שנינו במסכת יומא 1 : "יום הכיפורים אסור באכילה ושתיה..." ושואלת הגמרא מדוע נוקטת הגמרא בלשון 'אסור', הרי לשון זו משמעה שיש רק איסור ללא עונש, ואילו על אכילה ביום הכיפורים יש חיוב כרת! עונה הגמרא "לא נצרכה אלא לחצי שיעור", כלומר המשנה נקטה את הלשון 'איסור' כי אכן יש מקרה שיש בו איסור ללא עונש - מי שלא אוכל כמות של "שיעור אכילה", אלא פחות. ממשיכה הגמרא "הניחא למאן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה, אלא למאן דאמר חצי שיעור מותר מן התורה מאי איכא למימר"? כלומר, תשובה זו נכונה לפי ר' יוחנן שחצי שיעור אכן אסור מהתורה, אבל לדעת ריש לקיש חצי שיעור מותר מהתורה, וכיצד יבאר הוא את המשנה? עונה הגמרא "מודה ריש לקיש שאסור מדרבנן".

בהמשך 2 מבארת הגמרא את טעמי המחלוקת: לדעת ריש לקיש חצי שיעור מותר מהתורה "אכילה אמר רחמנא וליכא". כאשר אדם אוכל כמות קטנה, פחות משיעור אכילה - אין הדבר נחשב אכילה. ור' יוחנן אומר שהדבר אסור, וטעמו "כיון דחזי לאצטרופי - איסורא קא אכיל". ממשיכה הגמרא ומביאה שר' יוחנן הקשה על ריש לקיש מברייתא "אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה, כוי וחצי שיעור הואיל ואינו בעונש יכול אינו באזהרה תלמוד לומר כל חלב"! עונה הגמרא "מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא".

התוספות במקום שואלים מדוע לא הביא ר' יוחנן את הלימוד מהפסוק " כל חלב", כמו הברייתא, ובמקום זאת העדיף לומר את סברת 'חזי לאצטרופי'? ועונים התוספות שלולי הסברא לא היינו יודעים שיש לרבות מהמילה 'כל חלב' חצי שיעור.

שתי הבנות לסברת "חזי לאצטרופי"
נתבונן בגוף סברת ר' יוחנן "כיון דחזי לאצטרופי - איסורא קא אכיל". האחרונים הבינו זאת בשתי צורות שונות.

יש מסבירים שכוונת הגמרא להרחיק את האדם מהעבירה, חשש שמא אכילת חצי שיעור תביא אותו לאכילת שיעור שלם של איסור. אמנם, חששות כאלה מצאנו בדרך כלל בגזירות דרבנן, על פי הפסוק 'ושמרתם את משמרתי - עשו משמרת למשמרתי', אבל כאן יש פסוק מיוחד לשם כך, והסברא מלמדת מה לרבות במילה 'כל'.

יש מקומות נוספים בהם התורה לא אמרה בפירוש למה היא התכוונה, ואנו למדים זאת מסברא. דוגמא לכך במסכת שבת: התורה אומרת "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת מכל מצוות ה' אשר לא תיעשנה ואשם" 3 - יש בפסוק שלש הדגשות של לשון יחיד: "אחת", "תחטא", "בעשותה". ואומרת הגמרא 4 , שמכך יש למעט "שנים שעשאוה" - אם מלאכה בשבת נעשית על ידי שני אנשים יחד, הריהם פטורים. מיעוט אחד מלמד מקרה שבו 'זה עוקר וזה מניח' - אם אדם אחד עקר חפץ ממקומו וחבירו הניח את החפץ ברשות אחרת, הריהם פטורים מחיוב על מלאכת הוצאה בשבת. מיעוט שני ממעט כל מלאכה שנעשתה על ידי שני אנשים, באופן שכל אחד מהם יכול לעשותה לבדו ("זה יכול וזה יכול"), ומיעוט שלישי ממעט מקרה נוסף של מלאכה שנעשתה על ידי שני אנשים, אבל כל אחד מהם לא היה יכול לעשותה לבדו ("זה אינו יכול וזה אינו יכול"). ולדעת התנא שסובר שיש בפסוק רק שני מיעוטים, במקרה האחרון שבו כל אחד לבדו אינו יכול - אכן שניהם חייבים, למרות שעשו את המלאכה יחד. ומבאר רש"י 5 , שהעיקרון המונח ביסוד לימודים אלו הוא, שכאשר בתורה יש מיעוט והיא לא מפרשת בדיוק מהו המקרה אותו היא ממעטת - הדבר תלוי בסברא, מהו המקרה המסתבר ביותר שיש למעט. לכן אם היה רק מיעוט אחד היו חכמים ממעטים רק את המקרה "זה עוקר וזה מניח", שבו כל אחד היה שותף רק לחצי מלאכה, אם היו שני מיעוטים היינו מוסיפים "זה יכול וזה יכול", והמיעוט השלישי ממעט את המקרה שהוא הכי מחודש "זה אינו יכול וזה אינו יכול".

ה"תוספות ישנים" 6 מביאים שלפי ר' יוחנן, למרות שאדם שנשבע שלא יאכל נבילה - אין השבועה חלה כי ממילא הריהו מושבע ועומד מהר סיני, אם אדם נשבע שלא יאכל חצי שיעור - השבועה כן חלה. יש לבאר את טעמם, שכיון שהאיסור לא נכתב בתורה בפירוש, אלא הוא תלוי בהבנת הסברא שלנו את המילה 'כל', חלה על כך שבועה.

לפי פירוש אחר, סברת 'חזי לאצטרופי' אינה סיבת האיסור, אלא ההוכחה אליו, וזאת על דרך השלילה. לא יתכן שחצי שיעור מותר מהתורה, כי אם כך - כיצד אכילה זו הפכה להיות איסור אחרי שאדם יאכל עוד חצי שיעור? כשם שאם אדם אכל חצי שיעור בערב יום כיפור ועוד חצי ביום כיפור עצמו ודאי הוא יהיה פטור, כי האכילה הראשונה היתה בהיתר, כך גם כאן.

לפי דרך זו, אי אפשר לומר את מה שאמרו התוספות שהסברא מגלה שהפסוק 'כל חלב' כולל גם חצי שיעור, כי סברא זו אינה סיבת האיסור אלא הוכחה אליו; והפסוק כל חלב נצרך לדברים אחרים, כמו איסור אכילת חלב של כוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה), ועוד דברים שאומר הרמב"ם שנתרבו מפסוק זה, כמו קרומים של חלב ועוד.

לפי הבנה זו מובנים יותר דברי התוספות שהבאנו למעלה, ששבועה על חצי שיעור אינה נחשבת "מושבע ועומד מהר סיני", כי איסור זה אינו כתוב בתורה כלל (בעוד שלדרך הקודמת הוא רמוז במילה "כל").

חצי שיעור באיסור חמץ

מכח הבנה זו לדין חצי שיעור מחדש השאגת אריה חידוש בהלכות חמץ. במשנה הראשונה במסכת ביצה נחלקו בית שמאי ובית הלל: לדעת בית שמאי, שאור 7 בכזית וחמץ בככותבת, ואילו בית הלל אומרים "זה וזה בכזית". ואומרת הגמרא 8 שהמחלוקת בין התנאים היא רק לגבי איסור 'בל יראה', אבל לגבי אכילה ודאי שגם חמץ וגם שאור בכזית 9 . וקשה, איזו משמעות יש למחלוקת? הרי בכל מקרה חצי שיעור אסור מהתורה, ולדעת כולם אסור שימצא כמות כלשהי של חמץ! אמנם בדרך כלל הנפקא מינה של השיעור באיסורים היא ביחס לעונש, שאין עונש על חצי שיעור, אבל לגבי איסור בל יראה ממילא אין עונש כרת, ואף לא מלקות! (מלבד לדעת הרמב"ם, שלשיטתו שייך באיסור זה מלקות אם אדם עשה מעשה, כגון שקנה חמץ בפסח, אבל רוב הראשונים חולקים, וכן פשט הגמרא 10 שזהו לאו הניתק לעשה). מכוח שאלה זו מחדש השאגת אריה, וכן לומדים אחרונים נוספים, שבאיסור חמץ - חצי שיעור מותר מהתורה, משום שלגביו לא שייכת ההוכחה "חזי לאצטרופי". אם אדם יקנה בפסח חצי שיעור של חמץ, ואחר כך יקנה עוד חצי שיעור, הוא אמנם יעבור על איסור חמץ - אבל לא בגלל שהעבירה כבר התחילה כשקנה את החצי זית הראשון, אלא בגלל שבסוף יש לו כזית שלם. רק באכילה חייבים לומר שהאיסור מתחיל מהתחלה, כי אכילת חצי השיעור הראשון הסתיימה לפני אכילת החצי שיעור השני, אבל בחמץ אין צורך לומר זאת. אם אדם יקנה חצי שיעור, ישרוף אותו ואחר כך יקנה עוד חצי שיעור - ודאי שיהיה פטור, ומכאן שאין איסור חצי שיעור של בל יראה.

כמובן שהסבר זה מיוסד על ההבנה שסברת "חזי לאצטרופי" היא הוכחה לכך שיש איסור בחצי שיעור, אבל אם סברא זו היתה סיבה להרחיק אדם מהעבירה - הריהי שייכת שייך גם בחמץ.

הבנת ההוכחה "חזי לאצטרופי"
ויש לדון בעצם ההוכחה (לפי הדרך השניה) של ר' יוחנן לאיסור חצי שיעור, שאם חצי שיעור מותר איך עוברים על איסור שלם? לכאורה, הוכחה זו אינה מובנת, ונקדים: כידוע, מצוות המילה דוחה שבת. והנה במצוות במילה יש שני חלקים, מילה ופריעה. אם אדם מל ולא פרע - כאילו לא מל, הוא לא קיים כלל את המצוה. בשבת מותר למול, אבל אם אדם ימול ולא יפרע הרי הוא חילל שבת כי לא קיים את המצוה, וחייב כרת (או חטאת לדברי הרמב"ם). ועתה נשאל - המילה עצמה, ללא הפריעה, היא היתר או איסור? אם זו פעולת היתר, איך איך יתכן שהמוהל יתחייב על פעולה זו אם לא יפרע אחר כך? ואם פעולה זו היא איסור, איך היא נהפכת להיות היתר אחרי שהמוהל יפרע?

בפשטות התשובה היא, שהדבר תלוי ועומד. אם המוהל יגמור את המצוה יתברר שפעולה זו היתה מצוה, ואם לא - הרי זו עבירה. אולם, מכאן לכאורה נופלת כל ההוכחה לאיסור חצי שיעור, שהרי גם כאן ניתן לומר שהדבר תלוי ועומד: אם האדם יאכל עוד חצי שיעור יתברר שגם החצי הראשון היה איסור, ואם הוא לא ימשיך לאכול - יתברר שהחצי הראשון היה היתר.

התשובה על שאלה זו היא, שיש הבדל גדול בין מילה ופריעה לבין חצי שיעור. מילה ופריעה יחד הם המצוה, אם אדם יעשה רק חלק הרי הוא לא קיים כלל את המצוה, בדומה לאדם שישים שלש ציציות בבגדו, או לאדם שיניח תפילין עם שלש פרשיות במקום ארבע, שלכל אלו אין כלל ערך. בדוגמאות אלו נעשה הכל בבת אחת, אבל גם במצוות שבהן חלקי המצוה נעשים זה אחר זה הדבר כך: אם אדם יטול את ארבעת המינים, אפילו בזה אחר זה, הוא קיים את המצוה, אבל אם יטול רק שלשה מינים ולא ישלים - לא קיים. יתר על כן, נחלקו השולחן ערוך והרמ"א אם מותר בשבת ששני אנשים יקיימו יחד את מצוות המילה, באופן שאחד ימול והשני יפרע. השולחן ערוך כותב שלא, והרמ"א כותב שנהגו שכן. איך נבין את שיטת הרמ"א, הרי מילה לבד אינה מצוה? התשובה היא שאמנם בדרך כלל כאשר אדם מל לא פורע אין לכך שום ערך, אבל אם אחד מל והשני פורע הרי המצוה התקיימה במציאות, על ידי שני אנשים, וגם חלק ממילה דוחה שבת. כך גם כשמניחים ארבע פרשיות, כל פרשה היא חלק ממצוה. במילה, אם כן, מובן שהמשמעות של המילה לפני הפריעה תלויה ועומדת, מעשה המילה יקבל את משמעותו לאחר הפריעה, האם הוא מעשה חיתוך או מעשה של מילה.

כל זה שייך במילה ופריעה, אבל בחצי שיעור אי אפשר לומר שזה חלק מדבר שלם והוא תלוי ועומד. באיסורי אכילה העבירה היא האכילה, אלא שלא די באכילה מועטת ויש צורך בכמות מסויימת של אכילה. החצי שיעור אינו חלק איכותי של דבר שלם, שיקבל את משמעותו בעקבות החלק השני של אותו דבר שלם, אלא כל כמות עומדת בפני עצמה, כל כמות היא אכילה בפני עצמה, ואין סיבה שחצי אחד ישפיע על משמעות החצי השני.

ניתן לסכם ולומר שיש לחלק בין חלק איכותי לבין חלק כמותי. כאשר מדובר על חלק איכותי, כמו פרשה בתפילין או מילה ללא פריעה, הרי חלק זה הוא בעל משמעות מסויימת כשהוא לבדו, ואילו כשהוא מצטרף לפעולה השלמה הרי הוא מקבל משמעות חדשה. חלק כמותי כמו חצי שיעור הריהו עומד כשלעצמו, יש עליו את שם הפעולה בכל מקרה, ולכן הוא אינו מושפע מהחצי השני.

חצי שיעור במלאכת הוצאה
לאור מה שנתבאר, ניתן להבין עניין שהתקשו בו האחרונים.
שנינו במשנה הראשונה במסכת שבת 'פשט העני את ידו ונטל מתוך ידו של בעל הבית, העני חייב ובעל הבית פטור'. המשנה עוסקת במלאכת הוצאה, ומלמדת שכדי להתחייב יש צורך בשלשה דברים: עקירת החפץ מהרשות שבה הוא מונח, הוצאה לרשות שניה והנחה ברשות שניה. אם העני נוטל את המעות מידו של בעל הבית והוציא והניח העני חייב, אם בעל הבית מוציא את המעות ומניח בידו של העני - הוא חייב. אבל אם העני הכניס את ידו לפנים ובעל הבית נתן לתוכה, בעל הבית עשה את העקירה והעני את השאר, ואז שניהם פטורים. כך גם במקרה שבעל הבית הוציא את ידו לחוץ והעני נטל מתוכה. מפשטות הסוגיא נראה שהאיסור לעקור בלבד או להניח בלבד הוא מדרבנן. אולם הרש"ש טוען, שכאשר בעל הבית עוקר את המעות מבפנים הרי זה אסור מהתורה, שהרי עשה חצי שיעור 11 . אמנם, העני שרק הניח לא עבר איסור תורה כי לא שייכת בכך הצטרפות, שהרי זו הפעולה האחרונה של המלאכה; אבל כאשר בעל הבית עוקר הריהו יכול לגמור את המלאכה לבדו, ושייך בכך "חזי לאצטרופי". כך רוצה הרש"ש לפרש בגמרא, אבל מהסוגיא לא נראה כך, ויש להבין מדוע באמת סברתו של הרש"ש אינה נכונה.

יש אחרונים שמחלקים בין חצי שיעור לבין חצי מלאכה. חצי גרוגרת הוא חצי שיעור, אבל עקירה אינה כמות קטנה של מלאכה אלא החסרת חלק מהמלאכה, ובכך אין איסור חצי שיעור. יש לשאול מהי הסברא בחילוק זה, הרי אותו ההיגיון שאוסר כמות חלקית שייך גם בחצי מלאכה? לפי דרכינו הדבר מובן מאוד. בחצי שיעור כמותי, כיון שאנו רואים שחצי השיעור מצטרף לאיסור שלם, חייבים לומר שהוא לבדו גם כן נחשב עבירה. לא שייך לומר שזהו היתר ואם האדם יוציא עוד חצי גרוגרת יתברר שהחצי הראשון היה איסור, כי אי קשר בין שני החלקים ואין סיבה שחלק אחד ישפיע על השני לעומת זאת בשיעור באיכות המלאכה אפשר לומר שהחצי הראשון תלוי ועומד, כמו במילה. עקירה מצטרפת לשלמות של הוצאה, אם האדם בסוף יסיים יתברר שזה חלק מההוצאה.

אמנם היה אפשר לומר שביום הכיפורים, אכילת חצי שיעור אינה חיסרון בכמות אלא באיכות, שהרי האיסור הוא לענות את הנפש, וכאשר אדם אוכל חצי שיעור אין זה כלל עינוי. אולם כנראה שלא מתחשבים בכך, והעינוי הוא רק מגדיר את כמות האכילה. חייבים לומר כן, שהרי מי שהתחיל לאכול בערב יום כיפור והמשיך ביום כיפור עוד לאכול חצי שיעור אינו חייב, ולא אומרים שסוף סוף אכילתו ביום כיפור גרמה לכך שלא התענה.

עבירות עם שני חלקים 12
האם יש דוגמאות נוספות לעבירות המורכבות משני חלקים? חוץ ממלאכת הוצאה, לא מצאתי עוד מלאכה כזו. לדוגמא, במלאכת בישול - אמנם צריכים לשים על האש ולחכות שהמאכל יתחמם, אבל ודאי שהאיסור אינו מורכב משתי פעולות. העבירה היא לקחת משהו שהוא פחות מיד סולדת, ולעשות אותו שיהיה בדרגת חום של יד סולדת. לכן, אם אדם יחמם בערב שבת עד לכמעט יד סולדת, ובשבת עצמה הוא ימשיך לחמם ויהפוך את המאכל ליד סולדת - יהיה חייב. מה שהוא עשה לפני כן בערב שבת כלל אינו חלק מהעבירה, והעבירה כולה נעשתה בשבת. בבישול הגדרת המלאכה היא המעבר מפחות ליד סולדת ליד סולדת, אבל בהוצאה אם אדם יעקור בערב שבת ויניח בשבת הריהו פטור, כי המלאכה מורכבת משתי הפעולות.

היה מקום לומר שמלאכת כותב היא שתי פעולות - כתיבת שתי אותיות, אבל הדבר אינו נכון. הצורך בשתי אותיות אינו מצד איכות הכתיבה, אלא מצד הכמות. אם אדם יכתוב אות וחסר בה חוט השערה שבגללה אין זה נחשב אות - יהיה פטור, ואם הוא יוסיף חוט שערה זה בשבת יהיה חייב. וכן במלאכת בורר: לדעת הירושלמי צריך להוציא כל הפסולת מהאוכל, אבל המלאכה עצמה היא חוט השערה בין המצב שאי אפשר היה לאכול את האוכל מחמת הפסולת, לבין המצב שאפשר 13 .

לא רק במלאכות בשבת אלא גם בשאר עבירות קשה מאוד למצוא עבירה המורכבת משני חלקים.

מי שלא התכוון בתחילת המלאכה לסיים אותה
הגמרא 14 אומרת שאדם שמפנה חפצים מפינה לפינה באותו חדר (פעולה שאין כל איסור לעשותה), ולאחר שלקח את החפץ נמלך והוציאם בחוץ, הריהו פטור, כי לא היתה מחשבתו הראשונה לשם כך. והנה, לא מצאנו עיקרון זה בשום מקום. למשל, הגמרא דנה האם חצי שיעור אסור מהתורה. ברור שהגמרא עוסקת במקרה שהאדם אינו מתכוין לסיים את המלאכה, שכן אם הוא מתכוין - פשוט שהדבר אסור; ואף על פי כן, אם האדם יסיים את המלאכה ויעשה שיעור שלם - הוא יתחייב, למרות שלא התכוון. דוגמא נוספת היא אכילה ביום כיפור - אם אדם אכל חצי שיעור ואחר כך נמלך לאכול עוד חצי, ודאי שהוא חייב. אם כן, מדוע במלאכת הוצאה מתחשבים בכוונתו, ואם בשעת העקירה הוא לא התכוון להוציא הריהו פטור?

נראה לי כך: רש"י על גמרא זו מבאר, שסיבת הפטור היא "מלאכת מחשבת", והדבר מובן מאוד לפי מה שנתבאר עד כאן. כשאדם עושה פעולה של עקירה, הרי מצד עצמה פעולה זו אינה מוגדרת כחלק מהוצאה, אלא כנטילת חפצים. מה שהופך אותה לחלק מהוצאה היא הצטרפותה עם החלק השני של המלאכה, ולכן אם האדם כלל לא חשב בשעת העקירה שהיא חלק ממלאכת הוצאה אלא חשב שהיא העברת חפצים, העקירה אינה יכולה להיות מוגדרת כפעולת הוצאה. לעומת זאת, אם אדם יאפה חצי גרוגרת ואחר כך ימלך לאפות עוד חצי, החצי הראשון מוגדר כמלאכת אפייה מצד עצמו, ואינו זקוק לשני. החצי האחרון לא הופך את הגדרת החצי הראשון, ולכן אין בעיה בכך שלא חשב מלכתחילה שזו אפייה.

לכאורה יש לשאול, המשנה אומרת שאם בעל הבית עוקר והעני מניח - בעל הבית פטור כי לא סיים את המלאכה, משמע שאם היה מסיים את המלאכה היה חייב למרות שהתכוון מלכתחילה שהעני יניח. התשובה לכך היא שאין צורך שהאדם יתכוון שהוא עצמו יסיים את המלאכה; הוא ידע שמה שהוא עושה ייגמר על ידי העני, ואם כן הוא הגדיר במחשבתו את פעולתו כחלק ממלאכת הוצאה.

העברת ארבע אמות ברשות הרבים
כידוע, לא רק עקירת חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים אסורה או להיפך, אלא גם העברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים. לכאורה, במקרה זה ארבע האמות מהווים כמות ולא חלק מאיכות המלאכה, ואם כן יוצא שגם העברת שתי אמות אסורה מן התורה - בדומה להעברת חצי גרוגרת - ובכל זאת, הרמב"ם אומר שהדבר מותר אפילו לכתחילה 15 ! ומדוע באמת אין בכך איסור חצי שיעור? הרי גם המרחק אינו אלא כמות המלאכה! ושאלה נוספת, האם כאן גם אם לא יתכוון מלכתחילה ללכת ארבע אמות - יתחייב?

בפשטות, התשובה היא על פי דברי הראשונים שמגדירים את איסור טלטול ארבע אמות. הר"ן שואל כיצד מענישים אדם שהעביר ארבע אמות, הרי איסור זה הוא הלכה למשה מסיני, ולא מפורשת בתורה אזהרה עליו, וכלל בידינו "אין עונשין אלא אם כן מזהירים"? ועונים כל הראשונים שאיסור זה הוא סוג של הוצאה. מלאכת הוצאה היא להוציא מרשות לרשות; יש רשות שבאה מכוח זה שיש מחיצות (יש אומרים ארבע, ויש אומרים שמספיקות שלש מחיצות), וההלכה למשה מסיני מלמדת שיש עוד צורה של רשות: כאשר דבר מונח ברשות הרבים, הריהו יוצר רשות של ארבע אמות המהוות את מקומו. ארבע אמות הם מקומו של אדם, ולכן כשמוציאים דבר ארבע אמות מוציאים למעשה מרשות לרשות. ממילא, כל מה שנכון ביחס להוצאה רגילה, נכון גם ביחס להעברת ארבע אמות.

מעתה, ניתן להביא מאיסור הולכת ארבע אמות הוכחה נוספת לכך שאיסור עקירה אינו מהתורה, כי אם היה אסור לעקור מהתורה - היה אסור גם להוליך פחות מארבע אמות ברשות הרבים, שהרי יש בכך עקירה. ואין לומר שהסיבה שאין איסור היא שאין כוונה להעביר ארבע אמות שלמות, שהרי הדבר מותר גם כשמתכוין לתת לאחר, ועושים זאת בשעת הדחק כמו בברית.

שיטת רש"י
מדברי רש"י נראה שהוא חולק על הגדרת הראשונים שאיסור הולכת ארבע אמות הוא סוג של איסור הוצאה.

כידוע, בראש השנה שחל בשבת אין תוקעים בשופר, ובסוכות שחל בשבת אין נוטלים לולב, ומבארת הגמרא 16 שהטעם לכך הוא חשש "שמא ילך אצל בקי ללמוד ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים". רש"י 17 במקום כותב, שהגמרא היתה יכולה לומר שהחשש הוא שמא האדם יוציא את הלולב והשופר מרשות היחיד לרשות הרבים:

הוא הדין דמצי למימר: ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא שברוב מקומות וענינים אמרינן יש לחוש להעברת ארבע אמות, ואין לחוש להוצאה, כגון אם היה מונח בכרמלית או בקרפף או בגינה, דאין כאן איסור הוצאה דאורייתא, ויש כאן איסור העברה ברשות הרבים, או הגביהו על מנת ליטלו ולא להוציאו, ונמלך להוציאו - פטור משום הוצאה אם לא עמד לפוש בינתים , כדאמרינן במסכת שבת

רש"י כותב שהחשש להוצאה מרשות לרשות גדול יותר מחשש להולכה ארבע אמות ברשות הרבים, והוא כותב שתי דוגמאות בהן לא יהיה איסור כשמוציא מרשות לרשות: הדוגמא הראשונה היא כשהלולב והשופר מונחים בכרמלית או בגינה, והדוגמא השניה היא אם האדם הרים את הלולב שלא על מנת להוציאו, אלא כדי ללכת בתוך הבית, ואחר כך נמלך - שאז אם הוציא פטור, אבל אם הלך ארבע אמות ברשות הרבים יהיה חייב. התוספות במקום כותבים שהדוגמא השניה שכתב רש"י אינה נכונה, שכן גם בהולכת ארבע אמות ברשות הרבים אין חיוב אם לא היתה כוונתו הראשונה לשם כך. כיצד נבין את שיטת רש"י? בפשטות, רק אם נאמר שלא כדברי הראשונים שהבאנו למעלה, אלא שאיסור הולכת ארבע אמות אינו סוג של הוצאה, אלא זוהי כמות במלאכה. האיסור הוא לטלטל ברשות הרבים, ושיעור האיסור הוא כשמטלטל ארבע אמות. אבל אם כך, כיצד יענה רש"י על הוכחות הראשונים? אמנם, השאלה איך מענישים על ארבע אמות אינה כל כך קשה. אפשר לומר שהאיסור התורה הוא 'לא תעשה מלאכה', התורה לא אומרת בפירוש איזו מלאכה, אלא שאנחנו יודעים שכיון שנסמך איסור שבת למלאכת המשכן - המלאכה האסורה היא מלאכה שעשו במשכן, ומעתה אפשר לומר שההלכה למשה מסיני ביחס לטלטול ארבע אמות מוסיפה שיש עוד מלאכה שכלולה באיסור "לא תעשה כל מלאכה", אין כאן איסור חדש. מכל מקום, על רש"י תישאר קשה השאלה כיצד מותר מהתורה להוליך פחות מארבע אמות? אם 'ארבע אמות' הם כמות הטלטול, מדוע לא קיים כאן הכלל 'חצי שיעור אסור מהתורה'? והדבר צריך עיון.

---

^ 1 עג ע"ב
^ 2 עד ע"א.
^ 3 ויקרא ד, כז.
^ 4 שבת צב ע"ב.
^ 5 צג ע"א ד"ה "וזה מניח".
^ 6 אמצע ד"ה ריש לקיש.
^ 7 שאור שהוא חמץ חמוץ מאוד שאי אפשר לאוכלו כשלעצמו, אלא הוא נועד לחמץ עיסות אחרות - כמו שמרים של ימינו.
^ 8 ביצה ז ע"ב.
^ 9 ע"ש בגמרא בבאור טעם המחלוקת.
^ 10 פסחים צה ע"א. להבנת שיטת הרמב"ם עיין בפירוש רבינו חננאל שם.
^ 11 איסור חצי שיעור שייך גם במלאכות שבת, כמבואר בדברי רש"י בסנהדרין ע"ד, שלא כדברי האחרונים שרצו לא לומר כך.
^ 12 חלק זה של השיעור מהווה מאמר מוסגר.
^ 13 אמנם האגל"ט אומר שהבבלי חולק על הירושלמי בנקודה הזו, ואין כאן מקום להאריך.
^ 14 שבת ה ע"ב.
^ 15 וכן לגבי אדם שהיה בדרך סמוך לחשיכה והיה לו כיס עם מעות התירו חכמים ללכת עד העיר יחד עם הכיס באופן שמטלטל את הכיס בכל פעם פחות מארבע אמות, מטעם שאדם בהול על ממונו – במקרה רגיל אין היתר, כי כאן האדם הולך מרחק גדול אלא שהוא עושה זאת בשלבים – ומכל מקום ברור מכאן שאין זה איסור דאורייתא.
^ 16 סוכה מ"ג
^ 17 ד"ה 'ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים'.