שלמה״) מדוע לא שנה רבינו הקדוש במשניותיו את החיוב לקרוא את המגילה בלילה כמו ששנה את החיוב ביום?! ב׳ הרי מוכח מדברי התוספתא הנ״ל שבימיהם לא נהגה קריאת מגילה בלילה !

קושיות אלו, הובילו את הגר"י אהרנברג לקיים את דברי ה״בנין שלמה״ באופן שונה במקצת: שאמנם בימי התנאים לא היה חיוב קריאת מגילה בלילה, אבל בכל זאת היו קוראים אותה בתורת מנהג בלבד, ומשום כך לא הוזכרה במשנה בתורת חיוב, אלא כעובדה (ואגב דין אחר)  .  

וראיה מ״מסכת סופרים״ [כ"א ח']:  ״...מקום שנהגו לקרות את המגילה שני ימים - קורין.  לילה ויום - קוריו, הכל כמנהג המדינה...״. מדברי ה״מסכת סופרים״ מבואר, שקריאת היום בלבד היא חיוב (והיינו דנקט ״שני ימים״. אלא שהיא עוסקת באותם מקומות שהיו ספק מוקפות חומה וקראו בי״ד ובט״ו, כמ״ש המפרשים שם) ואילו קריאת הלילה היא מנהג בלבד, כסיום הלשון ״הכל כמנהג המדינה״.

על פי זה מיושבות כל הסתירות, שבאמת בזמן התנאים לא היה חיוב לקרוא את המגילה בלילה, לכן לא הוזכרה במשנה בתורת חיוב, אמנם היו מקומות שנהגו לקרוא גם בלילה, ועל פי מנהג זה נשנתה המשנה של ״בן עיר שהלך לכרך״.

לפי דרכנו, מצאנו פתרון פשוט ללשון תמוהה בתלמוד הירושלמי [מגילה ב' ד']: ״...עולה בירייה, [בשם] רבי לעזר, בשם רבי חנינה: רגיל צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום...״.  כל מפרשי הירושלמי נלאו למצוא פתרון לתיבת רגיל האמורה כאן. לפי האמור, נוכל לפרש בפשטות, ד״רגיל״ היינו מי שהוא רגיל לנהוג כך, לקרותה בלילה. וקמ״ל עולא בייריה דהנוהג כך, יש עליו חיוב לקיים  מנהגו, גם כשהוא נמצא במקום שאין נוהגין כן.

 ומצאתי שבס' 'מנחת אריה' מגילה ב. הביא מאחד הראשונים רבינו שמואל בר משולם בספר אהל מועד שכתב וז"ל וביום ג"כ מברך שהחיינו שהקריאה של יום עיקר החיוב אלא שנהגו בשל לילה רמז לכתוב שאמר אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי". ומבואר בדבריו שקריאה של לילה אינה חיוב אלא שנהגו כן והא דאריב"ל חייב אדם לקרותה בלילה, ביאר במנחת אריה שבזמן המשנה נהגו כן וריב"ל תיקן חובה, ומצאנו סמך לדברי הבנין שלמה.

מעתה, נוכל להפיץ אור חדש על השתלשלות תקנת קריאת המגילה בלילה וביום. בתחילה תקנו אנשי כנסת הגדולה את הקריאה ביום בלבד ככתוב במגילה. על פי זה שנו בתוספתא ״קראה בלילה לא יצא״. אחר כך היתה גזירת מלכות שלא לקרוא את המגילה, כעובדא המפורשת  בתוספתא שם, וקבעו במקומה את הקריאה בלילה בלבד. תקנה זו נהגה גם אחר שעברה הסכנה [כדוגמת נר חנוכה, שיש טוענים שהתקנה להדליק בפנים נשארה גם לאחר שעברה הסכנה – ויש חולקים בתוקף]. אמנם חכמי הדור ביקשו להחזיר את הקריאה כתיקונה הראשון, ביום. אלא שלא יכלו לבטל את הקריאה של הלילה, מחשש שמא יחזור הדבר לקלקולו.  מאידך, לא יכלו לתקן קריאה שנית ביום, כיון שלא מצאו סמך לחייב שתי קריאות. עד שבא ריב״ל ומצא סמך מפסוק ׳אלקי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי׳, שיש ענין בקריאת המגילה לילה ויום ועמד והוסיף את הקריאה ביום.  אלא שתקנתו לא נתפשטה מיד בכל המקומות וזהו ששנינו ״מקום שנהגו לקרות את המגילה  ... לילה ויום -  קוריו, הכל כמנהג המדינה...״.   באותה תקופה הורה עולא ביראה ״הרגיל צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום...״ כלומר, מי שנוהג לקרותה בלילה וביום, אעפ״י שתקנה זו לא נתקבלה עדיין בכל ישראל, חייב להחזיק במנהגו, משום שנאמר ׳למען יזמרך כבוד ולא ידום... לעולם אודך׳, שיש ענין לקלס את הקב״ה ללא הפסקה, יומם ולילה. אט אט נתפשטה תקנת ריב״ל בכל ישראל ומאז חיוב היום והלילה נהיו שווים בקריאתה. כל זאת נאמר בדרך השערה בעלמא, ישמע חכם ויוסיף לקח.

 [עי' בכ"ז בשו"ת הר צבי סי' ק"כ, שו"ת דבר יהושע ח"א סי' מ"ו,  ברכת מועדיך סי' מ', קהילות קודש עמ' ע"ז והלאה, גבורת יצחק על הרמב"ם ועוד ועוד]

שלושה משוגעים מתכננים בריחה מבית המשוגעים:

משוגע א: אם החומה גבוהה, נעבור מעליה.

משוגע ב': אם החומה נמוכה, נחפור מתחתיה.

ביום הבריחה הם שולחים את משוגע ג' שיבדוק את השטח.

משוגע ג' חוזר ומבשר: "חברה... איזה באסה! אין חומה..."

קרא מגילה ביום וכיוון לקריאת הלילה

מעשה שהיה באחד שנאנס ולא קרא את המגילה כל הלילה, וסוף סוף קרא. אבל התברר, שקרא לאחר עמוד השחר. וכאן נשאלת השאלה – האם יצא ידי חובת קריאה של היום שהרי לא כיון לקריאה הנכונה? לכאורה, אם הקריאה בלילה היא תקנה מאוחרת וחלשה יותר [כדברי הבנין שלמה וככל האריכות שלנו דלעיל], א"א לצאת יד"ח, כי כיון על חובה בדרגה פחותה. וגם לפי הדעות באחרונים [עי' נודע ביהודה, טורי אבן ועוד] שחיוב הלילה הוא מדרבנן והחיוב של היום הוא מדברי קבלה, אינו יכול לצאת. לעומת זאת, אם שתי הקריאות הן באותו דרגת חיוב, יש מקום לומר שיוכל לצאת ידי חובה, מתוך הנחה שמהות שתי הקריאות שווה.

והנה, לפי הרמב"ם מצות קריאת שמע נמנית כמצוה אחת, ולפי הרמב"ן לשתי מצוות. ובמשנת חיים ריש בראשית כ' להוכיח מד' לב שמח על סה"מ שגדר המצוה לפי הרמב"ם הוא לקרוא את ב' ק"ש ורק בקריאת ב' הפעמים מקיים את המצוה ולהרמב"ן כל ק"ש היא מ"ע בפני עצמה. אך במנ"ח מ' קל"ו כ' דאם לא קרא א' מהן, מ"מ קורא השניה מה"ת אף להרמב"ם. ולפ"ז דהם ב' מצוות גם להרמב"ם צ"ל דהא דמנאם הרמב"ם במ"ע אחת, הטעם הוא הואיל והוי כמצוה הנכפלת.

ולדרכו של המנ"ח שגם להרמב"ם ב' ק"ש דערב ובקר הן ב' מצוות חלוקות, לכאורה אין בין הרמב"ם והרמב"ן נ"מ לדינא וכל מחלוקתם היא רק ביחס למנין המצוות. אלא הי' נראה דיש נ"מ לדינא במחלוקתם במקרה שקרא ק"ש בבקר וכוונתו היתה לקריאת ערב, האם יצא י"ח ק"ש של הבקר אף שכוונתו היה לשל ערב או דכיון שכוונתו היתה לק"ש של ערב הוי כקורא ק"ש בלי כוונה למצוה ואינו יוצא י"ח בכך. להרמב"ן דמונים את ב' ק"ש לב' מצוות, י"ל דאם קרא ק"ש זו בכוונה לק"ש השניה לא יצא י"ח אף דשניהם הם מצוות קריאת שמע. מיהו להרמב"ם דמנה את ב' מצות ק"ש דערב ובקר כמצות עשה אחת, י"ל דיצא י"ח הואיל וסוף סוף כיון למצות ק"ש וב' הק"ש הן בכלל אותה מצוה.

והנה בריש הל' מגילה וחנוכה כ' הרמב"ם "הל' מגילה וחנוכה יש בכללן שתי מצות עשה מדברי סופרים ואינם מן המנין". ושם בפ"א ה"א כ' קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים. ובהלכה ג' כתב "ומצוה לקרותה בלילה וביום" עי"ש והיינו דאת ב' מצוות קריאת המגילה בלילה וביום מנה הרמב"ם במצות עשה אחת מדברי סופרים. ואזיל לשיטתו דמנה ב' מצוות ק"ש דערב ובקר במ"ע אחת במנין המצוות והיינו דאף שהם ב' מצוות הואיל והן מצוות הנכפלות נמנין למ"ע אחת וה"ה מצוות קריאת המגילה בלילה וביום. ולפ"ז נראה דהרמב"ן דמנה את מצוות ק"ש בערב ובבקר לב' מצוות במנין המצוות ה"ה דקריאת המגילה בלילה וביום הי' מונה לב' מצוות מדברי סופרים.

ומעתה י"ל דבנידון מי שקרא את המגילה ביום וכוונתו הי' לקריאת מגילה של לילה להרמב"ם יצא י"ח דהא היא מ"ע אחת וכיון למצוה זו כמו שנ' גבי ק"ש ואילו להרמב"ן כיון שהם ב' מצוות הרי בזה שכיון לקריאת לילה ולא של יום נחשב שלא כיון למצות קריאת המגילה של יום ואינו יוצא י"ח.  

יש גם צד לדון לפי דברי הגמרא שקרייתא זו הלילא, והמאירי אומר שאם אין לו מגילה, חייב לקרוא הלל. ויש לעיין אם בקריאה של היום צריך לכוון גם על הלל. ואם צריך, נמצא שבכוונה על הקריאה של הלילה, לא יוכל לצאת בקריאת היום כי חסרה כוונה על הלל. כל זה כתבתי עפ"י הס' משנת חיים על פורים.

ויש להוסיף  שלפי השפ"א [שהובא ע"י מורנו ורבינו כ"ק האדמו"ר מדז'יקוב שליט"א בעלון עשר עטרות גיליון מספר 43] שיש מצוה לקרוא פעמיים אפילו לא קרא בלילה, מסתבר שיצא ידי חובה ויקרא פעם נוספת.  ולפי הברכ"י שהובא שם בשפ"א שאם החסיר בלילה יקרא ביום בתורת תשלומין, אולי יש אותו דין כמו בתפילה, שבקריאה הראשונה צריך לכוון לקריאה דהשתא ובקריאה השניה לתשלומין, וא"כ יצטרך לקרוא עוד פעמיים. או שמא יש לחלק? ויש לפלפל. ישמע החכם הקורא ויסף לקח!

איש אחד מטייל ברחוב כשלפתע הוא רואה ילד קטן מתאמץ מאוד להגיע לפעמון של דלת אך ללא הצלחה מרובה. הוא ניגש לעזור לילד ומצלצל בפעמון במקומו. הילד מחייך אליו והאיש שואל, “מה אומרים?” “לא אומרים”, צוחק הילד, “עכשיו זה הקטע שבורחים…”

זהות בין התורה לחיים

בגמרא בשבת (דף פ"ח ע"א ) איתא "ויתיצבו בתחתית ההר ,אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית ,ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבה לאורייתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש [רש"י – "מאהבת הנס"] דכתיב קימו וקבלו היהודים קיימו מה שקיבלו כבר."

וכתב הרמב"ן "קשה לי וכי מה קבלה זו עושה מסופו של עולם לתחלתו , אם קודם אחשורוש לא היו מצווים למה נענשו ואם נאמר מפני שעברו על גזירת מלכם א"כ בטלת מודעא זו , ועוד למה הצריכם לקבלה וברית", דהיינו מה שייכת קבלה בזמן אחשורוש לחייבם למפרע ומה היה מתחילה.

בגמ' בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ה ע"א ) "שמואל אמר באו עשרה בני אדם וישבו לפניו [לפני הנביא], אמר להן חזרו בתשובה, אמרו לו עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה , כלום יש לזה על זה כלום" ובהמשך הגמרא מביאה את נבואת יחזקאל "והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן חי אני נאם ה' א-להים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם."

עניינו, כי הגיעו בתביעה זקני ישראל ליחזקאל שהברית הופרה ואין קשר עם הקב"ה , כי הברית היא כשהכל כסדר ויש לנו בית המקדש וארץ ישראל ונבואה , אולם עתה שגלינו וחסרנו כל זאת , ואף כי באופן של "מלכה ושריה בגויים אין תורה " ואם כן מה נשאר מהברית, וכיון שהבינו שהתורה שייכת רק באופן של ברית עם הקב"ה נותן התורה הרי כאשר לכאורה בטל החיבור, ממילא בטלה הברית ואין קיום לקבלת התורה.

אולם תשובת הנביא הייתה כי יש כאן טעות נוראה והאופן הזה שהם תובעים הוא הצד השני של "אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם " האופן של "ואם לאו.... " ובאמת הגיעו הדברים עד כדי כך וזו עצמה של גזירת המן שהגיעה מכח זה "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים".

ידועים מאד דברי הרמב"ן בסוף פרשת בא "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה , שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם ". וביאור הדברים, כי בגילוי הנסים הקב"ה מראה לנו שהוא מהווה את הבריאה על ידי שינוי הטבע , אולם זהו שורש לכל ההנהגה כולה של סדר העולם שכולו הוא התהוות והם הנסים הנסתרים, "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם ", אין כאן מנהג אלא הקב"ה מהוה הכל בכל עת.

ובגאולת מצרים נתחדש לנו שורש זה של הנסים הגלויים והודיע הקב"ה שהוא מהוה את העולם , אולם בפורים היה גילוי של הנסים הנסתרים כי כל מעשה המגילה הוא בתוך מנהגו של עולם ולמראית עין. כל כולו הוא "אוסף של כותרות", הצטברות של מקרים , ומתוך כל זה הודיענו ה' שהוא מהוה את הכל בכל עת עד שזכינו לנס הנפלא ו"נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" כשהמציאות עצמה הראתה שהיא מונהגת בידו יתברך.

וזהו עצם הדין שיש לסמוך גאולת פורים לגאולת מצרים ולכן קיי"ל דמצוות החודש נוהגות באדר השני, כי גאולת פורים היא הנסים הנסתרים היוצאים מהנסים הגלויים של גאולת מצרים.

והנה כל עצם ההתהוות נמשכת מהתורה , ובמעמד הר סיני קבלנו תורה ששייכת לנסים הגלויים, במצב של גילוי שכינה בקולות וברקים וב"אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו", ונמשך בבית המקדש בארץ ישראל ובגילוי הנבואה , אולם כשהגענו לגלות הרי שאין לנו את הבחינה של הנסים הגלויים ולכן באו ישראל לומר שבטלה הברית , אולם עתה נתחדש לנו עצם העניין של הנסים הנסתרים , ותוקפו של הנס היה בעצם בירור המציאות שכל כולה הראה כי כל דברינו ומקרינו הם נסים ואין בהם טבע ומנהגו של עולם. ומעתה מאהבה זו של גילוי הקב"ה בתוך המציאות שוב חזרו וקיבלו תורה , תורה שהיא בעצם המציאות, ועליה אין את המודעה רבה לאורייתא , כי כל המודעה הייתה מכח הקבלה של תורה שתלויה בגילוי שכינה אבל כעת הוברר שאין כלל מציאות בלי התורה וכל הקיום הוא "אם מקבלים את התורה" והפכו הוא "שם תהא קבורתכם" , ושייכת התורה לעצם הנהגת העולם , ומכח הגילוי הזה של הנס שהקב"ה בתוך המציאות קבלו תורה בבחינה זו.

וזהי הלשון שכתב רש"י "מאהבת הנס" כי האהבה הייתה על עצם הנס , וכמו שנתבאר שעצם הנס גילה את הנהגת הקב"ה שמהוה את הנהגת העולם כולו בתוך סדר העולם.

ומכאן הגיעה קבלת התורה שחזרו וקיבלוה מאהבת הנס ומההכרה שהקב"ה מהוה את המציאות כולה ובזה הגיעו לקבלת התורה באופן שהתברר כי אין מצב של "עבד שגירשו רבו", אלא קיום התורה הוא תמידי ואין מציאות כלל בלעדיו ועזיבתו בכל מצב איננה הופכת להיות ככל משפחות האדמה אלא חלילה ל"שם תהא קבורתם" באופן של "ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" כפי שהתבטאה בגזירת "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד" ומעתה דבקו בקב"ה באהבתו וקבלו את התורה בתור עצם החיים.

ונמצא שנתברר עתה שקבלת התורה איננה אך באופן של גילוי שכינה אלא ביררה הקבלה של "הדור קיבלוה" שמציאות התורה כרוכה במציאות עם ישראל ובעצם הנהגת הבורא בעולם, ואין בלתה.   למדנו כי בפורים נתחדשה קבלת התורה ,ובאופן שלא היה במתן תורה , כי בהר סיני הייתה כפיית הר כגיגית , ובאמת כי העומק של קבלת התורה כש"הדר קיבלוה בימי אחשורוש" היה על ידי הגזירה כאשר נגזר דבר שלא היה מעולם והוא "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן" והיה כאן ביטול מוחלט של מציאות החיים של כלל ישראל, וכאשר נעשה הנס הייתה זהות מלאה בין קבלת החיים לקבלת התורה וזאת הייתה קבלת תורה מחדש , קיבלו חיים היינו קיבלו תורה , הדר קיבלוה , קיבלו את החיים , והגיעה קבלת התורה מלכתחילה בתור כי הם חיינו .

ובתחילה קיבלנו בכפיה וכאילו לא קיבלנו, אבל כשמקבלים דבר בעצם החיים אין משמעות לכפיה כי זה החיים עצמם , לא שייך אונס כי אונס זה כביכול בדבר שעומד כנגדי, אבל כאן זה נתפס כעצם החיים והחיים זה עצם הרצון ואין למודעה רבה על מה לחול.

וזו קבלת התורה שלא הייתה בהר סיני, כי שם פרחה נשמתן והקב"ה הוריד טל של תחיה להחיות מתים וזו הייתה באמת קבלת התורה במציאות של חיים אבל לא הייתה זהות בין החיים לתורה אלא להיפך כי אמרו למשה "אם יוספים אנחנו כו' ומתנו " אלא "ואת תדבר" והקפיד משה עליהם וכי לא היה נאה לכם כו', והקב"ה אמר היטיבו וכו' מי יתן כו' והיה זה כביכול הכרת האמיתות במדרגה שלא שייכת למציאות ותפיסת החיים עצמם.

אבל בפורים הייתה קבלת התורה בזהות המלאה , קבלת התורה מחדש בהבנה שזו המציאות האמיתית, זו מציאותם של החיים באמת, והגילוי של הנס היה שסדר הדברים עצמו גילה את ההיפך מהגזירה של הכליון, והקב"ה התגלה בתוך המציאות של העולם והובררה עצם מציאות החיים האמיתית של "חיי עולם נטע בתוכנו."

וה' יזכנו לקבל תורה באמת, ולזכות לראות בגילוי שכינתו עלינו במהרה בשוב ה' ציון במהרה בימינו אמן. [עפ"י דברי הגרמ"ש זצ"ל]

שנורר ממאה שערים הגיע לברוקלין, נכנס לשטיבל לתפילת מנחה.

תוך כדי שמונה עשרה של לחש, נאנח השנורר לכיוונו של הגביר: "אוי, ותן שכר טוב..."

לאחר כמה שניות השנורר שומע - "ולירושלים עירך ברחמים תשוב..."

יה"ר שנכה כולנו תמיד לתת בשפע, בשמחה ובטוב לבב, עד שיבלו שפתותי העניים מלומר די!!!

בברכת פורים שמח באהבה רבה!!!!

קושיא על משלוח מנות

הקושיא היא איננה למדנית. אינני למדןJ. הקושיה היא מעשית-אקטואלית. כוווולנו אוהבים את ילדינו. לא יעלה על הדעת שנרעיל ח"ו את אהובי נפשנו. כמובן. פשוט ואין צריך לומר. איננו מטורפים אלא אנשים רציונליים ואינלגנטיים. הודו לה' כי טוב שנתן לא רק לשכוי בינה אלא גם לנו. והנה, ידוע שסוכר הוא רע לגוף. זה לא סוד. הנה חלק מהנזקים:

מתוך מאמר: רובנו יודעים שצריכת סוכר מוגזמת עלולה לגרום להשמנה, אולי לכולסטרול גבוה ולסוכרת, אבל לצריכת הסוכר יש עוד הרבה נזקים וחלקם חמורים מאוד. כאשר הסוכר הלבן תופס חלק כזה משמעותי בתפריט שלנו ובתזונת ילדנו, חשוב להכיר את כל הנזקים כתוצאה מצריכת סוכר מוגזמת. בעיני הנזק החמור ביותר הוא ההתמכרות שלה גורמת צריכת הסוכר הלבן. ככל שנרבה בצריכת הסוכר, כך נאבד עם הזמן (וזה תהליך מהיר) את השליטה והבחירה על המזונות שנכנסים לגופינו. הנה פירוט המסקנות על נזקי צריכת הסוכר כפי שהתגלו במחקרים:

צריכת סוכר עלולה לגרום לסחרחורות, כאבי ראש ומיגרנות.
צריכת סוכר עלולה לגרום נזק ללבלב.
צריכת סוכר עלולה לדכא את מערכת החיסון ולפגוע ביכולת הגוף להתמודד נגד מחלות מדבקות.
הסוכר הלבן מהווה מזון לחיידקים, וירוסים ופטריות ותורם להתרבותם.
סוכר מהווה מזון לתאים סרטניים ויש לו קשר להתפתחות מחלות סרטן.
סוכר ממכר.
צריכת סוכר עלולה לגרום למוות של תאים.
סוכר עלול לגרום לדיכאון.
צריכת סוכר עלולה לגרום להיפראקטיביות, עצבנות, ישנוניות וקשיים בריכוז אצל ילדים.
סוכר עלול לפגוע בראייה.
צריכת סוכר עלולה לגרום להזדקנות מוקדמת.
סוכר עלול לפגוע בשלמות כלי הדם.
סוכר עלול להגביר את הסיכון לשיגדון ולאלצהיימר.
צריכת סוכר עלולה לגרום להשמנה, יתר לחץ דם, הגדלת כמות השומן בכבד, סוכרת ולהיצרות עורקים.
סוכר עלול לגרום להזדקנות העור.
סוכר עלול לגרום לחוסר איזון הורמונלי.
סוכר עלול להביא לירידה ביכולות הלמידה.
צריכה מוגזמת של סוכר קשורה להתפתחות התנהגות אנטי-חברתית.
צריכת סוכר רבה עלולה להביא להפחתת היציבות הרגשית.
סוכר עלול לגרום לדלקת חניכיים ולריקבון של השיניים.
סוכר עלול לגרום לסכרת.

אלו הם רק חלק מנזקי צריכת הסוכר הלבן.
מחקר חדש טוען שסוכר גורם לנזק בהיקף של עישון סיגריות.
אני לא מכיר אף מאכל שמכיל 70 חומרים מסרטנים ו-350 חומרים רעילים כמו שיש בסיגריה אחת, ובכל זאת מחקר מעניין ע"כ.

וכאן אני שואל – איך אפשר להאכיל לילדינו [ולעצמנו] כמויות אדירות של ממתקים?? אני הורה כבר 22 שנה ואין לי מעט שליטה על מה שנכנס לפיות של ילדי, כי כל החברה משופעת ממתקים. אי אפשר להילחם בחברה. מהגן והלאה, יש כל הזמן ממתקים. אמא של שבת – ממתקים לכולם. פרסים? ממתקים. הילד משחק אצל חבר – ממתקים. קידוש – ממתקים. מסיבות, בר מצוות, ימי הולדת – ממתקים. כל הזמן ממתקים. אנחנו הרי מחנכים להימנע מפעולות שמספקות לנו ריגוש זמני או הנאה רגעית כדי להשיג ערכים נעלים יותר של ריסון עצמי, שליטה על יצרים, והנאה רוחנית אמתית-נצחית. ובאמת מה שאסור, אנחנו נמנעים. ברוך ה'. אבל אנחנו גם נותנים לילדים שלנו את הזיוף של שתי השניות שהסוכרייה נמצאת בפה שגובה מחיר של היזק לגוף. איך אפשר/מותר להזיק לגוף שלנו לטווח ארוך תמורת שניות של הנאה??

יש לי שאלה – ה' רוצה שנאכל מאכלים שיזיקו לגוף שלנו כאשר יש בהישג יד מאכלים בריאים??   

מה אומר הגאון הצדיק, הנשר הגדול, גדול הדורות, מורינו ד"ר רמב"ם זצוק"ל?: בהלכות דעות פרק ד' הלכה א' כותב: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף עכ"ל.

אינני אומר להיות קיצוני ולהינזר לגמרי ממאכל לא בריא [אם כי זה היה נפלא – אבל כשם שמצוה לומר וכו' כך מצוה לא לומר וכו'] אבל קצת קצת למעט את הכמות.

משלוח מנות? לא כתוב בשום מקום – "מצוה לתת שתי מנות הגורמות לסוכרת, היפראקטיביות, חורים בשיניים ועוד מרעין בישין". אפשר לתת בריא – לא?

יש אולי ואמרים  "שטויות. הרופאים מבלבלים את השכל. תאכל נורמלי, מה שטעים, והכל יהיה בסדר. הסבתא שלי אכלה רק שוקולוד ועוגה שלש ארוחות ביום והיא נפטרה בגיל מאה וארבע בשיא הבריאות תוך כדי ריצת מרתון". נפלא מאד. וברוך דיין האמת. השאלה אם אין כאן אולי תערובת של יצר הרע ותאוות אכילה שמעורבים בתגובה כזאת.

באנגלית קוראים לכל החטיפים למיניהם "junk food" – מאכל זבל. ולמרות זאת – אנשים זוללים אותם. איך אפשר להכניס מה שאני עצמי מגדיר כjunk לתוך הגוף שלי??

משקאות ממותקים? הם טובים מאד. אם יש סתימה בכיור, תשפוך את זה וכל הכימיקלים ינקו לך את הסתימה. אבל בגוף??? הכלי היחיד שיש לנו לעבוד את ה' לאורך ימים??

אם אני טועה – אשמח לשמוע תגובות הקוראים.

אני מאד ממליץ על ספרון קטן של הרב יחזקאל אסחייק שליט"א [מקורבו של הרב שך זצ"ל] "חיים בריאים כהלכה".

גדלות האין סוף

עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף, שכל מה שנכנס בתוך הלב, ה"ז ניצוץ ובטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול, לגבי מה שהוא באמת. ואם ההכרה הליבית קרועה היא ממקורה, אז היא מדולדלת ואין לה שום ערך. ואין תקנה לה שתהיה מאירה בצורה חיה, כ"א ע"פ הקישור עם ההארה של האמונה, שהיא הארה כללית למעלה מכל ערכים, ובזה היא מבססת את הערכים כולם. כל עניני האמונה שהם חוץ מזו של גדולת אין סוף, הנם רק הסברות כדי להגיע על ידם לעיקר האמונה. וההסברות הם בגדר אברין דמלכא, ויש מהם שהם בגדר לבושין דמלכא, ומאן דבזע לבושין דמלכא גם הוא מרים יד ומתחייב בנפשו. ומ"מ צריכין לבאר בהדרגה את ההבדלים שבין העיקר של האמונה ובין הסברותיה, ובין ההסברות עצמן ג"כ צריכים לבאר, את חילופי המדרגות שבהן.

התשוקה לאלוקות

עוצם הקדושה היא הגברת התשוקה האלהית ואור הרוחני ברצון האדם וטבעו, עד שהחפץ של הקודש והמגמה האלהית יהיה יותר עמוק בנפש מכל הרצונות הטבעייות. ומי שבא עד למדה העליונה, שהחפץ האלהי הוא גדול ומכריע בקדושתו גם את הנטיה המינית, זהו צדיק דנטיר ברית. והכרעה זו באה לא בדרך עקירת הטבע הרוחני והגופני, כי אם ברוממות אל התעודה השכלית, המוארה באורה האלהית.

פתיות מוחלטת

שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת. להאמין בנס גדול ומבהיל, בלא שום הכרח ותוצאה, בריאת העולם והנהגתו ע"י בורא כל בחכמה, זהו דבר מובן ופשוט מאד. כל הכבדות שיש בחקר אלוה הוא בהפרטים, איך לקרב אל השכל את הענין האלהי ואת ההתקשרות שבינו ובין העולמים כולם, אבל עצם הדבר שתוכן של חכמה והשקפה, יכולת וחסד, מושל בבריאה כולה - זה אין מקום לכחד, ולהיפוך ההחלטה לצייר בלב בתור אמונה, שההויה כולה, המלאה כ"כ דייקנות וחכמה, היא דבר הנעשה בלא כונה, הוא ענין ניסי כזה, שאין לו שום מבא בשכל על אפשריותו. 

פלאפונים באמצע התפילה

תופעה - אברכים טובים עסוקים בפלאפונים שלהם במהלך התפילה בבית הכנסת.

היתכן?

הסבר התופעה לדעתי:

א] הם לא מאמינים באמת שה' נמצא כעת במקום הזה. אם אדם נמצא בראיון עבודה שיכניס לו מיליונים, חלום חייו, בוודאי לא ישחק עם הפלאפון במהלך הראיון. ה' הוא הרבה יותר מעורר אימה, הדר ופחד מאשר ראיון עבודה. אבל יש אפשרות בעולם הזה להתעלם ממציאותו. וכך עושים.

ב] חוסר נפשי: לאנשים רבים יש חסרון בנפש שהם חושבים למלא אותו ע"י איזה טלפון שקיבלו או מקווים שיקבלו. בין היתר, אנשים צמאים לקשרים חברתיים.

ג] בנוסף  - אין להם סיפוק מהתפילה. אם התפילה הייתה נותנת להם סיפוק נפשי, לא היו נזקקים לפלאפון באמצע התפילה. מאותה סיבה, לומדים באמצע התפילה. אם היו מוצאים סיפוק בתפילה, לא היה להם צורך ללמוד בשעת התפילה. רוב האנשים, כך נראה, משועממים מתפילה, במיוחד מחזרת הש"ץ. לא מדברים על זה, אבל נראה שזו המציאות.   

שמחת הקודש

כל שמחה נמשכת מחידוש המחשבה, ויסוד חידוש המחשבה הוא חידושה של תורה, שהיא למעלה מן השמש. כי כל אשר תחת השמש אין בו כל חדש, ויש דבר אשר יאמר לך ראה זה חדש הוא, כבר היה לעולמים אשר היו מלפנינו. אמנם חידוש הרעיון שבקודש, בו יש חידוש עצמי תדירי. וכל הטוב והרעיון שבחידוש כל מחשבה, כל מה שמשמח שמחה עדינה בכל החיים, נובע מצד הקודש שבו. זהו צד התורה שיש בכל מה שבעולם, שהיושבים לפני ד' שואבים תמיד מאורו, ומוצאים את זיו החיים הנצחיים בכל מה ששוטף ועובר. אמנם כל המון השמחים בעליצות רוחנית, אותה השמחה הפנימית, אותה הנקודה התמציתית שהיא רוח החיה בשמחתם, היא התכונה התורית, הבלועה במזג הפנימי של התוכן האצילי, שנותן את הערך החי והיסוד הרוחני שבמחשבה או בסידורה של אותה הפעולה. ואם היו מכירים להבדיל בין אותה הנקודה שבה שרוי אור השמחה הבהירה, שהוא העונג הצלול והבהיר, אור העולם, ובין אותם הסיגים שמתפשטים ומתערבים על ידי זוהמת החיים, שמשם נמשכת שמחת חנף, שהיא עדי רגע, היו מתעלים כל בני אדם למעלה עליונה מתוך כל נקודה של שמחה שנכנסת בלבבם, מתוך כל פעולה וכל יצירה שהיא נובעת ישר ממעין הקודש, מעין התורה המשמחת לב. ויחידי סגולה הם הם המעלים את כל נקודות השמחה של כל מה שנעשה תחת השמש מתוך עולם התוהו, ומכניסים אותו לתוך הבנין של עולם חסד יבנה. בנאים אלו תלמידים חכמים. אל תקרי בניך אלא בוניך.

ראשי פרקים מדרשה שמסרתי בס"ד בבית כנסת בית אליהו שבת פרשת זכור תשע"ח

תכלית התורה היא לעדן ולרומם את האדם מעבר למה שכבר נטוע בו מעצם היותו נברא בצלם. כל אדם נברא עם מצפן מוסרי בתוך אישיותו ועליו לפתח את הצד הטוב. אמר ר' יוסף, אם לא מתן תורה, "כמה יוסף איכא בשוקא" [פסחים ס"ח:], רש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי". התרוממות. לגבי מתן תורה כתוב "כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים" [כ' ט"ז] - נסות מלשון להעלות על נס - לרומם לנשא. ועי' משנה פ"ו באבות שלימוד תורה לשמה "מרוממתו על כל המעשים". אין אנחנו שואפים ללמוד בצורה אינטלקטואלית כמו שלומדים בפקולטה לתלמוד באוניברסיטה ח"ו אלא להשתנות לטובה.

גם לפני מתן תורה היה כבר מושג של טוב ורע, כמו שרואים לדוגמה בעץ הדעת [דהיינו שמאפשר להבחין] בין טוב ורע. מתן תורה אמור היה לקדם את התגשמות הטוב בעולם ולעצור ולבלום את הרע.

עי' לשונו של הרמב"ם בס' המצות [קפ"ט] שמדגיש את הצורך לשנוא עמלק ושלא תיחלש שנאתנו עם הזמן. אנחנו מחנכים לשנאה? זה לא מסוכן? ה' נקרא "רחמנא" - אוהב. ר"ע - כלל כל התורה הוא אהבה. כל השירים קודש ושיר השירים [שיר האהבה] הוא קודש קדשים. איך נבין ציווי זה? איפה הרוממות?

הרמב"ם כותב בהל' סנהדרין [ט"ז] שהמלקים צריכים להיות חסירי כח ויתירי מדע, דהיינו הכח הדומיננטי יהיה הדעת. ביאר בפח"י [ר"ה מאמר ד' וגם בספרו על יו"כ] שהתכלית היא לא הכאב והצער הפיזי של הנלקה אלא שיתקן את מעשיו. לכן חשוב שהמלקים יהיו חלשים בכח, ואדרבה יפעילו את כח הדעת שלהם לחתור אל תכלית ההלקאה שהיא התשובה ושיפור המעשים, עיי"ש וינעם לך.  

השפ"א [זכור תרמ"ו] מסביר את הרצף בין שקלים לזכור, שההתלהבות והאהבה לה' המתבטאות ע"י נתינת השקלים גורם למחיית עמלק. דהיינו מתוך אהבה יוקדת לה', א"א לסבול את עמלק. לאור דברי הפח"י מובן עומק הדבר: האהבה והנדיבות הן כח ראשון ואילו השנאה היא כח. אין כאן שנאה נטו אלא שורשה אהבה ודביקות בה'. אין כאן טינה אישית - "הם פגעו בנו, אנחנו נחזיר להם מנה אחת אפיים", אלא הכל למען ה' ולגוילוי יחודו. המלחמה נגד עמלק - לסלק את המפריעים לגילוי מלכותו בעולם כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה זרעו של עמלק.

כמו קנאת "בקנאו את קנאתי" - קנאת ה'. אצל פינחס כתוב "ויקח רומח בידו" פשוט שאם דקר לקח רומח, אז למה כתוב? אלא, מסביר כ"ק האדמו"ר מטאלנא שיש אנשים שמסתובבים עם רומח כדי למצוא אנשים לדקור. לא כן פינחס...

כל דיני שמים מטרתם להחזיר את הסוררים לקו הטוב והחסד. עולם חסד יבנה.

ה' הוא טוב וטבע הטוב להיטיב. השנאה היא לא התכלית של שום דבר. היא רק בבחינת כח שני. "אוהבי ה' - שנאו רע". השורש הוא אהבת ה'!

 עי' לשונו הזהב של רמב"ם סוף מלכים שאין אנחנו רוצים גאולה כדי לשלוט באומות ולא להתנקם בהם אלא כדי שיוכלו לעסוק בתורה ולעבוד את ה' ללא מפריע. החזון המשיחי אינו ח"ו רצון ילדותי וקטנוני להראות "מי הבוס" אלא להופעת עולם מתוקן מלא אלוקות ושבו אהבתו היא גלויה ומוחשית.

לאור דברינו מובן הדגש בפורים הוא על נתינה אהבה וחיבור לבבות. משלוח מנות. מתנות לאביונים. וגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות. העיקר הוא האהבה והשנאה היא לסלק את המפריעים. אפשר להבין את פרצופו האמיתי של עמלק אחרי שחווינו על בשרנו את שנות הזעם במחנות המוות.  

היה עתונאי חילוני אנטי-דתי ישראלי שאמר שהוא שונא את כל הדתיים חוץ מהרבי מסאטמר....

הסיפור היה שהגיע לרבי מסאטמר אחרי היסוסים רבים ובלית ברירה מחוסר אמצעים לבקש עזרה לממן ניתוח אשתו. הרבי נתן לו את כל ההוצאות כולל תקופת ההתאוששות בארה"ב. לפני שחזר הביתה רצה להיכנס לרבי להודות. כשנכנס הרבי נזף בו קשות וצעק עליו את מיטב ה"מחמאות" כנאה וכיאה לציוני חילוני.

אצל הרבי האהבה וטוב לב היו כח ראשון. הקנאות הייתה "כח שני" שנבעה מאותה אש יוקדת של אהבה לה' ולברואיו.  

יה"ר שנכה למחיית עמלק וממילא לריבוי אהבה וגילוי כבוד ה' בעולם, אמן.