דין מכירי כהונה והסבר רש"י
בפרשת ירושות אומרת התורה "כי את הבכור יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו", ודרשו חכמים מהמילים "בכל אשר ימצא לו" ש"אין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק", כלומר הבכור נוטל פי שנים רק בנכסים שהיו מוחזקים ביד אביו, אבל לא בנכסים שעדיין לא היו אצלו אלא היו רק ראויים להגיע אליו. בגמרא 1 מובאת ברייתא שבכורו של כהן נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה (שהם חלק ממתנות כהונה), והגמרא דנה באיזה אופן מדובר? אם המתנות הגיעו ליד האב אין כל חידוש בדבר, ואם הן לא הגיעו לידו – הרי המתנות נחשבות 'ראוי'! ועונה הגמרא שמדובר ב"מכירי כהונה", כלומר בכהן שהישראל רגיל תמיד לתת לו את המתנות, ובאופן זה נחשבות המתנות 'מצוי'.

ויש להבין, כיצד העובדה שהכהן רגיל לקבל את המתנות – הופכת את הכהן למוחזק בהם? מהי המשמעות הממונית שיש למכירי הכהונה? הסבר לכך כותב רש"י במסכת גיטין 2 . במשנה שם שנינו שאדם יכול להלוות מעות לכהן ולהתנות איתו שהוא יגבה את החוב על ידי התרומה שיפריש משדהו. שואלת הגמרא כיצד הדבר מועיל, הרי הכהן לא זכה בתרומה, ואם כן כיצד הוא יכול לפרוע על ידה חוב? על כך עונה רב שמדובר במכירי כהונה, ומבאר רש"י שמתנות כהונה שייכות לשבט הכהנים עוד לפני נתינתן לכהן פרטי, והזכות של הישראל במתנות היא רק לקבוע את הכהן שיזכה בהן (להבהרת הדברים, לא מדובר כאן במושג שותפות, שהרי גם כהן שנולד אחרי שחיטת הפרה והפרשת התרומה יכול לזכות במתנות, ומצד שני אדם שהיה עני בשעת הפרשת מתנות עניים ואחר כך העשיר אינו יכול לזכות במתנות, אלא זוהי בעלות כללית של שבט הכהונה במתנות כהונה, ושל 'שבט' העניים במתנות עניים). מעתה, כאשר יש כהן מסויים שהישראל רגיל לתת דוקא לו את המתנות – כל שאר הכהנים מתייאשים, הם בטוחים שהישראל יתן שוב לאותו הכהן, ונמצא כאילו יש רק כהן אחד בעולם, ובאופן זה כבר אין צורך לעשות קניין, שכאמור התורה עצמה מקנה את המתנות לשבט הכהונה 3 .

רש"י לשיטתו כותב שלפי ר' יהושע, אם אדם הפריש חלה בפסח והחלה החמיצה הוא לא עבר על איסור בל יראה, כי האיסור הוא דוקא בחמץ של ישראל, ואילו החלה אינה לא של הישראל ולא של אף כהן מסויים. החלה אחרי הפרשתה היא ממון השבט, ועל כך אין איסור בל יראה 4 .

לפי הסבר רש"י למושג 'מכירי כהונה', נראה שהישראל יהיה חייב לתת את המתנות לאותו כהן, שהרי הוא כבר זכה בהם.

הסבר התוספות לדין מכירי כהונה והקושיא עליו

התוספות בסוגייתנו 5 מבאר אחרת את מושג מכירי הכהונה:

בכל דוכתא עביד מכירי כהונה מוחזק בפרק כל הגט המלוה מעות את הכהן והלוי, והיינו טעמא שזהו מתנה מועטת ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא. ואע"פ שאם רצה יכול לחזור בו, מכל מקום כל כמה דלא הדר הוי כמוחזק.

התוספות מתבססים בדבריהם על דברי הגמרא 6 שלומדת מהפסוק "הן צדק – שיהא הן שלך צדק", יש מצוה לקיים הבטחות, ומבואר בגמרא שמצוה זו היא רק במתנה מועטת, אבל מי שהבטיח לתת מתנה מרובה אין לו מצוה לקיים את הבטחתו, כי מלכתחילה מי שהבטיחו לו אינו סומך על כך. וכותבים התוספות שמתנות כהונה תמיד נחשבות מתנה מועטת, וגם אם מדובר בכמות גדולה –הזכות של הישראל היא רק לבחור את הכהן. ומחדשים התוספות שבמצב של מכירי כהונה הרי זה כאילו הישראל הבטיח לכהן לתת לו, ואף שהוא יכול לחזור בו, מכל מקום כיון שאסור לו לחזור בו נחשב הכהן מוחזק.

ויש להבין את דברי התוספות, הרי האיסור לחזור בו הוא איסור לשמים, אבל הבעלות ודאי נשארת של הישראל, והראיה לכך היא דברי התוספות עצמם שבאופן ממוני הישראל יכול לחזור בו, ואם כן – כיצד ניתן לומר שהמתנות נחשבות מצוי ביד האב?

יתר על כן, עצם המושג ירושה – גם לגבי הבן הפשוט - אינו מובן ביחס למתנות הכהונה. ירושה מתייחסת לדברים שהאב היה בעלים עליהם – הבנים ממשיכים את האבא, ולכן כסף שהיה של אדם אתמול והיום הריהו ממשיך להיות שלו גם אחרי מותו, דרך בניו שנחשבים המשך שלו. אך כאשר אין בעלות – ירושה מנין?

מכוח דברי התוספות, מחדש הקצות שאם אדם נשבע לתת מתנה לחבירו ומת חבירו הרי שבכורו יטול פי שנים, כדין מכירי כהונה. וגם על דבריו נשאלת אותה שאלה, הרי האיסור לעבור על שבועתו הוא כלפי השמים, אך אין בכוחו ליצור בעלות! אם אדם שנשבע לזרוק אוכל לים הוא חייב לקיים את דיבורו, אבל האוכל לא נהיה הפקר!

ביאור מחודש לדין מכירי כהונה
נראה לומר, שאכן לא מדובר בסוגייתנו על ירושה ממש. בן הוא המשך של אביו, ולכן כאשר אדם נשבע לתת למישהו, השבועה כוללת שאם אותו אדם ימות הוא יתן לבנו, או ליורשיו.

יסוד זה מבואר כבר בגמרא. מפורסמים הם דברי רבא 7 שמתנה על מנת להחזיר נחשבת מתנה, ואם המקבל לא יחזיר את המתנה יתברר שמעולם הוא לא זכה בה. ויש לשאול, מה הדין כאשר הנותן מת לפני שהספיק המקבל להחזיר לו את המתנה? האם מתברר שמעולם היא לא היתה שלו? תשובה לשאלה זו ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת גיטין 8 . הגמרא אומרת שאם אדם אמר לאשתו 'הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז' והוא מת, לדעת תנא קמא הגט לא חל והריהי זקוקה ליבום, ואילו לדעת רשב"ג "נותנת לבניו או לאחיו או לאחד מן היורשים". במקרה זה ברור שאין הכוונה כאן לירושה ממש, אלא התנאי כולל בתוכו שהיא יכולה להחזיר גם ליורשים. וכאמור באותו אופן יש לומר שאדם שנשבע לתת לחבירו מתנה, כלול בשבועה שאם חבירו ימות הוא יתן ליורשיו, וכך גם הנותן מתנה על מנת להחזיר, ומת הנותן – יכול המקבל להחזיר גם ליורשים.

לפי הסבר זה מובן איך שייך בכלל במכירי כהונה המושג ירושה, וניתן לבאר לפיו גם כיצד נוטל הבכור פי שנים - גם זה כלול בתנאי, שאם האב ימות יש להתנהג עם הממון כאילו הוא היה של האב. דיני הירושה מגדירים את צורת התנאי, וכשם שאם יש לו הרבה בנים צריך לתת לכולם, כך גם אם יש בכור הריהו נוטל פי שנים. וכך גם ביחס למתנה מועטת, אם אדם הבטיח לתת מתנה מועטת ומת המקבל, אם נאמר שכוונת ההבטחה לתת דוקא לו אז אין אפשרות לקיים את ההבטחה, אבל אם מונח בהבטחה שלו לתת לשני את המתנה באותו מובן כאילו היה חייב חוב, אז הוא יכול לתת גם לבניו.

ולכאורה הגמרא במסכת גיטין 9 אומרת במפורש לא כך, שאם אדם לאמר לשלוחו "הולך מנה לפלוני" ואחר כך התברר שמת – אם אין טעם מיוחד, עליו להחזיר למשלח, ולא ליורשים! נראה שהתשובה לכך פשוטה, המקרה שמביאה הגמרא הוא "הולך מנה לפלוני", מנה נחשב מתנה מרובה, וכאמור במתנה מרובה אין שום חיוב לתת.

כאמור, היסוד שביארנו מבואר בדברי רשב"ג, שאמר שאם אדם אמר לאשתו "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ומת" הריהי יכולה לתת לבניו או לאחיו או לאחד מן היורשים. על דברי רשב"ג אלו שואל רבי שלמה הכהן – מדובר כאן שיש יבם (כמפורש בברייתא שלפי תנא קמא שאין היא יכולה לקיים את התנאי הריהי חייבת ביבום), והרי יבם יורש את כל נכסי המת, ולא היורשים האחרים? ועונה על כך שתי תשובות: הראשונה, שאם היא תקיים את התנאי ממילא מתברר שהיא אינה גרושה ואין כאן יבם; והשניה, שגם אם היבם היה מייבם בפועל הוא לא היה זוכה בכסף של התנאי, כי כסף זה נחשב 'ראוי', ודינו של יבם הוא כדינו של בכור שאינו נוטל בראוי אלא רק במוחזק. נמצא שרבי שלמה הכהן מסתפק אם הכסף של התנאי נחשב ראוי או מוחזק, אבל לפי מה שהסברנו, שבמכירי כהונה נחשבות המתנות 'מוחזק' כי אדם רוצה שנתנהג במתנות כאילו הוא כבר נתן, כך נאמר גם לגבי התנאי על מנת שתתני לי מאתים זוז, וודאי שהכסף יחשב מוחזק.

אם אדם נתן לחבירו אתרוג על מנת שיחזיר, ואחרי שנטלו חבירו התקלקל האתרוג – האם מתברר שלא יצא ידי חובה? מעשה זה היה בבית הכנסת של החזון אי"ש, שכל באי בית הכנסת בירכו על האתרוג של החזון אי"ש ולבסוף נשבר הפיטם. על כך כתב המשנה ברורה שבאופן זה אפשר להחזיר כסף, שכך היא דעת הנותן.

דין מתנה מועטת והסבר הקצות
הגמרא 10 אומרת שאם אדם אומר ללוי "כור מעשר יש לך בידי", וללוי יש פירות שצריך להפריש עליהם תרומת מעשר, הלוי יכול להשתמש בכור המעשר שהובטח לו על ידי הישראל לשם הפרשת תרומת המעשר. ואומרת הגמרא שדין זה מובן לפי השיטה שבמתנה מועטת אינו יכול לחזור בו, אבל לשיטה שהישראל יכול לחזור בו – אין ללוי אפשרות כזו. ולכאורה קשה, גם אם הישראל אינו יכול לחזור בו – סוף סוף הלוי עדיין לא זכה במעשר, ואם כן איך הוא יכול להפריש תרומת מעשר מפירות שאינם שלו?

נקדים כי לפי הסברו של רש"י בדין מכירי כהונה, שכאשר אדם רגיל לתת לכהן מסויים אז כל הלויים האחרים מתייאשים – ניתן לומר גם כאן כך, שכיון שאסור לישראל לחזור אז כל הלויים מתייאשים, וממילא המעשר יהיה שייך ללוי עוד לפני נתינתו בפועל. אולם השאלה נשארת לשיטת התוספות, שהבעלות הממונית נשארת של הישראל.

הקצות 11 מתרץ על פי דברי הגמרא 12 שאם "היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש" ההקדש חל, וכתב הרא"ש במקום שמדובר באופן שאין אדם יכול לזכות בה אלא הוא, וכיון שבידו לזכות – ההקדש חל. יסוד זה מבואר בירושלמי 13 , ששאל על דברי דוד המלך "וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים" וכו' 14 , כיצד יתכן שדוד המלך הכין את ההקדשות בזמן עוניו? ועונה הירושלמי שדוד המלך הקדיש עוד לפני שזכה בכסף, ברגע שראה אותו והיה בידו לזכות בו. וכן אומרת הגמרא במסכת קידושין 15 כלל "כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי", ולכן למרות שאין תורמים מן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש, פירות שכבר צמחו ובידו לתולשם – אפשר לעשותם תרומות ומעשרות, כי בידו לתלשם מהעץ. על סמך מקורות אלו מחדש הקצות שגם מתנה מועטת נחשבת כ"בידו לזכות", ולכן הלוי יכול להפריש ממנה תרומת מעשר.

אולם כבר ר' עקיבא איגר תמה על דבריו, שבכל המקורות הללו - ההקדש חל רק כאשר לאחר שהדברים מגיעים לידו! כדי לבאר את התמיהה על הקצות, נבאר את יסוד סוגיית קניין בדבר שלא בא לעולם.

נחלקו חכמים ורבי מאיר האם אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אולם, מחלוקת זו אינה קיצונית. כולם מודים שאי אפשר להקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן ודאי שאי אפשר להקדיש פירות שעדיין לא צמחו, וכן ודאי שאדם אינו יכול למכור לאדם אחר ירושה שהוא יירש מאביו, בעוד אביו חי. רבי מאיר אומר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם, אולם אין כוונתו שהחלות היא מעכשיו, אלא החלות היא רק לאחר שהדבר יבוא לעולם (ומוסכם שאפשר לעשות מעשה קניין שיחול רק לאחר זמן, כגון לתת גט שיפעל רק עוד שלשים יום). ר' מאיר סובר שכיון שממילא החלות לא חלה עכשיו, אין בעיה בכך שהדבר לא בא עדיין לעולם. על כך אומרים חכמים שדוקא לגבי דבר שנמצא בעולם יכול אדם להחליט החלטות, אבל החלטה על דבר שעוד אינו בעולם – אינה נחשבת החלטה טובה. וכאן אומרת הגמרא בקידושין שהזכרנו, שדוקא ביחס לדבר שאינו בעולם כלל אומרים חכמים שאי אפשר לפעול בו פעולות קנייניות, אבל דבר שביד האדם להשיגו, כגון פירות שבידו לתלוש – ההחלטה לגביו נחשבת החלטה טובה, ולכן אדם יכול לפעול בו פעולה קניינית עכשיו והפעולה תחול כשהדבר יגיע לידו, הפירות יהיו תרומה כשיתלשו. מאידך גיסא, גם רבי מאיר שסובר שאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא אמר דבריו אלא בדבר שעשוי לבוא, אבל בדבר שאינו עשוי לבוא הוא מודה שאי אפשר להקנותו, וכגון אדם שיקנה לאחר את הכפל מבהמתו אם הבהמה תיגנב, משום שמציאות של תשלומי כפל היא מציאות רחוקה – צריך שהפרה תיגנב, ויתפסו את הגנב, והוא לא יודה מעצמו בגניבה 16 .

נמצא לסיכום שכל מחלוקת רבי מאיר וחכמים הינה רק מהו הגבול של דבר שלא בא לעולם, כגון המוכר פירות דקל, אבל ודאי לא יתכן לעשות פירות שאינם שלו כתרומת מעשר! ולגבי מי שאומר ללוי "כור מעשר יש לך בידי" הרי הלוי יכול לעשות מעשר זה תרומת מעשר ולאכול את פירותיו מיד, גם לפני שיקבל את המעשר לידו! ועל כן דברי הקצות תמוהים 17 .

הסבר ר' עקיבא איגר וחידושי הדינים הנלמדים ממנו
מכוח קושייתו על הקצות, מבאר רבי עקיבא איגר את העניין באופן אחר. הצורה הבסיסית של הפרשת תרומת מעשר היא שהלוי מפריש את תרומת המעשר אחרי שקיבל את המעשר מיד הישראל, אולם היום אנו נוהגים שהישראל עצמו מפריש את תרומת המעשר, למרות שהתרומה שייכת לשבט הלויים, כמו שאמר אבא אלעזר בן גמלא "כשם שיש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומה גדולה, כך יש לו רשות לבעל הבית לתרום תרומת מעשר" 18 . וכשם שהישראל יכול להפריש את תרומת המעשר, הוא יכול גם לתת ללוי שיהיה שלוחו בהפרשה זו. ומחדש ר' עקיבא איגר שכאשר הישראל אומר ללוי "כור מעשר יש לך בידי", כלולה בכך גם רשות ללוי להתנהג במעשר כאילו היה שלו. לדעה שהישראל יכול לחזור בו מהבטחתו אז אין סיבה לומר שכלולה בדבריו רשות שהלוי יעשה בפירות כבשלו, אבל אם אסור לו לחזור אין סיבה לא לאמר כך, ונמצא שכאשר הלוי מפריש – הוא עושה זאת בשליחות הישראל. ואין בעיה בכך שהלוי מפריש תרומת מעשר מפירותיו של הישראל על פירותיו שלו, שכן אדם יכול להפריש מהפירות שלו על פירות של חבירו.

ומתוך הסברו של ר' עקיבא איגר יוצא חידוש הלכתי, שגם אם הישראל יעבור על האיסור ויחזור בו מהבטחתו לתת את התרומה ללוי – תרומת המעשר שתרם הלוי אינה יכולה להתבטל, שהרי הוא תרם ברשות. ובאמת כך מבואר בירושלמי. אלא שהרדב"ז 19 כותב שאם הישראל יחזור בו נמצא שהלוי אכל טבלים, וצריך עיון בשיטתו.

נראה לי שלאור הסברו של ר' עקיבא איגר, אם אדם ירצה לקנות פירות מהשני אבל הוא לא עשה לשם כך מעשה קניין טוב, כגון שרק שילם כסף במקום למשוך את הפירות, גם הוא יוכל להפריש תרומות ומעשרות מפירות אלו. שהרי אם אפילו כשאין מעשה קניין אלא רק הבטחה אמר ר' עקיבא איגר שכלולה בהבטחה זו רשות להפריש, קל וחומר כשהיה מעשה קניין. אמנם, הרבה רבנים ערערו על סברות אלו.

---

^ 1 בבא בתרא קכג ע"ב.
^ 2 ל ע"א ד"ה במכרי כהונה.
^ 3 מדוע אין כאן בעיה של יאוש שלא מדעת? צריך לומר ששאר הכהנים מתייאשים מראש ממי שאינו רגיל לתת להם מתנות, בדומה לדברי הגמרא בבא מציעא כא כ"ב לגבי לקט שכחה ופיאה, שעניי עיר אחרת מתייאשים מהם מראש כי הם יודעים שעניי אותה העיר יקחו את המתנות.
^ 4 פסחים מו ע"ב ד"ה 'לא זהו חמץ'. המשנה שם עוסקת בעיסה שנטמאה ביום טוב של פסח, שאם יפריש ממנה חלה יהיה אסור לאפותה שהרי אין כאן היתר של אוכל נפש, וגם אינו יכול להשהותה שכן אז תחמיץ. ר' אליעזר אמר שקודם כל יאפה את כל העיסה ורק אחר כך יפריש את החלה, ור' יהושע אומר שאין כל בעיה בהפרשת החלה, שכן אין בה איסור בל יראה, כמבואר למעלה.
^ 5 ד"ה הכא.
^ 6 בבא מציעא מט ע"א.
^ 7 קידושין ו ע"א.
^ 8 עד ע"א.
^ 9 יד ע"ב.
^ 10 בבא מציעא מט ע"א.
^ 11 סימן רד, ג.
^ 12 נדרים לד ע"ב.
^ 13 פיאה פרק א, הלכה ב.
^ 14 דברי הימים א, כב, יד.
^ 15 סב ע"א.
^ 16 בבא מציעא לג ע"ב.
^ 17 יש לציין שהקצות עצמו נשאר איתן בדעתו גם אחרי שהקשו עליו קושיא זו.
^ 18 גיטין לא ע"א.
^ 19 על הרמב"ם בהלכות מעשר, פרק ז', הלכה ח'.