מידת האהבה

ספר העיקרים

 

האהבה אל השי"ת תענג הנפש ותשמח אותה , ואף על פי שהאהבה אל הדבר הבלתי מושג או קשה ההשגה תטריד הנפש ותבלבל אותה לחשוב מחשבות להשיג הדבר הנאהב , ולזה יהיו החושקים תמיד בצער ובדאגה עד שישיגו הדבר הנאהב , מכל מקום האהבה אל השי"ת אף אם הוא דבר בלתי מושג , לא תטריד הנפש ולא תבלבל אותה , כי במעט המושג ממנו אל האדם תשמח הנפשות ותגיל ותתענג תענוג נפלא , כי כן דרך האוהב שהמעט המושג אליו מהדבר הנאהב יותר ערב אצלו מהרבה מזולתו... ויש בה מיני תענוגים מתחלפים כמיני ההשגות המתחלפות אשר בו. ושאר מיני האהבות יצערו האדם צער נפלא קודם השגת הדבר הנאהב , וכשישיג ממנו מעט ישמח בו , אלא שיכפל הצער עד שישיגהו כלו , אחר שהוא אפשרי ההשגה אליו , וכשיושג כלו תפסק האהבה וישקוט החשק. אבל אהבת השי"ת ישמח האדם במועט המושג להיותו משער גודל מעלת הדבר המושג ויתענג בו בלי שום תוספת צער , אחר היותו יודע שהוא יתברך נמנע ההשגה...

ואי אפשר לאהבה הזאת שתשקוט ותפסק להיות הדבר הנאהב בבלתי בעל תכלית... כל שכן כי

העובד מאהבה אין לו לחוש לתועלת ולא לנזק יגיע לו בעבודתו , כי אין כונתו אלא לעשות רצון האהוב בלבד , לא יחוש לטורח או נזק יגיע לו , ובלבד שיגיע התועלת אל האהוב. הלא תראה יהונתן כי באהבתו את דוד המלך לא היה חושש להפסד המלוכה , שהיה מפסיד בהיות דוד חי... אבל כוונתו היתה להגיע התועלת אל דוד שהיה אהובו , ואף אם היה מזיק לעצמו. וזהו דרך האהבה הגמורה אשר מצד האוהב בלבד , כי האהבה שהיא בעבור התועלת אל האוהב תדמה אל האהבה שיאהב האדם הבהמות בעבור התועלת הגדול המגיע אליו מהן , והאהבה שהיא בעבור השמירה מן הנזק תדמה אל האהבה שיאהב האדם הכלבים , בעבור שמירתם אותו מהנזק.

ואולם האהבה הגמורה היא , אשר יאהב האדם את האהוב מצד האהוב בלבד , ואין בלבו תכלית אחרת רק לעשות רצון האהוב , כי לא יאהב את האהוב לסבה אחרת זולתו , לפי שהאהבה שהיא תלויה בסבה אחרת תשתנה ותפסק... והאהבה הזאת אשר היא מצד האהוב לא תהיה אלא בבעלי שכל ובינה , כי האהבה שיאהב האדם את חברו מצד עצמו אינה אלא מצד השכל אשר בו , ולזה אם ישתנה האהוב או ימות תפסק האהבה , כי הנפש תברח מן הגוף המת , לפי שאין שם הדבר האהוב. ולהיות זאת האהבה המשובחת במיני האהבות , ולא תמצא אלא בבעלי שכל ובינה ישובח האדם או יגונה עליה , ועל כן צריך שלא יתערבב בה שום צד הכרח כלל... (פרק לו)

וראוי שנבאר כאן , אם אפשר שתפול אהבה בין השי"ת והאדם , כמו שתפול בין האדם והשם. וזה כי יש לאומר שיאמר כי אמנם יצדק שיאהב האדם את השם מצד אהבת הטוב במה שהוא טוב , ואם מצד קבלת התועלת ממנו שהוא מצד המועיל או מצד הערב , אבל השי"ת את האדם , שאין בו אחת מכל הסבות הללו , לא ידומה שאפשר שתהיה ממנו אהבה אל האדם... אבל כאשר יהיו בתכלית המרחק זה מזה , לא ידומה שאפשר שיפול בין שניהם אהבה , לפי שהם כמו הפכים , כי ההפכים הם אשר הם בתכלית המרחק כל אחד מחבירו , כי כל הפך יברח מן ההפך , ולא ידומה שתהיה אהבה אלא בדומים... אלא אם כן היה האוהב בתכלית הדבקות לחברו , כאב לבן , עד שידמה כאלו הוא הוא , ואז יכסוף שיגיעו הטובות לחבירו כמו שיכסוף אותו לעצמו , כי לא ישער זולתיות בינו ובין חבירו. אבל האוהבים שיש ביניהם זולתיות , אי אפשר שיהיה ביניהם אהבה שלמה כלל...

ותשובת דבר זה , כי האהבה תמצא בין האוהבים בשלשה סוגים , האחד היא אהבת השווי או הדמיון , והיא כאשר ישתוו שני האוהבים בענין מה , או במעלה מה , או בשלמות או בקבלת תועלת , כאלו תאמר שיקבל כל אחד מהם תועלת מחבירו או שיתענג כל אחד מהם בחבירו , או שישתוו בטוביות. ומי שיגדל אצלו קבלת התועלת יותר ראוי שיאהב את חבירו יותר כפי יתרון קבלת התועלת או הערבות אשר ישיג בחבירו , או יתרון הטוב והשלמות אשר לחבירו עליו...

והסוג השני היא אהבה הטבעית , והיא ב' מינין , אם אהבת המוליד לולד , לפי שהוא חלק ממנו , ואם אהבת האומן למלאכה אשר טרח והשתדל בהמצאתה. ולפיכך תאהבנה האמהות את הבנים יותר מן האבות , להתקבץ בהן אלו הב' ענינים יותר מבאב...

והסוג הג' היא האהבה היחסית , והיא ג' מינים , הא' האהבה שבין המלך והעם או המנהיג והמונהגים ממנו , כי אין האהבה אשר בין המלך והעם משתוה בכמות כללי , אבל ביחס וערך , כי ראוי שיהיה המלך נאהב מן האנשים יותר מאהבתו אליהם... והמין הב' האהבה שבין האב והבן , כי מזולת האהבה הטבעית אשר בין המוליד והוולד , כבר תהיה ביניהם אהבה אחרת יחסית דומה לאהבת המלך והעם , כי המבוקש לבן מהאב שיעשה עמו מעשה האב להטיב לבנו כפי מה שאפשר לו , והמבוקש מן הבן לאב שיכבדהו.

והמין הג' אהבה שבין האיש והאשה , כי מזולת האהבה הטבעית אשר ביניהם כאהבת כל זכר לנקבה לקיום המין , כבר תהיה ביניהם אהבה אחרת יחסית , דומה לאהבת המנהיג והמונהגים מאתו... ובזה הסוג מן האהבה היחסית ראוי שתהיה אהבת השפל במדרגה אל היותר טוב או יותר גדול מאהבת הגדול אליו , ועל כן יהיה השווי בזה הסוג על יחס וערך , לא השווי בכמות.

ואהבת השי"ת את האדם הוא מבואר שאי אפשר שתהיה מן הסוג הא' , שהיא אהבת הדומים , אבל כבר יחשב שתהיה מהסוג השני , שהיא האהבה הטבעית... ועל כן מבואר כי אהבת השם את האדם אי אפשר שתהיה אלא מן הסוג השלישי , שהיא האהבה היחסית , ועל כן מצא הכתוב יתאר השי"ת במלך ואב ובעל...

ולהורות שאהבת השי"ת אל ישראל יותר מכל אומה ולשון אינה כאהבת ההדמות ולא כאהבה הטבעית , אבל אהבה בחיריית נמשכת אל רצון האוהב בלבד בלי שום טעם , כנה הכתוב אהבת השי"ת אל ישראל בשם חשק , ושם חשק יאמר על הפלגת האהבה בלי טעם , כמו שאהבת האיש אשה מיוחדת מזולתה , אף על פי שהיא נאה הימנה יקרא חשק , להיותה בלי טעם... (פרק לז ,

 

 

אורחות צדיקים

 

 

עתה שמע, איך האהבה מקלקלת המעשים בעת שיגביר אהבתו על חכמתו, כי יש כמה מיני אהבות זו משונה מזו.

האהבה האחת אהבת אדם את בניו, ומרוב אהבה אינו מיסרם ומדריכם לדרך טובה ומניחם ללכת בשרירות לבם הרע, ומזה יבוא הזק גדול.

האהבה השניה אהבת ממון, ומרוב תשוקתו אל הממון לא יהיה משא ומתן שלו באמונה, וחומד ועושק וגוזל כדי להרבות הון. ומרוב חמדת העושר יקפץ ידו מן הצדקה ויהיה צר עין.

האהבה השלישית אהבת נשים, ואם תהיה לו אשה רעה, בעלת גאוה, היא תסיר מלבו כל המצות והיא מושכתו אחריה, ומרוב האהבה אינו מעיז פניו נגדה ושומע לעצתה... וגם מרוב אהבתו את הנשים יסתכל בהן תדיר, וידבר נבלות, ויבא לידי ניאוף.

האהבה הרביעית היא אהבת קרוביו, אביו ואמו ואחיו ואחיותיו ושאר קרוביו ורעיו וחבירו, ומתוך אהבתם יסייע להם במחלקותם ולא יחוש ולא ידקדק אם הם פשעו בבעלי מחלקותם... ואף אם פרצו פרצות רבות, יגן עליהם, וגם שומע לעצתם... וגם ירצה להעלותם למעלות שאינן ראויות להם...

האהבה החמשית היא אהבת אורך ימים, ומרוב אהבתו את החיות לא יעמוד בנסיון.

האהבה הששית היא אהבת הכבוד, והאוהב את הכבוד לא יהיו מעשיו לשם שמים... ואפילו מי שיש בו תורה ומעשים טובים הכבוד מוציאו מן העולם, כל שכן מי שאין בו תורה ומעשים טובים ורודף אחר הכבוד כמה מעשיו מגונים.

ועוד יש אהבה שביעית שהיא רעה על כל האהבות, והיא אהבת תענוגים ותפנוקים, כגון אכילה ושתיה ושאר הנאות, כגון זנות וטיולים, ואין צריך להאריך בזה הענין...

הרוצה להמלט מפח יקוש כל האהבות האלה צריך חכמה גדולה ואימוץ רב, פן ילכד בשחיתותן, כי כל האהבות האלה מקיפות את לב האדם. ואם ידחה אהבה אחת או שתים מקרבו, עדיין האהבות הנשארות יהדפוהו מאור אל חושך...

אהבת בניו תהיה על דרך זה, שיחשוב להדריך בניו בדרכי המשפט וללמדם מעשה עבודת השם ב"ה... ואהבת הממון תהיה על דרך זה, שיאהב ממונו למען אשר לא יחמד ממון אחרים ולא יצטרך לקבל צדקה, אך משלו יפרנס אחרים... וגם מחמת עשרו יפנה עצמו מעסקי העולם הזה ויקבע עתים לתורה ולקיום המצות... ואהבת נשים תהיה על דרך זה, שיחשב שהאשה מצילתו מן החטא ומרחקתו מן הנאוף, ובה מקיים פריה ורביה, והיא מגדלת את בניו... (שער האהבה, וראה שם עוד ואדם-וחברו לכאן ועבודת ה')

 

 

 

מהר"ל

 

...יש מפרשים שהאהבות הן ג', אהבת הערב, הטוב והמועיל. רוצה לומר הדבר הערב לו, הטוב בעצמו, והמועיל לו כגון העושר. ולפיכך אמר בברכת המזון ארץ חמדה  -   נגד הערב, טובה  - נגד הטוב, ורחבה - לקנות קנינים, והוא אהבת המועיל... (גבורות ה' פרק כד)

 

...וכך מי שאין בו יראת שמים, שעל ידה הוא הקיום בו יתברך, ולא האהבה, כאשר דבר זה ידוע למשכילים. כי מי שיש בו יראת שמים הוא דבק בו לגמרי, ולא כן האהבה, אף כי הוא הדיבוק בו יתברך, אין הוא מחשיב את עצמו כאילו אין לו מציאות, רק שהוא מתחבר אליו כמו שני אוהבים שמתחברים זה לזה. אבל הירא מאחר, אין מחשיב את עצמו לכלום, ומבטל מציאותו אצל האחר... (תפארת ישראל פרק י)

 

ועיקר היראה שהיא באה מכח האהבה, כי מי שאוהב אחר הוא מכוון לעשות רצונו בכל האפשר, שלא יהיה פירוד לזאת האהבה, ובשביל כך הוא ירא לעבור רצונו אף בדבר קטן, כי זה היה ביטול האהבה... (נתיב יראת ה' פרק א)

וראיה לזה מן התורה, כי אף שציוה השי"ת על מורא אב ואם ומורא רבו, ולא מצינו שיצוה על אהבתם, דבר זה הוא מפני שאין אלו שוים ודומים, ולא תיפול אהבה ביניהם רק יראה. אם כן איך שייך אהבה אל השי"ת, שאין ביניהם שום דמיון כלל? אבל פירוש הדבר, כי השי"ת הוא קיום האדם, ואי אפשר זולתו, ולפיכך שייכת האהבה אליו, כי כל דבר אוהב הדבר אשר הוא השלמתו, והוא יתברך השלמת האדם... ויותר שייכת אהבה אל השי"ת ממה ששייכת בשאר דברים. כי כל אהבה שיש בין אוהבים, אף שהם דבקים זה בזה, מכל מקום יש לכל אחד ואחד מציאות בעצמו, אבל האהבה אל השי"ת במה שהאדם שב רוחו ונפשו אליו לגמרי, עד שאין לאדם מציאות בעצמו, ובזה הוא מתדבק בו לגמרי, וכדכתיב ולדבקה בו, ובזה שייך אהבה גמורה... והוא עצם האהבה... (נתיב אהבת ה' פרק א)

 

ועוד תדע ההפרש שיש בין החבה שהיא אהבה מוסתרת שהיא אהבה שלא יצאה לפעל כלל, רק היא אהבה מסותרת, אבל האהבה הנודעת הנגלית אל הנאהב כבר יצאה לפועל עד שהיתה בגלוי, ובודאי הדבר שהוא בפעל יותר נחשב מן דבר שהוא בכח ולא יצא לפעל, וזהו עצמו מה שאמרנו כי האהבה שהיא הפעל הנגלה האהבה זאת היא חבור גמור, כאשר האהבה היא בפעל... (דרך חיים ג יד)

 

שפת אמת

 

במדרש, אחות לנו קטנה וכו'... כי הנה יש אהבת עולם ויש אהבה רבה, ואברהם קודם המילה היה בחינת אהבת עולם, האהבה אל הקב"ה מצד הבריאה, וזה בחינת קטנות, כי כל הטבע ומעשה בראשית בחינת קטנות, אבל אהבה רבה הוא מלמעלה מן הבריאה... (בראשית לך לך ס"ה)

וכתיב וכל הבארות וגו'... כי בחינת אהבה מתפשטת לכל דבר, ועל ידי זה מתערב בו שקר, ועל ידי זה נולדה מדת עצבות ועצלות בחינת עפר, אבל בחינת יראה של יצחק הוא בפנימיות האדם יותר, ולא יוכל להתפשט... (שם תולדות תרל"ד)

נודע דברי מהר"ל ז"ל... כי בעת בוא אל הצדיק איזה אהבה ושמחה מכניסו לשמים לאהבת הבורא, לכן קרא (יעקב אבינו ע"ה) אז בכוונה קריאת שמע. ועל פי הפשט טעם הדבר כי ירא לנפשו שעל ידי זה האהבה ישכח ממנו אהבת הבורא, לכן הוא מתדבק מקודם בו ית', ועל ידי זה נשכח ממנו אהבה הגשמיות, וזה ענין מה שכתוב בכל לבבך, בב' יצריך, רק שעל ידי היצר הרע מתקשר האדם באהבת הבורא בעבור יראת היצר הרע... (שם ויגש תרל"ז)

 

ר' צדוק הכהן

 

בילדות החשק והאהבה גובר באדם, ואז הזמן להשתמש במדת האהבה, וכן שלמה המע"ה איתא בילדותו שיר השירים (כמ"ש שהש"ר פרשה א'), וכן אברהם שהוא התחלת שם ישראל, וכמו ששמעתי על מאמר ז"ל בשבת פ"ט לא בסבא טעמא ולא בדרדקי עצה, דרדקי הוא אברהם אבינו שהיה ההתחלה והילדות, וסבא יעקב. וכן מדה כנגד מדה השי"ת אוהב האדם בילדות כמ"ש "כי נער ישראל ואוהבהו", ואחר כך האדם חושק לדברי תורה וחכמה ואז זמן היראה דאורייתא מסטרא דגבורה וכן השי"ת משפיע לו חכמה... (חלק ב צדקת הצדיק עמוד עט)

 

וזהו מדת זדונות כזכיות שזוכין בעלי תשובה מאהבה בעולם הזה הוא מצד מדה זו שזהו מדת אהרן אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ואמרו ז"ל דעל ידי זה היה מקרבן על ידי שהיה מתחבר ומראה אהבתו לו, והיה הלה בוש מעבירות שבידו על ידי זה ועוזבן, ואם זהו על ידי אהבת אדם כאהרן כל שכן על ידי אהבה שמראה לו השי"ת שהוא מוליד בושה גדולה בקרבו על ידי זה על עונותיו, ועל כן על ידי תשובה מאהבה הוא תוקף הבושה, ועל ידי זה הוא מתקרב לעבודתו ית' ומתפלל ונענה... ונעשה אותו ריחוק דעבירה דוגמת נידות דאשה הנזכר שהוא לחבבה על בעלה, ועל ידי כן כל היום דוה. ונודע דרומז לאלף החמישי שאותו יום כולו בגלות שהוא נגד ההוד, דבהיפוך אתוון דוה, והיינו כאשר דוה שהריחוק הוא לקירוב ולהוסיף אהבה, שזהו מדת הקירוב של מידת ההוד, לא אהבה מפורשת הבא על ידי אהבה גלויה כמו שיהיה לעתיד, רק אהבה הבאה מכח ריחוק, כי הוא מהתפשטות מדת הגבורה שהוא נגד האהבה, רק שהיא מביאה לאהבה, ובשעת הריחוק טרם נתגלה האהבה... (חלק ה תקנת השבין עמוד כב)

 בשבת וביום טוב אומרים באהבה וברצון וכו'. אהבה היא בלא טעם, רק שכך רצונו ית', כמו שנאמר הלא אח עשו ליעקב דהיינו שמעשיהם שוים, ואף שיעקב חס ושלום עושה כמעשה עשו, או עשו עושה כמעשה יעקב, מכל מקום ואוהב את יעקב, אהבה בלא טעם... (פרי צדיק ויקרא פסח לד)

...אך הענין כיבוד הוא מצות עשה שבאה מאהבה, כאמרם (קדושין ל') איזה כיבוד מאכיל ומשקה וכו', ואהבה יוכל לאהוב כל אדם מישראל... שאין גבול לאהבה, ויוכל לאהוב כל נפש מישראל, כדכתיב ואהבת לריעך כמוך... (שם קדושים ה)

ספר חכמה ומוסר 

...והנה אנחנו רואים אנשים ממדינה אחת הנפגשים במדינה אחרת מתקרבים זה לזה, כי מעט ההשתוות שיש ביניהם מושכת את לבם זה לזה. אבל במדינתם הם יש אנשים רבים שיש בהם יותר השתוות אליהם, וימשיך את לבו למי שיש לו אליו השתוות יותר... וזהו הטעם ששני גרים הבאים ממדינה אחת אוהבים זה לזה.
ולכן האב עם בנו יש להם השתוות, ויש אהבה ביניהם. ומעתה אם האב שלא עשה את הבן במכוון, רק ממילא נברא ממנו, ורק פעם אחת נברא ממנו ואחר כך גדל מעצמו, ולא האב נתן בו חיות, ועם כל זה יש אהבה ביניהם, מי שנותן חיות במכוון, כל דבר ודבר, החושים הריחות, ההרגשים והדעת... ולא רגע אחד, רק כל רגע ורגע ומחדש בקרבו מעשה בראשית... על אחת כמה וכמה שיש להם השתוות רבה מאד.
והנה האוהב אכילה, הוא אוהב את המאכל אבל המאכל אינו אוהב אותו. ואם היה במציאות שהמאכל יאהב אותו גם כן, היתה התשוקה ביניהם יותר גדולה. כאשר אנו רואים את אחד אוהב את השני, והשני אינו אוהב אותו, אין האהבה ביניהם גדולה כל כך. מה שאינו כן אם גם השני מראה לו אהבה... (חלק ב עמוד לז)   

הראי"ה

א.

האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל. 

ב.

אהבת כל המעשים כולם א) היא קודמת לכל, אח"כ אהבת כל האדם, אחריה אהבת ישראל, שהיא כוללת הכל, שעתידין ישראל לתקן את כל המעשים כולם. וכל אהבות אלה הם אהבות מעשיות, לאהוב אותם לעשות להם טובה ולגרום להם עילוי, ונעלה על כולן אהבת ד', שהיא אהבה שכפועל, אינה גוררת בעצמותה שום דבר, כי-אם מה שהלב מלא ממנה זה הוא האושר היותר נשגב. 

ג.

אי-אפשר שלא לאהוב את ד', ואי-אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי. לאהוב לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחש להשגת אור ד'. אי-אפשר שלא לאהוב את התורה והמצות, שהן כ"כ קשורות בטוב ד'. אי-אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל, שהוא קשור יפה באמתת המציאות וברעיון הלב כיחש המעולה שלפי גדלו ותפארתו אנו קוראים אותו ומתגלה בו חפץ ד', מה שהוא נעלה מכל זה, ומיוחד מכל זה, ומרוה נעימות לנשמת כל חי יותר מכל מה שכל רעיון יוכל להתנשא. ואי-אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ד' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמידת נועם ד', חסד ד' מלאה הארץ ב). 

ד.

שלהבת אש הקודש של אהבת ד' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא, מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מידה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים ג), ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו, ובשביל כך אין לו חלק בו ד), והרי הוא הולך שחוח, מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר. אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא. חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ, ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו ה), ובכל רעם הדר גבורותיו ו). עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ז). 

ה.

אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם ח), חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" ח*) בלא אהבה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם. תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא ט) לחול על ישראל. בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה י), הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת יא). אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה. ואת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים. 

ו.

מידת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים יב), אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב יג), אשר הוא מעל לשמים יד), ונכלל הכל באהבה העליונה טו), אלא שצריך כוח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה. 

 

ז.

כשיש על האהבה מניעות וסתירות. בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלהית, שבראה כל היצורים, שהיא מחיה אותם בכל עת. 

ח.

אע"פ שלפעמים אהבת הבריות מקפת היא את הכל, ונכנס גם רשע בכלל האהבה, אין זה מגרע כלל משנאת הרע, אדרבא היא מחזקת אותה. שהרי ודאי לא מצד הרשעות של הרע הוא נכנס בכלל האהבה, אלא מצד חלק הטוב שבו, שהאהבה אומרת שהוא נמצא בכל מקום, וכיון שמפרידים את חלק הטוב לאהבה אותו, נשארה השנאה לחלק הרע מפולשת וגמורה טז). 

ט.

אדם נשחת ראוי לשנאתו רק מצד חסרונו, אבל מצד עצם צלם-אלהים שלו ראוי להוקירו באהבה, גם לדעת שמציאות יקרת ערכו היא יותר עצמית לו ממציאות מקריו הפחותים. ע"כ קריעת ע"ה כדג היא דווקא מגבו יז), ולא מצד פניו שבהם אור הצלם. 

י.

אהבת הבריות צריכה טיפול מרובה, להרחיבה ברוחב הראוי לה, נגד השטחיות הנראה בסקירה הראשונה ע"י שימוש שאינו כל צרכו, מצד התורה ומצד המוסר המנהגי, כאילו יש נגודים ולפחות שויון-נפש לאהבה זו, שהיא צריכה להתמלא תמיד בכל חדרי הנפש. המעמד היותר עליון באהבת הבריות צריכה לקחת אהבת האדם, והיא צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים, נכון הדבר לרדת לסוף דעתם של העמים והקיבוצים השונים, כמה שאפשר ללמוד את אופיים ואת תכונותיהם, למען דעת איך לבסס את האהבה האנושית על יסודות המתקרבים למעשה. כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית. וצרות-העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בניז הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו. 

יא.

צריכים ליסר את עצמו לאהבת-הבריות וביחוד לאהבת המעולים שבבני-אדם, החכמים, הגבורים, המשוררים והאמנים, העסקנים, צריכים להכיר את אור הטוב שבמצוינים שבבני-אדם, שעל-ידם אור ד' מתפשט בעולם, בין כשהם מכירים את ערך משלחתם ובין כשאינם מכירים אותו. 

יב.

מי יוכל לעצר את אור האהבה האלהית העליונה, ההולכת ומפעמת בלבם של שרידים יח), חסידי-קודש ישרי-לבב. כרוח צח מלא בשמי עדן, ועם זה סוער והומה כהמות ים לגליו, תסער הנשמה מרוב רחבת תענוג זיו נועם עליון, וחשק-עדני-עדנים זה מגדיל ומרחיב את כל התכונות הרוחניות והמידות הנפשיות, וכל נשמה מתקדשת. כל אשר לו מגע רחוק לאור זיו נשמות קודש של גבורי-אל אלו, הרי זה מתעלה. כל התורה, המוסר, המצוה, המעשה והתלמוד, הם באים לפנות את מכשולי הדרכים. שתוכל אהבת עולמי-עולמים זאת להתפשט, להתרחב על כל ככרי החיים על כל מרחביהם. וענפיהם הרבים של שרשי אהבת קדשי-קדשים אלה, הם כל מידות טובות וישרות פרטיות וכלליות, אישיות וחברתיות, עד כדי שפיטת תבל בצדק ולאומים במישרים. 

 

א) המעשים - כל המעשים כל הברואים, בתפילת ראש-השנה ויום הכפורים. רבון כל המעשים. כברכת ישתבח. מידות ישראל יבמות עט. דברים-רבה פ"ג. מרחם על הבריות ביצה לב : בריות טובות ברכות מג. 

ב) תהלים לג ה. 

ג) קהלת ז כט. 

ד) ע' סנהדרין פ"י מ"א.

ה) ע' שופטים ה ל. 

ו) ע' איוב כו יד. תהלים קמה יכ. 

ז) ישעיה סד ג. 

ח) שערי הקדושה ח"א שער ה' יאהב כל הבריות ואפילו גויים. ע' ויקרא רבה פ"ו תגידו אלהותי לאוה"ע. 

ט) ע' תקוני זוהר ל. 

י) שבת פט. 

יא) ע' אורות, המלחמה ח, אורות ישראל ב א. 

יב) שמות יז יד. דברים כה יט. 

יג) ע' אורות ישראל א ר. 

יד) ע' תהלים קח, זהר כראשית ריט. 

טו) שבראה כל היצורים ומחיה אותם בכל עת.

טז) ע' תוס' פסחים קיג: ד"ה שראה. 

יז) פסחים מט. 

יח) יואל ג ה, סנהדרין צה.