האדמו"ר מדז'יקוב הגאון רבי חיים מאיר הורוביץ שליט"א
בפרשתינו כתוב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, והנה בסנהדרין נ"ז ב' יליף ר' ישמעאל מהך קרא דבן נח חייב מיתה אם הרג עובר במעי אמו דדרשינן איזה הוא אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו, יעו"ש. והנה כ"ז בגוי אבל ישראל אינו חייב מיתה אם הרג את העובר במעי אמו דעובר לגבי ישראל לא מיקרי 'נפש' וכדאיתא בנדה מ"ד א' והנה בסנהדרין ע"ב ב' אמרי' דמעוברת המקשה לילד ויכולים להציל את המעוברת ע"י שיהרגו את העובר שבמעיה מותר להרוג את העובר כיון דהעובר לא מיקרי נפש אבל אם הוציא העובר את ראשו אסור דמיקרי 'נפש' ולא נחשב בעובר כרודף דמשמיא קא רדפו לאמו יעו"ש. ומעתה יש להסתפק היאך הדין בנכרית מעוברת שהיא מקשה לילד ולא הוציא העובר את ראשו האם מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם.
ובפשוטו כיון דגוי מצווה על איסור רציחה וכיון דהריגת עובר נחשב לגבי גוי כאיסור רציחה מסתברא דאסור, אמנם זה אינו דהא אסיקנא בסנהדרין ע"ד ב' דנכרי אינו מצווה על קידוש השם אפי' בז' מצוות דילי' וכל שהוא אנוס לעבור עליהם מותר לו ואינו חייב למסור נפשו וא"כ נימא דה"ה לגבי רציחה. ברם, כיון דהא דחייב אדם למסור נפשו על איסור שפיכות דמים היינו משום סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכדאמר רבה בסנהדרין ע"ד א' וכיון דאין זה ילפותא אלא סברא הרי סברא זו נוהגת בגוי ג"כ. ואשכחנא דנחלקו בזה מהר"ש יפה ז"ל והמשנה למלך ז"ל, דהנה המשנה למלך ז"ל בספרו פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש ב' הביא בשם מהר"ש יפה ז"ל דכי היכי דגוי אינו חייב למסור נפשו על איסור ע"ז וגילוי עריות ה"נ אינו חייב למסור נפשו על איסור שפיכות דמים, אבל המל"מ ז"ל גופי' שם ובמל"מ פ"י ממלכים ה"ז כ' דכיון דחיוב מסי"נ על שפיכות דמים היינו משום סברא ד'מאי חזית' וכנ"ל סברא זו שייך נמי בגוי וחייב למוסור נפשו על איסור שפ"ד. מיהו, יש לצדד דגם לדעת המשנה למלך ז"ל מ"מ בנד"ד מותר להרוג את העובר, דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח ה"ט כ' "אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בה שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם", ומבואר מדבריו ז"ל דהא דמותר להרוג את העובר כדי להציל האם היינו משום דהעובר נחשב כרודף, והאריכו האחרונים ז"ל לבאר דברי הרמב"ם ז"ל שלא יסתרו דברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל דעובר לא נחשב כרודף דמשמיא קא רדפו לאמו עי' בחי' רבינו חיים הלוי ז"ל שם.
ומעתה להך גיסא דעובר נחשב כרודף נראה דגם לדעת המל"מ ז"ל הנ"ל דגוי מצווה למסור נפשו על איסור שפיכות דמים מ"מ כיון דהעובר נחשב רודף הרי כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט ממלכים ה"ד דב"נ שהרג רודף אם לא היה יכול להצילו באחד מאבריו פטור ומוכח דאם אינו יכול להצילו באחד מאבריו מותר לגוי להרוג את הרודפו ומעתה שפיר י"ל דכיון דהעובר נחשב כרודף מותר להרוג את העובר כדי להציל את אמו. אולם כ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דמותר להרוג את העובר היינו משום דדינו כרודף, אבל לרוב הראשונים ז"ל דס"ל דעובר לא מיקרי רודף וכדכ' האחיעזר ז"ל בח"ג סי' ע"ב, ולפ"ז הדרינן להנ"ל דתליא בפלוגתת מהר"ש יפה והמל"מ ז"ל. איברא, נלע"ד בע"ה דגם לדעת רוב הראשונים ז"ל דעובר לא נקרא רודף מ"מ יש לצדד להתיר במעוברת נכרית להרוג את העובר. דהנה יש להסתפק בהא דמרבינן בסנהדרין נ"ז ב' מהכתוב ד'שופך דם האדם באדם' דבן נח חייב על הריגת עובר, האם הכונה דלגבי בן נח נחשב עובר כנפש וחייב עליו משום רציחה או דילמא אין הריגת העובר משום רציחה אלא הוא איסור תורה הנלמד מכתוב זה. ומצאתי מציאה נפלאה בדברי תוס' הרא"ש ז"ל בסנהדרין נ"ט א' שכ' בד"ה ליכא, אהא דאמרי' התם דליכא מידי דלגוי אסור ולישראל מותר והק' הרא"ש ז"ל ותימה והרי אשה המקשה לילד דאמרי' לקמן פ' בן סורר ומורה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם יציאת הראש החיה פושטת ידה וחותכתו איברים איברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לא נפש הוא, והאי בישראל שרי ובגוי אסור כיון דהוזהרו על העוברים וכו' ועוד דאיפשר דאפי' בגוי שרי להציל כיון דלא מיקרי נפש ואף על גב דגזירת הכתוב הוא שמתחייב עליו, [ועי' בתוס' שם בסנהדרין שנסתפקו בזה אך לא פי' הצד להתיר בזה].
ונראה ביאור דבריו ז"ל כדכתבנו דאע"ג דבן נח חייב מיתה על הריגת עובר מ"מ אין זה איסור רציחה אלא איסור תורה הנלמד מקרא ומשו"ה ס"ל להרא"ש ז"ל דגם במעוברת נכרית שרי להרוג העובר כדי להציל האם. ברם, קשיא לי בזה קושיא עצומה, דהנה ביומא פ"ה ב' אמרי' מניין שפיקוח נפש דוחה את השבת ונחלקו התנאים שם מהיכן ילפי' עד שבא שמואל ויליף לה מהא דכתיב 'וחי בהם' ודרשינן ולא שימות בהם, והק' האחרונים ז"ל מאי שקלא וטריא התם הא קיי"ל בע"ז כ"ז ב' דאדם אין חייב למסור נפשו אלא על ג' עבירות חמורות ולא על השבת וא"כ פשיטא דפקוח נפש דוחה את השבת, ותי' דמהתם לא שמעי' אלא על אחד שמסתכן בנפשו מכח המצוה ובזה ילפי' דא"צ למסור נפש, אבל הסוגיא ביומא הרי אינו בסכנה מכח המצוה אלא דרוצה להתרפאות ע"י חילול שבת ובזה לולי קרא ד'וחי בהם' הו"א דאסור. והנה התוס' בסנהדרין ע"ד ב' ד"ה בן נח, כתבו דבגוי ליכא ילפותא ד'וחי בהם' ולא שימות בהם יעו"ש, ומעתה לפ"ז נמצא דגוי שהוא חולה מסוכן אסור לו להתרפאות ע"י עבירה דבדידי' ליכא דרשה ד'וחי בהם'. ומעתה צ"ע בדברי תוס' הרא"ש ז"ל הנ"ל, נהי דאיסור הריגת עובר בגוי אינו איסור רציחה אלא איסור תורה הנלמד מדרשא, מ"מ לדעת רוב הראשונים ז"ל דעובר לא מיקרי רודף דמשמיא קא רדפי לאמו א"כ אמאי מותר להרוג העובר כדי להציל האם הא כיון דהוי איסור תורה היאך מותר לנכרית להתרפאות ע"י איסור תורה הא ליכא בהו דרשא ד'וחי בהם'.
תו צ"ע, דהנה מל' תוס' הרא"ש ז"ל משמע דגם לגוי אחר שאינו בסכנה שרי להרוג את העובר כדי להציל האם דכן משמע מקושייתו ז"ל דישראל שרי לחתוך העובר ולחיה נכרית אסור, והנה מהר"ם חביב ז"ל בס' תוספת יום הכפורים ביוצא פ"ה ב' כ' לתרץ הקושיא הנ"ל למאי בעי' ילפותא לפקו"נ שדוחה את השבת, ותי' דבעי' קרא להתיר גם לישראל אחר שאינו בסכנה לחלל את השבת ולהציל את הישראל שחייו בסכנה, יעו"ש. ומעתה לפ"ז בגוי דליכא ילפותא ד'וחי בהם' נמצא דגם אם נימא דלחולה עצמו יהא מותר להתרפאות ע"י עבירה מ"מ יהא אסור לישראל או לגוי שאינו בסכנה לעבור עבירה ולהציל את הגוי החולה, וא"כ צ"ע הא דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דמותר לאחר להרוג את העובר הגוי כדי להציל את אמו הנכרית, וצ"ע. והנה הרבה מאד יש להאריך בכל הנ"ל וכתבנו בזה בע"ה במ"א ואכ"מ לקבל ארוך.
בפרשתינו כתוב שופך דם האדם באדם דמו ישפך, והנה בסנהדרין נ"ז ב' יליף ר' ישמעאל מהך קרא דבן נח חייב מיתה אם הרג עובר במעי אמו דדרשינן איזה הוא אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר שבמעי אמו, יעו"ש. והנה כ"ז בגוי אבל ישראל אינו חייב מיתה אם הרג את העובר במעי אמו דעובר לגבי ישראל לא מיקרי 'נפש' וכדאיתא בנדה מ"ד א' והנה בסנהדרין ע"ב ב' אמרי' דמעוברת המקשה לילד ויכולים להציל את המעוברת ע"י שיהרגו את העובר שבמעיה מותר להרוג את העובר כיון דהעובר לא מיקרי נפש אבל אם הוציא העובר את ראשו אסור דמיקרי 'נפש' ולא נחשב בעובר כרודף דמשמיא קא רדפו לאמו יעו"ש. ומעתה יש להסתפק היאך הדין בנכרית מעוברת שהיא מקשה לילד ולא הוציא העובר את ראשו האם מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם.
ובפשוטו כיון דגוי מצווה על איסור רציחה וכיון דהריגת עובר נחשב לגבי גוי כאיסור רציחה מסתברא דאסור, אמנם זה אינו דהא אסיקנא בסנהדרין ע"ד ב' דנכרי אינו מצווה על קידוש השם אפי' בז' מצוות דילי' וכל שהוא אנוס לעבור עליהם מותר לו ואינו חייב למסור נפשו וא"כ נימא דה"ה לגבי רציחה. ברם, כיון דהא דחייב אדם למסור נפשו על איסור שפיכות דמים היינו משום סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכדאמר רבה בסנהדרין ע"ד א' וכיון דאין זה ילפותא אלא סברא הרי סברא זו נוהגת בגוי ג"כ. ואשכחנא דנחלקו בזה מהר"ש יפה ז"ל והמשנה למלך ז"ל, דהנה המשנה למלך ז"ל בספרו פרשת דרכים בדרך האתרים דרוש ב' הביא בשם מהר"ש יפה ז"ל דכי היכי דגוי אינו חייב למסור נפשו על איסור ע"ז וגילוי עריות ה"נ אינו חייב למסור נפשו על איסור שפיכות דמים, אבל המל"מ ז"ל גופי' שם ובמל"מ פ"י ממלכים ה"ז כ' דכיון דחיוב מסי"נ על שפיכות דמים היינו משום סברא ד'מאי חזית' וכנ"ל סברא זו שייך נמי בגוי וחייב למוסור נפשו על איסור שפ"ד. מיהו, יש לצדד דגם לדעת המשנה למלך ז"ל מ"מ בנד"ד מותר להרוג את העובר, דהנה הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' רוצח ה"ט כ' "אף זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף, לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בה שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם", ומבואר מדבריו ז"ל דהא דמותר להרוג את העובר כדי להציל האם היינו משום דהעובר נחשב כרודף, והאריכו האחרונים ז"ל לבאר דברי הרמב"ם ז"ל שלא יסתרו דברי הגמ' בסנהדרין הנ"ל דעובר לא נחשב כרודף דמשמיא קא רדפו לאמו עי' בחי' רבינו חיים הלוי ז"ל שם.
ומעתה להך גיסא דעובר נחשב כרודף נראה דגם לדעת המל"מ ז"ל הנ"ל דגוי מצווה למסור נפשו על איסור שפיכות דמים מ"מ כיון דהעובר נחשב רודף הרי כ' הרמב"ם ז"ל בפ"ט ממלכים ה"ד דב"נ שהרג רודף אם לא היה יכול להצילו באחד מאבריו פטור ומוכח דאם אינו יכול להצילו באחד מאבריו מותר לגוי להרוג את הרודפו ומעתה שפיר י"ל דכיון דהעובר נחשב כרודף מותר להרוג את העובר כדי להציל את אמו. אולם כ"ז לדעת הרמב"ם ז"ל דהא דמותר להרוג את העובר היינו משום דדינו כרודף, אבל לרוב הראשונים ז"ל דס"ל דעובר לא מיקרי רודף וכדכ' האחיעזר ז"ל בח"ג סי' ע"ב, ולפ"ז הדרינן להנ"ל דתליא בפלוגתת מהר"ש יפה והמל"מ ז"ל. איברא, נלע"ד בע"ה דגם לדעת רוב הראשונים ז"ל דעובר לא נקרא רודף מ"מ יש לצדד להתיר במעוברת נכרית להרוג את העובר. דהנה יש להסתפק בהא דמרבינן בסנהדרין נ"ז ב' מהכתוב ד'שופך דם האדם באדם' דבן נח חייב על הריגת עובר, האם הכונה דלגבי בן נח נחשב עובר כנפש וחייב עליו משום רציחה או דילמא אין הריגת העובר משום רציחה אלא הוא איסור תורה הנלמד מכתוב זה. ומצאתי מציאה נפלאה בדברי תוס' הרא"ש ז"ל בסנהדרין נ"ט א' שכ' בד"ה ליכא, אהא דאמרי' התם דליכא מידי דלגוי אסור ולישראל מותר והק' הרא"ש ז"ל ותימה והרי אשה המקשה לילד דאמרי' לקמן פ' בן סורר ומורה יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש אבל קודם יציאת הראש החיה פושטת ידה וחותכתו איברים איברים דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לא נפש הוא, והאי בישראל שרי ובגוי אסור כיון דהוזהרו על העוברים וכו' ועוד דאיפשר דאפי' בגוי שרי להציל כיון דלא מיקרי נפש ואף על גב דגזירת הכתוב הוא שמתחייב עליו, [ועי' בתוס' שם בסנהדרין שנסתפקו בזה אך לא פי' הצד להתיר בזה].
ונראה ביאור דבריו ז"ל כדכתבנו דאע"ג דבן נח חייב מיתה על הריגת עובר מ"מ אין זה איסור רציחה אלא איסור תורה הנלמד מקרא ומשו"ה ס"ל להרא"ש ז"ל דגם במעוברת נכרית שרי להרוג העובר כדי להציל האם. ברם, קשיא לי בזה קושיא עצומה, דהנה ביומא פ"ה ב' אמרי' מניין שפיקוח נפש דוחה את השבת ונחלקו התנאים שם מהיכן ילפי' עד שבא שמואל ויליף לה מהא דכתיב 'וחי בהם' ודרשינן ולא שימות בהם, והק' האחרונים ז"ל מאי שקלא וטריא התם הא קיי"ל בע"ז כ"ז ב' דאדם אין חייב למסור נפשו אלא על ג' עבירות חמורות ולא על השבת וא"כ פשיטא דפקוח נפש דוחה את השבת, ותי' דמהתם לא שמעי' אלא על אחד שמסתכן בנפשו מכח המצוה ובזה ילפי' דא"צ למסור נפש, אבל הסוגיא ביומא הרי אינו בסכנה מכח המצוה אלא דרוצה להתרפאות ע"י חילול שבת ובזה לולי קרא ד'וחי בהם' הו"א דאסור. והנה התוס' בסנהדרין ע"ד ב' ד"ה בן נח, כתבו דבגוי ליכא ילפותא ד'וחי בהם' ולא שימות בהם יעו"ש, ומעתה לפ"ז נמצא דגוי שהוא חולה מסוכן אסור לו להתרפאות ע"י עבירה דבדידי' ליכא דרשה ד'וחי בהם'. ומעתה צ"ע בדברי תוס' הרא"ש ז"ל הנ"ל, נהי דאיסור הריגת עובר בגוי אינו איסור רציחה אלא איסור תורה הנלמד מדרשא, מ"מ לדעת רוב הראשונים ז"ל דעובר לא מיקרי רודף דמשמיא קא רדפי לאמו א"כ אמאי מותר להרוג העובר כדי להציל האם הא כיון דהוי איסור תורה היאך מותר לנכרית להתרפאות ע"י איסור תורה הא ליכא בהו דרשא ד'וחי בהם'.
תו צ"ע, דהנה מל' תוס' הרא"ש ז"ל משמע דגם לגוי אחר שאינו בסכנה שרי להרוג את העובר כדי להציל האם דכן משמע מקושייתו ז"ל דישראל שרי לחתוך העובר ולחיה נכרית אסור, והנה מהר"ם חביב ז"ל בס' תוספת יום הכפורים ביוצא פ"ה ב' כ' לתרץ הקושיא הנ"ל למאי בעי' ילפותא לפקו"נ שדוחה את השבת, ותי' דבעי' קרא להתיר גם לישראל אחר שאינו בסכנה לחלל את השבת ולהציל את הישראל שחייו בסכנה, יעו"ש. ומעתה לפ"ז בגוי דליכא ילפותא ד'וחי בהם' נמצא דגם אם נימא דלחולה עצמו יהא מותר להתרפאות ע"י עבירה מ"מ יהא אסור לישראל או לגוי שאינו בסכנה לעבור עבירה ולהציל את הגוי החולה, וא"כ צ"ע הא דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דמותר לאחר להרוג את העובר הגוי כדי להציל את אמו הנכרית, וצ"ע. והנה הרבה מאד יש להאריך בכל הנ"ל וכתבנו בזה בע"ה במ"א ואכ"מ לקבל ארוך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה