הטרדות מיניות

הרב יוני לביא

הקמפיין נגד ההטרדות המיניות עשה לפחות שני דברים חשובים. קודם כול הוא נתן כוח לנשים פגועות להתלונן. מי שלא חווה על בשרו את התחושות הנוראיות של חדירה גסה אל המרחב הפרטי שלך ורמיסת כבודך, פשוט לא מסוגל להבין כמה קשה להתגבר על השיתוק וחוסר האונים שמשתלטים על מי שדבר כזה קורה לו.

שנית, הקמפיין מרתיע גברים מלנצל את כוחם ומעמדם כדי לבצע מעשים שפלים. לדאבוננו יש טיפוסים כאלו שהמחסום היחיד שיבלום אותם מלבצע את זממם הוא רק הפחד שקלונם יוצג ברבים והם ישלמו על כך מחיר כואב.

ובכל זאת, העיסוק התקשורתי האינטנסיבי בסיפורי הפגיעות, ובפרט כשמעורבים בהם מפורסמים ובעלי מעמד - שאז הסיפור צהוב ועסיסי במיוחד - בוחש רק בקצף שעל פני המים. הוא מייצר בקלות תחושות צדקנות וסיפוק מהוקעתו של נבל כזה או אחר, אבל מסיט את הדיון מהבעיה העיקרית שבשורש העניין.

גם לוּ הקמפיין הנוכחי ישיג את מטרתו באופן מקסימלי – עדיין, על כל אישה נוספת שתאזור אומץ לפנות בזכותו למשטרה או לפרסם בציבור את מה שנעשה לה – יהיו חמישים אחרות שיצטנפו בכאב על גופן וכבודן שחוללו וירטיבו את הכרית בדמעות בלי לספר על כך לאיש לעולם. ועל כל גבר נבזה שיירתע מלבצע את זממו - יהיו עוד מאה שירשו לעצמם להמשיך לשלוח מבטים וידיים, לזרוק מילים מכוערות או הצעות מגונות.

חברה שרוצה באמת לעצור את התופעה הרעה הזו תהיה חייבת לטפל באומץ בכשל המערכתי והחברתי שמביא לכל אלה. לטפל בשורש הבעיה ולא רק במה שמבצבץ החוצה. אם נחשפנו בתוך זמן כה קצר לכמות עצומה כזו של סיפורים - הרי שלא מדובר באירוע מקרי שמאפשר להסתפק בטיפול נקודתי בלבד. כל התקיפות וההטרדות, ההצעות המגונות והפגיעות המיניות הן סימפטומים למחלה עמוקה שפושה בחברה המודרנית. כולם יודעים שהיא קיימת, אבל אף אחד לא מעז לדבר עליה בקול.

למה? כי נוח יותר לעוט על הנבל התורן ולבצע בו שפטים ולחוש עליונות וזחיחות, מאשר להטיל ספק בנורמות ההתנהגות המצויות ובדפוסי החשיבה של החברה המערבית שכולנו חלק ממנה.

התרבות הזו עוברת תהליך עמוק וארוך של ניתוק שיטתי בין מיניות לבין אהבה. האם קשר פיזי בין גבר לאישה אמור להיות ביטוי לקשר נפשי שקיים ביניהם או שהוא עומד לעצמו? התרבות המודרנית מפרידה ומנתקת ביניהם. מבחינתה מיניות אינה דבר שחייב ללכת יד ביד עם אינטימיות ולהישמר בעדינות לחדרי חדרים. היא מושפרצת בראש חוצות ומציפה את השיח ואת עולם הקולנוע, המוזיקה והתיאטרון. ילדות בנות 14 שעדיין אין להן מושג קלוש מהי חוויית זוגיות ואיך נראית אהבת אמת, כבר הולכות עם אמא לרופא שייתן להן גלולות למניעת היריון כדי שיוכלו להתנהל בחופשיות כשהן 'בטוחות'.



זה ממשיך בנורמות לבוש הזויות ומביכות המכריחות נערות ונשים להופיע בחברה באופן חשוף ופרובוקטיבי, כשלבוש זול ופתייני הפך לתלבושת אחידה של ילדות מכיתה ו' ומעלה כשהן יוצאות לבילוי בערב.



בעולם שאנחנו חיים בו קשר פיזי בין גבר לאישה כבר לא חייב לנבוע מאהבה עמוקה ולהיות תלוי בנאמנות ומחויבות. חיבוקים, ליטופים ונשיקות הם אקט זול שמחולק בסתמיות לידידים, מכרים ועמיתים לעבודה, ולאו דווקא לאחד והיחיד שלך.



וזה ממשיך בהפיכת גוף האישה לחפץ מקדם מכירות המרוח בשלטי ענק ומשמש פלקט צבעוני למכירת משקפי שמש, מכונית, ביטוח חיים או חופשה בחו"ל.



וכך, בעולם שבו גבולות הם שם נרדף לפרימיטיביות וצניעות היא מילה גסה, בתרבות שבה גירוי יצרים הפך לדרך חיים ופורנוגרפיה היא תעשייה משגשגת שכל ילד בכיתה ג' פוגש בסמארטפון שקיבל מהוריו – מה הפלא שתופעות מכוערות של הטרדות, ניצול ופגיעות מיניות הפכו לנורמה מצויה. כל מי שמצקצק בלשונו בצדקנות ומגלגל עיניים לשמים בפליאה דומה למי שקופץ לים ומתפלא שהוא נרטב.



אז נכון שהתוקף תמיד צריך להיות מוקע והמותקף תמיד תמיד צריך לקבל מאתנו הגנה. אבל זה בשום אופן לא פוטר את החברה בכללה מלעשות חשבון נפש חריף – מה עושים נגד התרבות השלילית והנורמות הבעייתיות שמצמיחות את כל אותם עשבים שוטים?



האם יש עוד סיכוי לאהבה?



האם הגוף והנפש יוכלו שוב לצעוד יד ביד בהרמוניה?



האם יש עוד תקווה שנחיה בעולם טהור יותר שבו יש כבוד אמתי בין גברים לנשים?



שאדם, כל אדם, יוכר קודם כול כאישיות עם נשמה ולא כחפץ ואובייקט?



אם יתחיל קמפיין נועז ואמיץ שינסה לקדם את המהלך הזה - אני אצטרף אליו בשמחה. MeToo.