הרב אהרן פרידמן
לאחרונה פורסם בקול רעש גדול מבצע למנויי אחד העיתונים במחננו, שבו מנוי שיעלה בהגרלה יוכל להיכנס עם בני המשפחה לאחד מסניפי כמה חנויות נבחרות, שעון העצר יופעל, ובמשך חמש דקות תמימות יאסוף ויעמיס עוד ועוד מכל הבא ליד!
וואו, איזה מבצע! רבים וגם טובים, במיוחד הצעירים שבינינו, שפשפו עינים למקרא המבצע והתחילו לחלום אילו רק היו זוכים... כשהם מדמיינים אלו מוצרים הם היו מורידים מהמדפים להנאתם הרבה.
מה שמדהים הוא, שה' עשה עם כולנו מבצע הרבה יותר טוב, כאשר נתן לנו את ההזדמנות, בלי שעון עצר ובלי הגבלה של חמש דקות, לא לרשת קידישיק או גל-פז בלבד, לאסוף ולהעמיס מכל הבא ביד, מצוות ומעשים טובים, או סתם ידע ותבונה ויכולת לפתח כישורים שונים ומגוונים, שכולנו יכולים להעמיס ולארוז להנאתנו.
בעזרת מעט מחשבה יצירתית והתבוננות, נגלה שהעולם הוא כמו סופרמרקט ענק, עם מגוון בלתי נדלה של מוצרים, מכל הסוגים והרמות. יש אמנם תג מחיר שמוצמד לכל מוצר, אבל לא מדובר בכסף, אלא במטבע שזמין לכל אחד ואחד מאתנו: קצת השקעה מחשבתית כדי לבחור במה שטוב לנו לטווח הרחוק, למרות שזה לא תמיד נעים ונוח בטווח הקצר, ומוכנות להשקיע מה שנדרש כדי להוריד את המוצר מהמדף.
אם רק נצליח להתעלות ולצאת מבור שאון ומטיט היוון ונפסיק להתעסק כל הזמן במחשבות מדכאות על מה שאין לנו; אם רק נעצור את החשבונות וההשוואות הבלתי פוסקות בינינו לבין האחרים; נופתע לגלות שבחוץ השמש זורחת במלוא תוקפה והדרה, ועולם ומלואו משתרע שם ומזמין אותנו לכבוש ולהפריח אותו.
בפני כולנו, בלי שום הבדל ובלי קשר למעלות שיש לנו או שאין לנו, פתוחים תחומים רבים שבהם אנו יכולים להתפתח ולהתקדם באין מפריע. תמיד נוכל למצוא נושאים לא מוכרים ותחומי התעניינות חדשים שאנו יכולים ללמוד ולחקור ולהרחיב בהם את הידע. נוכל לגלות כישרונות ומיומנויות שאפשר לפתח ולטפח.
מבהיל להיווכח עד כמה המרחבים פתוחים בפנינו ואין מי שמונע מאתנו לנוע קדימה בדהרה, מלבד העקשנות שלנו להתמקד בנקודה אחת מסוימת ולהישאר תקועים במקומות שבהם אין לנו מעבר והדרך אינה פתוחה בפנינו.
גם מי שאין לו כסף בשפע ואינו חכם ומלומד יתר על המידה, יכול תמיד להשקיע בשיפור הקשר עם בני ביתו ועם סובביו. לא משנה עד כמה ירוד מעמדנו, תמיד נוכל לפתח ולשפר את הליכות חיינו, ללמוד להאיר פנים לכל אדם ולהיות אדיב יותר כלפי הזולת. כתוצאה מכך תהיה רוח הבריות נוחה הימנו, ונרוויח גם שנמצא חן וחסד בעיני כל רואינו.
אפשר להתרגל להחמיא ולומר מילה טובה לאלו שחלשים מאתנו (למעשה, גם לאלה שחזקים מאתנו פי כמה!), ולקבל כל אדם באשר הוא בסבר פנים יפות. לא משנה מה מצבנו הרוחני או מעמדנו החברתי, תמיד נוכל לכבד בכוס שתיה את זה שאוסף כסף בבתים בשעות הערב, להציע עזרה למי שמחפש ספר, להחזיק את הדלת למי שמגיע אחרינו, או סתם לחייך לזולת, בלי מילים.
גם מבחינה רוחנית, מדהים ומבהיל לגלות כמה מצוות אנו יכולים לקיים במהלך היום, לקטוף 'יהלומים' על ימין ועל שמאל, על כל צעד ושעל ממש. אנו יכולים לטייל וליהנות מנוף מהמם, ואם נחשוב: מה רבו מעשיך ה', איזה נופים נפלאים ברא ה'! נקבל שכר על כך. ברכות שאנו ממילא מברכים, הקפדה על כשרות המאכלים, מחשבות על הימנעות מעבירות שממילא אין בדעתנו לעבור, שמירת העיניים והמחשבות ועוד.
כל אחד מאתנו יכול, למשל, להיכנס למנין שמתפללים שחרית, לענות אמנים בחזרת הש"ץ, או סתם לשים לב ולהקפיד על עניית אמן ואמן יהא שמיא רבה. כמה זה שווה? הנה מה שאמרו חז"ל: "כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו קורעין לו גזר דינו... כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן..." (שבת קיט, ב). אמן אחד ויחיד על ברכה שהזולת מברך, יכול לשנות את מזלנו ואת חיינו.
בעצם, אין גבול למצוות שאדם יכול לקיים בעולם הזה, ואין לנו מושג בגודל השכר שנקבל על כל מעשה, ולוּ הקל ביותר.
__________
אם זה כה פשוט ונכון, מדוע באמת אנו לא מרגישים את ה'וואו!' על הדקות היקרות שה' נתן לנו, מדי יום ביומו, ולאורך שנים ארוכות? התשובה היא: השגרה. השגרה השוחקת, הגורמת לנו לאבד את הריגושים מכל דבר, אפילו אם זה יהיה המצרך היקר והאהוב ביותר.
כל דבר חדש, מרגש ומלהיב. לא רק בעיני ילד שמקבל אופניים חדשים או קסקט חדש, לא רק ילדה שמקבלת שמלה חדשה או נעליים חדשות, אלא גם אנשים מבוגרים שקונים חפצים או מלבושים חדשים. מי לא מכיר את התופעה שכאשר ספה חדשה מגיעה הביתה, עושים תקנות, קובעים כללים "על הספה החדשה אף ילד לא ידרוך...", "המטבח החדש לעולם לא יישאר מלוכלך בלילה..." וכהנה וכהנה, ובמרבית המקרים הכללים תקפים עד לפעם הראשונה או השניה שהם מתלכלכים.
יש לי חבר, שכאשר הוא מקבל רכב חדש, הדבר הראשון שהוא עושה זה ללכלך את המכונית כהוגן, כדי שלא יהיה עבד נרצע לנקיונו של האוטו. יש שעושים כן עם נעליים חדשות ושאר בגדים, כדי להיות משוחררים מהדאגה על הדבר החדש. בכל אלה, ההרגל והשגרה מבורכים וזה משחרר מהעול והשעבוד לדאוג ולשמור על ה'חדש'.
אבל בדברים שצריכים השקעה ותשומת לב, שם השגרה בעייתית, ועלינו לחפש רעיונות ועצות יצירתיות איך להתרענן ולהתלהב כל פעם מחדש. זה נכון בקשר עם בני המשפחה, וגם בכל מה שקשור לרוחניות ולעבודת ה'. אפילו בלימוד התורה וקיום המצוות, נאמר: "היום הזה ה' אלקיך מצוך", ודרשו: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י דברים כו, טז). ידועים דברי ה'רוקח': "אין חוזק מן החסידות בתחילתו" (ספר הרוקח, בהקדמה). אין כמו ההתלהבות הראשונית של דבר חדש.
המתנה הטובה ביותר, תרגש כשהיא מגיעה פעם לכמה זמן. כאשר היא הופכת להיות תמידית וקבועה, היא מאבדת כל ערך בעינינו. יש 'חתם סופר' שמסביר את מה שאומרים כאשר מישהו קרוב אלינו ל"ע נפטר לבית עולמו: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (עיין איוב א, כא), דהנה כשיש לאדם מתנה טובה קבועה, הוא לא מרגיש כמה גדולה היא המתנה והוא לא יודע להעריכה כראוי, עד של"ע "ה' לקח", עד שלא מפסידים את זה. ולכן דווקא עם פטירת יקירנו, אנו מביעים את השבח וההודאה על מה שה' נתן לנו, כי רק אז מכירים בערך המתנה שה' נתן לנו.
אם כן אפוא, למה עלינו להמתין? הבה ונתבונן כמה גדולות המתנות שה' נתן לנו, ראש לחשוב ולהבין, עיניים לראות, אוזניים לשמוע ופה לדבר, ידיים לשמש את עצמנו ורגלים ללכת ולהתנייד ממקום למקום! זה לא מובן מאליו !
הבה ונתבונן כמה אנו יכולים להיטיב עם עצמנו, עם משפחתנו וילדינו האהובים, אם רק נפעיל שעון עצר ונקדיש לכך דקות אחדות מדי יום, דקות שה' נתן לנו! הבה וננצל את הזמן היקר שיש לנו כדי להרבות פעלים לה' ולתורתו, לבנות את עצמנו ולשפר את איכות חיינו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים אחרינו
לאחרונה פורסם בקול רעש גדול מבצע למנויי אחד העיתונים במחננו, שבו מנוי שיעלה בהגרלה יוכל להיכנס עם בני המשפחה לאחד מסניפי כמה חנויות נבחרות, שעון העצר יופעל, ובמשך חמש דקות תמימות יאסוף ויעמיס עוד ועוד מכל הבא ליד!
וואו, איזה מבצע! רבים וגם טובים, במיוחד הצעירים שבינינו, שפשפו עינים למקרא המבצע והתחילו לחלום אילו רק היו זוכים... כשהם מדמיינים אלו מוצרים הם היו מורידים מהמדפים להנאתם הרבה.
מה שמדהים הוא, שה' עשה עם כולנו מבצע הרבה יותר טוב, כאשר נתן לנו את ההזדמנות, בלי שעון עצר ובלי הגבלה של חמש דקות, לא לרשת קידישיק או גל-פז בלבד, לאסוף ולהעמיס מכל הבא ביד, מצוות ומעשים טובים, או סתם ידע ותבונה ויכולת לפתח כישורים שונים ומגוונים, שכולנו יכולים להעמיס ולארוז להנאתנו.
בעזרת מעט מחשבה יצירתית והתבוננות, נגלה שהעולם הוא כמו סופרמרקט ענק, עם מגוון בלתי נדלה של מוצרים, מכל הסוגים והרמות. יש אמנם תג מחיר שמוצמד לכל מוצר, אבל לא מדובר בכסף, אלא במטבע שזמין לכל אחד ואחד מאתנו: קצת השקעה מחשבתית כדי לבחור במה שטוב לנו לטווח הרחוק, למרות שזה לא תמיד נעים ונוח בטווח הקצר, ומוכנות להשקיע מה שנדרש כדי להוריד את המוצר מהמדף.
אם רק נצליח להתעלות ולצאת מבור שאון ומטיט היוון ונפסיק להתעסק כל הזמן במחשבות מדכאות על מה שאין לנו; אם רק נעצור את החשבונות וההשוואות הבלתי פוסקות בינינו לבין האחרים; נופתע לגלות שבחוץ השמש זורחת במלוא תוקפה והדרה, ועולם ומלואו משתרע שם ומזמין אותנו לכבוש ולהפריח אותו.
בפני כולנו, בלי שום הבדל ובלי קשר למעלות שיש לנו או שאין לנו, פתוחים תחומים רבים שבהם אנו יכולים להתפתח ולהתקדם באין מפריע. תמיד נוכל למצוא נושאים לא מוכרים ותחומי התעניינות חדשים שאנו יכולים ללמוד ולחקור ולהרחיב בהם את הידע. נוכל לגלות כישרונות ומיומנויות שאפשר לפתח ולטפח.
מבהיל להיווכח עד כמה המרחבים פתוחים בפנינו ואין מי שמונע מאתנו לנוע קדימה בדהרה, מלבד העקשנות שלנו להתמקד בנקודה אחת מסוימת ולהישאר תקועים במקומות שבהם אין לנו מעבר והדרך אינה פתוחה בפנינו.
גם מי שאין לו כסף בשפע ואינו חכם ומלומד יתר על המידה, יכול תמיד להשקיע בשיפור הקשר עם בני ביתו ועם סובביו. לא משנה עד כמה ירוד מעמדנו, תמיד נוכל לפתח ולשפר את הליכות חיינו, ללמוד להאיר פנים לכל אדם ולהיות אדיב יותר כלפי הזולת. כתוצאה מכך תהיה רוח הבריות נוחה הימנו, ונרוויח גם שנמצא חן וחסד בעיני כל רואינו.
אפשר להתרגל להחמיא ולומר מילה טובה לאלו שחלשים מאתנו (למעשה, גם לאלה שחזקים מאתנו פי כמה!), ולקבל כל אדם באשר הוא בסבר פנים יפות. לא משנה מה מצבנו הרוחני או מעמדנו החברתי, תמיד נוכל לכבד בכוס שתיה את זה שאוסף כסף בבתים בשעות הערב, להציע עזרה למי שמחפש ספר, להחזיק את הדלת למי שמגיע אחרינו, או סתם לחייך לזולת, בלי מילים.
גם מבחינה רוחנית, מדהים ומבהיל לגלות כמה מצוות אנו יכולים לקיים במהלך היום, לקטוף 'יהלומים' על ימין ועל שמאל, על כל צעד ושעל ממש. אנו יכולים לטייל וליהנות מנוף מהמם, ואם נחשוב: מה רבו מעשיך ה', איזה נופים נפלאים ברא ה'! נקבל שכר על כך. ברכות שאנו ממילא מברכים, הקפדה על כשרות המאכלים, מחשבות על הימנעות מעבירות שממילא אין בדעתנו לעבור, שמירת העיניים והמחשבות ועוד.
כל אחד מאתנו יכול, למשל, להיכנס למנין שמתפללים שחרית, לענות אמנים בחזרת הש"ץ, או סתם לשים לב ולהקפיד על עניית אמן ואמן יהא שמיא רבה. כמה זה שווה? הנה מה שאמרו חז"ל: "כל העונה 'אמן יהא שמיה רבא מברך' בכל כחו קורעין לו גזר דינו... כל העונה אמן בכל כוחו, פותחין לו שערי גן עדן..." (שבת קיט, ב). אמן אחד ויחיד על ברכה שהזולת מברך, יכול לשנות את מזלנו ואת חיינו.
בעצם, אין גבול למצוות שאדם יכול לקיים בעולם הזה, ואין לנו מושג בגודל השכר שנקבל על כל מעשה, ולוּ הקל ביותר.
__________
אם זה כה פשוט ונכון, מדוע באמת אנו לא מרגישים את ה'וואו!' על הדקות היקרות שה' נתן לנו, מדי יום ביומו, ולאורך שנים ארוכות? התשובה היא: השגרה. השגרה השוחקת, הגורמת לנו לאבד את הריגושים מכל דבר, אפילו אם זה יהיה המצרך היקר והאהוב ביותר.
כל דבר חדש, מרגש ומלהיב. לא רק בעיני ילד שמקבל אופניים חדשים או קסקט חדש, לא רק ילדה שמקבלת שמלה חדשה או נעליים חדשות, אלא גם אנשים מבוגרים שקונים חפצים או מלבושים חדשים. מי לא מכיר את התופעה שכאשר ספה חדשה מגיעה הביתה, עושים תקנות, קובעים כללים "על הספה החדשה אף ילד לא ידרוך...", "המטבח החדש לעולם לא יישאר מלוכלך בלילה..." וכהנה וכהנה, ובמרבית המקרים הכללים תקפים עד לפעם הראשונה או השניה שהם מתלכלכים.
יש לי חבר, שכאשר הוא מקבל רכב חדש, הדבר הראשון שהוא עושה זה ללכלך את המכונית כהוגן, כדי שלא יהיה עבד נרצע לנקיונו של האוטו. יש שעושים כן עם נעליים חדשות ושאר בגדים, כדי להיות משוחררים מהדאגה על הדבר החדש. בכל אלה, ההרגל והשגרה מבורכים וזה משחרר מהעול והשעבוד לדאוג ולשמור על ה'חדש'.
אבל בדברים שצריכים השקעה ותשומת לב, שם השגרה בעייתית, ועלינו לחפש רעיונות ועצות יצירתיות איך להתרענן ולהתלהב כל פעם מחדש. זה נכון בקשר עם בני המשפחה, וגם בכל מה שקשור לרוחניות ולעבודת ה'. אפילו בלימוד התורה וקיום המצוות, נאמר: "היום הזה ה' אלקיך מצוך", ודרשו: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים כאילו בו ביום נצטוית עליהם" (רש"י דברים כו, טז). ידועים דברי ה'רוקח': "אין חוזק מן החסידות בתחילתו" (ספר הרוקח, בהקדמה). אין כמו ההתלהבות הראשונית של דבר חדש.
המתנה הטובה ביותר, תרגש כשהיא מגיעה פעם לכמה זמן. כאשר היא הופכת להיות תמידית וקבועה, היא מאבדת כל ערך בעינינו. יש 'חתם סופר' שמסביר את מה שאומרים כאשר מישהו קרוב אלינו ל"ע נפטר לבית עולמו: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך" (עיין איוב א, כא), דהנה כשיש לאדם מתנה טובה קבועה, הוא לא מרגיש כמה גדולה היא המתנה והוא לא יודע להעריכה כראוי, עד של"ע "ה' לקח", עד שלא מפסידים את זה. ולכן דווקא עם פטירת יקירנו, אנו מביעים את השבח וההודאה על מה שה' נתן לנו, כי רק אז מכירים בערך המתנה שה' נתן לנו.
אם כן אפוא, למה עלינו להמתין? הבה ונתבונן כמה גדולות המתנות שה' נתן לנו, ראש לחשוב ולהבין, עיניים לראות, אוזניים לשמוע ופה לדבר, ידיים לשמש את עצמנו ורגלים ללכת ולהתנייד ממקום למקום! זה לא מובן מאליו !
הבה ונתבונן כמה אנו יכולים להיטיב עם עצמנו, עם משפחתנו וילדינו האהובים, אם רק נפעיל שעון עצר ונקדיש לכך דקות אחדות מדי יום, דקות שה' נתן לנו! הבה וננצל את הזמן היקר שיש לנו כדי להרבות פעלים לה' ולתורתו, לבנות את עצמנו ולשפר את איכות חיינו, לטובתנו ולטובת הדורות הבאים אחרינו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה