אסתר אברהמי
ההבדל ביניהם תלוי בעמדה נפשית שלילית או חיובית, של כל אחד מבני הזוג כלפי הקשר הזוגי.
לכל זוג יש חלומות של אושר לקראת נישואיהם. אלה חלומות ראויים ורצויים, שבמהלך החיים ניתן יהיה לממש אותם. אך בעידן שבו האווירה הכללית מקדשת את האינדיבידואליות והמימוש העצמי וה"אני" במרכז, ישנה ציפיה/דרישה מבן הזוג, שימלא את הצרכים האישיים כאן ועכשיו. אינם רואים בבן הזוג בן ברית ואין הדדיות במילוי צרכים, כך שנוצרת דרישה למימוש צרכים ומאוויים של האחד על חשבון משנהו. הדרישות הללו מעמידות את הזוג במבחן מתמיד, ובו כל אחד מהם הוא גם הבוחן וגם הנבחן. במבחנים - מערכת היחסים מתוחה וקטנונית. הערכים המהותיים, אינם ממלאים את הישות הזוגית ואת מקומם תופסים ערכים של תרבות הישגית שכאמור, מעצימה את האינדיוידואל על חשבון כל ערך אחר.
בני זוג שנמצאים יחד ודורשים מילוי אישי, יוצרים זוגיות תלותית. מה שגורם לכך לעתים, הוא הצורך האישי בתחושת שייכות, בביטחון ובאישור מהאחר, עקב ערכו העצמי הנמוך. בכך ניתן כוח לבן הזוג וכל מילה ו/או מעשה שלו, מרוממת את הערך העצמי או לחילופין משפילה אותו. כשהיא מוצפת חרדה, "רק הוא" יכול להרגיע אותה. כשהוא קצר רוח, זה "תלוי בה" אם תניח לנפשו... וכן הלאה. מצבי תלות, יוצרים "כלא זוגי", כאשר המבט, האשמה או התקווה מופנים כלפי האחר. אינם פנויים למבט עצמי ומי שלא קשוב לעצמו, ממילא אינו מכיר את עצמו וימשיך לתלות את אושרו באחרים. (בפגישה טיפולית, יצרנו יחד תמונה, כיצד נראה בן הזוג התלוי. התיאור הנורא של התמונה, גורם לתלוי לשנות אסטרטגיה, כדי להיות הוא עצמו.)
ויתורים נוצרים בדרך כלל מתוך הבנה מוטעית של מושג הוויתור בנישואין. כמו: "כדי לחיות באושר בנישואין, צריך לוותר ולהתפשר... אין מה לעשות...". בעקבות כך מגיע המשפט הכואב: "כל החיים ויתרתי, שתקתי, רק שיהיה טוב... לא טוב לי, הוא/היא לא מעריך/ה את כל הוויתורים שלי... רק נעשה גרוע יותר במשך השנים...". במקרה כזה, כגודל הוויתור והחנק העצמי, כך גדלה במוקדם או במאוחר עוצמת ההתפרצות הבלתי נשלטת וההתקפות על בן הזוג, או התפתחות של דיכאון ומחלות. למה הדבר דומה? לאדם שאכל מאכל מקולקל. לאחר זמן, או שהמאכל ייפלט החוצה ללא שליטה, או שייספג בגופו ויגרום לנזקים, שעלולים להיות גם בלתי הפיכים.
בוויתורים, הזוג עלול להרגיש נכנע. בין אם הוא מוותר מיוזמתו כדי לרצות ובין אם נדרש ממנו לוותר. תחושת הנכנע, משקפת מצב של מלחמה סמויה או גלויה. חיים כאלה הם חיי סבל מתמשכים. המתלוננים נראים כצדיקים בעיני עצמם ומעונים: "אני מוכרחה לספר לך מה עשה לי ותראי עד כמה אני צודקת וסובלת...". היא מתנהגת כקרבן ו"מרוויחה" הכרה והצדקה להתנהגותה (במקום ליצור שינוי). המאשימים: "אילו רק הייתה מקשיבה לי... אני פוחד לדבר כי אז היא מתקיפה אותי. לכן אני לא יכול לעשות כלום" (וכך "פטור" משינוי). נוצר מעגל סגור ללא מוצא, בתחושה שניסו "הכל". כך הם נכנסים לכלא הזוגי, שבנו במו ידיהם.
סוג נוסף של ויתור, הוא פשרה שלילית. בפשרה כזאת, ישנה תחושת הכרח לרצות את השני, כשהמרצה מוותר על רצון משמעותי.
לדוגמא: איש שהתחתן בתחושה שהתפשר בבחירתו באשתו, עלול לחיות בסבל ובתחושת החמצה, שהפסיד את המיועדת לו. לכן יהיה עסוק במציאת פגמים באשתו, שמוכיחים את נכונות טעותו. (כנראה שאז חשב, שלא מגיע לו אשה טובה יותר ולכן התפשר.)
או: אשה שבוחרת תכשיט יקר ובעלה מתנגד עקב המחיר. בלית ברירה, היא מתפשרת על תכשיט אחר (שעדיף מלא כלום) ומרגישה שהפסידה וגם לא נהנית ממה שקנתה.
בסוגי הוויתורים והפשרות הללו, העמדה הנפשית היא של חוסר ברירה ומתוך גישה חד צדדית.
מהי העמדה הנפשית החיובית? על כך בשבוע הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה