הצעת
הסוגיא
קידושין
ז: - ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר ל"צ שומא, רב יוסף אמר צריכי שומא, אי
דאמר בכל דהו, כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא [שהרי בודאי שווים יותר מפרוטה],
אי דאמר לה שוו חמשין ולא שוו, הא לא שוו, כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין, רבה אמר
ל"צ שומא דהא שוו חמשין ר"י אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא
סמכה דעתה. איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף, מה
כסף דקייץ אף שוה כסף נמי דקייץ [ולכן צריך לשום את החפץ לפני שמקדשים בו]. א"ר
יוסף מינא אמינא לה דתניא "בכסף מקנתו" בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה
וכלים וכו' אלא לאו דאית בהו שוה פרוטה וכיון דלא קייצי, לא. ואידך הכי קאמר וכו' אבל
תבואה וכלים אימא מדמקרבה הנאתייהו וכו' קמ"ל. אמר רב יוסף, מנא אמינא לה? דתניא
עגל זה לפדיון בני טלית וכו' לא אמר כלום, עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני וכו' היכי
דמי וכו' אלא לאו אע"ג דשווי וכיון דלא קייצי לא לעולם דקייצי וכו' ע"כ הסוגיא.
דברי
הרמב"ם – אם האשה מתאווה להן אין צריך שומא
כתב הרמב"ם
בהל' אישות פ"ז הי"ח וז"ל אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין
חמשים דינרים, והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאווה להן, אם היו שוין חמשים, הרי זו
מקודשת משעת לקיחה ואינן צריכין שומא בשוק ואחר כך תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא
הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ואם אינן שוין אינה מקודשת עכ"ל.
ומבואר דפסק כרבה דשיראי אין צריכין שומא, אמנם הביא לדינא דלא צריכי שומא רק במידי
דהאשה מתאוה להן, ובר"ן כתב דטעמא משום דדברים שהאשה מתאוה להן סמכה דעתה וגמרה
ומקניא נפשה. אמנם בתור"י הזקן דף ט' פי' דדברים שהאשה מתאוה להן אין דעתה למכרן
אלא דעתה לעכבן לעצמה ומה שאינה מתאוה להן שמא דעתה מכרן ולא סמכה דעתה שמא לא תמצא
שוויין. וצ"ב לכאורה, מאי נפק"מ אי דעתה למכרן או אין דעתה למכרן, הרי עכ"פ
אם לא שוה חמשין זוז פשיטא דלא הוו קידושין, וא"כ אי אינה יודעת ששוה חמשין זוז
שפיר אית בזה חסרון בסמיכת דעתה.
מה
החידוש של רבה – שלא צריך סמיכות דעתה או שבסתמא סומכת דעתה – מחלוקת רבה
ור"י: אם מוכר לה החפץ או שוויה
וכתב
הגר"נ פרצוביץ לבאר [בס' אהל חייא עמ' תת"צ], דהנה בהא דקיי"ל כרבה
דשיראי אי"צ שומא, יש לעיין אי ביאורו דשפיר סמכה דעתיה בזה או י"ל דחידושא
דרבה היא דלא בעינן סמכה דעתה. והנה מהא דכתב הרמב"ם 'ואינן צריכין שומא בשוק
ואחר כך תהיה קודשת כדי שתסמוך דעתה' משמע דבהלכתא דאי"צ שומא נתחדש דלא בעינן
סמיכות דעתה. ונראה בביאור הדברים, דכשמתקדשת בדברים שמתאווה להן כגון שיראי הרי מתקדשת
עבור החפץ, וכדברי הר"י הזקן רוצה אותן ולא תמכרם, ונמצא דלא בעינן אלא קבלת שיראי
ולא בעינן כלל שתסמוך דעתה ששוין חמשין ומשום כך אינה מתקדשת עבור קבלת החמשין זוז
שבו אלא עבור גוף השיראי. ועי' במאירי דכתב דאי איכא מקום לטעות בגוף החפצא דאולי אינו
שיראי יתכן דבאמת אינה מקודשת דעבור קבלת שיראי ודאי דבעינן שתסמוך דעתה. אמנם דבר
שאינה מתאווה להם, הרי ע"כ דלוקחת אותם רק כדי למכרם, וא"כ בזה הרי מתקדשת
עבור קבלת שיווי החמשין זוז. אשר ממילא בזה שפיר בעינן שתסמוך דעתה על קבלת חמשין זוז.
ויתכן דזהו יסוד פלוגתת רבה ורב יוסף, אי נימא דלא נחלקו אלא בשיראי [ודלא כמבואר ברשב"א
דנחלקו בכל מילי] דרב יוסף ס"ל דאי אמר חמשין בעינן שתהא סומכת דעתה על החמשין
ורבה ס"ל דאף בכה"ג חשיב דמתקדשת עבור גוף החפץ ומשו"ה לא בעינן שתהא
סומכת דעתה על קבלת החמשין ולהלכה קיי"ל כרבה דלא בעינן סמיכת דעתה בזה.
והנה
נחלקו הראשונים בענין שו"כ ככסף, דלהתוס' ילפינן זה מקרא, ואילו להרשב"א
הוא מסברא, דכיון שמקבלת מדעתה ורצונה סברא היא דשו"כ ככסף. והנה כאן בלישנא בתרא
אמרינן דבשו"כ יש הלכה של מה כסף דקייץ אף שו"כ דקייץ וזה ל"ש כמובן
רק אם נאמר כהתוס' דהדין של שו"כ ככסף הוא מגזה"כ וכמש"כ כאן רש"י
דגבי קידושין כסף כתיב ושו"כ איתרבי ככסף, הלכך כי כסף בעינן דקייץ. אבל להרשב"א
דמסברא ידעינן ששו"כ ככסף א"כ למה צריך כאן דקייץ דהרי ביאור מחלוקתם הוא
דהתוס' ס"ל דשו"כ ככסף היינו דעל השו"כ חל תורת כסף וא"כ לזה שפיר
בעינן דלהשו"כ יהיו כל התכונות של כסף אבל להרשב"א דהדין של שו"כ ככסף
הוא מחמת שיכולה למכור השו"כ ולקבל כסף וא"כ קשה מאי איכפת לן דאינו קייץ
עכ"ד ועיי"ש מה שהאריך וע"ע בס' אמרי דוד [לג"ר דוד מלינובסקי
זצ"ל].
האם
השומא מועילה אחר הקידושין?
והנה,
כתב רש"י, "לא צריכי שומא" - שישומו אותם שמאים קודם דתקבלם. "צריכי
שומא" - וכיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת וכו'. ומבואר בלשונו, דבעינן השומא
קודם הקידושין דוקא ואחר הקידושין שוב לא מהני השומא, וכ"כ בתוס'.
אכן ברמב"ם
[פי"ז מהל אישות הי"ח] מבואר דמהני שומא אף אחר הקידושין דיחולו אז הקידושין
בשעת השומא. וכ"כ במ"מ שם באמצע דבריו דמלשון הרמב"ם נראה שאין הקידושין
בטלים כשלא נישומו תחלה אלא שאינן חלין עד שיהיו נישומין. וכתב עוד דמ"מ לענין
דינא לא נפקא לן מידי דהא איפסיק הלכתא דשיראי לא צריכי שומא ע"ש, והיינו דלהלכה
אין נפ"מ בין רש"י להרמב"ם כיון דבלא"ה קי"ל דשיראי אין צריכי
שומא כלל. ובלח"מ תמה עליו, דהא רק בשיראי קי"ל א"צ שומא אבל בשאר דברים
קי"ל דצריכין שומא עי' תוס' [לקמן דף ט] וא"כ הא אכתי איכא נפ"מ בין
רש"י והרמב"ם בשאר דברים אי בעינן השומא דוקא קודם הקידושין או אף אח"כ.
והר"ן
באמת כתב כן בהדיא, דאף להלכה איכא נפ"מ בין רש"י ותוס' להרמב"ם לענין
שאר דברים דצריכי שומא, אי בעינן קודם הקידושין דוקא או לא, וצ"ע בדברי המ"מ.
ובלח"מ כתב שם עוד דכל דברי הרמב"ם דמהני שומא אף אחר הקידושין היינו דוקא
לל"ק דבכל דהו לא פליגי משום דכל פלוגתתם הוא רק משום סמיכות דעת, דבזה מהני שישומו
אח"כ שתסמוך דעתה ויחולו הקידושין אבל לל"ב דהטעם שצריך שומא הוא משום דבעינן
קייץ דבלא קייץ לא הוי כסף, א"כ בעינן דוקא שומא קודם הקידושין דבלא שומא אין
זה כסף ע"ש.
הראיה
מפדיון הבן שצריך שומא משום סמיכות דעת – וקשה הרי אפשר לתת לכהן גם בעל כרחו?
ולהלן
בגמ' שם, אמר רב יוסף, מנא אמינא לה? דתניא, עגל זה לפדיון בני לא אמר כלום.
וכתבו בתוס' שם דללישנא קמא מייתי ראי'. ומבואר דגם בפדיון הבן שייך טעמא דלא סמכה
דעתיה. והנה להלן [ט' א'] אי' והלכתא שיראי לא צריכי שומא. וכתבו התוס' שם בשם ר"ת,
דאבנים טובות ומרגליות שאין שומתן ידועה וטועים בהם הרבה, לא סמכה דעתה וצריכי שומא,
ומהאי טענא נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן יעו"ש. כ"כ בשו"ע אבה"ע
סי' ל"א סעי' ב' יעו"ש. ובאבני מלואים סעיף ג' הקשה לפי במה שנהגו ליתן לכהן
בפדיון הבן אבנים טובות ומרגליות דהא מבואר בש"ס להדיא דגם בכהן בעי' סמכא דעתי'
וכמש"כ התוס' הנ"ל.
אולם
האבנ"מ העיר על עיקר דברי התוס', דלכאורה נראה דהכהן אינו מקנה לישראל דבר ויכול
הישראל לפרוע לו בעל כרחו. ובחזון איש קידושין [סי' ק"מ] כתב להגיה דברי התוס'
דרק ללישנא בתרא מייתי ראי' והוא משום דבעי' דומיא דכסף דקייץ וד"ז שייך אף בכסף
פדיון הבן. אולם לגירסא דידן צ"ע ועי"ש שהביא ד' עצמות יוסף דכיון שהכהן
הוא אדון הבכור צריך דעתו למעשה הפדיון וכמו דעת האשה בקידושין. ובאבנ"מ שם הקשה
עליו וכתב דדעתו שאין הכהן שייך לעצם מעשה הפדיון והרי הוא כפרעון חוב דמהני אף בע"כ.
והביא ד' הפרי חדש בספרו מים חיים דכתב ג"כ דמהני פדיון בע"כ של כהן ועי"ש
עוד שהביא ד' הדרישה ביו"ד שעמד בזה במה שנותנין לכהן אבנים טובות וכתב הטעם דבכהן
אין צריכים סמיכות דעתו. אולם כ"ז נגד דעת התוס' הנ"ל וצ"ע.
תוספות
– צריך לומר בהדיא "כל דהו"
והנה
ברש"י בסוגיין כתב דהא דללישנא קמא באמר כל דהו כו"ע לא פליגי, פירושו שאמר
לה התקדשי בזה כמו שהן, ואף שהרי עכ"פ צריך פרוטה לקידושין, מ"מ סמכה דעתה
משום דבודאי בציר מפרוטה לא שוויא יעו"ש. ובתוס' הביא מכמה דוכתי בגמ' דשמין אם
יש בו שוה פרוטה והרי שלא הי' ודאי שוה פרוטה ומ"מ מקודשת. וכתבו דצ"ל דמיירי
דאמר לה להדיא בכל דהו, והפירוש - דהיכא דאמר לה להדיא בלשון כל דהו, הרי גילתה דעתה
שאינה מקפדת כלל ומסכימה גם בפחות משו"פ, ומעתה מה דצריך פרוטה הוא רק משום דין
התורה, ומהני ע"ז שומא אח"כ. ולדעת רש"י מהני אף כשלא אמר לה להדיא
בכל דהו אלא שקידשה סתם בזה, ובכה"ג הרי אף דבפשוטו אשה מקפדת על פרוטה וכלשון
הגמ' אשה בפחות משו"פ לא מיקניא נפשה, מ"מ סומכת דעתה משום דבציר מפרוטה
לא שוויא. ואמנם י"ל בד' רש"י דמודה לד' התוס' ובכל הני דוכתי שהיה ספק שו"פ
מיירי דאמר להדיא בכל דהו ודו"ק.
לא
שייך חסרון סמיכות דעת בספק שו"פ כמו שאין בעיה בקידושין על תנאי – אבל קשה
דא"כ מה שייך חסרון סמיכות דעת בפדיון הבן
והנה
בספר המקנה בסוגיין העיר דלכאורה דבספק לא שייך חסרון דסמיכות דעת כלל שהרי אם אין
בזה ש"פ לא יחולו הקידושין, והרי זה כמו כל קידושין על תנאי דאין בזה חסרון סמיכות
דעת מהאי טעמא שאם לא יתקיים התנאי לא יחולו הקידושין וה"נ דכותה. ורק היכא דאמר
לה חמשין דמצד דיני קידושין מהני גם בפחות מזה, בזה הוא דלא סמכה דעתה, שהרי הסכימו
ביניהם לקדש בחמשין וסברה שיחולו הקידושין אף שלא יהיה בזה חמשין וע"ז הוא דלא
סמכה דעתה יעו"ש. והנה יש להעיר לפי"ז דא"כ מה שייך חסרון סמיכות דעת
בפדיון הבן, שהרי גם התם צריך חמש סלעים ובפחות מזה לא יתקיים הפדיון.
חוסר
סמיכות דעת הוא חסרון בקבלת הכסף
וכתב
לבאר כל זה בס' בד קודש [ח"ה סי' ל"ט לגרב"ד פוברסקי שליט"א],
דגם ללישנא קמא דפליגי באמר חמשין בלבד ומשום דלא סמכה דעתה, אין הפירוש דלא סמכה דעתה
לקידושין, והוי חסרון בדעת האשה לקידושין, די"ל דלעצם הקידושין אין כאן חסרון
דעת כלל ואינה מקפדת ע"ז, ויסוד הדין הוא ריעותא בקבלת הכסף, דכיון דלא
סמכה דעתה במה שאמר לה דשוה חמשין אין בהכסף חשיבות קבלת חמשין. ויש לבאר גם כפשוטו,
שהאשה לא תשתמש בזה בשיעור חמשין כל זמן שלא תשום אותן כראוי, וא"כ לא חשיבי קבלת
חמשין וא"כ החסרון הוא בהכסף, וכמו דלל"ב לא קייץ הוא חסרון בהכסף ה"נ
בדלא סמכה דעתה לל"ק הוא חסרון בהכסף וא"כ לפ"ז מה דמדמה לה רב יוסף
לפדיון הבן ואף דהתם אי"צ דעת כהן לחלות הפדיון אבל מ"מ בעי קבלת כסף חמשה
שקלים על ידו, וכיון דלא סמכה דעתו, הוא ריעותא בעצם קבלת הכסף ול"מ לפדיון. ולפי
זה, מבואר שפיר דשייך חסרון דסמיכות דעת גם על פרוטה ומשום דאין הנידון על חלות הקידושין
אלא דהוא חסרון בקבלת הכסף והוא כסף גרוע לקידושין כ"ז דלא סמכה דעתו על שויו
ושייך זה גם בפרוטה וכן גם בחמש סלעים של פדיון הבן דבשיעור חמש סלעים שנאמר בפדיון
צריך שיהא כסף חשוב דסמכה דעתו של כהן על שויו וכמש"כ.
וי"ל
לפי זה במש"כ התוס' דאם אמר לה להדיא בכל דהו מהני לקידושין ואף דמ"מ הרי
עדיין לא סמכה דעתה שאינה יודעת ששוה פרוטה, ונראה דדין לא סמכה דעתה שהוא ריעותא בהכסף
הוא רק היכא שנאמר דין שיעור מסוים לקבלת הכסף וכמו בפדה"ב שהוא שיעור לקבלת הכהן
חמש סלעים וכן בכסף קידושין ע"י דאשה בפחות משו"פ לא מיקניא נפשה הוא גם
דין שיעור שיהא כסף הקידושין שוה פרוטה לדידה וכל שלא סמכה דעתה הוי חסרון בקבלת שיעור
פרוטה כמש"כ, אבל כשאמר לה בכל דהו פירושו דשוב אינה מקפדת כלל על שיעור הפרוטה.
ומעתה, מה דצריך מ"מ פרוטה לקידושין הוא משום דבפחות מש"פ לאו ממון הוא כמש"כ
ר"ן בסוגיין ולענין זה אף כשלא סמכה דעתה, מ"מ שם ממון עלי' וכשר לקידושין
וכמו דמהני אף כשהוא שוה בפרוטה במדי כל זמן שמתרצית לזה וכמ"ש הר"ן בסוגיא
שם. אבל עכ"פ בעיקר הדברים נראה כמ"ש דחסרון סמיכות דעת האמור בסוגיין הוא
בדין הכסף עצמו ולא בדין דעת לחלות הקידושין וכמש"נ.
ומעתה
נראה, דלפי"מ דקי"ל כרבה דלא צריכי שומא וליכא חסרון בהכסף אף בלא שומא וסמיכות
דעת גמורה, מ"ש ר"ת דבאבנים טובות שאין שומתן ידועה כלל והטעות מצויה לא
מהני לקידושין, דין זה אינו מצד הלכות כסף אלא דבכה"ג הוי באמת חסרון גמירות דעת
לעצם הקידושין שאינה סומכת כנ"ל ומקפדת בכה"ג על קידושי', וא"כ כ"ז
אינו אלא בקידושין דבעינן דעתה אבל בפדיון הבן שאין צריך כלל דעתו של כהן לחלות הפדיון
והוא מעשה הבעלים בלבד, שוב אין לדון מחמת חסרון זה כלל. ומיושב שפיר קושית האב"מ
במה שנהגו לתת לכהן אבנים טובות דחסרון סמיכות דעת לחלות הדבר ל"ש בפדיון הבן
מצד הכהן כלל וכמ"ש.
מחלוקת
רש"י ותוס' אם בספק שו"פ צריך שומא
והנה
בגמ' נאמר, אי דאמר להו בכל דהו, כו"ע לא פליגי דלא צריכי שומא. וכתב רש"י,
דבציר מפרוטה לא שוו ע"כ. ומשמע דכל הטעם דבכל דהו א"צ שומא היינו רק משום
דבודאי שו"פ אבל אם יהא ספק אי שו"פ אף בזה צריכי שומא לרב יוסף כמו באמר
לה חמשים. וכתב בהמקנה, דמדברי התוס' מוכח דפליגי ע"ז. דהקשו [בד"ה ורב יוסף],
מהא דאיתא גבי שטר דשמין את הנייר אי יש בו שו"פ מקודשת, ומשמע דמהני אע"פ
דבשעת קידושין עדיין לא עשו שומא ותירצו דלל"ק מיירי דאמר לה ככל דהו דלכו"ע
אין צריכין שומא ע"ש.
ולכאורה
הרי בשטר הוי הספק אי שוה פרוטה כלל, ואפ"ה כתבו דבכל דהו מקודשת, ומוכח דלא ס"ל
כרש"י שהטעם הוא משום דבודאי שו"פ. וכן הוכיח מהתוס' לקמן [דף ח ד"ה
אף שוה כסף דקייץ] דכתבו דהא איתא לקמן דקידש בדבר שהיה ספק אם שו"פ לכאורה דומה
דלא כרב יוסף ולכאורה מ"ט העמידו דבריהם רק לל"ב ע"כ משום דלל"ק
י"ל דאמר בכל דהו דמהני לכו"ע ואע"ג דהוי ספק אם שו"פ.
סברת
התוספות לפי המקנה
ובעצם
סברת התוס' ביאר בהמקנה, דכיון שאם היה פחות מפרוטה אינה מקודשת מצד הדין, אין כאן
חסרון בסמיכות דעת דשפיר סמכה דעתה להתקדש על הצד שיהא בו שו"פ וכמו דאם עשה תנאי
בהקידושין דפשוט דאין חסרון סמיכות דעת מחמת דשמא לא יתקיים התנאי, כיון דכך הוא הדין.
ודוקא באמר חמשין דאם שוה פחות מחמשין לא הוי מצד הדין מה שאינה מקודשת אלא מחמת שהיא
רוצה חמשין, בזה לא סמכה דעתה דחוששת שמא אינו שוה באמת כ"כ כמו שהיא רוצה ולכן
לא הוי קידושין בלא שומא ע"ש.
ביאור
פלוגתתם
ובביאור
פלוגתתם אמר הגר"א גנחובסקי זצ"ל [וכן כתב בשיעורי רבי שמואל] די"ל
דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי לעיל [בדף ג'] דרש"י גורס שם דאשה בפחות משו"פ
לא מקניא נפשה, ופירש"י הטעם דגנאי הוא לה ובתוס' הקשו דא"כ פשטה ידה וקיבלה
פחות משו"פ תקדש. ולזה לא גרסי בתוס' לא מקניא נפשה אלא לא מקניא והיינו דאפי'
רוצה א"א לה להתקדש כיון שאין ע"ז שם כסף. ובדעת רש"י צ"ל דודאי
אין אשה רוצה להתקדש בפחות משו"פ דגנאי הוא לה ובפשטה ידה היינו שרצונה להתקדש
אף בלא כסף ולא משום דפחות משו"פ חשיב אצלה כסף ולהכי אינה מקודשת. ולפ"ז
י"ל דלהכי דקדק רש"י וכתב דאפילו אם הסכימה עכ"פ להתקדש בכל דהו, מ"מ
צריך שיהא ע"ז לכה"פ שו"פ דבפחות מזה גנאי הוא לה וליכא סמיכות דעת
אבל תוס' ס"ל דאשה מצד עצמה לא אכפת לה להתקדש אפילו בפחות משו"פ אלא דפחות
משו"פ אין ע"ז שם כסף וא"כ כשאמר בכל דהו ליכא חסרון מצד סמיכות דעת
דהיא מסכמת אפילו לפחות משו"פ אלא דבעינן שו"פ כדי שיהא ע"ז שם כסף
ואם נתברר ששו"פ שפיר דמי.
יסוד
קנין כסף – העמדת הדבר הנקנה תמורת הכסף
ובספר
תהילה לדוד [אבה"ע סי' י"ז] האריך מאד בסוגיא דידן ויישב חבילות של
קושיות בצורה נפלאה וגאונית במיוחד, ונביא חלק זעיר מדבריו: ביסוד קניין כסף נראה פשוט
שיסוד הקניין הוא בהעמדתו של הדבר הנקנה כתמורה למה שקיבלה [בין הוא במהלך של כסף החוזר
ובין אם הוא מצד הכסף עצמו ואכ"מ] וכל שאין העמדת הדבר בגמירות דעת גמורה כנגד
הכסף, אין הכסף פועל קניין. והיינו מה שאמרה הגמ' בדף ג' דחליפין איתנהו בפמשו"פ
ואשה בפמשו"פ לא מקניא נפשה ופירש"י שם משום דגנאי הוא לה, והיינו שאע"פ
שפשטה היא את ידה וקיבלה [ועיי"ש בתוס'] מ"מ כדי להיקנות צריכה היא להעמיד
את עצמה בתמורת הדבר שקיבלה ולהעמיד עצמה כתמורה לפמשו"פ גנאי הוא לה ומשא"כ
בקנייני חפצים שאין כל גנאי להעמיד חפץ זה כתמורה לפמשו"פ ולכן אע"פ שאמנם
יש לה רצון להתקדש אבל אין כאן העמדת עצמה נגד החפץ ובלא זה לא חייל קניין [ועיין במש"כ
בכעי"ז בשער"י בש"ז פי"ב בד"ה ועפי"ד עיי"ש].
וזה נראה
ג"כ בהא דדף ז' בצריכותא שאמרה שם הגמ' על מדין ערב דס"ד דמהני רק באשה כיון
דטב למיתב טן דו וכו' עיי"ש ופירש"י שם דמש"ה מהני בטובת הנאה בעלמא
עיי"ש דצ"ב טובא לכאורה דממנ"פ אם כסף וש"פ הוא, למה לא יועיל
במכר, ואם אינו כסף, איך תיקנה משום הסברא דטב למיתב וכו' בלא כסף. אכן נתבאר דודאי
כסף הוא אבל להעמיד עצמה נגד טובת הנאה בעלמא להיות תמורתה לקניין שכנ"ל בעינן
כלפי זה סמיכות דעת גמורה, ס"ד שבמכר ליתא להאי סמיכות דעת להיות תמורה לדבר שאינו
ממשי אלא הוא רק טובת הנאה בעלמא אבל בקידושין מחמת הטעם של טב למיתב טן דו כו' מוכנה
היא בגמירות דעת גמורה גם להיות תמורה לטובת הנאה בעלמא כל שמכח זה יחיל המצב של טב
למיתב וכו' ולכן שפיר ס"ד דהא מהני רק בקידושין ולא במכר.
ביאור
ענין לא סמכה דעתה - לא מעוניינת במעשה
הקידושין אם אינו שוה כמו שאמר
ולפ"ז
נראה, דמה שאמרה הגמ' בשיראי את החסרון של לא סמכה דעתה שלדעת לרש"י קשה ע"ז
מכל תנאי בעלמא שמועיל, הביאור הוא, שאין זה מחמת אי הרצון הוודאי לקידושין שבדבר,
דהא ודאי חשיב רצון גמור לצד שיש כאן מעשה קניין לקידושין אלא שה'לא סמכה דעתה' הוא
כנת' בענין של העמדת עצמה כתמורת הדבר שכלפי זה הוא שנאמר בסוגיין שכל שלא סמכה דעתה
שרצונה להיות מקודשת בדבר זה, כיון שאולי אין הדבר הזה כמו שאמר עליו שהוא כן, הרי
אין כאן סמיכות דעת להיות תמורת הדבר שאינה בטוחה שרוצה היא בסמיכות דעת גמורה להיות
תחתיו וחליפתו, ולכן ממילא אין כאן קניין. ואינו ענין כלל לתנאי וכדומה שאין החסרון
במעשה הקניין הצריך גמירות דעת להיות תמורת הכסף אלא בחלות הקניין הוא
שישנו הספק ובזה ודאי אמרינן שכיון שעכ"פ על הצד שיתקיים התנאי רוצה היא בחלות
הקניין אין כאן כל חסרון ורק כאן עי"ז דלא סמכה דעתה אין כאן גמירות דעת שלימה
לאשוויי למעשה קניין, ולכן אינה מקודשת וכנת'.
יסוד
מחלוקת רבה ורב יוסף – לרבה קונים את החפץ לר"י קונים את השוויות
ונראה
לבאר, שיסוד מחלוקתם של רבה ור"י בין לל"ק ובין לל"ב היא בקמ"ל
מקראי על שוה כסף דמהני ככסף שהאריכו בזה הראשינים [לעיל בדף ב' עיין בדבריהם], שלדעת
ר"י מה שנאמר בזה הוא שאע"פ שקניין כסף עיקרו הוא מצד נתינת שוויות ממונית,
שבזה ס"ד שאין קונה אלא דבר שכל כולו ועיקרו שיויות ממונית הוא ולא דבר שאין זה
עיקרו, נאמר ע"ז קראי דמרבינן מינייהו שו"כ, שגם דבר שאין זה עיקרו מ"מ
מהני השוויות הממונית שבו לפעול כפעולת הכסף הפועל שוויות הממונית שבו, ומזה הוא
שנובע דינו של ר"י לל"ב שאחרי שכל כח הקניין של שו"כ הוא בשוויות הממונית
שבו וכבכסף, בעינן לזה עכ"פ דומיא דכסף דקייץ, ומשום שרק בכה"ג נתחדש כח
לפעול גם בשוויות הממונית שבשו"כ. וכשם שכ"ה בכסף שהשוויות שבו פועלת באופן
של קייץ שהרי כ"ה בכסף עצמו.
משא"כ
רבה ס"ל שהריבוי על שו"כ הוא שכשם שפועל הכסף בשוויות הממונית שבו הרי בקמ"ל
דמהני נמי שו"כ נתחדש שלקניין כסף פועל גם השו"כ לא רק שוויות הממונית
שבו אלא גם בחפץ שבו ושנתינת חפץ מהני לקניין כסף כנתינת שוויות המועיל בנתינת
כסף ממש אלא שבדברים דבעי שיעור ממון כדבעינן ש"פ בכל דוכתי וכחמשה סלעים דפדה"ב
בעינן נמי שיעור זה של שוויות בחפץ הניתן משום שזהו אחד מהמרכיבים דבעי בדבר שבו מתקיימת
המצווה דפדה"ב [וכשם שכ"ה לדוגמא בפדה"ב דבעי רק דבר המיטלטל וגופו
ממון] אבל כשיש בו שיעור זה הרי פעולת הדבר היא בדבר השו"כ עצמו ולא מחמת השוויות
הממונית שבו כבנותן כסף ממש ולכן אין כל ענין של קייץ בכסף שלזה יש מקום רק אם רק השוויות
היא הפועלת שע"ז נאמר דבעי שוויות כשוויות דכסף אבל אם החפץ הוא שפועל את הקניין,
מלבד מה שא"כ אין כל סברא לחייב שיהא זה דומיא דכסף דקייץ שהרי לא מחמת הדומיא
דכסף שבו נפעל הדבר, הרי מלבד זה הדבר עצמו הרי גלוי היא וידוע, ומה לי בקייץ של השוויות
שאינה ידועה שלא היא זו הפועלת ולכן ס"ל לרבה שאין כלל מקום לומר דבעינן שיהא
השו"כ קייץ.
ולפ"ז
נראה שזוהי ג"כ שורש מחלוקתם לל"ק, והוא לנת' כנ"ל שהחיסרון של לא סמכה
דעתה אינו בהסכמה על הקידושין אלא בהעמדת עצמה להיות תמורת וחליפי הדבר שקיבלה, דלר"י
שנת' כנ"ל שגם בשיראי אין הקידושין בהם אלא בשוויות הממונית שבדבר, הרי הסכמתה
להעמיד עצמה תמורת הדבר היינו הסכמה להיות תמורת השוויות שישנה בשיראי. וכיון דלא סמכה
דעתה שישנה שוויות זו אין כאן העמדת עצמה כתמורה למה שקיבלה מהבעל וכנ"ל וממילא
שאין כאן את פעולת קניין הכסף. אבל לרבה נת' שלשיטתו בשיראי הקניין הוא בשיראי עצמן
שאין כל ספק שישנם הם לפנינו וודאי הוא הדבר שקיבלה היא את שיראי שרצתה. הן אמנם שבאמר
חמשין ולא שוו חמשין אינה מקודשת כיון שהם קידושי טעות אחרי שכל הסכמתה לקידושין נבעה
עפ"י מה שאמר דשוו חמשין אבל מתמת דין קניין הכסף המחייב היות תמורת הדבר שקיבלה
אין בזה כל פקפוק אחרי שודאי קיבלה את הדבר שרצתה בו שהם השיראי, ולא סמכה דעתה יש
רק נגד העמדת עצמה כתמורה לשוויות אבל אין לא סמכה דעתה בהעמדת עצמה כתמורה לשיראי
וכיון שכנ"ל לרבה הקידושין בשיראי עצמן הן כלפי זה אין כל חסרון של לא סמכה דעתה
ולכן ס"ל לרבה שהיא מקודשת. [א. ה. וכעין זה בדברי הרוגוצ'ובר שחידושיו על
מס' קידושין ובעוד אחרונים]
ביאור
דברי רש"י התמוהים
והנה,
רש"י כתב בדף ז' בד"ה אי דאמר וז"ל התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלי
בדמיהם ע"כ וכבר תמה האבנ"מ בסי' ל"א ס"ק ב' דלמ"ל לרש"י
לזה והו"ל לומר בפשיטות שאמר שמקדש הוא בהם ושווין הם חמישים זוז. והנראה בביאור
דברי רש"י שאין כוונת רש"י להעמיד הענין באופן שאמירתו היתה בלשון זו של
התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהם אלא שבא רש"י לבאר בזה את הענין אליבא
דר"י דס"ל שבשוו חמשין אינה מקודשת משום דלא סמכה דעתה שהוא משום שהתקדשי
לי בהם לר"י היינו התקדשי לי בחמישים זוז דהיינו שוויות של חמישים זוז, והרי לך
אלו בדמיהם דהיינו הרי לך שוויות זו כפי שישנה בשיראי וכנ"ל בביאור שיטתו של ר"י.
ומה שכתבו רש"י בסתם אע"פ שלרבה אינו כן וכנ"ל שזוהי גופא פלוגתתם היינו
משום שאת דעתו של רבה א"צ לבאר וכמו שאמר רבה דהא שוו חמשין ורק את דעתו של ר"י
שאינה מקודשת משום שלא שמאום בקיאים מקודם לכך [כלשון רש"י בד"ה ושוו חמשין]
הוא שצריך לבאר אחרי דהא שוו חמשין ואת זה ביאר רש"י במש"כ שטעמו של ר"י
הוא משום דהו"ל התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהם וא"ש היטב דברי
רש"י.
ונמצא
לפי"ז, שלב' הלשונות שבגמ' יסוד מחלוקתם של ר"י ורבה אחד הוא וכנ"ל,
אלא דלל"ק מחמת דעתו זו של ר"י אין מתחייב שיהי' זה דומיא דכסף דקייץ וכל
שיש בו שוויות מקודשת היא בשוייות שבדבר ורק שמחמת שהקידושין בשוויות הן באמר חמשין
וכו' ישנו את החסרון של לא סמכה דעתה ואילו לל"ב מחמת יסוד דעתו של ר"י מתחייב
נמי שיהא זה דומיא דכסף דקייץ, ואילו רבה דלא ס"ל כלל שזהו המהלך היחידי להקניין
בשו"כ, ממילא ס"ל גם שאין כל מקום לחסרון של לא סמכה דעתה וגם שאין מקום
כלל לחסרון של קייץ וכנת'. וא"כ ראיותיו של ר"י מהברייתות דלהלן אינם על
פרטי דינים אלא הם ראיות על יסוד הדין של שו"כ שהוא כשיטתו, וממילא יוצא מזה דלל"ק
יש מזה ראי' שעי"ז שזהו יסוד הקניין של שו"כ הרי ממילא יש בזה חסרון של לא
סמכה דעתה ולל"ב יש ראי' שאחרי שזהו יסוד הקניין של שו"כ ממילא בעי קייץ
ושלא כשיטתו של רבה שאם הי' סובר כר"י ביסוד הקניין של שו"כ הי' מודה אליבא
דל"ק שישנו חסרון של לא סמכה דעתה ואליבא דל"ב שישנו חסרון של לא קייץ וכנת'.
ביאור
הראיות של רב יוסף
הרי מבוארת
שפיר ראייתו הראשונה של ר"י מהברייתא שבכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים
דלמש"כ פירש לה ר"י שנאמר בזה שגם בתבואה וכלים אינו נקנה בתור תבואה וכלים
[כלישנא דרבה בהמשך הגמ' וכלהלן] דהיינו מחמת התבואה וכלים עצמן אלא רק מחמת הכסף שבהם
דהיינו השוויות הממונית שבהם וכיון שזהו היסוד של הקניין בתבואה וכלים הרי ממילא אליבא
דל"ק יש מזה ראי' שישנו חסרון של לא סמכה דעתה ואליבא דל"ב יש בזה חסרון
של לא קייץ. ולפום פשטא קשה שאם מביאים ראיה לל"ק [כדעת תוס'] הרי לפי
הל"ק סברא היא שצריך שומא [דלא סמכה דעתה] ולא צריך ראיה מפסוק וכן קשה היכן מרומז
בקרא או בברייתא ענין של קייץ, אלא שהראי' היא רק על היסוד דממילא ישנה הסברא דלא סמכה
דעתה שהי' מודה לזה רבה אם הי' ס"ל כיסוד זה, ואת היסוד הרי אכן אמרו הקרא והברייתא
להדיא והוא שישנו קניין רק בתורת כסף ולא בתורת תבואה וכלים מצד התבואה וכלים עצמן
זה הרי כשיטתו של ר"י הוא.
ודבר
מבואר כמעט להדיא מהמשך דברי הגמ' בראי' זו שאמרה הגמ' דאליבא רבה הקרא קאמר שבתורת
כסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת כסף וכלים ולמעט חליפין והוא שהרי כנ"ל לכו"ע
המיעוט הוא על בתורת כסף ולא בתורת תבואה וכלים אלא דלר"י המיעוט הוא כלפי קניין
כסף דעלמא שאין בו מהלך קנייני בתורת תבואה וכלים ואליבא דרבה כן ישנו מהלך כזה בקניין
כסף אלא שהמיעוט הוא על קניין שכל כולו הוא רק בתורת תבואה כלים ואינו קנין כלל לשוויות
דהיינו חליפין והוא כנ"ל. וזהו גם מה שאמרה הגמ' במסקנא דלרבה המיעוט הוא שגם
בתבואה וכלים בעי שו"פ אע"פ דס"ד דמדמקרבא הנאתייהו גמר ומקניא נפשי'.
ולכאורה אינו מובן, דמה לי מה שגמר ומקני נפשי' וסו"ס אין זה כסף? וכן יקשה דאי
בעי להכי קרא הרי לר"י דלאו אהכי מיירי הקרא מנ"ל שבתבואה וכלים נמי בעי
ש"פ אע"ג דאיכא למימר לסברת מדמקרבא וכו' שאמרה הגמ'? אכן כנת' כל הנידון
הוא רק אליבא דרבה שתבואה וכלים קונים בקניין כסף בתורת תבואה וכלים, שבזה ס"ד
שהן אמנם שכשהקניין הוא בשוויות ממונית הרי החשיבות של שוויות ממונית היא רק בשווה
פרוטה ולכן אין כסף קונה בפמשו"פ אבל בתבואה וכלים מדמקרבא וכו' הרי חשיבותם היא
בעצם התבואה וכלים שגם בפמשו"פ יש בהם את החשיבות של מיקרבא הנאתייהו וס"ד
דתו א"צ שיקבלו את חשיבותם מחמת השוויות הממונית של ש"פ וממילא דמהני בכל
דהו. ולזה בעי קרא שנאמר בו בדרך שנת' בדעתו של ר"י, בכסף הוא נקנה ואינו נקנה
בתורת תבואה וכלים אלא שאין זה לגבי יסוד הקניין של שו"כ וכסד"ל לר"י
אלא הוא רק כלפי הפרט של שו"פ שנאמר בזה, שאת זה א"א להשלים בתבואה וכלים
שבדבר אלא רק בכסף שבדבר, שלזה בע"כ בעי שו"פ וכנ"ל. וכ"ז אליבא
דרבה לשיטתו אבל לר"י אין כל צד בזה שהרי גם בתבואה וכלים רק השוויות הממונית
היא זו שפועלת ושוויות ממונית פשיטא שאין בה כל חשיבות בפמשו"פ ולכן לדידי' א"צ
לזה קרא וכנת' עכ"ד הספר תהילה לדוד ועיי"ש שהאריך באופן של הפלא ופלא.
האם
לפי הל"ב נחלקו גם בענין סמיכות דעת? פנ"י: נחלקו רק ב"קייץ"
הנה ממה
שאמרו דבכל דהו נמי פליג, מבואר דבאמר חמשין ושוו חמשין נמי פליגי, ובפשוטו דבתרתי
פליגי, דבאמר חמשין ושוו חמשין פליגי אם יש לה סמיכות דעת ובאמר כל דהו דהשתא ליכא
חסרון הסמיכות דעת, פליגי אם בעינן קייץ. אולם בפנ"י כתב דמה"ת לומר דפליגי
בתרתי ולמעוטי במחלוקת עדיף, ולזה פירש דלהך לישנא בתרא ס"ל דאין כאן כלל חסרון
מצד סמיכות דעת, דבזה ס"ל כרבה לל"ק אלא דס"ל לרב יוסף דכל החסרון מצד
דלא קייץ דכל שלא קייץ אין לזה שם כסף ואף דאמר חמשין ושוו חמשין נמי החסרון מצד דלא
קייץ דאע"פ שהוא אמר ששוה חמשין מ"מ אין לסמוך עליו דבעינן שתהא שומתו ידועה
לכל וה"ה בכל דהו נמי החסרון מצד דלא קייץ.
כמה קושיות
דלא בעינן קייץ
הקשו
המקנה ואבני מלואים [סימן ל"א סק"א] בהא דאיכא דאמרי דלרב יוסף אף באמר כל
דהו נמי צריך שומא, מהא דאיתא להלן [דף מ"ז] אמר לה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך
והלכה מצאתו שנגנב או אבד, אם נשתייר הימנו שוה פרוטה מקודשת. וברא"ש שם כתב דמיירי
שאמר לה התקדשי לי במה שיש, הן רב הן מעט. וקשה, דהא לא קייצי דאין ידוע לה בשעת הקידושין
כמה פרוטות נשארו והיאך תתקדש. עוד הקשה המקנה דאיתא בב"מ דף מ"ז אמר הקונה,
מכור לי באלו קנה ופירש"י אחז בידו מעות ואמר חבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי
ולא הקפיד לשאול מה הם וקיבלם מיד הלוקח קנה. ומבואר דא"צ לידע בדיוק בשעת מכירה
בכמה מעות קונה. ואין לחלק בין קידושין למכירה, דהא ילפינן אשה משדה.
ותירץ
המקנה ביסוד נפלא, דדוקא בחפץ שאין שומתו ידוע איכא חסרון דלא קייץ אבל כשמקדש בדבר
דקייץ וקצוב אלא שאין יודעים כמה מטבעות יש בזה ליכא חסרון דלא קייץ ולהכי גבי פקדון
שהמטבעות הם מידי דקייצי אלא שאין האשה יודעת כמה יש ואמר כל דהו שפיר דמי. וכן מיושב
מהא דב"מ דף מ"ז גבי מכירה.
ולפ"ז
כתב לישב קושית התוס' [ד"ה אף] שהקשו מהא דאמרו לקמן ההוא גברא דקדיש בזוודא דאורדי
יתיב רב שימי בר חייא וקא מעיין בה, אי אית בה שו"פ אין, אי לא, לא, דומה דלא
כרב יוסף דלר"י בודאי אינה מקודשת כיון דלא קייץ. אולם להנ"ל י"ל דהתם
ידוע כמה שויא אלא דהי' מספר וסך מסוים כמה יהיו באגודה כגון שכל אחד שוה עשירית פרוטה
ועשר שוין פרוטה והשווי ידוע אלא שלא ידע כמה יש ולזה עיין בזה וספר כמה אחדים יש,
ועפ"ז ידע אם יש עשר מקודשת. ומדוייק הלשון אם אית בה שוה פרוטה והיינו אם יש
מנין של שו"פ ולא אמר אם שויא פרוטה.
ולפ"ז
יש ליישב ג"כ קושית העצמות יוסף בסוגיין שהקשה ממתני' להלן דף מ"ו התקדשי
לי בתמרה בזו ובזו, אם יש שו"פ בכולן מקודשת. וקשה, הא בשעת קידושין אין שומתן
ידועה, דמשמע דצריך לברר אם יש בזה שו"פ, ולהנ"ל א"ש דידוע הי' כמה
תמרים שויא פרוטה וזהו שאמרו דאם יש שיעור פרוטה מקודשת.
ויש
להאריך מאד מאד בסוגיא זו לפרטיו ופרטי פרטיו אבל רצינו לתת כמה ראשי פרקים בלבד
מדברי רבותינו הראשונים ואחרונים שמפיהם ומפי כתבם אנו חיים.
אני
מצרף רשימה ישנה שנכתב על דברי רש"י התמוהים, שההתייחסתי אליהם במאמר
עפ"י דברי ה"תהילה לדוד" והנה כיוונים נוספים.
פשר
דברי רש"י
קידושין ז:- ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר ל"צ
שומא, רב יוסף אמר צריכי שומא. אי דא"ל בכל דהו כו"ע ל"פ דל"צ
שומא, אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוי, כי פליגי דאמר חמשין ושוו חמשין,
רבה אמר ל"צ שומא דהא שוו חמשין, ורב יוסף אמר צריכי שומא כיון דאיתתא לא
בקיאה בשומא לא סמכה דעתה ע"כ. וצ"ב במה נחלקו רבה ורב יוסף. ולא מסתבר
שנלחקו במציאות אם אשה בקיאה בשומא ומקודשת [רבה] או לא [רב יוסף]. וממשיכה הגמרא:
איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר שוה כסף הרי הוא ככסף,מה כסף דקייץ אף
שוה כסף דקייץ.
רש"י פירש
"התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהם". ודברי רש"י מפתיעים
בחידושם, דפשט דברי הגמרא מורים שמקדש אותה בגוף השיראי ואילו רש"י הסב את
הכוונה לומר שקידשה בשיראי במקום הכסף. ועמד בזה רבינו בעל האבני מילואים [סי'
ל"א סק"א] וכתב דאפשר שאם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשין ונמצא
אח"כ ששוה פחות דינר הו"ל בכלל אונאה ופחות משתות ה"ל מחילה, ולזה
כתב רש"י דאמר לה התקדשי לי בחמישים זוז והרי לך אלו בדמיהן דבזה ליכא מחילה
וצריך להיות השיראי שוה חמשין בלי גרעון ואכתי צ"ע ע"כ דבריו. והנה פשוט
הוא שהאבני מלואים אזיל בזה לשיטתו במק"א דקידושי אשה הוו בתורת שיווי
וכשמקדשה במנה ונותן לה דינר הוי כתורת תחילת פרעון דמי האשה וכשאר מקח בעלמא ולכך
כשאמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשין הרי קידשה בחמישים ונתינת החפץ הוי תשלום
בעד דמי האשה וממילא איכא בזה דיני אונאה ומחילה כמו בכל מקח. אבל הגרש"ז
ברוידא [בקובץ אוהל שרה לאה עמ' עב] האריך להוכיח שאין לאשה שוויות, וקנין כסף
דקידושין הוי כקנין שטר וביאה דעצם מעשה הקנין פועל את חלות הקידושין. ממילא אין
כאן כלל גדרי מקח וממכר ולא שייכי בזה שום דיני אונאה ומחילה וצריך לתת לה את כל
החמישים בלי שום גרעון שכיון שהסכימו שהקידושין יהיו בדבר ששוה חמישים כבר נתחייב
לה בזה לתת לה חמישים והוי כתנאי בקנין וכמו שביאר בשם התוס' ר"י הזקן. ויש
עוד שהעירו דגם באופן שכתב רש"י מדוע לא יהיה דין אונאה ומחילה אדרבה באופן
של רש"י הוא יותר דומה למכירה שהתחייב לתת לה חמישים ונותן את השיראים בדמיהם
היינו המוכר לה את השיראים בחמישים שהתחייב ועיין בספר מילואי אבן שהביא אחרונים
שהקשו כן על האב"מ.
לכן כתב לבאר בדברי
רש"י דס"ל דמסתבר דלא שייך חסרון של סמיכות דעת האשה אלא כשהיא חוששת
שתתקדש לו מבלי שתקבל מה שאמר לה. אבל באופן שהיא יודעת שאם החפץ לא יהא שוה כפי
שאמר לה לא יחולו הקידושין, בכגון זה אין חסרון של סמיכות דעת שהרי בכל ענין לא תהא
אשתו אא"כ תקבל מה שאמר לה. שאם יהא שוה כפי שאמר הרי קיבלה מה שרצתה ואם לא
יהא שוה הרי לא חלו הקידושין.
ועיין חידושי
הרשב"א [ח' א' ד"ה השתא] שהקשה על שיטת רש"י שם שאם קידשה במנה זה
ונמצא חסר שאם חזרה בה אינה מקודשת, מאי שנא משיראי שאם אמר לה שוה חמשין ואינו
שוה דאינה מקודשת כלל גם בלא חזרתה. ותירץ דשאני שיראי בדלא שוה דאי אפשר להוסיף
בגופו ור"ל דמאחר והקידושין חלו ע"י השיראי בלבד [שהרי לא הזכיר שום דבר
אחר] תו לא שייכא ביה השלמה דאין כאן חוב.
ומעתה דברי רש"י
מיושבים היטב, דבשלמא כשאמר לה התקדשי לי בחמשין והרי לך השיראי בדמיהן, בכה"ג
היא סבורה שגם אם לא יהיו השיראי שוים חמישים היא תתקדש לו מכיון שבידו להשלים
החסר [ובאמת אינה מקודשת כדאיתא בגמ' כיון שא"ל והרי לך אלו בדמיהן הרי נתן
לה השיראי בתורת חמישים ולא היה בדעתו להוסיף לה] והיא חוששת שלא ישלים לה ותהא
כסיפא לה לתבוע החסר, וכל כה"ג לא סמכה דעתה ואינה מקודשת. אבל כשא"ל
התקדשי לי בשיראי אלו ששוים חמישים היא יודעת שאם יתברר שאין השיראי שוים חמישים
לא תתקדש לו, דבכה"ג שקידשה בשיראי ולא בחמישים זוז כולי עלמא ידעי דא"א
להוסיף בגופו וכיון שהיא יודעת שלא תתקדש לו אא"כ תקבל שווי חמישים ליכא
חסרון דסמיכות דעת וכמבואר עכ"ד.
והנה הרמב"ם כתב
[אישות ז י"ח] "אמר לה הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים
דינרים והיו של משי וכיוצא בהן שהאשה מתאוה להן, אם היו שוין חמשין הרי זו מקודשת
משעת לקיחה ואינן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא
הואיל והן שוין כמו שאמר לה הרי זו מקודשת משעה ראשונה ואם אינן שוין אינה
מקודשת" מבואר בדברי הרמב"ם שהבין את דברי הגמ' כפשוטם, דמה דקדיש בשיראי
הוא בעצם החפץ, ודלא כמו שפירש רש"י שקידשה בכסף ונתן השיראי במקום הכסף. ואף
מה שהקשינו בגוף דברי הגמ', דאיך יתכן שנחלקו רבה ורב יוסף במציאות אי סמכה האשה
דעתה בדליכא שומא, גם מתיישב בדברי הרמב"ם במה שהוסיף וכתב 'והיו של משי וכיוצא
בהן שהאשה מתאוה להן', דהיינו שלא בכדי הוא שנקטו בגמ' שקידשה בשיראי אלא מפני שזהו
דבר שמתאוה האשה להן ביותר ולכן שפיר סבר רבה דאף שאין האשה בקיאה בשומא ומשום כך
ודאי דלא היה לה לסמוך דעתה לקידושין, מ"מ בשיראי דמתאוה להן כל כך סבר רבה
דעצם החפץ היא רוצה ולא חשוב לה כלל שיותו. ולפי זה, כתב בס' היקר מפז 'אמרי
ראובן' [סי' כ"ב], דכך הוא נמי הביאור בשיטת רש"י, דאף הוא סבור
כהרמב"ם דשיראי הוה חפץ כזה שמתאוה האשה לו אלא סבר דלא יתכן להעמיד את
פלוגתת האמוראים בגמ' בשיראי דאין מקום כלל לומר דיסבור רב יוסף דלא סמכה האשה
דעתה וצריכה שומא דסברא זו דמתאוה להם אלימתא כ"כ דלא יתכן שנחלקו בזה.
ומשו"כ נטה רש"י מפשטות הסוגיא וביאר דהקידושין בכסף היו ונתן לה את
השיראי בדמיהם ובאופן כזה ודאי דבעינן לשומא כדי לברר שהשיראי אכן שוים לסכום
שהתחייב לתת לה בקידושיה וכיון דלא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה ולהלן יבואר
בעז"ה מהו הצד של רבה דסמכה האשה דעתה.
ובס' דרכי דוד מבואר
כדברי ה'אמרי ראובן' [כמו שהעיר בעצמו] שכתב וז"ל ונ"ל עוד דדוקא
בכה"ג דאמר לה מקודם חמשין זוז ואח"כ נתן לה חפץ שאין שומתו ידועה בעד
החמשין זוז אז לא סמכה דעתה כ"ז שלא יודעת השווי קודם אבל אי אמר לה התקדשי
לי בחפץ זה ששוה חמשין י"ל דבכה"ג לא אמרינן לא סמכה דעתה דעיקר
רצונה להתקדש בחפץ זה ואם אח"כ ראו ששוה חמשין שפיר דמי כן י"ל בדעת
רש"י" הרי שביאר ברש"י כמש"כ. וגם יש בדבריו ראיה ליסוד הדברים ברמב"ם
שהבין בדעת רבה דמה דסמכה האשה דעתה אף בלא שומא הוא משום שמתאוה ביותר להנך שיראי
ולכן לא איכפת לה כ"כ שיותו.
אלא שעדיין צ"ב
בדעת רב יוסף להבנת הרמב"ם, שאם האשה מתאוה לחפץ, למה אינה מקודשת בלי שומא?
וביאר שלדעת רבה סגי בעלות על עצם החפץ ולכן לא צריך שומא, כי היא מקבלת עצם החפץ
שמתאוה לה וסומכת דעתה על דבריו. ואילו לדעת רב יוסף לקדושין צריך גם סמיכות דעת
על שוויות החפץ ולא סגי במה שמתאוה לעצם החפץ עיי"ש.
ובדעת רש"י
י"ל שהמחלוקת היא עפ"י דברי ר"ת [ד"ה והלכתא שיראי] שאומר
שאשה בקיאה קצת בשומת שיראי. ולפ"ז ניתן לפרש דלכו"ע סומכת דעתה במקצת
ונקודת המחלוקת היא אם סגי במקצת סמיכות דעת. רבה סובר דבזה סגי ואילו רב יוסף
סובר שצריך סמיכות דעת שלמה, ובניסוחו של החזון איש "לב בטוח",
עכ"ד האמרי ראובן ועיי"ש כי קיצרתי מאד.
והנה בשער המלך [בפרק
ד' מהלכות אישות הי"ט] הסתפק אם הא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי הוא דווקא
בקדשה סתם בדבר שאינו שוה פרוטה, בהא הוא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי ומקודשת
מספק, אמנם במפרש ואומר לה 'הרי את מקודשת בכלי זה ששוה פרוטה' ואינו שוה פרוטה
באותו מקום אינה מקודשת כלל ואפילו שוה
פרוטה במדי, וטעמא רבה איכא במילתא. דבשלמא בנתן לה סתם, הרי נתרצית היא להתקדש
בפחות משוה פרוטה אלא שמדין תורה הוא דאינה מקודשת משום דבעי שיתן לה כסף דהיינו
פרוטה, ופחות משוה פרוטה לא קרי כסף, והילכך איכא לספוקי שמא שוה פרוטה במדי,
ונמצא דהוי שוה כסף האמור בתורה. אמנם באומר לה בהדיא ששוה פרוטה ודאי דאינה
מקודשת כלל משום שדעתה ודאי היתה שיהא שוה פרוטה במקומה ולא אמר ששוה במדי
עכ"ל. ועי"ש שהביא ראיה מרמב"ם פרק ז' הי"ט דאם אמר לה הרי את
מקודשת בבגדים אלו שהן שוין חמש דינרים וכו' ואם אינם שוים אינה מקודשת. מבואר
מדבריו דאינה מקודשת כלל קאמר, וקשה דהיה לו לומר שמקודשת מספק שמא שוה חמשים במדי
וכמו שאמר בכל המקומות דמקודשת מספק חשש זה. ומזה ראיה דאם פירש שוה חמשין אינה
מקודשת אפילו מספק דאין דעתה אלא על מה שוה באותו מקום. וכתב שם עוד דלדעת החולקים
דסבירא להו דמקודשת מספק משום גזירה אפילו אמר לה התקדשי בחפץ ששוה חמשין הוה
מקודשת מספק משום חששה זו. וכתב שם דלפי זה מה שאמרה הגמרא בקידושין דף ז'
ע"ב דאם אמר לה חמשין ולא שוה חמשין הא לא שוה היינו דאינם קידושין וודאי אבל
קידושי ספק הוה ופרכת הגמרא היא דאמאי אמר רבה דלא צריכי שומא ומקודשת ודאי הוה ליה
למימר דמקודשת מספק שמא שוה חמישים במדי. ובסוף דבריו הקשה מדברי הטור שכתב גם כן
בסימן ל"א כשיטת הרא"ש דהטעם שמא שוה פרוטה הוא משום גזירה ובריש סימן
הנזכר כתב דאם אמר לה חמשין ושוה חמשין הוה קידושין משמע דאם אינה שוה לא הוה
קידושין כלל ועמד בצע"ג.
ובס' שערי יצחק [סי'
לב] ביאר עפ"י דברי השער המלך דלכן לא פירש רש"י דאמר לה התקדשי לי
בשיראי ששוים חמשים דאם כן אמאי אמר בגמרא "אי דאמר לה חמשין ולא שוה חמשין
הא לא שוה" דעל כל פנים הא הוו קידושי ספק [שמא שוה פרוטה במדי] ומה שפירש
השער המלך דכוונת הגמרא דקידושי וודאי לא הוו [אבל קדושי ספק הוו] זה דוחק גדול.
ולכן פירש"י, דמיירי דאמר לה התקדשי לי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהם וכיון
דאמר לה התקדשי לי בחמשים זוז, אם כן חייב לתת לה חמשים זוז ממש ולא מה שישוה במדי
וגם ליכא משום גזירה [אטו אותו מקום ששוה פרוטה וכמו שביאר הק"נ בדעת
הרא"ש שחוששים שמא אחד מאנשי מדי יראה שאינה מקודשת בתמרה זו ויסבור בטעות שגם
במקומו אינה מקודשת] דהרי קידשה בחמשים זוז ולא בחפץ ולכן אם השיראי לא שוים חמשים
זוז כאן ליכא למגזר אטו מדי דהרי שם במדי אם יאמר חמשים זוז ויתן שיראי כיון ששוים
חמשים זוז לצורך פרעון ידעי דהוה קדושין וליכא למיגזר כנ"ל עכ"ד השערי
יצחק עיי"ש. ועוד האריכו האחרונים בדברי רש"י אלו זה אומר בכה וזה אומר
בכה והבוחר יבחר.
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה
סיימתי אור ליום ו' ש"ק פרשת וארא תשע"ה
פה גבעת זאב החדשה
סיימתי אור ליום ו' ש"ק פרשת וארא תשע"ה
פה גבעת זאב החדשה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה