הרב יהושע שפירא
עלון "עולם קטן"
בעקבות השבוע האחרון אני מבקש לשתף את הציבור בסיפור שמלמד על ענוותנותו, צדקתו ופיקחותו המופלאות של הרב שלמה עמאר.
לפני כמה שנים צלצל אליי חבר שהתארח במושב חילוני ותיק וביקש שאבוא לעזור ולגשר באיזה מצב לא נעים שנוצר שם. כשהגעתי הפגיש אותי החבר עם דמויות במושב, שאחת מהן מן המפורסמות והאחרת אנונימית לגמרי. חברי סיפר לי שיש אדם במושב המשמש כבר עשרות שנים בעל קורא והוא שמחזיק את המניין בשבתות ובימים טובים אף שאינו דתי. לאחרונה הגיעו כמה בעלי תשובה לדור במושבי הסביבה, ואחד מהם הביע את כעסו על שאדם חילוני קורא בתורה. את תלונתו הביא אותו אדם אל שולחנו של מי שהיה הראשון לציון בזמנו, הרב עמאר שליט"א, והטענה שלו הייתה שהיהודי המדובר, בעל הקורא, רפורמי.
הרב עמאר, מסיבות שאי אפשר לפרטן, סבר שהעדות אמינה ורצינית וכתב בתשובתו: "אנו לא יכולים לשמוע קריאת התורה מרפורמי". הדבר נודע לבעל הקורא ולחברי הקהילה והכאיב להם מאוד, מכיוון שהיהודי ההוא במשך עשרות שנים עסק בהחזקת בית הכנסת ובקריאת התורה למרות כל מגבלות המצב.
כששמעתי על דבר המחלוקת הצעתי ללכת ולדבר עם הרב עמאר, וכך היה. הגענו ללשכת הרב – חברי שזימן אותי, הדמות הידועה שפגשתי, בעל הקורא המבוגר ואני. שטחתי בפני הראשון לציון את הסיפור וראיתי שפניו מתכרכמים מצער על שסמך על עדות שהסתברה כעדות שקר. משראיתי בצערו פניתי לרב והצעתי שאולי כשהרב יסתובב באזור, הוא ייכנס למושב, ייתן שיעור ויחזק את האנשים. הרב עמאר ענה לי מיד: "לא!". נוצר שקט ותמהתי מאוד על תשובתו, במיוחד לאחר שראיתי בצערו. אחרי זמן מה המשיך הרב עמאר בתשובתו ואמר: "זה לא מספיק. אני רוצה להגיע לשם לשבת". המום מתשובתו, עדיין לא הבנתי את גודל פיקחותו אך התפעלתי מהאכפתיות המדהימה.
אחרי דקות מספר לחצו מזכירי הרב שנסיים את הפגישה היות שהרבנים הצבאיים חיכו לרב למטה, באולם ההרצאות. הרב התנצל לפנינו ופנה אל בעל הקורא ושאל אם יש לו פנאי. היהודי השיב לו בחיוב. "אם כן", אמר לו הרב, "אולי תבוא אתי לשיעור ונדבר עוד קצת לאחר מכן".
כל הדרך למטה הלך הרב עמאר יד ביד עם בעל הקורא. כשהגיעו היה הלה נבוך וביקש להתיישב בקצה האולם. הרב עמאר עלה לבמה, ולפני שפתח בשיעור אמר: "רבותיי, אני רוצה לבקש מכם בקשה לא שגרתית. יש לי פה ידיד קרוב מאוד ללבי, ואני מבקש שהוא ישב פה לידי על הבמה כשאני מעביר את השיעור". הרבנים הצבאיים כמובן הנהנו בהסכמה, והרב קרא לבעל הקורא לעלות לבמה, והוא עלה וישב ליד הרב עמאר כל השיעור.
אחרי כמה שבועות צלצלו אליי מלשכת הרב למסור לי שהרב עמאר יתארח בשבת במושב, והוא מבקש שאבוא. הרב הגיע להתארח עם פמליה מכובדת, ובה הרב ציון בוארון שליט"א, שהיה אז דיין בבית הדין הרבני הגדול, ובאותה שבת היה קהל גדול, כי הביקור עשה רושם גדול על התושבים, ובית הכנסת היה מלא שמחה וצהלה.
בבוקר, מתוקף היותו לוי, כמדומני, עלה הרב בוארון שני לתורה. בעל הקורא ידע שהוא ספרדי, וכמנהג אחינו הספרדים, שלעתים העולה גם קורא, כיבד את הרב בוארון לקרוא בתורה. שלישי עלה מר"ן הראשון לציון הרב עמאר, ובעל הקורא ביקש לכבד את הרב שיקרא, אך הרב אמר לו: "בשביל מה באתי עד לפה בשבת? אתה תקרא, וכולם ידעו שאני עליתי לתורה כשאתה קורא".
כשהבנתי את משימתו של הרב התפעלתי התפעלות עצומה מהפיקחות שלו: הכול ראו שהרב עמאר עלה לתורה ואותו בעל קורא קרא בתורה, והרי אין לך תיקון גדול מזה. אך עדיין לא הבנתי את עומק חכמתו.
הייתה שבת נפלאה. הרב עמאר דרש דרשות נפלאות, אנשי המושב דבקו בו והייתה שבת מרוממת ביותר.
אחרי כמה שבועות צלצל אליי בעל הקורא בשעת ערב מאוחרת. הוא אמר לי שכרגע שב מביתו של הרב עמאר, וגולל את סיפורו: "אתמול צלצלו אליי מהלשכה ומסרו כי הרב שואל אם אני מזדמן לאזור ירושלים בקרוב. עניתי להם שמתי שהרב קורא לי אני מגיע. נתנו לי את כתובת ביתו של הרב וביקשו שאגיע הערב". כשהגיע לבית הרב ראה בעל הקורא שולחן ערוך לשלושה, והרב עמאר ואשתו הרבנית הזמינו אותו להצטרף אליהם לארוחת הערב.
במשך שלוש שעות ישבו הרב והרבנית עם בעל הקורא, והרב סיפר לו סיפורים, הראה לו מכתב שכתב לו מלך מרוקו בכתב ידו ואף תרגם לו את כל המכתב וכן את תשובת הרב למלך. וכך, אחרי ערב ארוך מלא סיפורים מרתקים, ממש לפני שקם ללכת, אמר לו הרב עמאר: "רבי יהודי, ארבעים שנה אתה בעל קורא במקום חילוני. אתה יודע אילו זכויות יש לך?" בעל הקורא התרגש מהשאלה. "אם כך", המשיך הרב עמאר, "מדוע אתה נוסע בשבת? עם כל הזכויות הללו לא כדאי לך לשמור שבת?"
להלכה אין זה פשוט לשמוע קריאה בתורה מבעל קורא שמחלל שבת, אך הרב לא אמר לו זאת. הוא גם לא רמז על כך בשבת שבה התארח במושב. רק אחרי שלוש שעות של ישיבה לארוחה פנה אליו הרב בעניין. בעל הקורא השיב לרב שאת הנכדים הוא רואה רק בשבת, ולכן קשה לו לוותר על הנסיעה, והרב יעץ לו שייסע לנכדים בימי שישי ויחזור לפני כניסת השבת. בעל הקורא צלצל אליי בהתרגשות ואמר לי: "אני לא נוסע יותר בשבת".
זה האיש, זו צדקתו, זו פיקחותו, זו ענוותנותו. אשרינו שזכינו לתלמיד חכם וצדיק כזה בדורנו.
---------
א.ה. יש לדון אם למעשה מחלל שבת יכול להיות בעל קורא ורבים מהפוסקים כתבו שלא ואכמ"ל.
בעקבות השבוע האחרון אני מבקש לשתף את הציבור בסיפור שמלמד על ענוותנותו, צדקתו ופיקחותו המופלאות של הרב שלמה עמאר.
לפני כמה שנים צלצל אליי חבר שהתארח במושב חילוני ותיק וביקש שאבוא לעזור ולגשר באיזה מצב לא נעים שנוצר שם. כשהגעתי הפגיש אותי החבר עם דמויות במושב, שאחת מהן מן המפורסמות והאחרת אנונימית לגמרי. חברי סיפר לי שיש אדם במושב המשמש כבר עשרות שנים בעל קורא והוא שמחזיק את המניין בשבתות ובימים טובים אף שאינו דתי. לאחרונה הגיעו כמה בעלי תשובה לדור במושבי הסביבה, ואחד מהם הביע את כעסו על שאדם חילוני קורא בתורה. את תלונתו הביא אותו אדם אל שולחנו של מי שהיה הראשון לציון בזמנו, הרב עמאר שליט"א, והטענה שלו הייתה שהיהודי המדובר, בעל הקורא, רפורמי.
הרב עמאר, מסיבות שאי אפשר לפרטן, סבר שהעדות אמינה ורצינית וכתב בתשובתו: "אנו לא יכולים לשמוע קריאת התורה מרפורמי". הדבר נודע לבעל הקורא ולחברי הקהילה והכאיב להם מאוד, מכיוון שהיהודי ההוא במשך עשרות שנים עסק בהחזקת בית הכנסת ובקריאת התורה למרות כל מגבלות המצב.
כששמעתי על דבר המחלוקת הצעתי ללכת ולדבר עם הרב עמאר, וכך היה. הגענו ללשכת הרב – חברי שזימן אותי, הדמות הידועה שפגשתי, בעל הקורא המבוגר ואני. שטחתי בפני הראשון לציון את הסיפור וראיתי שפניו מתכרכמים מצער על שסמך על עדות שהסתברה כעדות שקר. משראיתי בצערו פניתי לרב והצעתי שאולי כשהרב יסתובב באזור, הוא ייכנס למושב, ייתן שיעור ויחזק את האנשים. הרב עמאר ענה לי מיד: "לא!". נוצר שקט ותמהתי מאוד על תשובתו, במיוחד לאחר שראיתי בצערו. אחרי זמן מה המשיך הרב עמאר בתשובתו ואמר: "זה לא מספיק. אני רוצה להגיע לשם לשבת". המום מתשובתו, עדיין לא הבנתי את גודל פיקחותו אך התפעלתי מהאכפתיות המדהימה.
אחרי דקות מספר לחצו מזכירי הרב שנסיים את הפגישה היות שהרבנים הצבאיים חיכו לרב למטה, באולם ההרצאות. הרב התנצל לפנינו ופנה אל בעל הקורא ושאל אם יש לו פנאי. היהודי השיב לו בחיוב. "אם כן", אמר לו הרב, "אולי תבוא אתי לשיעור ונדבר עוד קצת לאחר מכן".
כל הדרך למטה הלך הרב עמאר יד ביד עם בעל הקורא. כשהגיעו היה הלה נבוך וביקש להתיישב בקצה האולם. הרב עמאר עלה לבמה, ולפני שפתח בשיעור אמר: "רבותיי, אני רוצה לבקש מכם בקשה לא שגרתית. יש לי פה ידיד קרוב מאוד ללבי, ואני מבקש שהוא ישב פה לידי על הבמה כשאני מעביר את השיעור". הרבנים הצבאיים כמובן הנהנו בהסכמה, והרב קרא לבעל הקורא לעלות לבמה, והוא עלה וישב ליד הרב עמאר כל השיעור.
אחרי כמה שבועות צלצלו אליי מלשכת הרב למסור לי שהרב עמאר יתארח בשבת במושב, והוא מבקש שאבוא. הרב הגיע להתארח עם פמליה מכובדת, ובה הרב ציון בוארון שליט"א, שהיה אז דיין בבית הדין הרבני הגדול, ובאותה שבת היה קהל גדול, כי הביקור עשה רושם גדול על התושבים, ובית הכנסת היה מלא שמחה וצהלה.
בבוקר, מתוקף היותו לוי, כמדומני, עלה הרב בוארון שני לתורה. בעל הקורא ידע שהוא ספרדי, וכמנהג אחינו הספרדים, שלעתים העולה גם קורא, כיבד את הרב בוארון לקרוא בתורה. שלישי עלה מר"ן הראשון לציון הרב עמאר, ובעל הקורא ביקש לכבד את הרב שיקרא, אך הרב אמר לו: "בשביל מה באתי עד לפה בשבת? אתה תקרא, וכולם ידעו שאני עליתי לתורה כשאתה קורא".
כשהבנתי את משימתו של הרב התפעלתי התפעלות עצומה מהפיקחות שלו: הכול ראו שהרב עמאר עלה לתורה ואותו בעל קורא קרא בתורה, והרי אין לך תיקון גדול מזה. אך עדיין לא הבנתי את עומק חכמתו.
הייתה שבת נפלאה. הרב עמאר דרש דרשות נפלאות, אנשי המושב דבקו בו והייתה שבת מרוממת ביותר.
אחרי כמה שבועות צלצל אליי בעל הקורא בשעת ערב מאוחרת. הוא אמר לי שכרגע שב מביתו של הרב עמאר, וגולל את סיפורו: "אתמול צלצלו אליי מהלשכה ומסרו כי הרב שואל אם אני מזדמן לאזור ירושלים בקרוב. עניתי להם שמתי שהרב קורא לי אני מגיע. נתנו לי את כתובת ביתו של הרב וביקשו שאגיע הערב". כשהגיע לבית הרב ראה בעל הקורא שולחן ערוך לשלושה, והרב עמאר ואשתו הרבנית הזמינו אותו להצטרף אליהם לארוחת הערב.
במשך שלוש שעות ישבו הרב והרבנית עם בעל הקורא, והרב סיפר לו סיפורים, הראה לו מכתב שכתב לו מלך מרוקו בכתב ידו ואף תרגם לו את כל המכתב וכן את תשובת הרב למלך. וכך, אחרי ערב ארוך מלא סיפורים מרתקים, ממש לפני שקם ללכת, אמר לו הרב עמאר: "רבי יהודי, ארבעים שנה אתה בעל קורא במקום חילוני. אתה יודע אילו זכויות יש לך?" בעל הקורא התרגש מהשאלה. "אם כך", המשיך הרב עמאר, "מדוע אתה נוסע בשבת? עם כל הזכויות הללו לא כדאי לך לשמור שבת?"
להלכה אין זה פשוט לשמוע קריאה בתורה מבעל קורא שמחלל שבת, אך הרב לא אמר לו זאת. הוא גם לא רמז על כך בשבת שבה התארח במושב. רק אחרי שלוש שעות של ישיבה לארוחה פנה אליו הרב בעניין. בעל הקורא השיב לרב שאת הנכדים הוא רואה רק בשבת, ולכן קשה לו לוותר על הנסיעה, והרב יעץ לו שייסע לנכדים בימי שישי ויחזור לפני כניסת השבת. בעל הקורא צלצל אליי בהתרגשות ואמר לי: "אני לא נוסע יותר בשבת".
זה האיש, זו צדקתו, זו פיקחותו, זו ענוותנותו. אשרינו שזכינו לתלמיד חכם וצדיק כזה בדורנו.
---------
א.ה. יש לדון אם למעשה מחלל שבת יכול להיות בעל קורא ורבים מהפוסקים כתבו שלא ואכמ"ל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה