"מלאה היא ההויה אורות ומחשכים, סדרים ובלבולים, תיקון ותוהו. האדם
הוא תמצית מלא, שההויה כולה משתקפת בו. פונה הוא האדם במבטו, בנטיית דעתו אל האור,
הסדר, התיקון שבההויה, הרי הוא בעצמו מואר, מסודר ומתוקן, ומוסיף עוד בכחו אור,
סידור ותיקון בההויה כולה, בתור גורם יסודי וחלק עצמי ממנה, שאינו עומד לעצמו
כ"א פועל ומתפעל מכללה. פונה הוא לצד השני, לחושך, לבלבול, לתוהו, הרי הוא
עצמו מתמלא חושך, תוהו ובלבול, ומוסיף את הקלקולים הללו באופן נערך בההויה כולה.
הנטיות הללו שונות הנה, באיזה אופן נוטה הוא האדם לכאן או לכאן, אבל העקרים שלהם
הם הרצון והמעשה שעמה, איזה עובדא שתהיה המשלמת את הרצון, חמרית או רוחנית,
בחביוני המסתרים. מסתכל האדם לפעמים בעמקי המחשכים שבמציאות, בראשי צוקין, שכל
קלקולי החיים, כל הבלי השוא וכל מרורות הרשעה מהן יוצאים. הכח המתפשט במציאות המתגלם
ועלול אל התוהו והרשעה, נטיית הלב שבאדם מוצאת גם בו יחס גדול. רע מנעוריו הוא יצר
לב האדם. לנפלאות יחשוק, להעמיק ברשע, לעולל עלילות נוראות, שהרבה יחריבו, ידאיבו,
יבלבלו ויחשיכו. ומין הנאה של פועל, של שורר ומושל, הולכת ונצמחת מזה, והרשעה עושה
לה כנפים ומתגדלת בלב, במעמקי הנשמה, ובמעמקי המציאות. הכישופים וכל זוהמת מפעלם
הנם פרי העמקה זו, שמקורה הוא הרע שבמציאות, המכוון לעומת יצר לבו שלהאדם הרע,
המתיחש זה אל זה ע"י יחושים שונים, שההעמקה של הרע, המציאות, מוצאת בהם את
המון חוקיה, כחותיה ומסילותיה וארחות לימודיה."
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה