חיי אישות עפ"י השקפת התורה

מתוך הספר אסיא

ד"ר אברהם שטיינברג

 

היהדות מתייחסת לחיים מיניים בדרך הממוצעת, בהליכה בשביל הזהב, תוך שיווי משקל בין העמדות הקיצוניות הקיימות בחשיבה ובמעשים של קבוצות אנושיות שונות, וכפי שקבע הרמב"ם באופן כללי ¹:

"הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם. .. ודרך זו היא דרך החכמים".

מצד אחד מכירה היהדות בדחף המיני כיצר טבעי וקיים, מאפשרת ואף מעודדת את הצדדים החיוביים והלגיטימיים של האקט המיני ונמנעת מהתחסדות יתר, סגפנות ופרישות מינית מוחלטת.

ומאידך, מגבילה היהדות את העיסוק. המיני, דורשת משמעת קפדנית של מוסריות מינית, ורואה בניאוף ובסטיות מיניות על כל גווניהם את אחד החטאים הכבדים והחמורים ביותר נגד הקב"ה ונגד החברה.

על מנת להדריך את האדם בשביל הזהב בתחום המיני - שהוא עדין, מסובך וקשה מבחינה רגשית ומוסרית-בנו חז"ל וחכמי ההלכה והמוסר בנין שלם של הלכות, הגדרות והנחיות ביחס לכל שטת בחיי המין, עד לפרטי פרטים. כל זאת מתוך מגמה להוציא לפועל בצורה מושלמת עד כמה שאפשר את ההיבטים החיוביים שבמין ולמנוע ולרסן את כל הצדדים השליליים שבאותו מעשה.

ואף כי נושא חיי המין ראוי לו להישאר אינטימי וחסוי ואין להרהר ולדבר עליו ללא צורך - אך מאידך חשיבותו המעשית גדולה עד מאד, ועל כן חובה על חכמי ההלכה והרפואה כאחת להקדיש לנושא זה תשומת לב רבה. ואמנם, כאמור, כך הוא הדבר. יש לגנות את העסוק בנושאי מין לשם תאווה ויצר גרידא, כגון ספרות פורנוגרפית, סרטי תועבה וכיוצ"ב, אך מאידך יש לציין לחיוב את העיסוק בהיבטים הרפואיים של הנושא, ובודאי שיש לברר ולדעת את עמדת ההלכה בתחום זה. וכן כתב השל"ה¹,^(א):

"צריך ללמוד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי הטור או"ח סי' ר"מ ואה"ע סי' כ"ה, וצריך האדם להיות בקי בע"פ בכל מילה ומילה הכתוב שם, זולת עניין הפיכת שולחן המוזכר שם".

חכמי ישראל הכירו בעובדה שאין מעשה בו יוכל האדם להתעלות ולהתרומם למדרגת שותף להקב"ה באופן הפעיל ביותר כמו במעשה הזיווג שבין איש לאשתו, שהרי כך קבעו חז"ל ²:

"שלשה שותפים הן באדם, הקב"ה אביו ואמו".

ומאידך אין לך מעשה שבו יכול אדם לרדת לשפל המדרגה עד הדמיון לבהמה כאותו מעשה עצמו. וכך קבע ר' יעקב עמדן בסדורו ³:

"כד [190] טב - לית טב מינה, כד ביש - לית ביש מינה".

(ומציין שם סימן נאה, שהלכות צניעות שבשולחן ערוך, העוסקים בסידור החיים המיניים, הן בסימן ר"מ - האותיות המתאימות ל,,רם" ונישא מחד,
או בהיפוך "מר" ורע מאידך.)

וכן האריך בשני הפכים אלו הרמב"ן באגרת הקודש.

אף כי יכולים אנו למצוא הבדלי השקפות קלים בין חכמי ישראל בגישתם לפרטי התנהגות שונים בחיים המיניים -הרי מאוחדים הם בהשקפה הבסיסית שאין לראות בעצם האינסטינקט המיני חטא או בושה, ומתנגדים לגישה של נזירות או פרישות מחיי המין.

וכך מאריך הרמב"ן באגרת הקודש ומדגיש:

"ואם כלי המשגל הם דברי גנאי, איך ברא ה' יתברך דבר שיש בו מום גנות או חסרון? "

וכן מציין הוא את העובדה שקודם החטא היו האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו. ומאריך הרמב"ן לדחות את שיטת הרמב"ם ^3(א) המבוססת על דעת אריסטו, שחוש המשוש והתשמיש הם חרפה לנו.

יש שרצו להיתלות בפסוק בתהילים⁴: "ובחטא יחמתני אמי" - כאלו יחסי האישות, אפילו לצורך פריה ורבייה, מוגדרים כחטא. אך לא כן חשבו חז"ל, שהרי דרשו ⁵ מפסוק זה שהאשה מתעברת סמוך לטבילה, ומבארת הגמרא שלשון "חטא" פירושו טבילה והיטהרות ⁶, ואם כן, אפוא, אין מפסוק זה כל מגמה של שלילת המין באופן עקרוני.

כל זאת בניגוד גמור להשקפת הנצרות הקתולית, הרואה ביצר המיני חטא ועוון, דורשת דיכוי היצר עד לפרישות והנזרות מחיי המין - שזו לדעתם מעלה ומטרה חיובית בדרך לקדושה וטהרה. על כן אסרו הם את נשואי כמריהם ורואים בנזירים ובנזירות שיאים חיוביים. מאידך, מאוחדים חכמי ישראל בדרישתם להגביל את היצר המיני אך ורק למטרות שלפי השקפתם נועד ונוצר יצר זה - וזאת ע"י מגבלות הלכתיות ומוסריות. בכך עומדת השקפת היהדות בניגוד גמור לגישה הקיצונית ההפוכה, הרואה בחופש המיני אחת מזכויות הפרט, ועל כן מאפשרת מתירנות בתחום זה ללא גבול וללא סייגים.

היהדות שוללת לחלוטין גישה זו המביאה להפקרות מינית, מתירה כל רסן ומתמסרת לתאוות חייתיות חסרות ביקורת. ואגב גישה זו מביאה גם לידי הרס ערכים ומוסר של בני הנוער, כאשר השימוש באמצעים למניעת הריון ע"י נוער צעיר הולך וגובר⁷, מחלות גניקולוגיות מופיעות בגילים צעירים יותר ⁸, וגיל ההתחלה של קיום יחסי מין הולך ונעשה צעיר יותר.[191]
במחקר מקיף בארה"ב ⁹ נמצא שהגיל הממוצע של קיום יחסי מין לראשונה אצל נערות הוא 15 שנה עבור בנות הגרות בבית הוריהן, ו14--12- שנה עבור בנות סוטות ובנות-מוסד ¹⁰.

כאמור, אפוא, שתי הדרכים הללו - הנצרות, הדורשת פרישה מינית, והמתירנות, הדורשת חופש מיני ללא גבול - שתיהן פסולות לפי השקפת היהדות.

היהדות, בעצם, איננה דורשת עקירת היצר, כי אם דבר קשה הרבה יותר - שהאדם ישתלט על יצרו, ולא שיצרו ישלוט בו ¹¹. או בלשון אחרת:

"המלחמה ביצר אין פירושה, אפוא, נסיגה מן העולם ומפעולה בתוכו, אלא כיבוש היצר אגב עשייה בעולם" ¹²

חכמי ישראל הכירו בקיומו הטבעי של היצר המיני והעריכו את גודלו ועומקו של הדחף הזה. והרי מספר דוגמאות להדגמת הבנה זו: כבר בתורה נקבע הדחף המיני של האשה - בקללת חוה: "ואל אשך תשוקתך" ¹³, ועל זה דרשו חז"ל ¹⁴:

מלמד שהאשה משתוקקת אל בעלה בשעה שהוא יוצא.

ואגב, גם בעניין זה שונה היהדות מן ההשקפה הקתולית, שהרי האחרונים רואים בעצם התשוקה של האשה את הקללה האלוקית לחווה, ועל כן אין, לדעתם, לספק ולמלא דרישה זו (כפי שהם אוסרים את השימוש באמצעים רפואיים לשיכוך כאבי הלידה מסיבה זהה, כלומר, בגלל היות הכאבים הללו קללת אלוקים לאשה).

היהדות, לעומתם, מכירה כמובן שכך הייתה הקללה, אך אין היא רואה בזה פקודה ומצווה לקיום המצב כפי שהוטבע ע"י הקב"ה, אלא מאפשרת להקל עד כמה שניתן את הסבל הזה¹⁵. ואדרבה חז"ל הדגישו ¹⁶:

"שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. ..קלל את האשה - הכל רצין אחריה".

הדחף המיני נחשב לאחד היצרים החזקים ביותר באדם, וכך קובע הרמב"ם ¹⁷:

"אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות...

ואמרו חכמים:

גזל ועריות נפשו של [192] אדם מתאווה להן ומחמדתן".

ובמדרש ¹⁸ נאמר שיצר זנות קשה מיצר עבודה זרה וכך ניסחו חז"ל בכמה מקומות ¹⁹:

אין אפוטרופוס לעריות" -

דהיינו אין לאדם הגנה טבעית בפני היצר המיני.

חז"ל הכירו בדחף המיני המתגבר במיוחד בגיל ההתבגרות. על כן דורשת ההלכה נישואין מוקדמים, כדי לכוון את אפיק היצר המיני לכיוונו החיובי ²⁰.

אחד מגדולי האחרונים ²¹ מסביר את ההלכה שקוראים בתורה במנחה ביום הכיפורים את פרשת העריות דווקא,

"דנפשו של אדם חשקה בעריות טפי מכל העברות, על כן מזהירים בזה ביום הכיפורים שהוא יום קדוש ונורא" ²².

מטרות המין בהשקפת היהדות - חכמי ישראל ראו בצד החיובי של היצר המיני, שהוטבע באדם במחשבה תחילה ע"י הבורא, מספר מטרות - מהן רפואיות, מהן קיומיות ומהן לסיפוק ולהנאה.

הראב"ד ²³ מונה ארבע מטרות ליצר המיני: א. המטרה העיקרית והחשובה ביותר - לצורך פריה ורבייה והמשך קיום המין האנושי;
ב. תועלת רפואית לתיקון העובר והאשה ההרה, בהתאם לשלבי ההריון השונים ²⁴;
ג. קיום מצוות עונה (ראה להלן), שיחד עם ביגוד ומזון מהווים את צרכיה הבסיסיים והנאותיה הלגיטימיות של האשה;
ד. פורקן היצר המיני של הגבר, שאמנם ניתן לדכאו לחלוטין,

"אעפי"כ כיון שהוא לו דבר היתר אינו צריך להלחם עם תאוותו, רק שיסתפק מן ההיתר".

באופן דומה כתב גם האבן עזרא ²⁵:

"וידענו כי המשגל נחלק לשלושה חלקים [כלומר, שלוש מטרות]:
האחד - לפריה ורבייה בלא תאווה,
והשני - להקל מלאות הגוף,
והשלישי - לתאווה הנמשלת לתאוות הבהמה".

פרשנים והוגי דעות שונים הדגישו במיוחד אחדים מן ההיבטים הללו של מטרות המין, כגון בספר חובות הלבבות ²⁶:

"הרכיב הבורא יתברך בנפש האנושיות כוח תכספנה בו למשגל, להיות מן האיש תמורתו בעולם".

ואכן, כאמור, המטרה העיקרית בהטבעת היצר המיני היא היכולת לפרות ולרבות ולצורך המשך קיומו של העולם. כך מקביל יצר זה ליצר הרעב. [193] והצמא, שהם דחפים פיסיולוגיים חיוניים להמשך קיומו של היחיד, והיצר המיני הוא הדחף הפיסיולוגי להמשך קיום המין. ועל כן הוטבע היצר המיני באדם כבר בראשית היווצרותו, והמצווה הראשונה בתורה מבחינה כרונולוגית היא מצוות פריה ורבייה.

בעל החינוך מסביר זאת כך ²⁷:

"שהשם ב"ה חפץ ביישובו [של עולם]... והיא מצווה גדולה, שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני האדם ניתנו ולא למלאכי השרת".

זאת גם הסיבה שהיצר הרע לעבודה זרה בטל כבר מן העולם, אבל היצר המיני לא בטל, וכדברי המעשה המסופר בתלמוד ²⁸, שבזמן בית שני הצליחו לתפוס את יצר העבודה-זרה ולהשמידו, וכאשר עשו כן גם ליצר המיני - ראו שאין קיום לעולם, ולכן הקהו את חודו כך שאינו מתגרה בקרובות המשפחה כמו אמו ואחיותיו, אך מתגרה הוא באשת-איש ובנידה. זאת מאחר שאין לעולם צורך בעבודה-זרה אבל התאווה המינית עדיין נחוצה לקיום המין האנושי. ובצורה ברורה ביותר מנוסח הדבר במדרש ²⁹:

"והנה טוב מאד - זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד, אתמהה?
אלא שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית, ולא נשא אשה, ולא הוליד, ולא נשא ונתן".

הדבר גם מודגש היטב מבחינה לשונית, שהרי אותו השורש של "יצר" משותף ליצר המיני וליצירה, והלשון מתחלפת כבר בראשית הבריאה -
"וייצר ה' אלוקים את האדם" לעומת "וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום".
יחד עם זאת אין לזלזל כלל במטרות החיוביות הנוספות של הדחף המיני, ולמשל ר' יעקב עמדן ³⁰ מדגיש במיוחד ובאריכות את הצד הרפואי והנפשי בקיום יחסי מין. ומעניין לציין שהרמב"ם כתב חיבור רפואי מיוחד "על חיזוק כוח הגברא" ³¹ היהדות לא רק שהכירה בקיום היצר המיני והגדירה את מטרותיו אלא גם התוותה והסדירה את ההתנהגות המינית מתוך מגמה לעודד ולקיים את החיובי ולרסן ולמנוע את השלילי שבדחף זה.

היהדות אוסרת כל סטייה מינית, ולמעשה כל יחסי מין מחיץ למסגרת הנישואין ³². התורה מתייחסת בחומרה רבה ליחסי מין סוטים, ומטילה עונש מוות על מרבית העברות מסוג זה. דוגמאות לכך: הומוסקסואליות -

"ואת [194] זכר לא תשכב משכבי אשה" ³³

יחסי מין עם בעלי חיים -

"ובכל בהמה לא תיתן שכבתך לטמאה בה" ³⁴;

גם לסביות אסורה, אם כי אין עונשה עונש מוות -

"נשים המסוללות זו בזו" נכלל באזהרת התורה "כמעשה ארץ מצרים לא תעשו" ³⁵.

כמו-כן נאסרו יחסי מין פומביים -

"ולא ישמש בפני שום מין אדם, אפילו קטן" ³⁶

אוננות - הכוונה מעשה ער ואונן ³⁷ - אסורה אף היא באיסור חמור ועונשה מוות. וכך מנוסח הדבר בשולחן ערוך ³⁸: "

אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עברות שבתורה".

והנה סטיות מיניות ששכיחותן נמוכה, אף אם חמורות הן ביותר, כגון יחסים עם בעלי חיים, הסתפקה הלכה בעצם האיסור ולא הטילה סייגים והגבלות להרחיק את האדם ממעשים אלו

- "לא נחשדו ישראל על משכב זכר ולא על בהמה" ³⁸.

מאידך, מעשים מיניים אסורים, אשר הדחף והנטייה הטבעית לעבור עליהם גדולה ושכיחה - הטילה התורה הגבלות והרחקות כדי למנוע אדם מן העברה.

שתיים הן העברות המיניות העיקריות - החמורות והשכיחות: גלוי עריות, דהיינו יחסי מין עם קרובות משפחה המפורטות בספרות ההלכה ³⁹;
וניאוף, דהיינו יחסי מין של אשה נשואה עם גבר זר.

עברות אלו הן משלוש החמורות ביותר אשר עליהן נאמר: "ויהרג ואל יעבור", ואין הן נדחות אפילו בפני פיקוח-נפש ⁴⁰. הסיבה לאיסור קיום יחסי-מין עם אשת-איש ברורה ומובנת, שהרי בכך נפגם ונהרס לחלוטין התא המשפחתי, והמסגרת - הנחשבת כמקודשת בהשקפת היהדות--מתפוררת ומתערבבת. כך ראו חז"ל את מעשיהם החמורים של בני דור המבול והתוצאות הקשות לאנושות דאז:

"בכל מקום שאתה מוצא זנות - אנדרלמוסיה באה לעולם והורגת טובים ורעים".

ולהלן:

"על הכל הקב"ה מאריך אפו חוץ מן הזנות" ⁴¹.

ובעניין אחר נאמר במדרש ⁴²:

"בא וראה כמה קשה הזנות, שהרי בעגל נפלו שלושת אלפים איש, ואלו בזנות נפלו כ"ד אלף". [195]

לעומת זאת הסיבה לאיסור עריות איננה ברורה דיה. האבן עזרא ⁴³ מסביר:

"ובעבור שיצר לב האדם כבהמות, ולא יתכן לאסור כל הנקבות, והנה אסר כל הנמצאות עמו בכל עת".

ובאופן דומה מסביר גם הרמב"ם ⁴⁴ :

"והעריות מן הנקבות כולם יקבצו עניין אחד. והעניין ההוא הוא שכל אחת מהן נמצאה על הרוב עם האיש שנאסרה עליו תמיד בביתו והיא ממהרת לשמוע לו לעשות רצונו. .. ואלו היה דין הערווה כדין הפנויה. .. היו רוב בני האדם בכישלון זנותם תמיד. .."

אכן יש לציין שטעם זה איננו מספיק לפי המסופר בתלמוד ²⁸ על ביטול היצר המיני כלפי קרובות המשפחה, וכפי שהובא לעיל. ואכן הרמב"ן ⁴⁵ סבור שאסור עריות הוא חוק בלי טעם הידוע לנו.

מעניין לציין שמבחינה רפואית יש לאיסור זה הצדקה מלאה, כי כפי שידוע היטב נשואי קרובים משמרים ומרבים סטיות גנטיות וגורמים לשכיחות יתר של לידות בעלי-מומים שונים. כמובן שאין זה הטעם העיקרי של התורה, אשר מצוותיה אינן הנחיות רפואית ⁴⁶, אך בזה היבט נוסף לפועלת המצווה.

יהא הטעם אשר יהא - ברור מעל כל ספק כי מיניות כזו אסורה באיסור חמור, ויחד עם זאת, כפי שראינו לעיל, יש לאדם יצר טבעי חזק לעבור דווקא על איסורים אלו. על כן מצנו מערכת סייגים והגבלות נרחבת, כדי לרסן ולדכא את היצר השלילי הזה והרי מספר דוגמאות לכך, אף שכמובן יש עוד כהנה וכהנה ⁴⁷:

כדי לא להיכשל באוננות הזהירו חז"ל מלהסתכל אפילו בבהמה ועוף בשעה שמזדקקים זה לזה ⁴⁸; אסרו להקשות עצמו לדעת אי להביא עצמו לידי הרהור מיני, ואסרו אפילו לרכב על בהמה ללא אוכף ⁴⁹. וכך מנסח זאת הרמב"ם ⁵⁰:

"וכבר ידעת שנאסר עלינו ליהנות בערוה באיזה אופן שיהיה, [196] ואפילו הראיה במטרת הנאה... ולא לעורר הקישוי בשום פנים ואופן, ושהאדם אם נתקשה שלא בכוונה חייב להטות את דעתו למחשבה אחרת".

וכן ⁵¹:

"ואין דורשין בסתרי עריות בשלושה... שדעתו של אדם קרובה אצל עריות, אם נסתפק לו דבר ששמע - מורה להקל, לפיכך אין דורשין אלא לשניים, כדי שיהיה האחד השומע מפנה דעתו ויודע מה ששמע מן הרב".

חז"ל הגבילו פרטים אנטומיים של האשה מלהיות חשופים כדי למנוע גירוי מיני של הגבר (כגון: שיער, זרועות וירכים, קול וכו') ⁵².כגון האיסור להתלבש בבגדים האופייניים למין המנוגד;

"לא יהיה כלי גבר על אשה, ולא ילבש גבר שמלת אשה" ⁵³.

והתלמוד ⁵⁴ הרחיב איסור זה וכלל בו פעולות אופייניות שאסורות על המין המנוגד.

ובאופן כללי קבע הרמב"ם ⁵⁵:

"לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה... כדי להינצל מהן".

ובשולחן ערוך ⁵⁶:

"צריך אדם להרחיק מהנשים מאוד מאוד, ואסור לקרוץ בידיו או ברגליו ולרמוז בעיניו לאחת מהעריות, ואסור לשחוק עמה, להקל ראשו כנגדה או להביט ביופייה".

והנה כבר ביארנו לעיל שהיהדות הגבילה את העיסוק המיני אך ורק לאותן מטרות חיוביות כפי שהוגדרו ע"י הפוסקים והפרשנים. במצב זה מתקיים לפי השקפת היהדות רק בין איש לאשתו שנישאו זה לזו כדת וכדין על פי חוקי ההלכה. כפי שנראה להלן, מעודדת היהדות ומרוממת את ההתדבקות המינית במצב זה, אך יחד עם זאת גם כאן קיימות מגבלות והנחיות מתי וכיצד מותר או אסור המגע המיני בין איש לאשתו.

בראש וראשונה יודעים אנו על תקופת הנידה והזבה בחייה של האשה, אשר התורה אסרה באיסור חמור את המגע המיני בתקופה זו, וחז"ל הוסיפו סייגים והרחקות נוספות כדי להימנע מעברה זו ⁵⁷.

הרבה נימוקים מוסריים, רעיוניים והלכתיים נאמרו להסברת הלכות אלו, אך מעניין לציין בהקשר לנידוננו דווקא את דעת רבי מאיר בתלמוד ⁵⁸:

"מפני [197] מה אמרה תורה נידה לשבעה? מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעה ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה",

דהיינו אפילו בהרחקה זו ראו חז"ל תמריץ חיובי לשמירת המתח המיני המתמיד בין בני הזוג.

הסייגים וההגבלות שהטילו חכמים על חיי האישות המיניים גם בתקופה שהם מותרים (דהיינו לאחר שטבלה האשה וטהרה מנידתה כדין) מכוונים לשתי מטרות עיקריות:

א. לטובת האשה - כדי שיחסי האישות יגרמו לה מירב ההנאה והסיפוק, ויימנע ממנה צער וסבל מיותרים;

ב. לרסן את היצר המיני המופרז של הגבר, כך שהתאווה המינית שלו תנוצל למטרות החיוביות ולא יגלוש ליצרים חייתיים שלוחי-רסן.

לפי הגדרת מטרות אלה ניתן להיווכח שלפי השקפת היהדות החיים המיניים הם זכות האשה וחובת הבעל!

להלן מספר דוגמאות להוכחת הגישה היהודית בהתאם להגדרות הללו.
הלכות המכוונות לטובתה והנאתה של האשה כוללות, בין השאר, הפרטים הבאים:

א. "לא יבא על אשתו והיא שנואה לו בשעת תשמיש, וכן אם גמר בלבו לגרשה, אע"פ שאינה שנואה לו - לא יבא עליה" ⁵⁹;
ב. "לא יבא עליה והיא או הוא שכורים" ⁶⁰ -

והסביר אחד מפרשני השולחן-ערוך את טעם הדין הזה, שבמצב כזה אין בהם כוונת אהבה ⁶¹;

ג. "לא ישמש עם אשתו לתת דעתו על אחרת, אפילו שתיהן נשיו" ⁶²;
ד. אסור לשמש ביום או לאור הנר, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ⁶³.

ואגב זמן התשמיש האופטימלי לפי ההלכה הוא באמצע הלילה, וההסבר לכך לדעת הרמב"ם הוא רפואי 64 ולדעת הר"ן הוא מוסרי ⁶⁵;

ה. "ולא יבעול מתוך שכרות, ולא מתוך מריבה, ולא מתוך שנאה. ולא יבא עליה על כורחה והיא יראה ממנו" ⁶⁶;
ו. "ולא יבעול אלא לרצונה" ⁶⁷;
ז. "אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצווה" ⁶⁸;
ח. "אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי - כופין אותו לשעתו לגרשה לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה" ⁶⁹. [198]

הלכות המכוונות לריסון היצר המיני המופרז של הגבר כוללות, בין השאר, את הפרטים הבאים:

א. "אבל מי שאינו צריך לאותו דבר, ואין יצרו מתגבר עליו, והוא מעורר תאוותו ומביא עצמו לידי קישוי ותאווה... וגם אין בו אחת משלוש דרכים הראשונות שאמרנו [היינו המטרות ליחסי מין שצוטטו לעיל] וודאי הוא הוא הדרך לעצת היצר-הרע" ⁷⁰;
ב. "אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המיטה ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול... אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו" ⁷¹;
ג. "התורה הזהירה מעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות. .. והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות וימעט במשגל. .." ⁷²;

ד. ובכלל - ריבוי משגל נחשב בעיני חז"ל כדבר רע גם מבחינה רפואית, דבר הגורם לחולשת הגוף ⁷³ וכן כתב הרמב"ם ⁷⁴:

"אבל המשגל נודע שמזיק מאד לרוב בני האדם, והיתרון ממנו - מזיק לכל בני האדם".

על מנת להסדיר את התנהגות בני הזוג בשעת תשמיש, הקדישו הפוסקים הרבה סעיפים מפורטים של הלכות והנחיות ⁷⁵.

מעניין לציין שהגישה הכפולה הזו - היינו החיובי והשלילי - באה לידי ביטוי גם מבחינה לשונית. בשפה העברית המקורית לא קיימים מונחים נפרדים לכל פרטי המושגים המיניים. אין מונח ספציפי בתנ"ך או בתלמוד ל-SEX, התרגום המקובל - "מין" - הוא חידוש לשוני מהספרות החדשה, ואין לו כל מקבילה בספרות הקדומה לפעולה המינית שמות רבים, וכולם על דרך ההשאלה והרמיזה - כגון ביאה, תשמיש, בעילה, "דרך ארץ", משכב, ועוד. כמו כן אין בלשון העברית מונח ספציפי לאיברי המין החיצוניים - הזכריים והנקביים. וכך ניסח זאת הרמב"ם ⁷⁶:

"הטעם בקריאת לשוננו זה לשון הקודש, ולא תחשוב שהוא הפלגה או טעות, אבל הוא אמת, מפני שזה [199] הלשון הקודש לא הונח בו שום שם כלל לכלי המשגל, לא מן האנשים ולא מן הנשים, ולא לגוף המעשה המביא להולדה... אלא ידברו בהם בשמות מושאלים וברמיזות".

ואפילו המונח "משגל", שהוא לכאורה שם ספציפי לתהליך המיני, ביאר הרמב"ם שם, שאין זה כך אלא גם הוא שם מושאל ⁷⁷.

באותו הקשר יש לציין שכאשר מדובר על "עבירה" סתם, ללא שם לוואי, מתכוונים לרוב לעבירה מינית, עקב חומרתה הרבה ושכיחותה הגדולה.

ומאידך, מצינו דווקא בלשון הקודש התייחסות חיובית לתהליך המיני, כאשר הוא נעשה כראוי. שהרי פעולה זו מכונה במקרא בשם "דעת" ⁷⁸. וכבר העיר על כך גם הרמב"ן ב,,אגרת הקודש" שלו על הנישואין, שמכאן ראיה כי קיום יחסי מין בין איש לאשתו הוא מעשה קדוש וטהור, שאם לא כן לא הייתה התורה מכנה מעשה זה בשם דעת ⁷⁹.

ואכן, כפי שראינו לעיל, יש למעשה המין היבטים חיוביים ורצויים. באחת המטרות הבסיסיות ליצר המיני בא לידי ביטוי חיובי עצם האקט המיני - גם ללא קשר לתוצאה של פריה ורבייה, וכוונתי בזה למצוות עונה. מצווה זו היא החובה על הבעל לקיים יחסי אישות עם אשתו מזמן לזמן, והיא מחובותיו הבסיסיות שהתורה חייבה אותו, ככתוב ⁸⁰:

"שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם שלוש אלה לא יעשה לה, ויצאה חינם אין כסף".

לכן אם נדר אדם שלא לקיים כלל יחסי אישות עם אשתו - הנדר בטל מעיקרו, כי הוא בא לבטל דבר מהתורה, ואין לזה תוקף כלל ⁸¹. יתר על כן, גם האשה איננה זכאית לוותר כליל על מצווה זו, מפני שחוסר מגע מיני נחשב לצער הגוף, ואין האשה רשאית לצער עצמה⁸². לפי ההלכה מותר לזוג לחיות חיי אישות משותפים גם אם האיש, האשה או שניהם עקרים ולא יוכלו ללדת ילדים. זאת בניגוד [200] להשקפת פילון האלכסנדרוני⁸³, שאסר מצב כזה. גם דין זה מוכיח, אפוא, שעצם קיום חיי האישות הוא מצווה נפרדת, ללא קשר למצוות פריה ורבייה, ואין ליהדות כל התנגדות מוסרית לעצם קיום יחסי המין במסגרת המותרת ⁸⁴. כמובן שחיוב מצוות פריה ורבייה ממשיך לחול על האיש ועליו למצוא בת-זוג שיוכל להיבנות ממנה ⁸⁵, אך כל עוד ממשיכים הנישואין של הזוג העקר אין כל מניעה להמשך חיי אישות רגילים ביניהם.

והנה לקיום מצוות העונה יש תנאים שונים, הקובעים ומסדירים את איכותה ותדירותה. בעלי מקצוע שונים מחויבים במצווה זו בתדירות שונה בהתאם לתנאי עבודתם, כפי שנקבע במשנה ⁸⁶:

"העונה האמורה בתורה - הטיילין בכל יום, הפועלים שתיים בשבת, החמרים אחת בשבת, הגמלים אחת לשלושים יום, הספנים אחת לששה חדשים".

איש הרוצה להסב את מקצועו למקצוע אחר, חייב לקבל את הסכמת אשתו במידה והשינוי יגרום להרחקת זמני העונה, וכדברי חז"ל ⁸⁷:

"רוצה אשה בקב ותפלות מעשרה קבין ופרישות".

כאשר הבעל עומד לנסוע למרחקים, הקילו חז"ל על קיום מצוות העונה בערב נסיעתו - גם אם זה סמוך לויסתה, שבדרך כלל אסור מדרבנן לקיים יחסי אישות, מאחר והאשה משתוקקת אל בעלה בזמן כזה ⁸⁸.

הזמן הנבחר לקיום מצוות עונה לתלמידי חכמים הוא בלילי שבתות ⁸⁶:

"דרך ת"ח לשמש מיטתו מלילי שבת ללילי שבת".

והרמב"ן ב,,אגרת הקודש" שלו מסביר זאת, שאם אמנם הכוונות של בני הזוג טהורות הן, הרי יש לראות במעשה זה מעשה קדוש, ולכן נבחר היום הקדוש לצורך זה⁸⁹. ובימינו נפסק ע"י האחרונים לייעץ ולחייב עונה לתלמידי חכמים פעמיים בשבוע^89א. יש לציין שזאת בניגוד להשקפה הקתולית הממליצה להימנע מקיום יחסי מין בימי החגא שלהם, שהרי לפי השקפתם עצם יחסי-המין הם בגדר טומאה וחטא.

מבחינת איכות המצווה דורשת ההלכה לקיימה בשמחה. כבר התורה הדגישה היבט ⁹⁰

"ושמח את אשתו אשר לקח",

ובתלמוד⁹¹ מבואר שמחויב אדם לשמת את אשתו בקיום מצוות העונה. איכות המצווה מתבטאת גם בהלכות שליליות, כגון שלא לכפותה בניגוד לרצונה, שלא לשמש עמה כשהיא שנואה עליו וכיוצ"ב, וכפי שנתבאר לעיל. [201]

חז"ל ראו ביחסי אישות מלאים ושמחים מכשיר חשוב לשמירת שלום הבית ולאהבה ואחדות בין בני הזוג ⁹². על מנת להגיע לשלמות והנאה זו, למען המטרה של שלום-בית מלא, התיר אחד מגדולי הפוסקים בדורנו לנשוי טרי ללמוד בספרות המדעית כיצד לקיים יחסי אישות בדרך שתתרצה אשתו ⁹³.

לפני ביצוע המעשה המיני על האיש לדבר על לב אשתו דברים

"שיעוררו בה תשוקה, אהבה ועגבים" ⁹⁴.

ברם, יש להקפיד על סגנון הדיבור בעת כזאת:

לא ינבל פיו בדברי הבאי. .. אבל בדברי תשמיש יכול לספר עמה כדי להרבות תאוותו, או אם היה לו כעס עמה וצריך לרצותה שתתפייס, יכול לספר עמה כדי לרצותה" ⁹⁵.

ובדרך דומה כתב הר"י עמדן ⁹⁸:

"וכן צריך שיהא מיישב דעת אשתו ומשמחה ומכינה ומסעדה בדברים המשמחים את הלב כדי שתשיג את התאווה אליו בקדושה ובטהרת דמיונה כמו-כן, וזה יהא ניכר בנשימתה ובעיניה, ואז יאהבו זה לזה ויהיו בניהם פקחים...".

בעת ביצוע המעשה המיני מתלווה אליו תחושת הנאה. בעל חובות הלבבות ⁹⁷ רואה בזה את השכר לקיום המצווה המביאה להמשכיות האנושות:

"ונתן הבורא יתברך לאדם שכר עליהם - התענוג בהם".

גם הרמב"ם ⁹⁸ רואה בהנאה המינית יצירה טבעית מאת הבורא, הבאה לדחוף את האדם לקיום יחסי אישות כדי לקיים את העולם. אכן אין לראות בהנאה זו מטרה בפני עצמה אלא אמצעי מאת הקב"ה לקיום מצוות פריה ורבייה. יתר על כן, הם פוסקים⁹⁹ המחשיבים את קיום ההנאה בעת התשמיש במידה כזו. שכאשר יש הצדקה הלכתית למניעת הריון, יש לבחור תכשיר כזה שלא ימנע את ההנאה מקיום היחסים, על פי מה שקבעו חז"ל:

"גוף נהנה מן הגוף" ¹⁰⁰.

כל זאת בניגוד לעמדה הקתולית המדגישה את הצורך להימנע מיצר ההנאה בעת ביצוע האקט המיני, גם כשהמעשה מותר, כי רואים הם בהנאה זו חטא . [202]¹⁰¹

אכן מעניין לציין שלפי דברי התלמוד¹⁰²:

"מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה ונתנה לעוברי עבירה",

ופירש רש"י:

"כשל הכוח מדאגות רבות ואין רוח קמה באיש להיות תאב לאשתו, לפיכך ניטל טעם הביאה".

מעשה הביאה בין הזוג מעיקר הדין לא מוגבל כמעט בצורתו ובשיטתו:

"אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו - עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק כל אבר ואבר שירצה¹⁰³, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה, ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה. ואעפ"כ מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש" ¹⁰⁴.

כבר בתלמוד ¹⁰⁵ נמנו מצבי ביאה שונים, תוך ציון הדרך הרצויה - היא למטה והוא למעלה, ומאידך מצבים בלתי רצויים - עמידה, ישיבה, שניהם לצדדים, היא למעלה והוא למטה¹⁰⁶. ובגמרא ^106(א) מבואר שאין לשמש המיטה בלבושיהם. שהוא מנהג הפרסים.

חז"ל התנגדו לחיי פרישות ונזירות מוחלטת מיחסי מין וחייבו את הנישואין וחיי האישות בין בני הזוג.
כבר התורה, בראשית בריאת האדם, קבעה ¹⁰⁷:

"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

חז"ל ¹⁰⁸ דרשו על הפסוק ¹⁰⁹:,

"לא טוב היות האדם לבדו" - מכאן שאסור לאדם לעמוד בלא אשה.

וכן דרשו חז"ל ¹¹⁰, שכל מי שאין לו אשה, שרוי בלא טובה. בין שבעת המנודים לשמים מנו חז"ל את מי שאין לו אשה ¹¹¹, ולפי המדרש¹¹², אחת הסיבות למות נדב ואביהו הייתה "ע"י שלא היו להם נשים". ומעניין לציין שהנביאים נהגו לשאת אשה נוספת בעת הימצאם רחוק מבתיהם, כדי לא לשהות בלא אשה¹¹³.

מוסד הנישואין לפי ההלכה איננו רק דרישה וחובה אלא יש בו משום קדושה. אין זה חוזה משפטי--כלכלי--חברתי גרידא אלא ברית-קודש בין [203] איש לאשתו ועל כן הוחלף המושג "קניין" שבמשנה בהתייחסות לנישואין להישג "קידושין".

חז"ל החשיבו במידה כה רבה את יחסי האישות בין בני הזוג עד שקבעו¹¹⁴:

"איש ואשה זכו - שכינה ביניהם"

(היינו האותיות י', ה' השונות בשתי המלים והמרכיבות את שם ה'). וכן:

"בשעה שאדם מתחבר לאשתו בקדושה - שכינה שרויה ביניהם".

יש לציין שגישה זו הפוכה לעמדה הקתולית הסבורה כי הקדושה מסתלקת מהחדר בו מתקיים מגע מיני, אפילו כשהמטרה היא לצורך פריה ורבייה ¹¹⁵.

הפרישות והנזירות בכלל אינם מדרכי התורה וההלכה, ולפי שקבעו חז"ל ¹¹⁶:

"אמר רב אידי בשם רבי יצחק, לא דייך במה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים".

והרמב"ם ¹¹⁷ כתב על מאמר זה:

"ולחכמים בזה העניין דבר לא שמעתי כלל נפלא ממנו!"

וכן נאמר בתלמוד ¹¹⁸ אודות מי שמזיר עצמו מן היין:

"וכי באיזה נפש חטא זה, אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים ק"ו, ומה זה שציער עצמו מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" ¹¹⁹.

אכן הפרישות המינית נאסרה במיוחד, ופרט למקרים יוצאי דופן ¹²⁰ לא התירו לאדם לפרוש מחיי אישות ¹²¹:

"חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות".

והרי מספר דוגמאות לדחיית המגמה לפרישות מינית:

א. "אמר המחבר: ותורת משה לא העבידה אותנו בפרישות, אך בדרך השווה, ולתת לכל כוח מכוחות הנפש והגוף חלקו בצדק מבלי ריבוי... ומי שנטה עם כוח התאווה, קיצר בכוח המחשבה ובהפך" ¹²²;

ב. "ואין תקנת העולם שיהיו כל אנשיו נוהגים בפרישות, כי זה מביא לעזיבת יישוב העולם ולהפסק הזרע" ¹²³;

ג. לפי הראב"ד¹²⁴ אסור לאדם להיות חסיד על חשבון אשתו ולנהוג בפרישות [204] מינית, כאשר זה פוגע בחיי האישות המשותפים;

ד. "כל מי שאינו עוסק בפריה ורבייה - כאילו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל" ¹²⁵.

יתר על כן, גם כאשר קיימת הצדקה רפואית-הלכתית למניעת הריון, אין לבחור בשיטת מניעה של פרישות והינזרות מחיי המין, אלא יש לבחור בתכשיר או שיטת מניעת הריון לפי שיקולים ועדיפויות רפואיים-הלכתיים, שבעזרתם ניתן יהא להמשיך בחיי אישות רגילים עד כמה שאפשר מבלי לסכן את האשה בהריון¹²⁶. כל זאת שוב בניגוד גמור להשקפה הקתולית הדורשת דווקא פרישות והינזרות מחיי אישות כשיטה היחידה המותרת למניעת ההריון.

הרמן ווק ¹²⁷ מגדיר יפה את היחס של היהדות למין - דבר שלתרבויות ולדתות אחרות נחשב כמעשה של בושה, צחוק, אורגיה או צורך פיזי, נחשב ביהדות לרצונו של הקב"ה, כביכול. העובדה שביצוע רצון אלוקי זה מביא גם לידי הנאה וסיפוק איננה מפליאה כלל וכלל, שהרי הקב"ה רוצה בטובתם ורווחתם של ברואיו.

הרוממות או השפלות שבמעשה המין אינן תלויות בגוף המעשה אלא בקדושת המחשבה והכוונה של בני-הזוג ובטוהר ההתנהגות באותה שעה. הרמב"ן ב,,אגרת הקודש" מדמה עניין זה לפעולות הידיים - אותן הידיים המסוגלות לכתוב ספר-תורה ולהתעלות בכך למדרגת קדושה, מסוגלות גם לבצע פשעים חמורים ביותר ולרדת בכך לדרגות טומאה וכיעור עמוקות. הוא הדין ביחס לפעולות המיניות ואיברי המין - הקדושה והטומאה נקבעות לפי הכוונות והשימוש בהן.

אכן, הדרך הנכונה והאמיתית ביחס לחיים המיניים היא דרך שביל הזהב - לבצע ולפעול למען המטרות שלשמן נוצר היצר המיני, תוך עשייה צנועה ובמחשבות קדושות וטהורות; לרסן את היצר העודף ולשלוט עליו ולא להיגרר אחריו.

ואמנם כך ניסחו זאת חז"ל¹²⁸:

"תניא, שמונה - רובן קשה ומיעוטן יפה [ואחד מהם] - דרך ארץ".

וכן ¹²⁹:

"איבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו.שבע, משביעו - רעב".

ועוד¹⁸⁰:

"יצר, תינוק ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת".

ובדרך דומה הגדיר זאת הרמב"ם ¹³¹:

"והקבוצה הארבע עשרה [205] [מתרי"ג מצוות] כוללת את המצוות התלויות באיסור מקצת הביאות, והם אשר מנינום בספר נשים והלכות איסורי ביאה... וגם באלה הכוונה מיעוט התשמיש וריסון תאוות המשגל ככל האפשר, ושלא לעשות את הדבר תכלית כמעשה הסכלים"

ולהלן ¹³² מסביר הרמב"ם שיש צורך

"לאיזון כל העניינים, לא להרבות בתשמיש כפי שהזכרנו, וגם לא לבטלן לגמרי, אלא ציוה ואמר פרו ורבו, כך האיברים הללו נחלשים במילה, ואין להשחיתם בכריתה, אלא יישאר הדבר הטבעי כטבעו ולהיזהר מן ההגזמה" ¹³³.

ולבסוף, ראוי שנזכיר את דברי חז"ל הנוגעים לענייני תשמיש¹³⁴:

"כל המקדש עצמו בשעת תשמיש הוויין לו בנים זכרים, מהוגנים, יפים ביותר".

וכן דברי הר"י עמדן ¹³⁵:

"דע כי החיבור הנעשה כראוי ובזמן הראוי ובכוונה הראויה הוא עניין קדוש ונקי... ולכן ראוי להם להתנהג בחיבור בקדושה... אלא וודאי כשיהיה החיבור לשם שמים וכפי הראוי - אין פעולה קדושה למעלה ממנו". [206]

הערות:

1. רמב"ם, דעות, א, ד.
1א. הובאו דבריו באליה רבה. או"ח ר"מ. א'.
2. קידושין, ל, ב 1 קהלת רבה, ה, יג; פס"ז, תזריע, יב, ג; וע"ע בזוהר, ב, צג, ע"א ועוד.
3. ר' יעקב עמדן, סידור בית יעקב, הוצאת למברג, מטות כסף, עמ' 160.
3א. מורה נבוכים, ח"ב פל"ו ופ"מ.
4. תהילים נא, ז. וראה בעניין זה בספרו של א. א. אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, עם, 422. 5 נידה לא, ע ב.
6. ההוכחות מהפסוק "וחטא את הבית" - שמתורגם וירכי ית ביתא, וכן "תחטאני באזוב ואטהר" - ששכולם במובן של חיטוי, ניקוי וטהרה.
7. Zcinik M& Kantner J.F, Sexual and contraleptive cxperience of young unmarried woman in the U.S.A Fam Plan Prosp 9:55 1977
8. 126:active women Am J Gynecol in young sexually diseasc,. Gynecologic J. W Roddick 1976.,:880,
9. , Sorensen R.C Adolcscent sexuality in contemporary Alnerica New York 1973 The World Pub Co, 18, ,
10. Age of, first intercourse among adolneless females J Pediat, 93:147, 1978 . Heim K. ed al
11. ראה: א. ברט, מצוות למה ניתנו? עמ' 8.
12. א. א. אורבך, חז"ל - פררקי אמונות ודעות, עמ' 418.
13. בראשית ג, טז.
14. ערובין, ק, ב.
15. כך היא גם גישת היהדות למצוות הרפואה, שאין בה משוס סתירת גזירת מלכו של עולם - וראה בספרי "הלכות רופאים ורפואה", עמ' יג-יד.
16. יומא, עה, א.
17. רמב"ם, איסורי ביאה, כב, יח--יט.
18. שיר השירים רבה, ז, ח.
19. כתובות, יג, ב; חולין, יא ב; נידה, ל, ב.
20. ראה: קידושין, כס, ב; וכן סנהדרין, עו, א.
21. ט"ז, או"ח, רכב, סק"ו.
22. ישנן כמובן עוד דוגמאות רבות להבנת חז"ל ביחס לגודלו של היצר המיני ודרכי המלחמה בו - וראה: )ב א. אורבך, חו"ל - פרקי אמונות ודעות. עמ' 422--419,
23. ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה.
24. עפ"י נידה, לא, )ב
25. אבן עזרא, ויקרא יח, כ. וע"ע ברמב"ן ורבנו בחיי עה"ח, שם.
26. חובות הלבבות, שער תשיעי - שער הפרישות, פרק א.
27. חינוך, מצווה א.
28. סנהדרין, סד, א. ובעקבות זאת ראה עבודה זרה, יז, ב - בעניין ר' חנינא ור' יונתן.
29. בראשית רבה, ט, ט. וראה בהרחבה בעניין היצר הרע בהשקפת חז"ל אצל א. א. אורבך, חז"ל - פרקי אמונות ודעות, עמ' 427--415,
30. ר' יעקב עמדן, סדור בית יעקב, הוצאת למברג, הנהגת ליל שבת, עמ' 161-135.
31. יצא לאורר בתרגומו העברי של ז. מונטנר, בהוצאת מוסד הרב קוק, בתוך: רמב"ם כתבים רפואיים, כרך ד, עמ' 65--47. וראה שם בדברי המבוא של המתרגם, עמ' 46-35.
32. ראה "יכום מתומצת של עברות אלו ברמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין, ז, ד.
33. ויקרא יח, כב. וכן פרויס (בתרגומו של פ. רוזנר), עמ' 493--490.
34. ויקרא יח, כג. וראה פרויס. הנ"ל, עמ' 495--496.
35. תורת כוהנים, ויקרא, יח, ג; יבמות, עו, א. וראה: פרויס, הנ"ל, עמ' 498.
36. שו"ע, אה"ע, כה, ב.
37. עפ"י הפסוק בבראשית לח, י, ובאור הגמרא נידה, יג, א - שכך עשו ער ואונן.
38. קידושין, פב, א. וראה שו"ע, אה"ע, כד, א.
39. רמב"ם, איסורי ביאה, פרקים א--ב.
40. סנהדרין, עד, 41
41. בראשית רבה, כו, י. וראה גם בירושלמי סוטה, א, ה.
42. פס"ז, פנחס, כה, טו.
43. אבן עזרא, ויקרא, יה, ו.
44. רמב"ם, מורה נבוכים, ג, מט.
45. רמבן, ויקרא, יח, ו.
46. ראה מחלוקתם הידועה של הרמב"ם והאברבנאל בעניין סיבות רפואיות למאכלות אסורות: הרמב"ם, מורה נבוכים, ג, מח (וכן הרמב"ן, ייקרא, יא, יג) מביא נימוקים רפואיים למאכלות אסורות, והאברבנאל (על הרמב"ם, שם) מתנגד לכך בחריפו: "חלילה לי מלהאמין כן, לפי שאם כן היה ספר תורת ה' במדרגת ספר קטן מספרי הרפואה... שלא באה התורה האלקית לרפואות הגופות ולבקש בריאותם אלא לבקש בריאות הנפש...".
47. ראה בין השאר באריכות ברמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין, ז, ד.
48. עבודה זרה, כ, ב.
49. שו"ע, אה"ע, כג, ג, ו - וראה עוד באוצה"פ, שם, פרטים רבים אחרים.
50. רמב"ם, מירה נבוכים, ג, מט.
51. רמב"ם, איסורי ביאה, כב, יז.
52. ראה בפירוט בשו"ע, אה"ע, כא, א-ב, ובאוצה"פ, שם.
53. דברים כב, ה.
54. ראה: נזיר, נט, א; שו"ע, יו"ד, סי' קפב.
55. רמב"ם, איסורי ביאה, כב, כ.
56. שו"ע, אה"ע, כא, א.
57. הלכות נידה והסייגים הרבים נידונו בהרחבה רבה בספרות ההלכה, ואין כאן המקום להאריך בכך.
58. נידה, לא, ב.
59. שו"ע, אה"ע, כה, ח.
60. שם, ט.
61. לבוש, או"ח, רמ, ג.
62. שו"ע, שם, י.
63. שם, ה.
64. רמב"ם, דעות, ה, ד.
65. ר"ן, נדרים, כ, ב. וראה בשו"ע, שם, ז.
66. רמב"ם, איסורי ביאה, כא, יב.
67. שו"ע, שם, ב - וראה באוצה"פ, שם, סקי"ג, פרטי מצבים והגדרות ביחס לרצונה של האשה.
68. עירובין, ק, ב.
69. רמב"ם, אישות, יד, ח.
70. ראנ"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה.
71. רמב"ם, איסורי ביאה, כא, יא.
72. רמב"ן, ויקרא יט, ב.
73. ברכות. נז, ב: סנהדרין, פב, ב: שבת, קנ"ב, א.
74. רמב"ם, ספר הקצרת, פרק י, סעיף 8, בתרגומו של ז. מונטנר, הוצאת מוסד הרב קוק, כתבים רפואיים, כרך ד. וכן: מורה נבוכים, ח"ג פל"ג.
75. הרמב"ם ביד החזקה בשני מקומות - בהל' דעות, פרק ה, ובהל' איסורי ביאה, פרקים כא--כב. הטור והשו"ע אף הם בשני מקומות - או"ח, סי, רמ בצורה מפורטת, הכוללת את כל פרטי ההלכות הקשורות להתנהגות האדם בשעת תשמיש, ובאבה"ע, סי' כה - חזרה על הפרטים האסורים הנובעים מעצם התשמיש או אופן התשמיש. וראה באוצה"פ. שם, בהקדמה לסי' כה. וראה עוד בפיהמ"ש להרמב"ם, אבות, א, ה ובספר הנהגת הבריאות להרמב"ם, ג', י': ד', ט (במהדורת מונטנר).
76. רמב"ם, מורה נבוכים, ג ח.
77. ולכאורה צ"ע על דברים אלו מהגמ' מגילה, כה, ב - כל המקראות הכתובים בתורה לגנאי קורין אותן לשבח כגון ישגלנה - ישכבנה, ואם שינו את לשון המקרא, משמע דלא כהרמב"ם. אכן, יתכן לשיטתו שגם בין השמות המושאלים יש דרגות שונות, ויש המגונים יותר.
78. כגון: בראשית, ד, א - והאדם ידע את חוה אשתו. וראה על כך במחברת מנחם, דע; רבנו בחיי ופירוש הנצי"ב עה"פ הנ"ל, וכן בסידורו של' ר' יעקב עמדן, הוצאת למברג, מיטות כסף, עמ' 158.
79. אכן, קצת קשה על זה, כי מצינו במקרא את הכינוי "דעת" לפעולה המינית גם כשהיא נעשית במצבים אסורים ומגונים, כגון משכב זכור - בראשית יט, ה: "הוציאם אלינו יגדעה אותם", ובפילגש בגבעה - שופטים, יט, כב: "הוצא את האיש אשר בא אל ביתך ונדענו".
80. שמות, כא י--יא; וראה: כתובות, מז, ב.
81. נדרים, טו, ב. וראה: רמב"ם, אישות, יד, ה-ו; שו"ע, יו"ד, רל"ד, ז.
82. רמב"ם, אישות, יב, ז.
83. 36., 34, 111, , Philo De specialibus Legibus
84. ראה: רמ"א. אה"ע. א. ח: שם. כג. ה. יראה בשו"ת אג"ם חאה"ע ח"א סי' ק"ב. שמצוות עינה אינה תלוויה באפשרות העיבור,
85. ראה: שו"ע, אה"ע, קנד, י.
86. כתובות, מא, ב. וכן נפסק להלכה ברמב"ם, אישות, יד, א, ובשו"ע, אה"ע, עו, א"-ב.
87.כתובות, סב, ב.
88. ערובין, ק, ב. וראה: שו"ע, יו"ד, קפד, י, ואה"ע, עו, ד.
89. וראה בסידורו של ר"י עמדן, הוצ' למברג, מיטות זהב, עמ' קנח - מספר טעמים דרושים לכך. והרמב"ם, שבת. ל'. י"ד כתב הטעם: תשמיש המיטה מעונג שבת הוא.
89א. שו"ת אגרות משה חאה"ע ח"ג סי' כ"ח.
90. דברים, כד, ה.
91. פסחים, עב, ב.
92. ראה: קהלת רבה, יב, ה.
93. שו"ת אגרות משה, חאה"ע, ס" קב.
94. כדברי הרמב"ן באגרת הקודש. וראה גם ברמב"ם, דעות, ה, ד.
95. שו"ע, אה"ע, כה, ב.
96. ר"י עמון בסידורו, מיטות כסף, עמ' קנט. וראה שם, עמ' 159, שיש להקדים לזיווג חיבוק ונשיקות, כדי לפייס האיש את אשתו ולעורר את האהבה ושביניהם.
97. חובות הלבבות, שער הפרישות, פ"א.
98. רמב"ם, פירוש המשניות, סנהדרין, ז, ד.
99. רש"ל, יבמות, ו, ד; שו"ת מחנה חיים, ס" נג.
100. מגילה, יג, א.
101. אמנם מצינו גם בחז"ל הסתייגות בעת ביצוע המעשה המיני - ראה נדרים, כ, ב, וראה ביאור העניין בראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה, ובשו"ע או"ח, רם, ח.
106. וראה עוד באוצה"פ, אה"ע, כה, סקי"ב.
106א. כתובות, מ"ח א. וראה רמב"ן עה"ת, שמות, כא, ט.
107. בראשית, ב, כד.
108. בראשית, ב, יח.
109. יבמות, סג ב. וע"ע יומא, יח, ב.
110. יבמות, סב, א. ובביאור הגר"א, שו"ע, אה"ע, אה"ע, א, סק"ג: ללא אשה - חסר שמחה, ברכה, טובה, תורה, חומה ושלום. וראה יבמות, ס"ג. א' - כל אדם שאין לו אשה - אינו אדם.
111. פסחים, קיג ב.
112. ויקרא רבה, כ, ט.
113. ילקוט שמעוני, מלכים א, כט. 203
114. סוטה, יז, א. וראה ברמב"ן, אגרת הקודש, עמ' 175.
115. , Law Jewish New York 1975 p, 100 Control in . Feldnlan Birth (]
116. ירושלמי, נדרים, ט, א.
117. רמב"ם, שמונה פרקים, פ"ד.
118. נדרים, י, א.
119. וכן פסק הרמב"ם, דעות, ג, א. ועייש בלח"מ; שו"ת הרשב"א, סי' שלא ותורה תמימה, במדבר, ו, אות פד - מה שדנו בכך.
120. דוגמא לכך הוא בן-עזאי שחשקה נפשו בתורה תמיד ונדבק בה כל חייו - יבמות, סג, ב, ואף שכך נפסק בשו"ע, אה"ע, א, ו, הרי כתבו התוס' יבמות, שם, שאין בדורות הללו מי שיוכל להיות כבן-עזאי. וראה באוצה"פ, שם, סקכ"ז.
121. שו"ע, אה"ע, א. א.
123. כוזרי, מאמר שני, נ.
123. חובות הלבבות, שער הפרישות, פ"א.
124. ראב"ד, בעלי הנפש, שער הקדושה.
125. שו"ע, אה"ע, א, א.
126. עבודה מקיפה על בעיות מניעת ההריון בהלכה וברפואה נמצאת כעת בהכנה על ידי ותפורסם אי"ה בעתיד הקרוב. גם היבט זה נדון בעבודה זו בפירוט.
127. 125. p, 1964,:This Is My God This, H Wouk. א
128. מטין, ע, א.
129. סוכה, נב, ב.
130. סוטה, מז, א.
131. רמב"ם, מורה נבוכים, ג, לג
132. שם, שם, ג, מט.
133. טעם המילה מנוסח ע"י הרמב"ם (שם) כד: "למעט תאוות המשגל ולהחליש זה האיבר". כך גם הסבירו פרשנים אחרים - ראה בספר זיכרון ברית לראשונים, חלק מילואים, ס" ו, ובחוברת שבעריכתי - "ברית מילה" - היבטים הלכתיים ורפואיים, עמ' 10.
134. נדרים, כ, ב; שבועות, יח, ב.
135. ר"י שמדן בסידורו, מטות כסף, עמ' 158.