סוד ה"הכלה" וסיפורים על גדולי ישראל

לכב' ......  

כמה טיפות ושביבי רעיונות על סוד ההכלה במקורות יהודיים [כפי שנתבקשתי] – בנוסף מומלץ לקרוא בספר "אמנות ההכלה" של ד"ר מיכאל אבולעפיה. ויש כמובן עוד מקורות עשירים בנושא [דוגמת הסיפור עם הלל והטרדן שניסה להקניטו במס' שבת ל"א עיי"ש עם פירוש העין אי"ה].   

א.     

הקבלה מגלה, שלפני בריאת העולם, כל המציאות היתה מלאה אך ורק בנוכחות האלוקות. כדי לאפשר את הבריאה, הקב"ה [כביכול] צמצם את עצמו. נמצא, שכל האפשרות שלנו להיברא היא תוצאה מנכונותו של ה' לצמצם את עצמו ולהכיל גם בריאה גשמית. 

יש  מצוה של "ובו תדבק" להידבק בדרכי הבורא. מה הוא רחום אף אתה היה רחום מה הוא חנון אף אתה וכו'. אפשר לומר שהמוצא מקום להכיל את הזולת מקיים מצוה זו.

בהקשר המשפחתי, דרושה מידה גדושה של הכלה וצמצום, ורוב ככל הבעיות בבית נובעות מחוסר היכולת להכיל את הזולת. כשגרים בקירבה כ"כ גדולה עם אנשים שונים, בהכרח יהיו חיכוכים, והדרך לפתור אותם הוא ללמוד היטב ולתרגל את סוגיית ההכלה.

ב.      כתוב בחז"ל שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה. הפלגה זו אינה כתובה בשום מעשה חסד מלבד הכנסת אורחים. במה מיוחדת הכנסת אורחים מכל מעשי חסד? בכל חסד מרגיש אדם טוב עם עצמו כי מציאותו מתפשטת ומתרחבת ע"י הנתינה. לעומת זאת, כל אחד יודע את הקושי בהכנסת אורחים. צריכים להכניס אדם זר לתוך השטח הפרטי שלי. זה דורש צמצום עצמו והכלת האחר. לאור הקושי המיוחד מובן למה הפליגו חז"ל בחשיבות מצות הכנסת אורחים שהיא גדולה מהקבלת פני השכינה. הרמב"ם קורא להכנסת אורחים "החק שחקקו אברהם אבינו". אולי כאן הוא רומז להיבט הנפשי. כדי לקיים מצוה זו כראוי, צריך האדם לעשות "חקיקה" [מלשון לחרוט] בעצמו ובנפשו כדי לתת מקום לזולת. הסיפור של אברהם עם המלאכים הוא דוגמה קלאסית של הכלה. אברהם, איש קדוש וטהור, מתאמץ כדי לשרת שלשה "אנשים" הדומים לערבים ומשתחוים לאבק שברגליהם. [חז"ל מציינים שהכנסת אורחים קשה יותר לנשים מאשר לגברים. ההסבר הוא שהאשה מטבעה מזדהה יותר עם הבית ולכן מצות הכנסת אורחים דורשת ממנה יותר הכלה וצמצום מאשר לגבר]. 

ג.      משה רבינו ביקש מה' למנות מנהיג חדש שאפויו מתואר כ"איש אשר רוח בו" אומר רש"י - שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד. משימה לא פשוטה אבל הכרחית לכל הורה ומורה. למצוא את רוחו המיוחדת והייחודית של בנו/ בתו/  תלמידו להכילה ולכבדה.

ד.      כתוב בגמרא [כתובות י"ז] לעולם יהא אדם דעתו מעורבת עם הבריות – אומר רש"י לעשות רצון איש ואיש. לכל אחד מצוקות שונות, צרכים מיוחדים, ורצונות אישיים. כתוב כאן "לעולם" תמיד תמיד צריך לחפש למה השני זקוק ולנסות לתת לו.

ה.      בנביא מלאכי (ב ו) נאמר: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן". "תורת אמת היתה בפיהו", זה אהרון שלא טימא את הטהור ולא טיהר את הטמא. "ועולה לא נמצא בשפתיו", זה אהרון שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור. "בשלום ובמישור הלך אתי", זה אהרון שלא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, כדרך שלא הרהר אברהם אבינו. "ורבים השיב מעוון", זה אהרון שהשיב את הפושעים ללימוד התורה. היה אהרון קושר חבל של ברזל במותניו, ומחזר על כל פתחי ישראל, וכל מי שאינו יודע לקרות קריאת שמע, לימדו קריאת שמע. ומי שאינו יודע להתפלל, לימדו תפלה. ומי שאינו נכנס בגופה של תורה, היה מלמדו. [ולא אהרן בלבד, אלא כל המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים, ואינו נושא פנים לעשיר ולעני, אלא מלמד את כולם כאחת, מתוך כך הקב"ה מרחם עליו, ונותן בו רוח חכמה ובינה ודעה והשכל, ונותן חלקו עם שלשה צדיקים אברהם יצחק ויעקב.] (ספרא שמיני פרשה א. ילקוט שמעוני פרשת אחרי תקעט. תנא דבי אליהו יד.

שפל רוח היה אהרון, מנין? שאין לך שפל רוח יותר ממי שהוא רודף שלום. חשוב בדעתך, היאך אדם רודף שלום, אם אינו משפיל רוחו והולך?! הא כיצד, אם היה אדם מקלל את אהרון, היה אהרון אומר לו שלום. אם היה אדם מריב עמו, היה שותק. אם רבו שני אנשים, הוא משפיל רוחו והולך אצל זה ומרצה אותו על זה, וכן לזה, שכך היתה אומנותו של אהרון הצדיק, כששמע על שניים שהיו רבים זה עם זה, הולך אצל האחד, ואומר לו שלום עליך רבי, והוא אומר לו שלום עליך רבי ומורי. מה מבקש מורי כאן? והוא אומר: "פלוני חברך שלח אותי אליך לפייסך, הוא כה מתחרט על מה שעשה לך! ושרוי הוא בצער גדול ואומר: אוי לי, איך אשא את עיני בחברי, בושתי ממנו, שהרי אני הוא שפגעתי בו וחטאתי כנגדו! הלוואי ויסכים להשלים עימי ולסלוח לי!" כך היה אהרון יושב אצלו עד שהיה מוציא כל קנאה והקפדה שיש בלבו על רעהו. מיד אותו האיש היה מהרהר בדעתו, וכי כזה צדיק בא אלי לפייסני. היה אומר לאהרון, רבי, אני הוא שציערתי את חברי. לאחר מכן, היה אהרון הולך אצל החבר, ואומר לו גם כן כדברים הללו, עד שאף הוא היה מוחל וסולח בלב ונפש. וכשנפגשו השניים זה עם זה, מיד חיבקו ונשקו זה לזה, ושב השלום לשרור ביניהם.

אם שמע אהרון על בעל ואשתו שעשו מריבה ביניהם, היה הולך אצל הבעל ואומר לו, שמעתי שהיה לך ריב עם אשתך, אם אתה מגרש אותה, ספק תמצא כמותה ספק לא תמצא. וגם אם אתה מוצא כמותה, אם תריב איתה, היא תאמר לך, כך עשית גם לראשונה. וכך היה נעשה שלום ביניהם, וכשנולד להם בן, היו קוראים אותו 'אהרון' על שמו. ועל זאת היו כל ישראל אנשים ונשים אוהבים אותו. (כלה רבתי פרק ג הלכה א. ילקוט שמעוני מלאכי ב תקפח)

כאשר היה אהרן מהלך בדרך, היה מאיר פנים לכולם. גם כאשר נפגש עם אדם רע או רשע, היה אומר לו 'שלום' בסבר פנים יפות. וכאשר אותו אדם רשע היה מתאווה ללכת ולעבור עבירה, היה אומר לעצמו: אוי לי, היאך אשא את עיני ואראה את אהרון?! מתבייש אני ממנו, שהרי הוא כה מתעניין בשלומי! וכך היה אותו האיש מונע את עצמו מלעבור עבירה. זה שנאמר: ורבים השיב מעוון, שהשיב פושעים לתורה. (אבות דרבי נתן יב ג. ספרא שמיני א) .

הרי לנו שאהרן כהן גדול הנכנס לקודש הקדשים, נביא ה', עוסק בשלום בית, בהשקטת מריבות בקירוב רחוקים וכו' וכו'. כל אחד לפי מה שהוא צריך ובמקום הנפשי-רוחני שהוא נמצא.

ו.        "די מחסורו" - אתה מצווה עליו להחיותו ואין אתה מצווה עליו לעשרו.

אשר יחסר לו - הכל לפי כבודו, אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו.

אמרו עליו על הלל הזקן שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו שלא היה יכול לאכול עד שיהא מתעמל והעבד משמשו. פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין. [כתובות ס"ז]

ז.       נאמר בגמ' בחולין (פ"ט.): "אמר להם הקב"ה לישראל חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה – אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני "ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן, אמר "ונחנו מה" לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש"…

אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן גדול, שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, דאילו באברהם כתיב ואנכי עפר ואפר. ואילו במשה כתיב ונחנו מה…"

מסביר המהר"ם שפירא: מדוע גדול משה, דאילו כשאברהם אבינו אומר לקב"ה "ואנכי עפר ואפר" אין זו רבותא, וכפי שמאריך בספרו "ניצוצי אור המאיר", אבל משה רבינו "העניו מכל אדם", אמר, "ונחנו מה" למתלוננים. אפילו לגבי נרגנים אלה, ראה עצמו כאפס.

הסיפור הבא מחמם את הלב לא רק בשל הדאגה לשני, אלא משום שהוא שיעור יוצא דופן בהכרת ערך הענווה והשפלות של גאון גדול.

בספר "ויאמר הנני" מסופר על הגאון ר' אברהם גניחובסקי זצ"ל שהיה נוסע תדיר במוניות שירות מב"ב לירושלים, לישיבה בטשעבין, וכך גם חזור. פעם אחת נכנס ר' אברהם למונית שירות לנסוע מירושלים לב"ב. כהרגלו, התיישב מאחור בספסל הפנימי, כדי לא להפריע לאיש, וגם רוב נוסעי המונית לא יפריעו לו ללמוד במנוחה.

כשהחל הנהג בנסיעה, עודם בירושלים טרם שיצאו מהעיר, פנה ר' אברהם לבחור ישיבה שישב בספסל לפניו, וביקש ממנו שיעשה עמו חסד, ועל הטובה הזו הוא מוכן להשתתף אתו במחיר הנסיעה. שאל הבחור "מה רצונך רבי?" ענה לו ר' אברהם: "אמרו לי כי על הכביש בדרך, נצפים לאחרונה מכוניות חדשות, אני אדם מבוגר שמעניין אותי לראות את הכביש ומכוניותיו, גם אמרו לי כי יש גן חיות בדרך (ספארי) וכאשר אני יושב מאחורה אינני רואה כלום. האם מסכים אתה להחליף איתי מקום?"

הבחור הביט עליו בתדהמה, אך הסכים בשמחה לבקשתו המשונה של האיש המבוגר. יושבי המונית העלו אף הם חיוך על פניהם, והבושה היתה במלואה.

בתחנת הדלק, לפני היציאה מירושלים, עצר נהג המונית את רכבו למען הזקן, והבחור שלא הכיר כלל את ר' אברהם החליף איתו מקום. הנהג "הבין" מיד כי יש לו נוסע מיוחד שמוכן לשלם בשביל לראות את הדרך, ולכן פעמים מספר באמצע הדרך, נעמד לעזרתו והראה לו "דברים מעניינים".

"שם יש מנזר עתיק",

"עוד מעט חולפים אנו ליד שדה התעופה  ודאי שמעת עליו",

ר' אברהם הגיב בסיפוק: "אה? אה, ככה? באמת? תודה רבה!"

גם את הספארי הראה לו הנהג האדיב.

מקורבו של ר' אברהם (הרב מרדכי קרימילובסקי שיחי'), שנסע אף הוא במונית, נרעש מאשר ראו עיניו. מיד כאשר החליף ר' אברהם את מקומו ועבר לשבת במקומו של הבחור, הבחין כי הרב הוריד את החליפה והעמיד אותה פרושה באוויר מולו. הוא תלה אותה בצורת מחיצה לפניו משך כל שעת הנסיעה, כך הבין הרב קרימלובסקי את סוד ה'ספארי והמכוניות'…

ר' אברהם נוכח שהבחור יושב מאחורי אשה, והיה סבור כי גם בישיבה בנסיעה אין לשבת מאחורי אשה. כדי למנוע את הבחור ממכשול, הבריק במוחו הרעיון להתחנן לבן הישיבה שיחליף איתו מקום, והוא, הרי יש לו דרך פשוטה – לפרוש את החליפה שתחצוץ בינו לבין המושב הקדמי.

בסוף הנסיעה הודה לבחור והשתתף עמו בחלק מן התשלום. הוא אף הביע את תודתו לנהג על יחסו האדיב.

הרב גניחובסקי יצא מגדרו ודאג לזולתו בכל ליבו, אך מעבר לכך, הוא עשה זאת מתוך ענווה ושפלות רוח עצומים, שחלילה לא יישמע כי יש לו מטרה כלשהי ודאגה לרוחניותו של הבחור.

מסופר כי רבי אברהם הגיע למחלקה פסיכיאטרית בבית חולים כדי לעקוב אחר טיפול רפואי הניתן לאחד ממקורביו, והנה פגש שם יהודי שהמתין בעצמו לטיפול. אותו יהודי התבייש מאוד, אך בטרם הספיק לעשות דבר, ניגש אליו רבי אברהם , הנמיך עצמו ולחש לאזנו: "עשה לי טובה, אל תספר לאף אחד כי פגשת אותי פה"... כך הציל יהודי מבושה גם במחיר הורדה מכבודו.

הרב שלמה זלמן אוירבך

לצד גאונותו העצומה, בלטו אצל הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך שתי תכונות: חביבות וענווה. ר' שלמה זלמן קיבל כל יהודי, קטן כגדול, במאור פנים מופלא, בסבלנות ובסבר פנים יפות. כל מי שזכה להיפגש עמו לא ישכח את חיוכו כובש הלב, וכפי שסיפר אחד מנהגי המוניות שנהגו להסיעו בקביעות: "אדם כזה סימפטי - לא פגשתי! תמיד עם חיוך, תמיד נכנס ואומר בוקר טוב מהלב, ובנסיעה מדבר איתי ושואל כל פעם: איך האישה? איך הילדים? אני מסיע הרבה רבנים, אבל עוד לא יצא לי להסיע אדם כזה נחמד! ביקשתי אז מכל הנהגים בתחנה, שרק אני אסיע אותו..." הוא היה קורא לנהגים "המנהיגים שלי". גדול הדור ויודע להכיל גם נהגי מונית שרחוקים מאד מהוויתו הרוחנית ומגאונותו השכלית.

ילד יתום שהתבייש להגיד קדיש על אביו, זכה לביקורו של ר' שלמה זלמן, שישב עמו והסביר לו בנחת עד כמה אמירת הקדיש עושה לאביו נחת רוח בשמים. הדברים סייעו ליתום הקטן, שהחל לומר את הקדיש בביטחון.

אברך סיפר: "הרבנית ע"ה נפטרה בשבת. במוצאי השבת מיהר ר' שלמה זלמן ל'שערי צדק' וירד במעלית לחדר המתים. נקל להבין מה עובר במוחו של אדם שאשתו נפטרה בפתאומיות שכזו. המחשבות... הזכרונות... כשעצרה המעלית באחד הקומות, נכנס אליה אברך, שהיה אחד מתלמידיו, ולא ידע כי רעייתו של ר' שלמה זלמן נפטרה לפני שעות ספורות. האברך פנה וסיפר לרב באושר כי אשתו ילדה בן בשעה טובה". ר' שלמה זלמן בירך אותו בלבביות, איחל לו כל טוב. משם פנה אל מתו".

הרב עובדיה יוסף

שעת לילה מאוחרת היתה, כאשר מרן ובני משפחתו שבו משמחה משפחתית. ובעוד כל בני המשפחה פורשים לשנת הלילה, ניגש מרן בזריזות לחדרו, התיישב על כסאו, והמשיך את לימודו, באותו מקום בו הפסיק קודם צאתו.

השעות נקפו וחלפו, ומחוגי השעון הורו על השעה שתים עשרה וחצי בלילה. מרן עוד היה ספון בחדרו ורכון על ספריו, כמו בכל לילה. הוא ישב ולמד לבדו, בריכוז עצום, כאשר עשרות ספרים פתוחים נערמו לפניו, בזה אחר זה.

אולם הוא לא ישב לבדו. בחדר הסמוך ישב המאבטח שדאג לשלומו של מרן. מולו היה מונח מסך, שהיה מחובר למצלמה שהותקנה בפתח הדירה. כך יכול היה לראות מה מתרחש בחוץ, ולהתכונן לכל מקרה שלא יבוא.

רחוב הקבלן היה שומם בשעה כה מאוחרת, אולם לפתע קלטו עיניו של המאבטח התרחשות מוזרה. דמות כלשהי התיישבה בפתח ביתו של הרב כשהיא בוכה בכי תמרורים.

רבע שעה חלפה, והדמות לא עזבה את המקום. חשד עלה בליבו של המאבטח, והוא החליט לרדת ולבדוק את הענין. הוא דילג בזריזות על פני המדרגות ופתח את הדלת. "מי את?" פנה לאשה הבוכייה, "ומה את מחפשת כאן, בשעה כה מאוחרת?"

אך בקושי הצליחה האשה לבטא את משאלת ליבה. "באתי לבקש ברכה מהרב, כי הרופאים אומרים שיש לי בעיה רפואית" השיבה בקול חנוק.

ליבו של המאבטח התמלא בצער, אבל הוא חש כי אינו יכול לסייע. "הרב עסוק מאוד עכשיו, וגם השעה מאוחרת מאוד. לא נראה לי שתוכלי להיכנס" אמר.

אלא שהאשה פרצה בבכי נורא, בכי כזה שהמיס את ליבו של המאבטח המנוסה.

לאחר כמה דקות התרצה. "טוב, אעלה ואשאל את הרב", אמר ונעלם בפתח הבית. הוא עלה במדרגות, נכנס לחדרו של מרן ביראת כבוד, וסיפר לו על המתרחש בחוץ. הוא לא צפה את תגובתו של מרן.

"תכניס אותה לכאן מיד!" הורה מרן למאבטח כשהוא נרעש, "אשה יהודיה בצער, כיצד אפשר להתעלם?!"

ואכן, האשה הוכנסה אל החדר, ומרן זירז את המאבטח: "תגיש לה כוס מים, אתה לא רואה שהיא חלשה?"

"מהיכן באת?" שאל את האשה, "מחוץ לעיר" השיבה. "יתכן שהיא רעבה" אמר מרן למאבטח, "הצע לה לאכול". לאחר שהאשה השיבה בשלילה, שאל מרן לבקשתה. האשה פרצה בבכי וסיפרה על בעייתה הרפואית, ועל הערכת המצב העגומה של הרופאים. בעיניו של מרן עמדו דמעות.

"אל תבכי" ביקש, "אני אדאג לענין". הוא אחז את שפופרת הטלפון בידו, וחייג אל ד"ר שטסמן, רופאו האישי. "ד"ר שטסמן" אמר, כאשר נענה מעבר לקו, "אני מבקש ממך לקחת על עצמך את הטיפול האישי באשה הזו" ביקש בלשון רכה.

ד"ר שטסמן נענה ברצון, והבטיח לעשות כל שביכולתו. מרן השיב את שפופרת הטלפון למקומה ואמר לאשה: "הנה, את רואה? אנו נעשה את ההשתדלות מלמטה, והקדוש ברוך הוא ישחל את עזרתו ממעל. הכל יסתדר, בעזרת ה'". ובמילים חמות האציל עליה מברכתו, שתזכה לרפואה ולישועה, בקרוב ממש.

רוח של עידוד נשבה בחדר. האשה חשה לפתע כי אכן כן, בעזרת ה' הכל יסתדר, ומרן פנה אל המאבטח ואמר: "אשה זו באה מחוץ לעיר. דאג לה למקום לינה, בביתו של בני, רבי משה".

רק הבטחתה הנאמנה של האשה, כי יש לה קרובים בירושלים, שתוכל ללון בביתם, הרגיעה את רוחו של מרן.