אין עד נעשה דיין

מסכת בבא בתרא - דף קי"ג ע"ב.

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג

סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
שבטיה בת אלישבע

טעמי הכלל שאין עד נעשה דיין ושאלה על הרשב"ם
למדנו במסכת בבא בתרא 1 :

תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן: והיה ביום הנחילו את בניו - ביום אתה מפיל נחלות, ואי אתה מפיל נחלות בלילה... דתניא והיתה לבני ישראל לחוקת משפט - אורעה כל הפרשה כולה להיות דין; וכדרב יהודה, דאמר רב יהודה: שלשה שנכנסו לבקר את החולה - רצו כותבין, רצו עושין דין, שנים - כותבין ואין עושין דין; ואמר רב חסדא: לא שנו אלא ביום, אבל בלילה, אפילו שלשה - כותבין ואין עושין דין, מאי טעמא? דהוו להו עדים, ואין עד נעשה דיין.

סוגיא זו מלמדת שהלכות נחלות נחשבות "דין" ולכן ניתן לדונם רק ביום, כמו בדיני ממונות. שלשה שנכנסו לבקר את החולה ביום הריהם יכולים להיות בית דין, מטעם "לא תהיה שמיעה גדולה מראיה" – אם אפשר לפסוק פסק דין על פי עדים, קל וחומר שאפשר על פי ראיה. אולם אם הם נכנסו לבקרו בלילה אין הם יכולים לדון, מפני שכאמור ניתן לדון הלכות נחלות רק ביום, וכיון שהם נחשבים עדים ולא דיינים אין הם יכולים לדון בדבר גם ביום למחרת, כי "אין עד נעשה דיין".

את טעם הכלל שאין עד נעשה דיין מבאר הרשב"ם 2 :

המעיד על הדבר אין נעשה עוד דיין באותו דבר וגם אם ראה את הדבר ונעשה עד אין נעשה עליה עוד דיין בעדות עצמו אלא אם כן מעידין אחרים בפניו, ונראה בעיני דגזירת הכתוב היא דכתיב ועמדו שני האנשים וגו' בעדים הכתוב מדבר לפני ה' היינו לפני הדיינין אשמועינן קרא דצריך להעיד שנים לפני הדיינין אבל העדים אינן חוזרין ויושבין ודנין.

הרשב"ם מבאר שאם העדים יהיו הדיינים עצמם, אין אפשרות לקיים את הדין שהעדים צריכים לעמוד בפני הדיינים. אולם הרשב"ם מוסיף כאן שעד שראה את הדבר יכול להיות דיין ולקבל עדות של אחרים, שאז העדים יכולים לעמוד בפני הדיינים.

ולכאורה, בתחילת הסוגיא כתב הרשב"ם דברים הסותרים לדבריו אלו. רב יהודה פותח "שלשה שנכנסו לבקר את החולה", ולכאורה מילים אלו מיותרות, מדוע זה משנה לאיזו מטרה הם נכנסו? מבאר הרשב"ם במקום שאם הם היו נכנסים כדי להעיד – היה חל עליהם שם "עדים" ואז הם לא היו יכולים לשמש כדיינים אפילו אם נכנסו ביום, שאין עד נעשה דיין; רק כאשר הם נכנסים שלא למטרת עדות הם יכולים להחליט שאין רצונם להיות עדים אלא בית דין, שכן "עד" נחשב רק מי שמתכוון להעיד, כדברי הגמרא במסכת מכות 3 שהכלל "נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה" אמור רק במקרה שהעד הפסול התכוון להעיד, אבל אם בשעה שראה לא התכוון להעיד – אינו פוסל. וכאמור דברי הרשב"ם הללו סותרים לדבריו שטעם הכלל שאין עד נעשה דיין הוא שצריך שהעדים יוכלו לעמוד בפני הדיינים, ובעיה זו אינה קיימת כאשר העדים נעשים בית דין ומקבלים עדות אחרת? כך מקשים התוספות.

התוספות כתבו טעם אחר לכך שאין עד נעשה דיין. כלל בידינו שאין מקבלים עדים אם אי אפשר להזימם, וכלל זה נלמד מכך שהתורה מצריכה לחקור את העדים שבע חקירות – באיזו מקום ובאיזו שעה היה הדבר, משום שרק אם הם יודעים את הזמן והמקום אפשר להזימם, על ידי שיאמרו להם "עמנו הייתם באותה שעה במקום פלוני". מעתה, אם העד עצמו יהיה הדיין - ברור שהוא לא יקבל הזמה על עצמו. גם לפי סברא זו לא מובנים דברי הרשב"ם, שאם העד יהיה דיין ויקבל עדים אחרים - הרי הם ראויים להזמה.

לפני שנבאר את סברת הרשב"ם, נתייחס לביאור טעמם של התוספות.

עד שהתברר שהיה פסול עוד לפני שהוזם

התוספות במסכת כתובות 4 מקשה על הטעם שכתבו התוספות כאן, שאם נאמר שהכלל שצריך עדות שאתה יכול להזימה מעכב מהעדים להיות דיינים – יצא שגם עדים שקרובים לדיינים יהיו פסולים כי הדיינים לא יקבלו הזמה עליהם, וזו לא שמענו! אלא ודאי שכיון שבני הזמה הם בבית דין אחר – אין כאן בעיה של עדות שאי אתה יכול להזימה. שאלה זו מתרץ קצות החושן 5 על פי הגמרא בבבא קמא, שאם מזימים עד ואחר כך מתברר שהוא היה פסול מעיקרו, כגון שחילל שבת, הוא לא נענש בעונש "כאשר זמם". יש מסבירים שהטעם לכך הוא שאם העד הוא פסול מעיקרו אז מתברר שלא נגמר הדין על פיו, שהרי היה זה דין בטעות (אמנם, כל עד זומם הוא פסול בעקבות עדותו, אך בעד רגיל אין חיסרון בגמר הדין חוץ מהעובדה ששיקר עכשיו, ואילו כאן מדובר שהוא היה פסול בלעדי עדותו זו). מעתה, אם העדים יהיו דיינים ואחר כך יזימו אותם בבית דין אחר, יתברר שהדיינים שגמרו את הדין היו דיינים פסולים, ולא היה גמר דין שנגמר לפני בית דין כשר. לעומת זאת, אם יעידו קרובים של הדיינים לא קיימת בעיה זו, שהרי בית הדין עצמו הוא כשר, ונגמר הדין על פי העדים.

בטעם הדין שבעד פסול מעיקרו אין עונש הזמה היה מקום להבין בשונה מהקצות: כיון שפסולו של העד היה עלול להתגלות גם בלי ההזמה, נמצא שאין כאן גמר דין גמור. אמנם כבר פסקו את הדין, אבל הוא היה עלול להתבטל, וממילא חסר ב'גמר דין'. אם זהו ההסבר להלכה זו אז תירוצו של הקצות אינו שייך, כי בעד שנעשה דיין אי אפשר היה להוכיח שהוא דיין פסול אלא על ידי הזמה.

מכל מקום, הקצות הבין שבכל אופן שהעד פסול מעיקרו אומרים שחסר בגמר דין ואין דין הזמה, וכן רואים שהבין גם חידושי הרי"ם. הגמרא אומרת שאם ראו שני עדים את מולד החודש, מותר להם לחלל שבת כדי להעיד על כך, כגון אם יש רוצחים בדרך מותר להם לטלטל נשק. ותמה על כך חידושי הרי"ם, הרי אם הם יחללו שבת תהיה זו עדות שאין אפשרות להזימה, שכן אם יתברר ששיקרו יוצא שחיללו שבת באיסור וממילא הם פסולים לעדות!

מעצם קושייתו של חידושי הרי"ם מוכח שאינו סובר כסברא שכתבנו אלא כסברתו של הקצות, שכן לפי הסברא שהצענו אין מקום לשאלתו - כדי להוכיח שהם חיללו שבת באיסור היינו חייבים להזים אותם.

חידושי הרי"ם עצמו מתרץ שאמנם בכל עדויות שבתורה אם היה מתגלה שהעדים רשעים היה חסר בגמר דין, כי מתברר שהעדות בטלה לא מחמת ההזמה אלא מחמת רשעותם, אבל בקידוש החודש קיימת הלכה מיוחדת: "הרי הוא אומר אתם אתם אתם שלש פעמים, אתם - אפילו שוגגין, אתם - אפילו מזידין, אתם - אפילו מוטעין" 6 . משמעות הלכה זו היא שבקידוש החודש תפקיד בית הדין אינו רק לברר מהי האמת, אלא הוא היוצר את קידוש החודש. אמנם יש מצוה לקדש על פי ראייה, אבל לא העדים גומרים את הדין, גם אם נזים את עדי קידוש החודש – הקידוש לא יתבטל, ולכן אין זה משנה שהעדים היו פסולים מעיקרא.

ואם ישאל אדם, הרי מפורש בגמרא שבקידוש החודש קיים דין 'אין עד נעשה דיין', כמו שמביא הרשב"ם בסוגייתנו שאם ראו את הלבנה בלילה הם לא יכולים להיות דיינים כי אין עד נעשה דיין, והרי בקידוש החודש פסק הדין לעולם אינו יכול להתבטל! התשובה לכך היא פשוטה: הדין 'אתם אפילו שוגגים' הוא דוקא כאשר בית הדין כשר אלא שהעדים הטעו אותו, אבל אם הדיינים עצמם פסולים לא מסתבר שנאמר כאן 'אתם אפילו שוגגים אתם אפילו מזידים'.

לסיכום עד כאן , ראינו שני טעמים בכלל 'אין עד נעשה דיין': התוספות נימקו שאם העד יהיה דיין תהיה זו עדות שאי אתה יכול להזימה, והסביר הקצות שאי אפשר להזימם גם בפני בית דין אחר כי מתברר שהדיינים היו פסולים מעיקרם ולא היה כאן גמר דין, והרשב"ם נימק שמכך שהתורה מצריכה שהעדים יעמדו לפני הדיינים נלמד שהעד אינו יכול להיות הדיין. על טעמו של הרשב"ם הקשו התוספות מדוע עד שרק התכוון להעיד אינו יכול להיות דיין ולקבל עדים אחרים שיעמדו בפניו, וכדי ליישב את הרשב"ם נקדים:

ביטול דרישה וחקירה בדיני ממונות
למדנו במסכת סנהדרין "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה, שנאמר משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין". מן התורה גם עדים המעידים בדיני ממונות צריכים דרישה וחקירה – לחקרם באיזו מקום ובאיזו שעה היה הדבר – כדי שיהיה אפשר להזימם, אולם חכמים ביטלו בדיני ממונות את הצורך בדרישה וחקירה, כי הדבר היה מונע מאנשים להלוות, מחשש שהעדים לא יזכרו בדיוק באיזה מקום ובאיזו שעה בדיוק היה הדבר. שואל הש"ך, אם בדיני ממונות אין צורך בדרישה וחקירה יוצא שלמעשה אין צורך בעדות שאי אתה יכול להזימה, שהרי אם העדים לא אמרו את הזמן והמקום אין אפשרות לומר להם 'עמנו הייתם באותה שעה במקום פלוני'! ועתה קשה, הרי יש הרבה הלכות הבנויות על הכלל שצריך עדות שאתה יכול להזימה, כגון הדין שאנו עוסקים בו 'אין עד נעשה דיין', ומדוע הלכות אלו לא נתבטלו אחרי שבטל הצורך בעדות שאתה יכול להזימה? מכח שאלה זו מחדש הש"ך שחכמים לא ביטלו לגמרי את דין דרישה וחקירה. הדיינים אמנם לא צריכים לשאול את העדים על הזמן והמקום, אבל אם הדיינים בכל זאת שאלו והעדים אמרו שאינם יודעים - הדין אכן מתבטל.

דיינים הקרובים זה לזה
הנודע ביהודה 7 בתשובותיו כותב יסוד, לפיו מיושבת שאלת הש"ך. הירושלמי כותב שעדים הקרובים זה לזה הריהם פסולים לעדות, מכח הפסוק "לא יומתו אבות על בנים". בפשטות כוונת הירושלמי היא שאם העדים יהיו קרובים תהיה זו עדות שאי אפשר להזימה, שהרי אם הם יוזמו יוצא שהורגים כל אחד בגלל עדותו של אחיו, שכן "אין העדים נעשים מוזמים עד שיזומו כולם" ואם אחיו לא היה מוזם גם הוא לא היה נהרג. טעם זה שייך רק ביחס לעדים, שהרי בדיינים לא שייך דין הזמה ויוצא שאין סיבה לפסול דיינים הקרובים זה לזה, אבל הירושלמי אומר שבכל זאת לומדים דין דיינים מדין עדים. ולכאורה הדברים תמוהים, מה שייך ללמוד מעדים לדיינים דין שכל טעמו שייך דוקא בדיינים? אלא מכאן מוכח שפירוש הטעם שכותב הירושלמי 'לא יומתו אבות על בנים' אין פירושו שעדים קרובים פסולים מטעם עדות שאי אתה יכול להזימה, וכדי לבאר זאת נקדים הקדמה.

כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו
אחד מדיני המנחה שמוקרבת בבית המקדש הוא "בילה", יש לבלול את הסולת בשמן. ואומרת הגמרא 8 כלל: "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו". משמעות כלל זה שמנחה שאפשר לבוללה – גם אם לא בללה הריהי כשרה, אבל אם אדם יביא מנחה שמלכתחילה לא ניתן לבוללה הריהי פסולה, כגון קרבן גדול המכיל ששים עשרונים (למעלה ממאה קילו) שאי אפשר לבוללם בכלי אחד.

ההסבר לכך הוא שכאשר התורה אומרת שצריך לבלול את הקרבן אנו למדים מכך למעשה שני דברים: הדבר הראשון הוא שיש מצוות בלילה, והדבר השני הוא שמנחה לא יכולה להיות גדולה מידי. כך ניתן ללמוד מעצם הציווי לבלול, שאם לא כן לא היה שייך לצוות לבלול. אם נשאל מדוע התורה הצריכה שקרבן יהיה קטן, היה אפשר לענות שהסיבה היא שיהיה אפשר לבלול, אבל מכך שדין זה מעכב רואים שאין זה הטעם, אלא כשם שיש תנאים אחרים בהגדרת הקרבן, כגון הגיל שלו, כך יש גם תנאי שהוא יהיה קטן.

ישוב קושיית הש"ך והשאלות על הרשב"ם והירושלמי
הבאנו את טעמו של הרשב"ם לכך שאין עד נעשה דיין – שאם העד יהיה דיין לא נוכל לקיים את הפסוק "ועמדו שני האנשים לפני ה'". על טעם זה מקשה חידושי הרי"ם – הרי דין העמידה כלל אינו מעכב, וגם אם העדים ישבו והדיינים יעמדו העדות תתקבל, אף שביטלו את המצוה, ואם כן איך אפשר לומר שאין עד נעשה דיין אפילו בדיעבד? עונה חידושי הרי"ם שזהו אותו עיקרון שלמדנו בכלל 'כל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו'. מעצם הדין שהתורה אמרה 'ועמדו שני האנשים' מבינים שהעדים לחוד ודיינים לחוד, וזהו תנאי בפני עצמו, שהוא כן מעכב.

מעתה מיושבת גם קושיית התוספות על הרשב"ם שהבאנו למעלה. התוספות שאלו מדוע עד שרק התכוון להעיד אינו יכול להיות דיין, הרי יכול להתקיים בו "ועמדו שני האנשים"? התשובה היא שהפסול של 'אין עד נעשה דיין' אינו נעוץ בכך שבפועל הוא אינו יכול לעמוד, אלא דין העמידה הוא הוכחה שצריך עדים לחוד ודיינים לחוד, וכיון שמי שהתכוון להעיד כבר נקרא עד - אין הוא יכול להיות דיין.

על פי אותו עיקרון ניתן להסביר גם לפי טעמם של התוספות מדוע עד שהתכוון להעיד אינו יכול להיעשות דיין, למרות שאין בו בעיה של 'עדות שאי אתה יכול להזימה', ומכאן נחזור לדברי הירושלמי שלומד שכשם שעדים הקרובים זה לזה פסולים, כך גם דיינים. שאלנו – הרי בדיינים לא שייך הטעם של עדות שאי אתה יכול להזימה? התשובה היא שגם כאן, 'עדות שאי אתה יכול להזימה' אינו הסיבה שעדים קרובים פסולים אלא ההוכחה לכך, שלא יתכן שעדים קרובים הריהם כשרים, שאם נאמר כך הרי אי אפשר להזימם? אלא ודאי שהתורה אינה מאפשרת קרובים שיהיו עדים, ומעתה לומד הירושלמי שהוא הדין לדיינים.

בכך מיושבת גם קושיית הש"ך, שלמרות שחכמים הכשירו עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות – אין זה סיבה להכשיר את ההלכות שמיוסדות על כלל זה, כי כלל זה הוא רק הוכחה אליהם ולא סיבתם. וכאמור, כך גם יש להסביר את טעמם של התוספות, שכיון שהתורה אומרת שכל עדות צריכה להיות ברת הזמה ממילא מוכח שהיא לא מאפשרת לעד להיות דיין. על כן גם כאשר מתבטל דין הזמה בדיני ממונות, לא מתבטל דין אין עד נעשה דיין.

העיקרון שנתבאר כאן הוא יסוד חשוב וכללי בהרבה לימודים בש"ס, שהם לא טעם לדין אלא הוכחה אליו. מצוות הבלילה מוכיחה שהקרבן צריך להיות קטן, דין העמידה בעדים מוכיח שהעדים לא יכולים להיות הדיינים, וכן בעוד דוגמאות.

הטעם שדין 'ראוי לבילה' הריהו מעכב
ביארנו שאף שעצם דין הבלילה אינו מעכב – אין זה סותר לכך שדין 'ראוי לבילה' כן מעכב, כי שני דינים אלו הם דינים עצמאיים שאינם נובעים זה מזה. אולם עדיין יש להבין מהו טעם ההבדל בין שני הדינים? מהי באמת הסיבה שדין הבילה אינו מעכב, ודין ראוי לבילה כן מעכב? נזכיר את הסבר הרשב"ם 9 לכך.

בדיני הקרבן יש הרבה מצוות – כמו סמיכה, שחיטה, קבלת הדם, זריקתו, שפיכת שיירי הדם, הולכת איברים לכבש, מליחתם, אכילת הקרבנות, וכו'. אם אחת המצוות לא נעשתה, יש מהן שמעכבות את כשרות הקרבן ויש מהן שלא. הכלל בהלכות קדשים הוא "שנה הכתוב לעכב": מצוות שהתורה אמרה פעם אחת ולא חזרה עליהם הם רק למצוה, ורק מצוות שהתורה חזרה עליהן פעמיים הריהן מעכבות. לכן דין הבלילה במנחה אינו מעכב, כי הוא נכתב בתורה פעם אחת בלבד. כאמור, מעצם זה שהתורה אמרה לבלול נלמד שצריך שהקרבן יהיה ראוי לבילה, ותנאי זה כבר כן מעכב; זאת משום שתנאי זה מגדיר את הגדרתו היסודית של הקרבן. מי שמביא קרבן גדול שלא ניתן לבוללו הריהו דומה לאדם יביא קרבן פסח יותר מגיל שנה, או שיביא מנחת שמן שומשומים ולא שמן זית, מנחת קמח במקום מנחת סולת, תרנגול במקום יונה או תור – במקרים אלו כאן אין צורך ב"שנה הכתוב לעכב". רק בדברים שהם תוספת על עצם הקרבן שייך לדון אם הם מעכבים או לא, אבל מהות הקרבן ודאי מעכבת, לא שייך להביא משהו אחר ממה שהתורה אומרת.

וכך הוא גם בשאר ההלכות שנלמדות לפי אותו עיקרון – מצוות 'ועמדו שני האנשים' אינו מעכב, אבל דין 'אין עד נעשה דיין' הוא כן מעכב, כי ההגדרה היסודית של דיין הוא שהוא אינו עד. דין עמידת העדים לפני הדיינים הוא ההוכחה להגדרה זו, ולא הסיבה אליה.

---

^ 1 קיג ע"ב.
^ 2 קיד ע"א ד"ה אין עד נעשה דיין.
^ 3 ו ע"א.
^ 4 כא ע"ב ד"ה הנח.
^ 5 סימן ז, סק"ד.
^ 6 ראש השנה כה ע"א.
^ 7 אבן העזר סימן ע"ב.
^ 8 בבא בתרא פא ע"ב ועוד.
^ 9 בבא בתרא פא ע"ב ד"ה 'כל הראוי לבילה'.