מידת
האהבה
הרב
אלישע אבינר
נעיין בכמה פסקאות מתוך מידת האהבה. בפיסקה הראשונה
הרב כותב:
"האהבה
צריכה להיות מלאה בלב לכל".
הרב קוק לא היה רק דמות לאומית, הוא קרא לאהבה לכל מכל
כל, הסיפור המוכר על הרב קוק והרב לוין שהלכו יחד, וכאשר ר' אריה תלש עלים, הרב קוק
ביקר אותו על כך. הרב קוק אמר פעם - 'לא יהיה לי טוב בחיים כל עוד תולעת באיזה נקיק
חשה לא בטוב'. היתה לרב אהבה לכל הברואים. הפיסקה הראשונה מהווה מעין כותרת,
הכוונה, קריאת כיוון, לכל שאר הסעיפים.
לעיתים אדם או אומה נראים כשופעים אהבה, אך זו אהבה
מדומה. לנאצים היתה רגישות מיוחדת לבעלי חיים אך הם לא חסו על שישה מליון יהודים.
הרב אלבו אומר כי ה' התיר אכילת בע"ח כדי שיבינו כי יש הבדל בין אדם לבעלי חיים,
היה חשש כי האדם יפגע באדם ולכן הפרידו בין האדם לחיות והתירו לאכול
מהחיות.
לאחר ההגדרה הזו, שהאהבה צריכה להיות אהבה כללית (ועוד
נסביר את הדברים בהמשך), הרב יורד לפרטים, לאהבת אדם ולאהבת ישראל. וכך הוא כותב
בפיסקה ב:
אהבת
כל המעשים כולם היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת
הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב
אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שכפועל,
אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר
נשגב.
הרב מתחיל מאהבה כללית והולך ויורד לאהבות פרטיות
יותר. לכאורה הדבר לא ברור, אם אני אוהב את כולם, ממילא כלולה באותה אהבה גם אהבה
לשאר הפרטים, אם אני אוהב את האנושות כולה ממילא אני אוהב גם את ישראל וכו'. לכאורה
האדם הנעלה יותר, הוא זה שאוהב את כולם, ואילו האדם שאוהב את ישראל, אהבתו מצומצמת
יותר.
אלא שצריך להבין שאהבת ישראל איננה באה לצמצמם את
האהבה הכללית. מטרת עם ישראל היא תיקון העולם כולו, וממילא אהבת ישראל כוללת בתוכה
את אהבת האנושות כולה. אוהב ישראל לא מוציא את שאר האנושות מאהבתו. אהבת ישראל לא
מנתקת אותך מאהבת הכלל, אלא אדרבה היא כוללת את הכל, כיון שעם ישראל דואגים לכלל
האנושות.
משמעות האהבה לישראל היא להיטיב איתם ולרומם אותם כדי
שיהיה להם יותר טוב. האהבה איננה דבר מופשט, אלא דבר פרקטי. מדובר על אהבה מעשית,
אהבה שבכח, שיוצאת מהכח אל הפועל.
האהבה היותר גדולה, היא אהבת ה', שהיא אהבה שבפועל.
לאדם אין מה לתת לקב"ה, אין לו דרך להיטיב לה', הקב"ה שלם ולא זקוק לכלום. לכן עצם
האהבה היא אהבה שבפועל. אהבה טהורה, אהבה שלא גוררת עימה שום מעשה. עצם אהבת ה' היא
הייעוד, ולא על מנת ש...
כפי שכבר אמרנו, זה נקודה מיוחדת לאהבת ה', באהבת
הבריות מדובר על אהבה מעשית. אני אוהב כדי להיטיב. ואם האהבה שלך לא מגיע למעשה
בפועל, היא לא מתממשת וממילא היא לא קיימת.
עדיין צריך לברר מדוע אנו מחויבים באהבת כל המעשים,
למה שלא נתמקד באהבת ישראל?
צריך להבין שאהבת ישראל אינה אהבה מצד אחוות דם, אלא
אהבת ישראל זו אהבה כמעט אובייקטיבית, אהבה שנובעת מייעודו של עם ישראל בעולם, שהוא
תיקון העולם כולו. זו לא אהבה מצמצמת אלא אהבה רחבה.
ישנם שני סוגי לאומיות, יש לאומיות שמבוססת על המחשבה
שהאומה שלי היחידה שחשובה, וכל השאר מוזמנים להעלם, בעצם אגואיזם רחב. אבל יש גם
לאומיות אחרת, לאומיות שלא מבוססת על אגואיזם. האומה הישראלית היא אומה שמטרתה אהבה
ותיקון לשאר כל האומות. בימים נוראים ובסוכות אנו מתפללים ומקריבים קרבנות על כלל
האנושות, באחרית הימים כל האומות לא ילחמו, לא שכולן תהיינה כמונו אלא כולן תחיינה
בשלום. אהבת ישראל אינה מנוגדת לאהבת בני אדם אחרים אלא היא כוללת
הכל.
בפיסקה ג' הרב כותב:
אי-אפשר
שלא לאהוב את ד', ואי-אפשר שלא יצמיח כח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי. לאהוב
לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוכ ביחש להשגת אור ד'. אי-אפשר שלא לאהוב את התורה
והמצות, שהן כ"כ קשורות בטוב ד'. אי-אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר
הטוב והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות וברעיון הלב כיחש המעולה
שלפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ד', מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד
מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא. ואי-אפשר שלא
להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם
ד', חסד ד' מלאה הארץ.
אהבת ה' היא מוכרחת ועמוקה, והיא מולידה אהבות אחרות.
לדוגמא, מתוך אהבת ה', אתה אוהב את הבריות. הדבר נובע מכך שיש בבריות פן אלוקי,
ולכן האהבה לבריות היא בעצם אהבה לה', אהבה לצד האלוקי שבהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה