אסתר אברהמי
בן הזוג חייב לי; האושר של האחד תלוי בשני; חוסר התעניינות ברגשות בן הזוג; אם הוא בוחר או מוותר - כתוצאה מכך שה"אני" במרכז; או כשהוא מוותר מתוך חוסר ברירה, מבטל את עצמו ועצמיותו.
בני הזוג שבחרו לחיות חיי אושר, ובמקום זאת מוצאים את עצמם תלויים זה בזה, בגישתם זו, כלאו את עצמם ללא יכולת בחירה ובתחושת אין מוצא. זוהי תוצאה של מבט חד צדדי (אינדיבידואל), שאינו מאפשר הרמוניה זוגית.
בעמדה החיובית, מרימים את המבט אל בורא העולם שברצונו אמר: לא טוב היות האדם לבדו, אינדיבידואל, ועשה לו עזר כנגדו. שעל ידי ומתוך עבודה זוגית משותפת, יצרו התאמה והשלמה בניגודים הפנימיים שבכל אחד מהם ובהפכים שביניהם, כגון, מחשבות, צרכים, רצונות וכד'.
לכן: זוגיות פירושה תפקוד וחשיבה של שניים שווי ערך שאוהבים, בוחרים לחיות יחד ורוצים להמשיך ולבחור זב"ז לאורך כל ימיהם.
מהרגע שבחרנו להיכנס לאינטראקציה מתוך מחויבות לקשר זוגי, העמדה החיובית היא, שאנחנו רוצים לחיות ביחד בכל התחומים, מתוך נתינה והתחשבות זה בזה.
אם זה כל כך ברור והגיוני, למה נוצרים מצבים שליליים בין בני הזוג?
כי בכל אדם ישנם שני צרכים עיקריים שנראים כסותרים:
הצורך בשייכות - כמיהה לקשר, לשותפות ולתחושת אחדות.
הצורך בנבדלות - להרגיש ביטוי עצמי ייחודי, חיבור ל"אני" העצמי ותחושת עצמאות אישית.
בעמדה החיובית, ישנה מודעות מתמדת לשני הצרכים הנפשיים הללו ותשומת לב - מתי יש צורך אישי בביטוי כל אחד מהם.
בתחילת הקשר הזוגי, כל צורך מתבטא בנפרד באופן קיצוני. בתקופת הנישואין הראשונה וגם לפני הנישואין, יש צורך ורצון לחוש שייכים באינטנסיביות. כמו שליחת מכתבים או הודעות רגשיות פעמים רבות ביום. ישנה תחושה רגשית מרוממת (התאהבות). הידיעה ש"הוא כל הזמן חושב עלי..." מעלה את הערך העצמי והכל נראה אידיאלי וחלומי. אך מכיוון שלא ניתן לחיות כך לאורך זמן, כי כל אחד נטמע בשני ומאבד את זהותו העצמית, עולה בדרך כלל הצורך "להיות עם עצמי". הצורך בנבדלות וייחודיות, הוא חיוני, כדי שכל אחד יבנה את אישיותו ויוכל להעניק מעצמו לזוגיות. בשלב הזה גם הנבדלות היא אינטנסיבית, שלעיתים מובילה למאבקי כוחות. "את כל הזמן מתפעלת אותי...יש לי גם עניינים משלי...". "אני לא מוכנה לעשות כל הזמן את מה שנראה לך... ומה אתי??"
כדי ליצור זוגיות טובה, שני הצרכים הללו, ראויים שיתבטאו מתוך איזון ביניהם. האיזון נוצר על ידי מובחנות, שפירושה:
היכולת להבחין בביטוי עצמי ונאמנות לרצונות האישיים, תוך כדי ההשתייכות בקשר.
כלומר, שני הצרכים הללו מתקיימים ביחד . לדוגמא: כל אחד מבני הזוג מביע צורך אישי לנסוע לשבת להורים שלו. אם יתנהלו מתוך תחושת נבדלות בלבד, כל אחד מהם יתעקש שמגיע לו מהסיבות הנכונות לו ויווצר ביניהם מאבק כוחות, מי יצליח להשיג את מבוקשו (על חשבון השני). אם יתנהלו מתוך הצורך בשייכות בלבד, מי שאצלו הצורך הזה חזק יותר ולשם כך הוא מרצה את בן הזוג, הוא יוותר על הצורך האישי ביתר קלות ויראה שהוא מסכים, למרות שבתוכו הוא מתמרמר על התוצאה.
זוג שיתנהלו מתוך מובחנות בהבעת שני הצרכים ביחד, כל אחד מהם ישתף (שייכות) בצורך האישי שלו (נבדלות). השיתוף שמשרה תחושת אהבה ורצון לעשות טוב לשני, יאפשר להם למצוא פתרון ששניהם ירגישו שקיבלו את מבוקשם. הצורך שלה להיות אצל הוריה, כי הדודה מאמריקה תהיה שם והיא מגיעה לשבוע בלבד. הצורך שלו להיות אצל הוריו, כי הוא זקוק לשקט ובדיוק השבת רק הוריו יהיו בבית ויזכה למנוחה. אצל הוריה יהיה רעש ולא יוכל לנוח. מתוך הקשבה ורצון טוב, אחד הפתרונות שעשוי להיות: נוסעים להוריה והיא תדאג שיוכל לישון במקום שקט. כך שניהם מקבלים מענה לצורך האישי, תוך כדי שייכות. זו לא פשרה שכל אחד יקבל משהו ויפסיד משהו אחר. זו אכפתיות הדדית של כל אחד לבוא לקראת רעהו.
ייתכן גם, שכאשר היא מתחשבת בצרכיו ונותנת להם מענה, העמדה הנפשית שלה: "כיף לי לגרום לו הנאה בעניין הזה". הוא מעוניין לשמוע את כל הסיפורים שלה, גם כשזה לא מעניין אותו, כי היא מעניינת אותו. ואם זה עושה לה טוב, הוא מקשיב לה בכיף ועם הזמן, הוא באמת יתעניין בדבריה.
אותן פעולות, מעמדה נפשית שונה, מייצרות זוגיות בוחרת ואוהבת. כאשר זוג נשוי מבטאים את שני הצרכים תוך כדי המובחנות, מתוך איזון, מובטחת להם זוגיות אוהבת ושמחה בנישואין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה