הרב קלמנסון - קובץ הערות
א. בתוד"ה ויחלוקו [דף ב' ע"א] כתבו "תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פ' ח"ה וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפס האי דידי' הוא, וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו, לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח, אבל טלית דאיכא למימר דתרווייהו הוא יחלוקו" וכו' יעויי"ש בתוס'.
ב. ועי' בחי' הרמב"ן דמקשה בזה מקושיית הגמרא אליבא דר"י וז"ל "ויחלוקו קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר וכו', ור"ח ז"ל כתב שם בפרק חזקת הבתים דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו אבל משנתנו ששניהם אדוקין בה אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר וכו' ואי קשיא לך אי הכי היכי אקשינן בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דקס"ד למימר דמתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו כי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד, דילמא מתניתין שאני דכיון דתפסי לה לא מפקינן מינייהו, שכשם שאין מוציאים מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאים מידם לומר יהא מונח, לא קשיא דכיון דחיישינן לרמאי וקנסינן לי' כי היכי דלודי אע"ג דתפסי נמי ה"ל למיקנס כי היכי דלודי" וכו' יעויי"ש ברמב"ן, דמבואר דהקשה מקושיית הגמרא אליבא דרבי יוסי דס"ל דדינא דיהא מונח הוי מדין פס"ד דקנסי כי היכי דלודי וכו'.
ג. והנראה לומר בזה דחלוק הוא יסוד קושיית התוס' מקושיית הרמב"ן בזה, ואזלי בזה התוס' והרמב"ן לשיטתייהו דמחולקים ביסוד תירוץ הר"ח דשאני במשנתנו דשניהם אוחזין וכו' וכמו שנבאר בעז"ה, דהנה בהא דמקשה הגמרא בדף ג' לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכן דלא כרבנן וכו' נראה דהתוס' והרמב"ן מפרשי דחלוק הוא הקושיא אליבא דרבי יוסי מהקושיא אליבא דרבנן, דלרבי יוסי מקשה דנימא בטלית ג"כ יהא מונח [וכמבואר כן להדיא ברש"י וכ"ה בחי' הרמב"ן כנ"ל] והיינו משום דלרבי יוסי אלים פסקא דיהא מונח דהוא פס"ד לודי הרמאי, ומקשה הגמרא דמאי טעמא פסקינן בטלית יחלוקו ולא פסקינן יהא מונח דעדיף כדי דלודי הרמאי וכו', משא"כ לרבנן דיהא מונח לא הוי מדין פס"ד דקנס דלודי וכו' אלא הוא מדין שב ואל תעשה, דכיון דאינו יודע למי יחזיר המנה לכן יהא מונח עד שיבוא אליהו, הנה לדידהו מקשה הגמרא על דינא דהמנה שלישית דמאי טעמא אמרינן יהא מונח בזה ולא פס"ד דיחלוקו וכמו שהוא בטלית [דכל דינא דיהא מונח לדידהו הוא כשליכא בזה דין פס"ד, משא"כ היכא דאיכא דינא דיחלוקו א"כ מה"ת דיהא מונח וכו'].
ד. וחלוק בזה קושיית התוס' מקושיית הרמב"ן, דהתוס' הקשו דמה מדמה הגמרא מנה שלישית לטלית דנימא גם במנה שלישי יחלוקו, והרי דינא דיחלוקו הוא באוחזין דוקא ובמנה שלישי לא הוי אוחזין וכו', ולכן הקשו מקושיית הגמרא אליבא דרבנן דבזה הוא הקושיא דלימא גם במנה שלישי יחלוקו, משא"כ קושיית הגמרא אליבא דר"י דאינו דנימא גם במנה שלישי יחלוקו, אלא דנימא בטלית יהא מונח, דע"ז ליכא קושייתם, דכל קושייתם הוא בדמיון הגמרא דנימא יחלוקו גם במנה שלישי אעפ"י דלא הוי אוחזין.
ה. והנראה לומר בזה ע"פ המתבאר מדברי התוס' ומדברי הרמב"ן דחלוקין הם ביסוד דברי הר"ח דשאני בטלית דשנים אוחזין בו, דהתוס' כתבו "וי"ל דאוחזין שאני דחשוב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי" וכו', דמתבאר דמפרשי דהאוחזין הוי טעמא לדינא דיחלוקו, והיינו דכיון דחשיב דכל אחד יש לו בודאי חצי', אמרינן דיחלוקו, דהיחלוקו הוי בזה מעיקר הדין כיון דכל אחד חשיב מוחזק בחצי' משאירין החצי' בידו ואמרינן דיחלוקו, וכן מתבאר בשיטמ"ק בשם הגליון שכתב "ויחלוקו כתוב בתוס' דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא, פירוש, ולכך ניחא לומר יחלוקו, אבל היכא דאין אוחזין ואין אנן סהדי לכך, יותר טוב שב"ד לא ישתדלו כלל, וכל דאלים גבר, אולי אותו שהוא שלו יטרח ויתאמץ יותר להביאו לידו" וכו' יעויי"ש בשיטמ"ק, והיינו דלשיטת התוס' הוי האוחזין טעמא לחייב דין יחלוקו משום דאנן סהדי דיש לכל אחד חצי, והוי דין החלוקה בזה מעיקר הדין, משא"כ באין אוחזין דאי"כ מחייב בדין חלוקה לא אמרינן דיחלוקו מדין פשרה, דעדיף לומר להם כל דאלים גבר דאולי זה שהוא שלו יתאמץ יותר וכו'.
ו. אכן מדברי הרמב"ן מתבאר דהאוחזין לא הוי טעם חיובי לחייב היחלוקו אלא דמבטל שלא נימא כל דאלים גבר שכתב "אבל משנתינו ששניהם אדוקים בה אין מוציאים מידם לומר כל דאלים גבר" יעויי"ש, והיינו דס"ל להרמב"ן דבשניהם אוחזין לא חשיבי כל אחד מוחזק בחצי' אלא דחשיבי מוחזקים בכולה [וכדמתבאר מדברי הרמב"ן בב"ב דף ל"ד דכתב "דבשנים אוחזין אמרינן ברי ושמא ברי עדיף דלא שייך לומר המוציא מחבירו עליו הראי' כיון דשניהם שוין" יעויי"ש, דמתבאר דמפרש דבשנים אוחזין חשיב דשניהם מוחזקין בכולו דאי כל אחד חשיב מוחזק בחצי' הו"ל אידך שפיר המוציא מחבירו עליו הראי' וכ"כ בקו"ש ח"ב סי' ט' יעויי"ש] וכיון דא"א לתת כולה לכל אחד לכן אמרינן יחלוקו דהוא מדין פשרה והיכא דאין אוחזין אמרינן כל דאלים גבר דאין נזקקין להם לעשות פשרה, אלא אמרינן להו כל דאלים גבר דסומכין שזה שהדין עמו יתגבר וכו' וכמו"ש הרא"ש, משא"כ באוחזין דא"א לפסוק להם כל דאלים גבר דאנו מחוייבין למחות שלא יגזול אחד מהן מה שביד חבירו וכו' וכמו"ש הרא"ש שם, לכן אמרינן יחלוקו דעושין להם פשרה וכו'.
ז. ומעתה נבוא לבאר מה שלא הקשו התוס' כקושיית הרמב"ן וכן הרמב"ן לא הוקשה לו קושיית התוס', והוא משום דלגבי מנה ג' לא שייכא דינא דכל דאלים גבר גם בלי הא דאוחזין וכמו"ש בחי' הרמב"ן להלן שם, דהרי אמרו אי תפס לא מפקינן כ"ש הכא שתפס ברשותו וכו', וכ"כ בתוס' הר"פ בסוגיין [וזה נראה ג"כ כוונת התוס' הרא"ש שכתב בקושייתו דמה מקשה דנימא במנה שלישי יחלוקו, והרי אין אוחזין "ודמיא לההיא ארבא דאמרינן אי תפסי לא מפקינן" דנראה כונתו דמשו"ה הרי לא שייך שם כל דאלים גבר וממילא אמרינן יהא מונח וכו'] דלכן לא הוקשה להרמב"ן קושיית התוס' דמה מקשה אליבא דרבנן דנימא במנה שלישי יחלוקו והרי שם לא הוי אוחזין וכמו שהוא בטלית, דלשיטת הרמב"ן הרי כל מה דבעינן לאוחזין בטלית אינו לחייב דינא דיחלוקו אלא הוא לבטל דמשום כך לא נימא כל דאלים גבר, וממילא אמרינן יחלוקו מדין פשרה, דלפי"ז במנה שלישי פרכינן שפיר דלרבנן מאי טעמא אמרינן יהא מונח ולא נימא יחלוקו כבטלית, ואעפ"י דלא הוי אוחזין במנה שלישי, והיינו משום דבמנה שלישי אי"צ להאוחזין לבטל שלא נימא כל דאלים גבר דבלא"ה לא שייכא שם כל דאלים גבר משום דתפיס הנפקד וכו', וממילא דצ"ל יחלוקו מדין פשרה כדאמרינן בטלית, דלפי דבריו אי"צ בעצם להענין דאוחזין דוקא אלא דכשלא אמרינן כל דאלים גבר אמרינן יחלוקו מדין פשרה וכנ"ל.
ח. והתוס' שהקשו בזה דמה מקשה אליבא דרבנן דנימא במנה שלישי יחלוקו והרי לא הוי אוחזין שם, הוא לשיטתייהו דמפרשי דהאוחזין הוא דמחייב דינא דיחלוקו וכנ"ל, דלכן הקשו שפיר דבמנה שלישי דליכא אוחזין מאי טעמא נימא דיחלוקו דהרי אין בזה המיחייב דיחלוקו, וממילא דאמרינן יהא מונח [דלשיטת התוס' הוי היחלוקו במשנתנו רק משום דאוחזין דהוי דין חלוקה מעיקר הדין משא"כ בלא אוחזין לא אמרינן דין דיחלוקו מדין פשרה אלא היכא דא"א למיקם עלה דמילתא או באיכא דררא דממונא, דבלא"ה אמרינן כל דאלים גבר וכמבואר בב"ב שם, וכשא"א לומר כל דאלים גבר צ"ל יהא מונח וכו'].
ומבואר לפי"ז היטב מה שלא הקשה הרמב"ן כקושיית התוס' אליבא דרבנן, והוא משום דלשיטתו לא קשיא, דלא בעינן אוחזין לחייב דין יחלוקו אלא בעינן שלא יהיא דין כל דאלים גבר וממילא אמרינן יחלוקו מדין פשרה, ובדין מנה ג' ל"א כל דאלים גבר גם בלא הא דאוחזין וכו' וכנ"ל.
ט. ומעתה נבוא לבאר מאי טעמא לא הקשו התוס' כקושיית הרמב"ן אליבא דרבי יוסי, והוא דיעויין בשיטמ"ק דהביא משום הריצב"ש ליישב קושיית הרמב"ן וז"ל "ולי נראה אע”פ שיש חילוק בין תפסי ולא תפסי בדינא דכל דאלים, לא משמע לתלמודא לשוויי הך הפרישה בדין יהא מונח, שהרי כשאנו אומרים יהא מונח כשהם תפוסים בזה, לא נוציא דבר מידם, אלא שתעמוד ביד ב"ד בעד שניהם כמו שהם תפוסים בה עד עכשיו עד שיבא אליהו ונדע למי הוא, אבל אם היינו אומרים כל דאלים דבתפסי תרווייהו, הנה ב"ד נותנין רשות לכל אחד לחטוף מיד חבירו מה שהוא תפוס, ז"ל הריצב"ש" יעויי"ש, והיינו דהריצב"ש מיישב קושיית הרמב"ן דלגבי יהא מונח לא שייך לומר הך סברא דבאוחזין א"א לומר יהא מונח משום דא"א להוציא מחזקתם דתפוסים בה, והיינו משום דגם כשנימא יהא מונח ביד ב"ד לא חשיבא כהוצאה מחזקתם כיון דהב"ד מחזיקים בעד שניהם כמו שהם תפוסים בה עכשיו וכו'.
ונראה דהרמב"ן דלא נחית לזה הוא משום דס"ל דביהא מונח מחזיקים לה הב"ד עבור הבעלים האמיתי ולא עבור שניהם, וממילא דחשיבא הוצאה מחזקתם עכשיו דהם תפוסים ומוחזקים בזה שניהם.
י. ונראה דחילוק דעת הריצב"ש והרמב"ן בזה תליא בגדר חזקתם בהטלית, דאי חשיבי מוחזקים שניהם בכולה, דכל אחד מוחזק בכולה, הוי היהא מונח ביד ב"ד הוצאה מרשותם, דהרי הב"ד אינו מחזיקו אלא להבעלים האמיתי, משא"כ אי נימא דכל אחד חשיב מוחזק בחצי דאנן סהדי דחצי דכל אחד מוחזק בו הוא שלו, לפי"ז כשהב"ד מחזיקים בה הויא ג"כ בתורת חצי לזה וחצי לזה, דהרי כ"ה דין חזקתם, והב"ד מחזיקים לה כפי דין חזקתם דחצי' שייך לזה וחצי' שייך לזה, אלא דכיון דהם טוענין דכולו שלי לכן מחזיקים לה ב"ד עד שיודו וכו', אבל הא מיהת דמצד דין חזקתם הויא חצי' לזה וחצי' לזה, דלכן כשהב"ד מחזיקים לה הו"ל ג"כ בגדר דחצי' מוחזק לזה וחצי' לזה, ואי"כ הוצאה מחזקתם וכו'.
יא. ולפי"ז מתבאר דהרמב"ן אזיל בזה לשיטתו דס"ל דכ"א מוחזק בכולה וכנ"ל, דלפי"ז חשיבא היהא מונח הוצאה מחזקתם דהרי הב"ד יחזיקו לה להבעלים האמיתי וכנ"ל, והריצב"ש י"ל דס"ל דחשיבי כל אחד תפוס בחצי' וכדמתבאר בדברי הריצב"ש להלן בשיטמ"ק [ד"ה וז"ל הריצב"ש ז"ל אלא מאי רבנן] וכו' שכתב שם תו"ד "ה"נ דתרווייהו תפסי בה וכל אחד מוחזק בחצי', הו"ל למימר שיטול כל אחד חצי' שהוא מוחזק בו ואי"צ לישבע" וכו' יעויי"ש, דלכן תירץ שפיר על קושיית הרמב"ן דכשנימא יהא מונח ביד ב"ד לא חשיבא כהוצאה מחזקתם דגם הב"ד יחזיקו לה כפי חזקתם חצי' לכל אחד וכנ"ל.
יב. ולפי מה שכתבנו מבואר מה שהתוס' לא הקשו ג"כ כקושיית הרמב"ן בזה, והוא משום דס"ל כסברת הריצב"ש דלגבי היהא מונח לא משנה מה דאוחזין דגם כשיהא מונח בב"ד לא חשיבא כהוצאה מרשותם כיון דגם הב"ד יחזיקו לה כחזקתם, והיינו חצי' בחזקת זה וחצי' בחזקת זה, דכ"ה גדר חזקתם דכל אחד חשיב תפוס ומוחזק בחצי', ואזלי בזה התוס' לשיטתייהו והרמב"ן לשיטתו וכמושנ"ת.
יג. והנה יעויין בחי' הרשב"א שהקשה קושיית הרמב"ן גם אליבא דרבנן וז"ל "ולהאי תירוצא הא דאקשינן בגמרא בסמוך לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' ואקשינן נמי לרבנן דרבי יוסי והא מתניתין כשאר דמיא וכו' דלדבריהם הו"ל למימר במתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו וכו', ואע"ג דהתם לא תפסי לה" וכו' יעויי"ש, דמבואר דמקשה הקושיא גם אליבא דרבנן, והיינו משום דהרשב"א מפרש דקושיית הגמרא גם אליבא דרבנן הוא דנימא בהמשנה יהא מונח, וכמו שהוא הקושיא אליבא דרבי יוסי וכדמתבאר להדיא בדברי הרשב"א בזה כנ"ל.
וכן מתבאר ג"כ בחי' הריטב"א החדשים בדף ג' שכתב שם ד"ה נימא מתניתין דלא כר"י דהקושיא דנימא במשנתנו ג"כ יהא מונח, ובד"ה ואלא מאי רבנן כתב "פי' וכו' ומתניתין נמי דטלית כשאר דמיא, כי כל הטלית הוא בספק בין שניהם, ולמה נאמר יחלוקו ולא אמרינן יהא מונח, דקס"ד דטעמא דרבנן התם כדי שלא ירויח הרמאי ור"י מוסיף ורוצה שיפסיד, ומהדרינן האי מאי אא"כ לרבנן התם וכו' ק"ל לרבנן נמי כיון דמקנסי' לרמאי שלא ירויח כלום, ה"ה דהכא אע"ג דאיכא למימר דתרווייהו הוא דין הוא שנקנסנו כי היכי דלודו תרווייהו כי של שניהם היא, דאע"ג דתרווייהו היא מ"מ משמע השתא דאיכא נמי רמאי שאין לו בה אלא חצי' ואומר שכולה שלו, דהשתא אכתי לא תירץ לן תלמודא טעמא דלקמן דהכא ליכא ודאי רמאי, וי"ל דהשתא הכי פרקינן דטעמא דרבנן התם אינו כדי שלא ירויח הרמאי כדקס"ד, אלא מדינא קאמרינן הכי, דכיון דע"כ המנה שלא אחד מהם בודאי אין לדון בו חלוקה שנפסיד לאחד מהן ודאי, ומוטב שנסלק נפשנו מן הדין ויהא מונח עד שיבוא אליהו הילכך במתניתין דאפשר דתרווייהו היא ותהא החלוקה כדין אמרי רבנן דפלגי, אבל לר"י הא פריש טעמי' התם כדי שיפסיד הרמאי, וא"כ כ"ש שיש לקנסו במשנתנו" יעויי"ש בריטב"א.
והיינו דהריטב"א מפרש דהמקשה קס"ד דגם לרבנן הוי היהא מונח מדין פס"ד דקנס לרמאי שלא ירויח דלכן הקשה דגם לרבנן נימא במשנתנו יהא מונח, וכדמקשה אליבא דר"י, וע"ז משני דלרבנן לא הוי היהא מונח מדין פס"ד כדי שלא ירויח הרמאי אלא הוא מדין שוא"ת דכיון דהמנה בודאי של אחד אין לדון בו דין חלוקה דאיכל"א, משא"כ במשנתנו דהחלוקה יכולה להיות אמת אמרינן יחלוקו וכו', וכמבואר בדברי הריטב"א, ונראה דהרשב"א ג"כ פי' בדף ג' דהס"ד דהמקשן דלרבנן הוי דינא דיהא מונח מדין פס"ד כדי שלא ירויח הרמאי דלכן הקשה גם לרבנן דנימא במשנתנו יהא מונח.
יד. אכן בדעת התוס' והרמב"ן נראה דפי' גם בדעת המקשן דסבר בדעת רבנן דיהא מונח דאינו מתורת פס"ד כדי שלא ירויח אלא מגדר דשוא"ת וכו' [וכמו"ש הריטב"א בהמסקנא, והתוס' והרמב"ן פי' כן גם בדעת המקשן דאינו מחולק בזה עם התרצן] דלכן פי' דקושיית המקשן אליבא דרבנן הוא דנימא יחלוקו במנה שלישי וכו' וכנ"ל [ועי' בחי' הר"ן בדף ג' דמשמע דמפרש דהקושיא בין לרבי יוסי ובין לרבנן דנימא יחלוקו במנה שלישי, ומקשה דמאי טעמא לא משנינן דשאני במנה שלישי שאינן אוחזין וכו' יעויי"ש, והיינו דמפרש ביסוד הדברים כשיטת התוס' דהאוחזין מחייבי היחלוקו דלכן מקשה דבמנה שלישי דאינם אוחזין מה מקשה גמרא דנימא יחלוקו, ומפרש הר"ן דקושיית הגמרא גם אליבא דרבי יוסי דנימא דחלוק הוא במשנתנו דכיון דאוחזין דמחייב דין יחלוקו לא אמרינן יהא מונח לקנוס הרמאי וכו' יעויי"ש היטב בר"ן ודו"ק].
א. בתוד"ה ויחלוקו [דף ב' ע"א] כתבו "תימה דמאי שנא מההיא דארבא דאמר כל דאלים גבר פ' ח"ה וי"ל דאוחזין שאני דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי דמאי דתפס האי דידי' הוא, וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם כאילו הם עצמם מוחזקים בו, לכך משני דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח, אבל טלית דאיכא למימר דתרווייהו הוא יחלוקו" וכו' יעויי"ש בתוס'.
והנה בדף ג' ע"א שם קאמר' הגמרא "לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאי כרבי יוסי הא אמר א"כ מה הפסיד הרמאי אלא הכל יהא מונח עד שיבוא אליהו, אלא מאי רבנן כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבוא אליהו הא נמי כשאר דמי דספיקא היא" וכו' יעויי"ש בגמרא, דמבואר דמקשה הקושיא מהמשנה לדינא דיהא מונח אליבא דרבי יוסי, וכן אליבא דרבנן, דבהמשנה בטלית כשאר דמי, ומרהיטת דברי התוס' שכתבו "וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית" וכו' משמע דנתקשו בזה מקושיית הגמרא אליבא דרבנן, וכן מתבאר להדיא בתוס' הרא"ש שכתב "וק"ל מהא דאמרינן בגמרא גבי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח עד שיבא אליהו והא נמי כשאר דמיא, ומאי פריך דילמא שאני הכא דשניהם אוחזין" וכו' יעויי"ש בתוס' הרא"ש, דמתבאר דמקשה בזה מקושיית הגמרא אליבא דרבנן.
ב. ועי' בחי' הרמב"ן דמקשה בזה מקושיית הגמרא אליבא דר"י וז"ל "ויחלוקו קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר וכו', ור"ח ז"ל כתב שם בפרק חזקת הבתים דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו אבל משנתנו ששניהם אדוקין בה אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר וכו' ואי קשיא לך אי הכי היכי אקשינן בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דקס"ד למימר דמתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו כי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד, דילמא מתניתין שאני דכיון דתפסי לה לא מפקינן מינייהו, שכשם שאין מוציאים מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאים מידם לומר יהא מונח, לא קשיא דכיון דחיישינן לרמאי וקנסינן לי' כי היכי דלודי אע"ג דתפסי נמי ה"ל למיקנס כי היכי דלודי" וכו' יעויי"ש ברמב"ן, דמבואר דהקשה מקושיית הגמרא אליבא דרבי יוסי דס"ל דדינא דיהא מונח הוי מדין פס"ד דקנסי כי היכי דלודי וכו'.
וצ"ב מאי טעמא הקשו התוס' הקושיא אליבא דרבנן ולא אליבא דרבי יוסי, והרמב"ן הקשה הקושיא אליבא דרבי יוסי ולא אליבא דרבנן וצ"ע.
ג. והנראה לומר בזה דחלוק הוא יסוד קושיית התוס' מקושיית הרמב"ן בזה, ואזלי בזה התוס' והרמב"ן לשיטתייהו דמחולקים ביסוד תירוץ הר"ח דשאני במשנתנו דשניהם אוחזין וכו' וכמו שנבאר בעז"ה, דהנה בהא דמקשה הגמרא בדף ג' לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכן דלא כרבנן וכו' נראה דהתוס' והרמב"ן מפרשי דחלוק הוא הקושיא אליבא דרבי יוסי מהקושיא אליבא דרבנן, דלרבי יוסי מקשה דנימא בטלית ג"כ יהא מונח [וכמבואר כן להדיא ברש"י וכ"ה בחי' הרמב"ן כנ"ל] והיינו משום דלרבי יוסי אלים פסקא דיהא מונח דהוא פס"ד לודי הרמאי, ומקשה הגמרא דמאי טעמא פסקינן בטלית יחלוקו ולא פסקינן יהא מונח דעדיף כדי דלודי הרמאי וכו', משא"כ לרבנן דיהא מונח לא הוי מדין פס"ד דקנס דלודי וכו' אלא הוא מדין שב ואל תעשה, דכיון דאינו יודע למי יחזיר המנה לכן יהא מונח עד שיבוא אליהו, הנה לדידהו מקשה הגמרא על דינא דהמנה שלישית דמאי טעמא אמרינן יהא מונח בזה ולא פס"ד דיחלוקו וכמו שהוא בטלית [דכל דינא דיהא מונח לדידהו הוא כשליכא בזה דין פס"ד, משא"כ היכא דאיכא דינא דיחלוקו א"כ מה"ת דיהא מונח וכו'].
ד. וחלוק בזה קושיית התוס' מקושיית הרמב"ן, דהתוס' הקשו דמה מדמה הגמרא מנה שלישית לטלית דנימא גם במנה שלישי יחלוקו, והרי דינא דיחלוקו הוא באוחזין דוקא ובמנה שלישי לא הוי אוחזין וכו', ולכן הקשו מקושיית הגמרא אליבא דרבנן דבזה הוא הקושיא דלימא גם במנה שלישי יחלוקו, משא"כ קושיית הגמרא אליבא דר"י דאינו דנימא גם במנה שלישי יחלוקו, אלא דנימא בטלית יהא מונח, דע"ז ליכא קושייתם, דכל קושייתם הוא בדמיון הגמרא דנימא יחלוקו גם במנה שלישי אעפ"י דלא הוי אוחזין.
אכן הרמב"ן הקשה קושיא אחרת דמה מקשה הגמרא דנימא בטלית יהא מונח, והרי י"ל דבאוחזין לא אמרינן יהא מונח כמו דלא אמרינן כד"ג באוחזין וכו', ולכן דייק להקשות הקושיא מדברי הגמרא אליבא דר"י, דלדידי' הוי הקושיא דנימא גם בהמשנה יהא מונח וכנ"ל, משא"כ אליבא דרבנן דלא מקשה דנימא יהא מונח בטלית אלא דנימא יחלוקו במנה שלישי.
אלא דצ"ב מאי טעמא לא הקשו התוס' ג"כ אליבא דרבי יוסי וכקושיית הרמב"ן, וכן הרמב"ן מאי טעמא לא הקשה ג"כ אליבא דרבנן וכמו שהקשו התוס' וצ"ע.
ה. והנראה לומר בזה ע"פ המתבאר מדברי התוס' ומדברי הרמב"ן דחלוקין הם ביסוד דברי הר"ח דשאני בטלית דשנים אוחזין בו, דהתוס' כתבו "וי"ל דאוחזין שאני דחשוב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי דאנן סהדי" וכו', דמתבאר דמפרשי דהאוחזין הוי טעמא לדינא דיחלוקו, והיינו דכיון דחשיב דכל אחד יש לו בודאי חצי', אמרינן דיחלוקו, דהיחלוקו הוי בזה מעיקר הדין כיון דכל אחד חשיב מוחזק בחצי' משאירין החצי' בידו ואמרינן דיחלוקו, וכן מתבאר בשיטמ"ק בשם הגליון שכתב "ויחלוקו כתוב בתוס' דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידי' הוא, פירוש, ולכך ניחא לומר יחלוקו, אבל היכא דאין אוחזין ואין אנן סהדי לכך, יותר טוב שב"ד לא ישתדלו כלל, וכל דאלים גבר, אולי אותו שהוא שלו יטרח ויתאמץ יותר להביאו לידו" וכו' יעויי"ש בשיטמ"ק, והיינו דלשיטת התוס' הוי האוחזין טעמא לחייב דין יחלוקו משום דאנן סהדי דיש לכל אחד חצי, והוי דין החלוקה בזה מעיקר הדין, משא"כ באין אוחזין דאי"כ מחייב בדין חלוקה לא אמרינן דיחלוקו מדין פשרה, דעדיף לומר להם כל דאלים גבר דאולי זה שהוא שלו יתאמץ יותר וכו'.
ו. אכן מדברי הרמב"ן מתבאר דהאוחזין לא הוי טעם חיובי לחייב היחלוקו אלא דמבטל שלא נימא כל דאלים גבר שכתב "אבל משנתינו ששניהם אדוקים בה אין מוציאים מידם לומר כל דאלים גבר" יעויי"ש, והיינו דס"ל להרמב"ן דבשניהם אוחזין לא חשיבי כל אחד מוחזק בחצי' אלא דחשיבי מוחזקים בכולה [וכדמתבאר מדברי הרמב"ן בב"ב דף ל"ד דכתב "דבשנים אוחזין אמרינן ברי ושמא ברי עדיף דלא שייך לומר המוציא מחבירו עליו הראי' כיון דשניהם שוין" יעויי"ש, דמתבאר דמפרש דבשנים אוחזין חשיב דשניהם מוחזקין בכולו דאי כל אחד חשיב מוחזק בחצי' הו"ל אידך שפיר המוציא מחבירו עליו הראי' וכ"כ בקו"ש ח"ב סי' ט' יעויי"ש] וכיון דא"א לתת כולה לכל אחד לכן אמרינן יחלוקו דהוא מדין פשרה והיכא דאין אוחזין אמרינן כל דאלים גבר דאין נזקקין להם לעשות פשרה, אלא אמרינן להו כל דאלים גבר דסומכין שזה שהדין עמו יתגבר וכו' וכמו"ש הרא"ש, משא"כ באוחזין דא"א לפסוק להם כל דאלים גבר דאנו מחוייבין למחות שלא יגזול אחד מהן מה שביד חבירו וכו' וכמו"ש הרא"ש שם, לכן אמרינן יחלוקו דעושין להם פשרה וכו'.
ז. ומעתה נבוא לבאר מה שלא הקשו התוס' כקושיית הרמב"ן וכן הרמב"ן לא הוקשה לו קושיית התוס', והוא משום דלגבי מנה ג' לא שייכא דינא דכל דאלים גבר גם בלי הא דאוחזין וכמו"ש בחי' הרמב"ן להלן שם, דהרי אמרו אי תפס לא מפקינן כ"ש הכא שתפס ברשותו וכו', וכ"כ בתוס' הר"פ בסוגיין [וזה נראה ג"כ כוונת התוס' הרא"ש שכתב בקושייתו דמה מקשה דנימא במנה שלישי יחלוקו, והרי אין אוחזין "ודמיא לההיא ארבא דאמרינן אי תפסי לא מפקינן" דנראה כונתו דמשו"ה הרי לא שייך שם כל דאלים גבר וממילא אמרינן יהא מונח וכו'] דלכן לא הוקשה להרמב"ן קושיית התוס' דמה מקשה אליבא דרבנן דנימא במנה שלישי יחלוקו והרי שם לא הוי אוחזין וכמו שהוא בטלית, דלשיטת הרמב"ן הרי כל מה דבעינן לאוחזין בטלית אינו לחייב דינא דיחלוקו אלא הוא לבטל דמשום כך לא נימא כל דאלים גבר, וממילא אמרינן יחלוקו מדין פשרה, דלפי"ז במנה שלישי פרכינן שפיר דלרבנן מאי טעמא אמרינן יהא מונח ולא נימא יחלוקו כבטלית, ואעפ"י דלא הוי אוחזין במנה שלישי, והיינו משום דבמנה שלישי אי"צ להאוחזין לבטל שלא נימא כל דאלים גבר דבלא"ה לא שייכא שם כל דאלים גבר משום דתפיס הנפקד וכו', וממילא דצ"ל יחלוקו מדין פשרה כדאמרינן בטלית, דלפי דבריו אי"צ בעצם להענין דאוחזין דוקא אלא דכשלא אמרינן כל דאלים גבר אמרינן יחלוקו מדין פשרה וכנ"ל.
ח. והתוס' שהקשו בזה דמה מקשה אליבא דרבנן דנימא במנה שלישי יחלוקו והרי לא הוי אוחזין שם, הוא לשיטתייהו דמפרשי דהאוחזין הוא דמחייב דינא דיחלוקו וכנ"ל, דלכן הקשו שפיר דבמנה שלישי דליכא אוחזין מאי טעמא נימא דיחלוקו דהרי אין בזה המיחייב דיחלוקו, וממילא דאמרינן יהא מונח [דלשיטת התוס' הוי היחלוקו במשנתנו רק משום דאוחזין דהוי דין חלוקה מעיקר הדין משא"כ בלא אוחזין לא אמרינן דין דיחלוקו מדין פשרה אלא היכא דא"א למיקם עלה דמילתא או באיכא דררא דממונא, דבלא"ה אמרינן כל דאלים גבר וכמבואר בב"ב שם, וכשא"א לומר כל דאלים גבר צ"ל יהא מונח וכו'].
ומבואר לפי"ז היטב מה שלא הקשה הרמב"ן כקושיית התוס' אליבא דרבנן, והוא משום דלשיטתו לא קשיא, דלא בעינן אוחזין לחייב דין יחלוקו אלא בעינן שלא יהיא דין כל דאלים גבר וממילא אמרינן יחלוקו מדין פשרה, ובדין מנה ג' ל"א כל דאלים גבר גם בלא הא דאוחזין וכו' וכנ"ל.
ט. ומעתה נבוא לבאר מאי טעמא לא הקשו התוס' כקושיית הרמב"ן אליבא דרבי יוסי, והוא דיעויין בשיטמ"ק דהביא משום הריצב"ש ליישב קושיית הרמב"ן וז"ל "ולי נראה אע”פ שיש חילוק בין תפסי ולא תפסי בדינא דכל דאלים, לא משמע לתלמודא לשוויי הך הפרישה בדין יהא מונח, שהרי כשאנו אומרים יהא מונח כשהם תפוסים בזה, לא נוציא דבר מידם, אלא שתעמוד ביד ב"ד בעד שניהם כמו שהם תפוסים בה עד עכשיו עד שיבא אליהו ונדע למי הוא, אבל אם היינו אומרים כל דאלים דבתפסי תרווייהו, הנה ב"ד נותנין רשות לכל אחד לחטוף מיד חבירו מה שהוא תפוס, ז"ל הריצב"ש" יעויי"ש, והיינו דהריצב"ש מיישב קושיית הרמב"ן דלגבי יהא מונח לא שייך לומר הך סברא דבאוחזין א"א לומר יהא מונח משום דא"א להוציא מחזקתם דתפוסים בה, והיינו משום דגם כשנימא יהא מונח ביד ב"ד לא חשיבא כהוצאה מחזקתם כיון דהב"ד מחזיקים בעד שניהם כמו שהם תפוסים בה עכשיו וכו'.
ונראה דהרמב"ן דלא נחית לזה הוא משום דס"ל דביהא מונח מחזיקים לה הב"ד עבור הבעלים האמיתי ולא עבור שניהם, וממילא דחשיבא הוצאה מחזקתם עכשיו דהם תפוסים ומוחזקים בזה שניהם.
י. ונראה דחילוק דעת הריצב"ש והרמב"ן בזה תליא בגדר חזקתם בהטלית, דאי חשיבי מוחזקים שניהם בכולה, דכל אחד מוחזק בכולה, הוי היהא מונח ביד ב"ד הוצאה מרשותם, דהרי הב"ד אינו מחזיקו אלא להבעלים האמיתי, משא"כ אי נימא דכל אחד חשיב מוחזק בחצי דאנן סהדי דחצי דכל אחד מוחזק בו הוא שלו, לפי"ז כשהב"ד מחזיקים בה הויא ג"כ בתורת חצי לזה וחצי לזה, דהרי כ"ה דין חזקתם, והב"ד מחזיקים לה כפי דין חזקתם דחצי' שייך לזה וחצי' שייך לזה, אלא דכיון דהם טוענין דכולו שלי לכן מחזיקים לה ב"ד עד שיודו וכו', אבל הא מיהת דמצד דין חזקתם הויא חצי' לזה וחצי' לזה, דלכן כשהב"ד מחזיקים לה הו"ל ג"כ בגדר דחצי' מוחזק לזה וחצי' לזה, ואי"כ הוצאה מחזקתם וכו'.
יא. ולפי"ז מתבאר דהרמב"ן אזיל בזה לשיטתו דס"ל דכ"א מוחזק בכולה וכנ"ל, דלפי"ז חשיבא היהא מונח הוצאה מחזקתם דהרי הב"ד יחזיקו לה להבעלים האמיתי וכנ"ל, והריצב"ש י"ל דס"ל דחשיבי כל אחד תפוס בחצי' וכדמתבאר בדברי הריצב"ש להלן בשיטמ"ק [ד"ה וז"ל הריצב"ש ז"ל אלא מאי רבנן] וכו' שכתב שם תו"ד "ה"נ דתרווייהו תפסי בה וכל אחד מוחזק בחצי', הו"ל למימר שיטול כל אחד חצי' שהוא מוחזק בו ואי"צ לישבע" וכו' יעויי"ש, דלכן תירץ שפיר על קושיית הרמב"ן דכשנימא יהא מונח ביד ב"ד לא חשיבא כהוצאה מחזקתם דגם הב"ד יחזיקו לה כפי חזקתם חצי' לכל אחד וכנ"ל.
יב. ולפי מה שכתבנו מבואר מה שהתוס' לא הקשו ג"כ כקושיית הרמב"ן בזה, והוא משום דס"ל כסברת הריצב"ש דלגבי היהא מונח לא משנה מה דאוחזין דגם כשיהא מונח בב"ד לא חשיבא כהוצאה מרשותם כיון דגם הב"ד יחזיקו לה כחזקתם, והיינו חצי' בחזקת זה וחצי' בחזקת זה, דכ"ה גדר חזקתם דכל אחד חשיב תפוס ומוחזק בחצי', ואזלי בזה התוס' לשיטתייהו והרמב"ן לשיטתו וכמושנ"ת.
יג. והנה יעויין בחי' הרשב"א שהקשה קושיית הרמב"ן גם אליבא דרבנן וז"ל "ולהאי תירוצא הא דאקשינן בגמרא בסמוך לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' ואקשינן נמי לרבנן דרבי יוסי והא מתניתין כשאר דמיא וכו' דלדבריהם הו"ל למימר במתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו וכו', ואע"ג דהתם לא תפסי לה" וכו' יעויי"ש, דמבואר דמקשה הקושיא גם אליבא דרבנן, והיינו משום דהרשב"א מפרש דקושיית הגמרא גם אליבא דרבנן הוא דנימא בהמשנה יהא מונח, וכמו שהוא הקושיא אליבא דרבי יוסי וכדמתבאר להדיא בדברי הרשב"א בזה כנ"ל.
וכן מתבאר ג"כ בחי' הריטב"א החדשים בדף ג' שכתב שם ד"ה נימא מתניתין דלא כר"י דהקושיא דנימא במשנתנו ג"כ יהא מונח, ובד"ה ואלא מאי רבנן כתב "פי' וכו' ומתניתין נמי דטלית כשאר דמיא, כי כל הטלית הוא בספק בין שניהם, ולמה נאמר יחלוקו ולא אמרינן יהא מונח, דקס"ד דטעמא דרבנן התם כדי שלא ירויח הרמאי ור"י מוסיף ורוצה שיפסיד, ומהדרינן האי מאי אא"כ לרבנן התם וכו' ק"ל לרבנן נמי כיון דמקנסי' לרמאי שלא ירויח כלום, ה"ה דהכא אע"ג דאיכא למימר דתרווייהו הוא דין הוא שנקנסנו כי היכי דלודו תרווייהו כי של שניהם היא, דאע"ג דתרווייהו היא מ"מ משמע השתא דאיכא נמי רמאי שאין לו בה אלא חצי' ואומר שכולה שלו, דהשתא אכתי לא תירץ לן תלמודא טעמא דלקמן דהכא ליכא ודאי רמאי, וי"ל דהשתא הכי פרקינן דטעמא דרבנן התם אינו כדי שלא ירויח הרמאי כדקס"ד, אלא מדינא קאמרינן הכי, דכיון דע"כ המנה שלא אחד מהם בודאי אין לדון בו חלוקה שנפסיד לאחד מהן ודאי, ומוטב שנסלק נפשנו מן הדין ויהא מונח עד שיבוא אליהו הילכך במתניתין דאפשר דתרווייהו היא ותהא החלוקה כדין אמרי רבנן דפלגי, אבל לר"י הא פריש טעמי' התם כדי שיפסיד הרמאי, וא"כ כ"ש שיש לקנסו במשנתנו" יעויי"ש בריטב"א.
והיינו דהריטב"א מפרש דהמקשה קס"ד דגם לרבנן הוי היהא מונח מדין פס"ד דקנס לרמאי שלא ירויח דלכן הקשה דגם לרבנן נימא במשנתנו יהא מונח, וכדמקשה אליבא דר"י, וע"ז משני דלרבנן לא הוי היהא מונח מדין פס"ד כדי שלא ירויח הרמאי אלא הוא מדין שוא"ת דכיון דהמנה בודאי של אחד אין לדון בו דין חלוקה דאיכל"א, משא"כ במשנתנו דהחלוקה יכולה להיות אמת אמרינן יחלוקו וכו', וכמבואר בדברי הריטב"א, ונראה דהרשב"א ג"כ פי' בדף ג' דהס"ד דהמקשן דלרבנן הוי דינא דיהא מונח מדין פס"ד כדי שלא ירויח הרמאי דלכן הקשה גם לרבנן דנימא במשנתנו יהא מונח.
יד. אכן בדעת התוס' והרמב"ן נראה דפי' גם בדעת המקשן דסבר בדעת רבנן דיהא מונח דאינו מתורת פס"ד כדי שלא ירויח אלא מגדר דשוא"ת וכו' [וכמו"ש הריטב"א בהמסקנא, והתוס' והרמב"ן פי' כן גם בדעת המקשן דאינו מחולק בזה עם התרצן] דלכן פי' דקושיית המקשן אליבא דרבנן הוא דנימא יחלוקו במנה שלישי וכו' וכנ"ל [ועי' בחי' הר"ן בדף ג' דמשמע דמפרש דהקושיא בין לרבי יוסי ובין לרבנן דנימא יחלוקו במנה שלישי, ומקשה דמאי טעמא לא משנינן דשאני במנה שלישי שאינן אוחזין וכו' יעויי"ש, והיינו דמפרש ביסוד הדברים כשיטת התוס' דהאוחזין מחייבי היחלוקו דלכן מקשה דבמנה שלישי דאינם אוחזין מה מקשה גמרא דנימא יחלוקו, ומפרש הר"ן דקושיית הגמרא גם אליבא דרבי יוסי דנימא דחלוק הוא במשנתנו דכיון דאוחזין דמחייב דין יחלוקו לא אמרינן יהא מונח לקנוס הרמאי וכו' יעויי"ש היטב בר"ן ודו"ק].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה