שאלה:
מהו השיעור לסתימה זמנית שיש לאשה על השן, דאינה חוצצת דאפשר לה לטבול.
תשובה:
יש מי שכתב שיומיים שלושה בוודאי הוי חציצה, יש שדרשו לפחות שבעה ימים, יש שכתבו שהמנהג כיום שאם הסתימה נשארת למשך שלושים יום, איננה חוצצת, יש מי שכתב שיש צורך בחצי שנה, ויש מי שכתב שאין כוונת העניין לחלק בזמנים קצרים או ארוכים, אלא אם יש זמן קבוע להסרת הסתימה, אין היא חוצצת.
והלכה למעשה אם נשאר שם שבוע אינו חוצץ.
מקורות והרחבת הדברים:
א. סתימה זמנית בשן אשר נעשית כשלב ביניים עד לסתימה קבועה, כגון בשלבי טיפול שורש נידונה, בהרחבה בין הפוסקים,
קיימת מחלוקת הפוסקים אם סתימה זמנית לכמה ימים או שבועות עד החלפתה לסתימה קבועה, חוצצת או לא, (אותם פוסקים שאסרו הטבילה עם סתימה קבועה כשנעשית לרפואה כל שכן שאוסרים סתימה זמנית) ויש מי שכתבו, שדווקא סתימה זמנית פוסלת לטבילה, ואין לחפש קולות לזמן מועטת, יש מהפוסקים שהחמירו בסתימה זמנית ואסרו הטבילה, ויש מי שכתב שאם הסתימה נעשית לרפואה, וגם נעשית בצורה טובה, באופן שנוח ללעוס עמה, לכו"ע אין זו חציצה,
ב. בספר טהרת ישראל (סי' קצ"ח סעיף צ') כתב בפשיטות שחוצצת, וכן פוסק המצודת דוד (סי' קס"א ס"ק יא), וכותב הג"ר מאיר אריק ז"ל בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קי"ב) שאע"פ שמדובר כאן בבית הסתרים והוי תרי דרבנן, ובנוסף לזה הלא אותו חומר הסותם ונעשה מחובר לשן ממש שאוכלת עמה מ"מ בזמן מיעוט כזה (של שבועיים) אין לחפש קולות, וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (ח"ד סי' נד) כשנשאל על משך זמן של ב' וג' ימים,
ג. הנה בחלקת יואב (בשו"ת יו"ד סי' ל) כתב וז"ל, אבל אם יהיה מוכרח לשהות (המוך באוזן) ז' ימים אינו חוצץ, דהרי קיי"ל באו"ח סי' שיז דקשר פחות מז' ימים לא מקרי קשר כלל ועל ז' ימים הוי מדרבנן של קיימא ופטור אבל אסור, ומה"ת לעולם אינו מתחייב עד שיהיה בדעתו להישאר כן לעולם, וכיון דז' ימים הוי קשר של קיימא מדרבנן, וא"כ בניד"ד בחציצת בית הסתרים דלא הוי רק מדרבנן, לא מיבעיא להריטב"א דראוי לביאת מים הוא רק מדרבנן, אלא אפילו להתוס' דהוא מן התורה מ"מ הכוונה רק שיצטרף חציצת בית הסתרים עם חצי הגוף שיהיה מיקרי רוב, אבל חציצת בית הסתרים לבד לכו"ע דרבנן דהוי מיעוט המקפיד, וכיון דמדרבנן בטל לגבי גופה כל שהוא עד שבעה ימים, וא"כ שוב לא הוי חציצה כלל כיון דבטל לגבי גופה מדרבנן וכו', ואף דלכאורה מ"מ שייך גזירה אטו רובו, כיון דברובו שהוא מה"ת אינו מועיל שבעת ימים, אמנם באמת לפענ"ד כל שרצונה שיהיה החציצה דבוק על גופה בשעת טבילה, אינה חציצה מה"ת וכו' וע"כ בניד"ד שאינה מחלפת הגאזע בכל שבוע ושבוע שפיר לא הוי חציצה, עכ"ל. והביאוהו הרבה מפוסקי זמנינו לענין סתימה זמנית בשניים.
ד. אולם בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה תנינא ח"ג סי' קח) כתב להתיר שכן הא דבעינן ראוי לביאת מים ליכא כאן חשש דהא השן סתום תמיד וא"כ מה דנפתח מצד הכאב וסתמו נשאר על תכונתו הראשונה ולא שייך כאן ראוי לביאת מים, והוא מצרף לזה גם שיטת הריטב"א (קדושין כה סוד"ה דתנן) שבבית הסתרים לא בעינן ראוי לביאת מים רק מדרבנן, והוא ממשיך שכל שעושה לרפואה לא שייך לומר דמקפדת, ואף דרובא דעלמא מקפידות, מ"מ לא אמרינן בטלה דעתה אלא דוקא כשאינה עושה את זה מטעמי רפואה, אולם כשהיא עושה את זה לרפואה אין לומר כן כי הלא גם כל העולם אם היו צריכים ח"ו לזה היו עושין כן,
ה. אמנם הסדרי טהרה (סי' קצ"ח ס"ק יט) מפקפק בסברה זו דא"כ גם גבי רטיה שעל המכה ובאגד שעל המכה והבשר נימא הכי, דכל בני אדם שיש להם כן אינם מקפידים כיון שמתרפאים בכך, והסדרי טהרה עצמו נוטה להתיר במסקנתו שם, כאשר אין מדובר ברוב הגוף, ואולי יש לחלק כי סוף סוף הרטיה או האגד עומדים לזמן מה בלבד, כאשר כל מטרת הסתימה בשן היא שתשאר כך לעולם (בסתימה זמנית או בסתימה קבועה שבאה אחרי כן) וממילא בטלה לגופה ועוד דהוה בית הסתרים.
ו. הנה בדרכי תשובה (סי' קצ"ח ס"ק עה) כתב בשם שו"ת אלף המגן (ח"ב סי' כו) שמתיר לאשה לטבול עם סתימה זמנית, עיי"ש. וכן סובר גם החלקת יעקב (יורה דעה סימן קה) וכותב בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קסט) שמכיון שהוחלט שהשן תהא מכוסה תמיד אע"פ שמחליפין את חומר הסותם, אין בזה חשש חציצה דסוף כל סוף תשאר מכוסה, והוא מסתמך על שו"ת המהרש"ם (ח"א סי' ז) שכותב שאין לחלק במה שדעתה להחליף, דמטעם זה גופא מוכח שאינה מקפדת, וראה גם בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ה סי' קח) שכותב בנוגע לרטיה או חבישה שכאשר מדובר במכה שלא תתרפא והרטיה או חבישה ישארו לעולם, אעפ"י שמחליפין מזמן לזמן אינו חוצץ.
ועיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' צז) מתיר אפי' לבעלי נפש מהסיבה שכיון שגם אחר הזמן כשתסיר את הסתימה הזמנית, לא תניח הנקב שבשן מגולה אלא תחליף אותו על סתימה קבועה, א"כ אינה מקפדת שיהיה הנקב מגולה, לכן אף שעל סתימה זו מקפדת להסירה לא חשיב מקפיד כיון שתחזור ותסתמהו, וכן פוסק בשו"ת מנחת יצחק (חלק ה' סי' קיא אות ב').
לסיכום:
רוב הפוסקים סבורים להלכה, שסתימה זמנית שנעשית לצורך רפואה איננה חוצצת, וכתבו כמה טעמים להיתר זה, א. אחרי הסתימה הזמנית תבוא סתימה קבועה, ועל כן יש לראות את השן כסתומה בהמשך אחד, וזהו רצונה של האשה (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סי' צז). ב. להלכות שבת נחשבות השיניים כדבר שיש בו סכנה, ומפני הסכנה איננה מקפדת. ג. כשצריך אומן להסיר את החציצה, ויש כאב וצער בכך, אין הקפדה. ד. הסתימה בשן היא בבית הסתרים והיא מיעוט. ה. יש לראות את הסתימה כמחוברת לגופה.
שיטת הגרש"ז אויערבאך והגרי"ש אלישיב, (הובאו דבריהם בספר שערי טבילה סי' לד) בקובץ תשובות ח"א סי' צ, שכאשר הסתימה קיימת שבעה ימים אינו חוצץ.
הגר"ש וואזנר ג"כ הקיל כנ"ל אלא שכתב לחוש לחודש ימים אם לא בשעת הצורך, אכן בטיפול שורש, יש עוד סברא להתיר, שכן אין רוצים להשאיר את העצב פתוח, (שיעורי שבט הלוי סי' קצ"ח סעיף כד אות ב')
מאתר "תבונה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה