סימן רכב
א' לסדר להזהיר גדולים על הקטנים התשל"ח בנ"י יצו"א.
ישאו הרים וגבעות ברכה חיים ושלום למעכ"ק רב הרבנים גאון הגאונים קדוש יאמר לו ציס"ע נר ישראל זקן שבסנהדרין משרידי הדור הישן כקהדר"ג מרן ר' יעקב ישראל קניבסקי שליט"א בעמח"ס קהלות יעקב בכל מקצועות התורה.
אחדשכהדרג"ק כשאילת תלמיד לרב.
נתמלא הבית כולו אורה בשמחת התורה תורת קהלות יעקב לקוטים חלק שלישי ובעודו בכפי עיינתי בו ועברתי על כמה מדבריו הקדושים ולא פסק חוכא מפומי כולי יומא משמחת התורה והנני בברכת הדיוט י"ר שיזכה עוד ליתן מפריו קודש הלולים עוד ינוב בשיבה דשן ורענן עדי יבא ינון ולו יקהת עמים ויזכה לישב בלשכת פרהדרין ראש בסנהדרין דולה ומשקה מתורתו לתלמידים ידידים חסידים ומלאה הארץ דעה.
והיות כי דברי כהדרג"ק עלי אהובים אמרתי להשתעשע בהם קצת ולא באתי לא לחלוק ח"ו אלא כתלמיד הרוצה להתלמד וכצמא השותה את דבריו. בסי' י"ז אות ז' הביא דברי תוס' נזיר י"ז בסוף העמוד בנזיר בביה"ק והתרו בו דלא תנזור דחייב ביארו התוס' דלא נחשב כלאו שאין בו מעשה וז"ל דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם עכ"ל. ותמה מעכג"ק דהלא גם זה שאינו יוצא אינו עושה מעשה רק נמנע מלצאת וממילא הוא עומד שם וחידש מעכג"ק וז"ל ונראה דדעת התוס' דכל היכא שנעשית מעשה בגוף האדם היינו שעם גופו נעשית מעשה הרי זה נחשב מעשה שלו ואע"פ שהוא ממילא כל היכא שהוא מרצונו וכדמות ראי' מב"ק דל"א בסוגיא דקדרין דמבואר דאדם שנפל בפשיעה ואחרים הוזקו בו דינו כאדם המזיק. ויש לפלפל בזה מכמה דוכתי וכתבתי רק להעיר עכל"ק.
ואמרתי מצוה לשמוע דברי חכמים ולפלפל קצת בהני דברים ולכאורה יש לדקדק לפ"מ דמשני התם אלא כגון שנכנס בשדה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע לו מעזיבה ומאי קמבעיא ליה בהא יותר מהא כיון דמה ששוהה שם ואינו יוצא ממילא נעשית מעשה עם גוף האדם וליחייב גם בהא ולמה נשאר בתיקו ובפרט לפ"מ שכתב הרמב"ם דמי שנדר בביה"ק קרי ליה מעשה עיין פ"ה הכ"א וכן אם נדר בבית הקברות לוקה אף משום בל תאחר הא למדת שהנזיר שטמא עצמו לוקה ארבע מלקיות וכו' ובפ"ו מנזירות ה"ח כתב מי שנדר והוא בביה"ק נזירות חלה עליו ואפילו שהה שם כמה ימים אין עולין לו ולוקה על שהייתו שם ובהשגות ואם התרו שלא יזיר א"צ שהייה מבואר עכ"פ דמחלקים בין שידה תיבה ומגדל לנדר בבית הקברות ואי הטעם דכל היכא שבגוף האדם נעשית מעשה נחשב מעשה אפילו שהוא ממילא מ"ש שידה מזה. וכנראה דמשום זה דייק כג"ק בסוגריים כל היכא שהוא מרצונו ודייק כן לפי פי' התוס' שם ד"ה ובא ומיהו התוס' לקמן דף מ"ג ד"ה כגון כתבו דההוא מסייעו להסיר המעזיבה ע"ש ובסמוך נדבר עוד מזה בס"ד.
וביבמות דף צ' ע"ב דקרי סדין בציצית שב ואל תעשה הקשו התוס' שם בד"ה כולהו דבשעה שמתכסה בה ואין בו ציצית עובר בידים והוה מעשה ותי' דבשעת העיטוף אכתי לא מחייב עד אחרי שנתעטף ולאחר שנתעטף דמחייב שב ואל תעשה הוא ולכאורה תקשה נמי דהרי האיסור נעשה בגופו במה שמכוסה בסדין וליקרי קום ועשה ומאי איכפת לן מה דבשעת לבישה אכתי לא נתחייב בציצית.
והנה בגמ' נדרים ד' ע"א הניחא למ"ד לא חיילא עליה נזירות לאלתר אלא למ"ד לאלתר חיילא מי איכא בל תאחר ועוד האמר מר בר רב אשי חיילא עליה נזירות לאלתר וכי פליגי לענין מלקות פליגי וכתבו התוס' כלומר לענין מלקות דטומאה ומיהו הרא"ש פי' אם התרו בו לצאת ולא יצא ואליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקה עליו א"נ איסור מלקות איכא ע"ש הנה נראה דבאמת הי' קשיא ליה דהו"ל לאו שאין בו מעשה דמה שאינו יוצא שב ואל תעשה הוא ולכן פי' דהכוונה אליבא דמ"ד לאו שאין בו מעשה לוקין עליו או משום איסור מלקות אבל מלקות ליכא אליבא דמ"ד לשאב"מ אין לוקין עליו ע"כ לוקין לאו דוקא ודו"ק.
ומדברי התוס' יבמות הנ"ל יש לעיין מה שכתב הקרן אורה נזיר י"ז שהביא דברי התוס' שבועות דטעמא דרב אשי דמחייב בכלאים בכדי פשיטה ולבישה משום דתחילת הלבישה הי' ע"י מעשה ותמה עליהם דאטו אם לבשו אחר באונס דהוא לא עשה מעשה אין מתרין בו אח"כ על הפשיטה אלא ודאי זה גופא חשוב מעשה מה שהוא לבוש כלאים ונושאן עליו ודבריו צ"ב דא"כ סדין בציצית אמאי חשוב אין בו מעשה כיון דמעוטף בסדין זה ולבוש בה ואדרבה הרי עשה מעשה עיטוף אלא כיון דבאותו עיטוף אכתי לא נתחייב לא מקרי מעשה, ואדרבה הרי ביבמות שם חלקו בין כלאים דעיקר הלבישה היא איסור ובשעת לבישה לבש באיסור ובין סדין שעיקר הלבישה היתה בהיתר והאיסור נתחדש אחר כן.
ומה שהקשה דאטו אם לבשו אחר באונס אין מתרין בו אח"כ על הפשיטה הנה לפענ"ד גם בהא י"ל דאהכ"נ דהמל"מ פ"ג מהל' ביאת המקדש כתב דאם נטמא באונס ע"י חבירו לכ"ע לא לקי כיון דתחילת הטומאה לא באה ע"י מעשה והק"א הרגיש בזה וכתב דסוף דבריו סותרין לתחלת דבריו שכתב דלדברי התוס' הכניסה חשובה מעשה אפילו היתה בהיתר ולפענ"ד יש ליישב דהתוס' מיירי שנעשה ע"י אחר וברצונו וכה"ג חשוב מעשה אבל היכי שנעשה באונס הו"ל כמאן דלא עביד דמי כלל ולא מקרי מעשה כל זה הי' נראה לפי שיטת המל"מ. וחילוק זה נראה לכאורה מדברי התוס' שם י"ז ע"ב בנכנס בשידה כו' ובא חבירו ופרע לו המעזיבה פי' דוקא באונס דאי מרצונו אי נמי אי הוא עצמו פרע כי האי גוונא לא איבעיא לן אי בעי שהייה דבפ"ב דשבועות י"ז קאמר אהך בעיא דנזיר טמא או דלמא באונס גמירי לה שהייה ל"ש בחוץ ל"ש בפנים עכ"ל. ומתחלה עלה במחשבתי לפי מש"כ בתוס' נזיר מ"ג ע"א בהא דאמר רבה אמר ר"ה התם מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה להזהיר על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ודייק הש"ס מ"ש טומאה וטומאה דלא דהא מיטמא וקאים טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאים ושני ר"פ כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדדי קאתיין וכתבו התוס' ד"ה כגון שנכנס כו' צ"ל דההיא מסייע להסיר המעזיבה דהא בהתרו בו למלקות איירי ע"כ ע"ש מבואר דהתוס' נמי ס"ל דבעי מסייע בהסרת המעזיבה וזה לכאורה דלא כמ"ש לעיל וצ"ע.
ובעיקר קושית הק"א לכאורה הי' אפשר לומר עוד חילוק בין סדין בציצית לכלאים שלבשו באונס דלא דמי לבישת כלאים שהוא איסור בעצם הגם שלבשוהו באונס מ"מ אין זה היתר אלא שאונס רחמנא פטריה וממילא אם לאחר שעבר ממנו האונס והתרו אותו לפושטן ולא פושטן הדרא מעשה הלבישה שהיתה בעצם איסור ונעשה מעשה והו"ל כתחלתו באונס וסופו ברצון או יאמר דהוברר דמתחלת נמי ניחא ליה ולא הוה אונס גמור ועכ"פ הלבישה לא הוי לבישת היתר אלא לבישת פטור אבל בסדין בציצית דהלבישה היתה היתר גמור שלא הי' שם שום איסור כלאים בשעת לבישה וכיון דלא חל עליה שום איסור א"כ הלבישה בעצם שהוא של היתר דליכא איסור כלל כה"ג לא הוי מעשה. אבל בלבישת אונס שבא ע"י מעשה איסור אלא שפטור מעונשין י"ל כה"ג חשוב שוב בא ע"י מעשה אם לא פשטן.
ברם השאג"א סי' ל"ב תמה דא"ל הטעם משום דתחלת הלבישה היתה ע"י מעשה איסור ולכן הו"ל עכשיו כעושה איסור בידים ואפילו בשוגג מ"מ שם איסור עלה בשעת הלבישה אע"ג דהוא לא ידע והו"ל עכשיו כעושה מעשה בידים שהרי בשבועות י"ז ונזיר י"ז אין צריך שהייה למלקות מפרש לה כגון שנכנס לבה"ק בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו המעזיבה והרי הכא דתחילת הכניסה בהיתרא הוי בשידה תיבה ומגדל ואפ"ה כשבא חבירו ופרע עליו את המעזיבה חייב אלמא אע"פ שתחלת הכניסה בהיתרא היתה כי בא אח"כ איסורא אע"פ שאינו עושה מעשה משעה שבא עליו האיסור מ"מ תחילת המעשה של היתרא גורם לאיסור שלאחר שעה להיות נחשב כעושה מעשה בידים ועיין שו"ת נוב"י מה"ת סי' קמ"א מה שכתב ליישב קושית שיטת התוס' ובשו"ת שאג"א החדשות האריך הרבה וכתב דעיקר בשיטת התוס' כיון דתחילת הלבישה היתה ע"י מעשה חשוב השהיי' נמי מעשה ע"ש ועיין גינת וורדים כלל כ"ב ד"ה וראיתי.
ומה שנלפענ"ד בישוב דברי התוס' דהתוס' ס"ל דכשם שנזיר טהור שהתרו בו שלא לטמא ואם יטמא עצמו לוקה דהמלקות בא על טומאת נזירות והכ"נ במי שאינו נזיר עדיין ואנן מתרין ביה שלא יקבל עליו נזירות בבית הקברות כדי שלא יטמא נזירותו אלא שאם רוצה לקבל נזירות יצא מבית הקברות ואם אינו יוצא ממקום טומאה אלא מקבל שם הנזירות הרי הוא מטמא נזיר בידים ע"י קבלתו במקום טמא שהאי אדם לא הי' נזיר מקודם קבלתו ועכשיו כשנדר בנזיר מטמא הוא בידים נזיר במה שאינו יוצא לקבל הנזירות ומיושב בזה לשון התוס' שסיימו בסוף דבריהם דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר ולכאורה הני תיבות כשנודר בנזיר יתור דברים הם שהרי מיירי שם מזה אמנם נראה דבדיוק כתבו כשנודר בנזיר כלומר דכשנודר בנזיר צריך לצאת משם דהו"ל כמטמא נזיר בידים כשנודר בנזיר כשהוא בביה"ק דזה הו"ל מעשה הטומאה.
ונראה להוסיף ביאור לפמ"ש בגמ' תמורה ג' רבי יוחנן אומר שאני מימר דבדיבורו איתעביד מעשה ופי' המפרשים ז"ל דע"י הדבור הנעשה מחולין קדשים וכל מקום שמהדבור נעשה מעשה מקרי לאו שיש בו מעשה וא"כ הנודר בנזיר שבדבורו נעשה מעשה שהנזיר נתקדש לשמים ויצא מחולין לקדש כמ"ש קדש יהי' גדל פרע גו' נמצא כשנודר בנזיר הרי הוא עושה מעשה שנעשה נזיר והרי הוא טימא לאותו נזיר במה שנדר בבית הקברות ולא יצא משם. ובשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"ג הסביר דברי הרמב"ן והרא"ש רפ"ק דנזיר באומר אהא ה"ז נזיר ומוקי לה שמואל כשהי' נזיר עובר לפניו ופריך נימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים והק' הרמב"ן ז"ל דאפילו ידים אין כאן וכן הקשה הרא"ש ותי' לפי שהלשון אהא לא משמע דקאי על התענית אלא אנזירות שחל על עצמו והי' לאיש אחר וביאר המהרי"ט דשלשה חלוקי איסור הן נדר חל על החפץ ואין לו שום שייכות על האדם הנודר ושבועה איסור גברא הוא דאסר נפשיה מן חפצא אבל אין גופו של אדם נתפס בה והא דקרינן ליה איסור גברא היינו דאלו הי' חל איסור השבועה על החפץ הי' נאסר בין לעצמו בין לאחרים כי הא דאשכחן בנדרים כו' ומ"מ אינו חל על גופו של אדם ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו דומיא דכהן וממילא נאסר ואין צריך לאסור עצמו על החפץ. ונזיר מביא קרבן על טומאתו שבא על ידי דבורו כדתנן פ"ב דכריתות ד' מביאים קרבן על הזדון כשגגה וחד מינייהו נזיר ובפרק כ"ג יטמא כ"ג שאינו מביא קרבן על טומאתו ואל יטמא נזיר שמביא קרבן על טומאתו ומבואר דמביא קרבן על הדבור.
ולפ"ז יש להבין מה שאמרו דהוה לאו שיש בו מעשה כשנודר בנזיר ולא יצא וכוונתם דכיון שנודר בנזיר ולא יצא הו"ל טומאתו שבא ע"י דבורו והו"ל כעביד מעשה וחייב כיון שהי' לו לצאת קודם ולא יצא ובדבורו זה איתעביד מעשה ונהפך לאיש אחר שנתקדש גופו להיות נזיר והוא טמאו במזיד הו"ל כעושה מעשה ואשמח מאד לשמוע חוו"ד כהדג"ק בזה.
עוד הי' נלפענ"ד לחדש למ"ש הנוב"ת א"ע סי' ק"נ אמ"ש הב"י בתשובה לענין קנאים פוגעים בו גרע ישראל הבועל כותית מישראלית הנבעלת לכותי ורצה לחלק דאפשר דטעמא דבת ישראל הנבעלת לכותי פטורה משום דקרקע עולם היא ותמה הנוב"י עליו וז"ל ואני תמה עליו שכתב זה לענין קנאין פוגעין דמיירי ברצון ואיך שייך קרקע עולם לנבעלת ברצון והלא הרצון וההנאה הם כמעשה ממש ומקרא מלא ונכרתו הנפשות העושות ופרש"י הזכר והנקבה בכלל והרי חזינן שחייב מיתת ב"ד בזדון וחטאת בשגגה הכל בעושה מעשה ולא אמרינן קרקע עולם היא עכ"ל. והנה חידש לן הנוב"י דהרצון הוא כמעשה ממש א"כ הכ"נ כיון דהתרו בו לצאת והוא ברצונו נשאר שם ולא יצא הו"ל כמעשה ממש ולא דמי ללאו שאין בו מעשה שאין לוקין עליו ולא אמרינן דהרצון הוי כמעשה דהתם א"א לו לעבור בפועל שאין בו מעשה א"כ הרצון אינו כלום אבל היכי דהרצון הוא בדבר שאפשר לעשות הו"ל הרצון כמעשה ממש וא"כ הכ"נ הו"ל כאן הרצון שנודר בביה"ק ואינו יוצא משם הו"ל כמעשה ממש אלא דהנוב"י הוסיף הרצון וההנאה דהתם תרווייהו איכא ואולי כאן נמי יש לו הנאה במה שנשאר בביה"ק וי"ל.
וקצ"ע מפנ"י פסחים כ"ה דלא אסרה תורה רק פעולת העבירות אבל בלי מעשה עבירה אין עבירה כיון שאינו עושה שום מעשה בגופא כלל ואפילו באשה אמרי' קרקע עולם הוא וכתבו רש"י וכל המפרשים דהיינו מפני שאינה עושה שום מעשה ואשכחן לרבא דאפילו היכא דקמהניא מעבירה ואומרת הניחו לו שאלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו אפ"ה מותרת לבעלה כיון שהתחלתה באונס רק בזנות ברצון כיון שהתורה קריא מעשה משום הנאה דאית לה כמבואר ב"ק דף ל"ב ע"א וא"כ כל היכא דלא עביד מעשה ליכא איסור מה"ת וצ"ע.
וראיתי לשאג"א שהקשה שם עוד דאיך נדחה הל"ת דכלאים לתי' תוס' יבמות הנ"ל דסדין בציצית לא נתחייב בציצית עד לאחר העטיפה הא לא הוה בעידנא ובט"א ריש חגיגה ג"כ כתב מזה באריכות ולפענ"ד נראה כוונת התוס' דמה שאמרו דאינו חייב בשעת עיטוף היינו דהתורה לא חייבו להטיל ציצית על בגד קודם לבישתו דציצית חובת גברא הוא ולא חובת טלית ולכן לאחר שנתעטף חל החיוב אבל מ"מ אם קדם והטיל ציצית על בגדו דין ציצית לו דאל"כ נימא כשהטיל ציצית קודם שנתעטף בטלית הו"ל תעשה ולא מן העשוי שהרי קודם עטיפה לא נתחייב בציצית. ובסמוך נביא כעין זה מר"ת.
שנית נלפענ"ד לפ"מ שהקשה הברית אברהם דאי אמרינן מללה"נ אפילו בהנאת הגוף מבהדי המצוה וכדעת הרשב"א נדרים א"כ למ"ל קרא להתיר כלאים בציצית כיון דמללה"נ ממילא מותר בהם ועיין ח"ס יו"ד סי' ס"ט ואמרתי בס"ד דמאחר דהתורה צותה לעשות ציצית על ארבע כנפות כסותך ולא נתחייב להטיל הציצית על הבגד אלא לאחר שלבשו וכמ"ש התוס' יבמות דף צ' א"כ לאחר שלבש טלית של פשתן ונתחייב להטיל עליו ציצית מיד שקשר בו ציצית אחת הבגד נעשה כלאים דצמר ופשתים ומצוה לא הוה עד שיקשור ארבעתם דאנן קיי"ל ארבעתם מצוה אחת ומעכבין זה את זה וכל זמן שאין ד' ציצית על הטלית אינה מצוייצת כהלכתה כמבואר במנחות כ"ח וטוש"ע א"ח סי' י"ג וממילא מיד שקשר בו ציצית נעשה כלאים ומצוה לא קיים דנימא מללה"נ והו"ל הנאה מכלאים בלי מצוה עד שיקשור כל הד' ציצית עכ"פ וממילא צריך להתיר כלאים בציצית כה"ג עד שיקשור ואין לומר שיטיל ארבעתם בבת אחת דזה א"א וא"א לצמצם ואין זה במציאות כמעט וממילא מיושבת קושית ברית אברהם.
אלא דלפ"ז תקשה נמי קושית השאג"א אפילו לאחר שלבש הטלית ועיטף בו אכתי עובר אכלאים עד שיטיל כל הד' ציצית איברא דאיך קרי לי' סדין בציצית שב ואל תעשה דעכ"פ צריך להטיל ציצית והוא הקום ועשה וע"כ צ"ל דהטיל ציצית קודם העיטוף ומ"מ העיטוף לא הוי מדין קום ועשה דאינו מחויב בציצית מקודם אבל מ"מ כיון דכבר היו הציצית א"כ כלאים בציצית לא עבר.
ועוד בו שלישיה דנלפענ"ד דחיוב כלאים על הלבישה שכתבו התוס' אינה אלא כשלובש כלאים ליהנות מהם כמו שהם אבל הלובש כלאים בלי ליהנות ליכא איסור בלבישה כלל וכדתנן כלאים מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוונו בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וכן תופרי כסות תופרים כדרכן והרמ"א יו"ד ש"א ס"ו ויש מתירין אפילו ללבוש כלאים כל שאינו מתכוין להנאתו כגון שלובש כלאים להעביר בו המכס או שלובשן כדי להראות מדתן אם רוצה למוכרן וכדומה ודעת הר"ן חולין פ' גה"נ דאפילו פ"ר בהנאה שאינו מתכוין מותר והט"א באב"מ ר"ה כ"ח הקשה עליו ובהגהות מהרצ"ח נדרים ט"ו הקשה לעצמו קושית הט"א הנ"ל והארכתי בזה קצת במשנה הלכות ח"ה סי' רנ"ו ולפ"ז י"ל דאהכ"נ הלובש סדין בציצית לא דמי ללובש כלאים סתם דהלובש כלאים לשם לבישה ממילא בשעת לבישה מיד נתחייב על לאו דלא תלבש כלאים אבל המתעטף בסדין בציצית כשמתעטף אכתי ליכא איסור דאינו לובש לשם לבישת איסור אלא ברצונו להטיל ציצית וכיון דאינו לובש לשם לבישה דאכתי לא הוי ליה מלבוש גמור עד שיטיל בו הציצית ממילא אין בלבישה זו איסור הגם שהוא כלאים מ"מ כיון דבשעת לבישה אינו לובשו לשם הנאה עד שיטיל בו ציצית ממילא לבישה זו מותרת וכשיתעטף ויתחייב בציצית מיד יש כאן עשה דציצית שדוחה ל"ת דכלאים ויש להאריך בזה.
ורביעי בקודש הי' נלפענ"ד לפי שיטת ר"ת בתוס' חולין ק"י ע"ב ועוד לענין טלית שאולה שפטור מן הציצית דאם הוא של כלאים כגון תכלת כתבו התוס' דאסורה ור"ת התיר דכל טלית דאישתרי בה כלאים מותר בכל ענין בין להתעטף בין להציע תחתיו בין לו בין לחבירו בין לאשתו בין ביום בין בלילה דלגמרי שרי ביה כלאים ולפ"ז כיון דהטיל ציצית על הבגד ראשונה בעידניה מותר הוא ללבשו לעולם ואין כאן משום כלאים לאחר מכן אפילו לובשו באופן שאינו מחוייב בציצית מ"מ כיון דאישתרי אישתרי וצ"ע.
אלין מילי זוטרתא אשר רחש לבי להעלותן על הכתב ולהשתעשע בדברי כהדרג"ק והגם כי הרבה ממה שכתוב כאן נשאר במחשבתי אמנם לא רציתי להאריך לפני כהדרג"ק אשר לא לדידי ולדכוותי צריך והלואי שתהא יציאתי כביאתי דברי התלמיד הרוצה להתלמד המתפלל בכל יום פעמיים לבד מן הצהרים לאריכות ימים ושנות חיים עדי יבא אסור בנחשתיים ויקבץ נדחינו לירושלים ויגזור על כל העולם לעולם חיים. ובזה אחוה קידה דסגידנא קמי' דיקר אורייתא בלב ונפש
מנשה הקטן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה