שבת דמרה

הנך מזכיר במכתבך את הכתוב בספרים ששבת הוא באהבה וברצון וביו"ט אין אנו אומרים כך, היינו משום ששבת במרה נצטוו ובמרה לא היה כפיית הר. וע"ז הנך אומר שבזכרונך שאני אמרתי ע"ז הערה מדברי הרמב"ם הידועים בפרק גיד הנשה [שאין אנו מקיימים מצות מילה משום שכך נצטווה אברהם אבינו אלא משום שכך נצטווינו בסיני]. וטענתי אז שלפי דברי
הרמב"ם, אין השבת שלנו מתיחסת למרה.
הנני בזה קודם כל להזכיר לך שביחד עם טענה זו, הראיתי באצבע על זה שאנו אומרים במוסף 'אז מסיני נצטוו עליה' לכאורה אין שום משמעות למשפט זה. איזה יחוס היא לשבת שנאמרה בסיני? הלא כל המצוות נאמרו שם! ומשמע מזה רבא לאפוקי משבת מרה....

 

ובגוף דברי הפסוק האומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך, ופירשו בגמרא דהיינו שבת מרה. הדבר יפלא, מה היא התוספת של שבת מרה על גבי השבת דסיני, ומה המשמעות של סיום הפסוק כאשר צוך במרה. האם לא סגי בציווי זה הנאמר בסיני ולמה לו להתיחס כאן לשבת דמרה?

ולא אכחד ממך מה שהרהרתי בזה בילדותי דהיינו על פי מה שהעיר חכם גדול אחד מחכמי ירושלים בדור שלפני
פנינו כמדומה שדבר זה נזכר בספרו של ר' הירש מיכל זצ"ל, שאע"פ שקי"ל דנכרי ששבת חייב מיתה, מ"מ גר שמל ולא טבל הגם שעדיין לא נגמרה גירותו, מכיון שחלה בו תורת התחלת גירות בטל ממנו האיסור של נכרי ששבת. ונימוקו עמו מפני שבמרה נצטוו ישראל על השבת ובמרה היו ישראל במצב זה שבין מילה וטבילה. ומעתה נמצא שיש באמת בשבת דמרה תוספת חידוש מה שלא נמצא בשבת דסיני דהיינו שלענין איסור של שביתת נכרי סגי בתחילת גירות. אלא שעדיין היה
מקום לומר שמכיון שנתחדשה שבת בסיני ניתנה תורה ונתחדשה הלכה וממילא ששבת שלנו מופקעת היא גם מגר של תחילת גירות ובעינן דוקא גמר גירות לענין שבת ועל כן סיים הפסוק בשבת דסיני כאשר צוך בשבת דמרה לומר שגם אחרי שבת דסיני נשאר השבת דמרה לענין מל ולא טבל. [עי' פחד יצחק מאמר פסח ל"ו] 

[אגרות עמ' צ"ג - צ"ד]