הערות ביאורים וציונים בסוגיית אמירה בקידושין ויישובים לקושיא על תוספות

לרפואת אסתר רות בת נעמי שרה בתוך שח"י 
ולזכות ידי"נ ר' אברהם יצחק בן אסתר וכל משפחתו 

הצעת דברי הגמרא

אומרת הגמ' [קידושין ד, ב] שצריך לכתוב 'ויצאה חנם' וצריך גם 'כי יקח איש', דאי כתב רחמנא 'ויצאה חנם' לבד הוה אמינא היכא דיהבה איהי לכסף קידושין לדידיה [שהיא נתנה לו כסף קידושין] וקידשתו דתיהוו קידושי, לכך כתב רחמנא 'כי יקח' ולא 'כי תקח' לומר שהוא לוקח וקונה אותה ולא שהיא לוקחת וקונה אותו.

פשוט לתוספות שיש מיעוט לאופן שנתן הוא ואמרה היא וקשה למה הגמרא לקמן מסתפקת בזה?

וכתבו התוספות [ד"ה היכא דיהבה לדידיה וקידשתו] פי' בקונטרס, שאומרת הרי אתה מקודש לי. וקשה שהרי באיש אינו נופל לשון קידושין שאין נאסר בכך לשאר נשים [ועי' ביאור האדר"ת זצ"ל בדברי רש"י בס' אהל חייא]. ויש לפרש שאומרת 'הרי אני מקודשת לך'. וצריך לומר דיהבה לדידיה [שמשמעותו שהנערה נתנה את הקדושין] לאו דוקא שהרי אביה מקבל הקדושין [מהבעל, כמו שלומדים מ"אין כסף לאדון זה אבל כסף לאדון אחר ומנו אב", ואין הו"א שהיא תתן לבעל ובכך תתקדש] אלא רוצה לומר [שהבעל נותן כסף] ואמרה [היא הרי אני מקודשת לך] עכ"ד.

וכבר הקשו ע"ז [הג"ר אלחנן זצ"ל בקוב"ש אות י"ט ועוד הרבה מאד אחריו], שלפי דברי התוס' מבואר שהמיעוט של הפסוק "כי יקח" - ולא כי תקח, מתיחס ל"נתן הוא ואמרה היא" וא"כ הרי צריך שבכה"ג בודאי לא יהא קידושין. ולהלן בדף ה' ע"ב מבואר בגמ' דנתן הוא ואמרה היא הוי ספק קדושין כן מבואר שם לפי דברי הרבה ראשונים ע"ש, וצ"ע כיצד יתיישבו דברי התוספות עם דברי הגמרא?

האשה לא יכולה להיות המקנה אם כי יכולה לקיים את האמירה, אבל למאי נפק"מ

וכתבו האחרונים [עי' בד קודש קידושין סי' י"ג] דחלוקין הן, דהנה לולא המיעוט דכי יקח ולא כי תקח, מלבד מה דהיה מועיל אמירתה דידה, ואך היא היתה נחשבת המקנה כמו כל מוכר ולוקח והיתה היא נחשבת המוכרת. ולזה נתחדש בהמיעוט דכי יקח ולא כי תקח דאין האשה נחשבת מקנה כלל ["וכי תקח" נקרא עם שורוק מתחת לאות "ת"] וכמש"כ הר"ן בנדרים דף ל' ע"א ד"ה ואשה נמי וכו' ואך דהיא מפקרת את עצמה שהבעל יוכל לקנות אותה וזה מדין ודאי, וספק הגמ' הוא דאה"נ דאין היא נחשבת מקנה, מכ"מ יש להסתפק אם ע"י אמירתה לחוד ג"כ חשוב בכלל כי תקח או לא. ואכתי צ"ע, מאי נפק"מ לן?? דסכ"ס אם נתן הוא ואמרה היא מועיל, א"כ במאי נאמר לן המיעוט ולא כי תקח ומאי נפק"מ לן בזה וצ"ע.

נפק"מ שהיא לא יכולה לומר במפורש שמקנה את עצמה וא"כ לא מועילה דעת אחרת מקנה של האשה להקנות את עצמה

ואנכי הרואה בס' ברכת יעקב [לג"ר יעקב נטע ליבוביץ זצ"ל בסי' ס"ה] שכתב בזה דאיך יהא אם האמירה שלה יהא במפורש היא מקנה את עצמה לו, דכך יהא קנין הקדושין על אופן כזה? אה"נ לא יועיל מתורת ודאי, וע"ז נאמר המיעוט דולא כי תקח. אלא דלולי המיעוט הרי היא היתה יכולה להקנות עצמה לו, א"כ כשאומרת 'הרי אני מקודשת לך' אין זה רק אמירה דידה גרידא כי אם דהיתה היא המקנה את עצמה וע"י אופן זה היה קנין הקדושין. ואשר ע"כ ע"ז נאמר המיעוט דבאופן כזה לא מועיל מדין ודאי. ואולם לאחר המיעוט, דנתחדש דאין היא המקנה את עצמה ורק מפקרת את עצמה לו, א"כ כשאומרת 'הרי אני מקודשת לך', לא נכלל בזה שהיא המקנה את עצמה לו ורק אמירה דידה גרידא, וע"כ בזה הוי שפיר ספק קדושין והנפק"מ יהא באופן שתאמר במפורש שהיא מקנה את עצמה לו, ובזה לא יועיל ודאי וכמש"נ. נמצא, שספק הגמרא הוא באופן שאמרה הרי "אני מקודשת לך", ומכוח המיעוט של כי יקח ולא כי תקח, אנחנו מבינים שאין היא מתכוונת להקנות עצמה, ואה"נ אם תאמר במפורש שהיא מקנה עצמה אינה מקודשת מדין ודאי.

ונראה נפק"מ בזה, דהנה לולא המיעוט דכי יקח ולא כי תקח, יעויין בברכ"ש סי' י' היה מועיל הדעת אחרת של האשה לענין לעשות קידושין [כמו שמבואר בריטב"א ביבמות דף נ"ב ע"ב דלא מקרי דעת אחרת מקנה אותו דיועיל אפילו בלא כוונה של הבעל משום דבדידיה תלה רחמנא יעויי"ש], הרי זה נתחדש בהמיעוט דכי יקח ולא כי תקח שזה מדין ודאי לא מועיל עכ"ד. ועי' עוד שם שכתב נקפ"מ שלא תועיל אמירה חלקית שלה מדין ידות עיי"ש.

בתוספות מדובר שנתן את הכסף לאביה והבת אמרה והספק הוא באופן שהבת קיבלה את הכסף ואמרה הריני מקודשת לך   

ותבט עיני בס' אהל חייא [בעמ' ק"צ] שכתוב שם לבאר דסבירא ליה לתוס' דהא דנתן הוא ואמרה היא הוי רק ספק, היינו כשנתן להאשה עצמה ואמרה היא, דאז יש לומר דכיון דהאשה שקיבלה הכסף היא שאמרה הריני מקודשת לך, יש מקום לומר דאף ששתק הבעל, מ"מ התכוין לשם קדושין דהרי הספק הוא דשמא לא נתנו לשם קידושין אלא לשם מתנה [עי' משל"מ פ"ג מהלכות אישות ה"ב] הוי ספק קידושין. אבל כשנתן הכסף לאביה והבת אמרה הריני מקודשת לך, סבירא להו לתוס' דודאי דלא הוי קדושין דאין אמירתה כלום כיון שאין לה חלק במעשה הקידושין דהא היא לא קיבלה כסף ובזה אפילו ספיקא ליכא דודאי דלא הוי קדושין. וזה דממעטינן מקרא כי יקח ולא כי תקח, דמה שהיא אמרה הריני מקדושת לך אינו כלום ורק היכי שנתן להאשה עצמה והיא אמרה הריני מקודשת לך בזה הוי ספיקא.

ביאור ההו"א שהאשה נותנת את הכסף

והנה על מה שכתוב בגמרא היכא דיהבה איהי לדידיה וקידשתו הוו קידושי ופירש"י דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה עכ"ל [ודלא כהתוס']. וביאור דברי רש"י במה שכתב דכסף עביד אישות, דרש"י מתרץ בזה קושית הפנ"י דהק' היכי ס"ד דשייך קידושין באשה הנותנת הכסף, והא היא המקנה עצמה והאיש הוא הקונה ובכ"מ בקנין כסף הא צריך הקונה ליתן המעות. ולזאת פי' רש"י, דשאני קנין כסף בקידושין מקנין כסף בכל מקום דבכל מקום ענין קנין כסף הוא ענין דכסף פרעון ולכן צריך הקונה ליתן הכסף כגדר פרעון שהקונה נותן להמקנה משא"כ בקידושין סובר רש"י כשיטת הט"ז חו"מ סי' ק"ץ ד"כסף קנין" הוא ולא כסף פרעון דלא יתכן כסף שיווי באישות ע"ש. מיהו הט"ז ס"ל כן בכל הקנינים דקנין כסף קנין הוא ולא פרעון ואנן בעינן למימר דבכל הקנינים קנין כסף הוי פרעון ודוקא באשה שאני דקנין כסף הוא קנין ולא פרעון ואפשר לכווין כן בשיטת הסמ"ע שם, ע"ש. וביאר בס' שיעורי רבי יעקב משה שורקין [עמ' כ"ה וכ"כ בס' שיעורי הג"ר גרשון אדלשטיין שליט"א, ועי' עוד על דרך זו במאמרו של הגרנ"צ פינקל זצ"ל בס' זכרון אבות מעמ' ק"ה-קי"א ובמיוחד בעמ' ק"י, וכ"כ בס' מסילות ים סי' א' אות ו'] עפ"י היסוד הידוע של האחרונים שאין אשה נקנית כחפץ אלא ענין קנין באשה הוא רק ענין דפעולת דינים ואיסורים בה ולכן אינו דומה לכסף פרעון בכ"מ רק כסף קנין הוא. ולפ"ז יש ליישב דאף דבעלמא צריך הקונה ליתן הכסף היינו דוקא בכסף פרעון דעלמא משא"כ בקידושין הוי כסף קנין, ולזה ס"ד דיתכן גם כשהאשה נותנת הכסף. וזהו דפי' רש"י כאן דכיון דאשמועי' דכסף עביד אישות ר"ל דהוי כסף קנין ולא כסף פרעון, לכן ס"ד מה לי כסף דידיה מה לי כסף דידה. וכך נראה ברש"י גיטין כ"א דאיתא שם ס"ד בגמ' דיכול לגרש בכסף וכתב רש"י שם שהבעל נותן הכסף ואע"ג דלכאורה האשה קונה עצמה בגירושין, מ"מ לא צריך דוקא הכסף לבוא מהקונה דאין זה כסף פרעון רק כסף קנין וכנ"ל ודו"ק.

ביאור הקשר בין שתי המחלוקות בין רש"י לתוספות וחילוק נוסף בין הסוגיא כאן לסוגיא דלהלן

מבואר שנחלקו רש"י ותוספות בשתי נקודות: א – לפי רש"י היא נותנת את הכסף [כפשט דברי הגמרא] ואילו לפי תוספות הבעל נותן. ב- לפי רש"י הנוסח שלה הוא "התקדש לי" [ותוספות הביאו דברי רש"י שלא כגירסא המופיעה אצלנו, שאומרת "הרי אתה מקודש לי"] ואילו דעת תוספות היא אומרת "הרי אני מקודשת לך". מסגנון תוספות יש משמעות ששתי המחלוקות קשורות, וצריך לבאר מה הקשר.

וביאר הגר"ד פוברסקי זצ"ל [בשיעוריו בעמ' פ"ט] שרש"י פירש שמדובר כשהיא נתנה לו הכסף, הרי בהכרח דהקנין צריך לחול עליו, שהרי נותן הכסף הוא הקונה ולא המקנה ולכן מוכרח לפרש שאמרה הרי אתה מקודש לי דאם תאמר הריני מקודשת לך, הרי פירושו שהקנין הוא בה וזה לא יתכן מאחר שהיא נותנת הכסף ובהכרח שהיא הקונה. ולכן מוכרח לפרש שאמרה הרי אתה מקודש לי. אבל התוס' שפירשו שמדובר שהוא נתן הכסף והיא רק אמרה, שפיר פירשו דמיירי שאומרת הרי אני מקודשת לך כיון דבאמת הוא נתן הכסף והקנין הוא בה עיי"ש מה שהרחיב בזה.

 ועי' באריכות בס' קונטרסי שיעורים עמ"ס קידושין [בענין נתן הוא ואמרה היא], ובתוך דבריו [באות ח'] הקשה, שכיון דלא הוקשה לתוספות על פירש"י רק הלשון "קדושין" שאינו נופל באיש ולא יותר, למה נטו בשביל קושיא זו לגמרי מפירוש רש"י? היה להם רק לומר שלא אמרה בלשון קדושין רק בשאר לשון שנופל גם באיש כגון 'הרי אתה קנוי לי' או 'הרי אתה בעלי' וכדומה. וגם העצמות יוסף שם הרגיש בקושיא זו ועיי"ש מה שנדחק בזה. וכתב שהוכרחו התוס' לפרש כן מלשון הגמרא דקאמר "וקדשתו" ולא קאמר 'דיהבה לדידיה ואמרה היא' דהוי משמע בכל לשון שאמרה רק "וקדשתו" משמע בלשון קדושין. וגם לרש"י נראה שלשון וקדשתו הכריחו לפרש כן. ונראה שהבינו התוס' עוד מלשון וקדשתו, דהכוונה בזה שלא רק שאמרה היא אלא המכוון בזה שהיא המקדשת והיא הפועלת כל הקדושין וכמו שאמרו האיש מקדש שאין המכוון בזה רק על לשון הקדושין, ה"נ וקידשתו המכוון בזה שהיא נקנית על ידי עצמה והכל נגרר על ידי דבורה. ובאופן כזה כתב רחמנא כי יקח ולא כי תקח שאין הבעל אלא כמפקיר דעתו ורצונו לגבה. אבל בסוגיא דלהלן [דנתן הוא ואמרה היא] מיירי רק באמרה היא שהאמירה בלבד היא על ידה, לא שהיא המקדשת, בזה אמרו דספיקא דאורייתא הוא. ולדרכנו למדנו יישוב נוסף לסתירה לכאורה בין תוספות כאן לדברי הגמרא להלן.

ועי' עוד בס' שיעורי קידושין לגר"י רוזן שליט"א סי' י"א ובמיוחד בעמ' ק"ז וקי"ח, בס' קובץ רשימות שיעורים עמ"ס קידושין סי' י"ד ועוד ועוד. ויש להאריך ומה שהלב חושק הפנאי עושק.