"תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש. רבי חידקא אומר ארבע. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו, 'ויאמר משה אכלהו היום…' רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא" (שבת קי"ז ע"ב).
א
אם הוי מה"ת
הנה מפשטות הסוגיה נראה דשלש סעודות בשבת מה"ת הם שהרי דרשו מקרא מלא דכתיב ג' פעמים היום כנגד ג' סעודות. ואכן כך כתב הלבוש בסימן רצ"א סעיף א' "ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית, והיא מן התורה ג"כ, שכן דרשו מדכתיב תלתא זימני היום וכו'"
אך דעת רוב הפוסקים דמצות ש"ס מדרבנן ואסמכוהו אקרא וכ"כ במשנ"ב (שם סק"א). אך מ"מ מצוה גדולה היא וכמבואר בטור ובשו"ע (רצ"א ס"א) "יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית".
והנה במק"א דנתי במה שנחלקו הראשונים באסמכתא אם הוי ככל דרבנן או שמא חמור טפי מדברי סופרים ובאמת כל אסמכתא מבטאת את רצון הקב"ה בתורתו (עיין מנחת אשר מועדים ח"א סימן ז'), אך נראה לכאורה דמצוה זו לכו"ע חמור מכל דרבנן שהרי לכאורה משמע מדברי חז"ל שכך אמר משה רבינו לישראל.
ולכאורה נראה דהוי תקנת משה רבינו ומשה רעיא מהימנא הוא זה שהסמיך הלכה זו על ציווי הקב"ה, או דהוי כשאר הלממ"ס, וצ"ע.
וראה מש"כ בערוך השלחן (רצ"א ס"א) "ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואמרו חז"ל (קי"ח ע"ב) דכל המקיים סעודה ג' נצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג וא"ר יוסי יהא חלקי עם מקיימי ג' סעודות בשבת והלבוש כתב שהם מן התורה כדכתיב תלתא היום ע"ש ואם אפשר שאינן ממש מן התורה מ"מ וודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני והם מרמזים נגד ג' אבות נגד תורה נביאים וכתובים ובשעה שניתן להם המן ניתן להם על ג' סעודות כדאיתא במכילתא שהביא כאן הטור ודברים גדולים ונוראים תלוים בג' סעודות אלו ומבוארים בזוהר בכמה מקומות".
אך דעת רוב הפוסקים דמצות ש"ס מדרבנן ואסמכוהו אקרא וכ"כ במשנ"ב (שם סק"א). אך מ"מ מצוה גדולה היא וכמבואר בטור ובשו"ע (רצ"א ס"א) "יהא זהיר מאוד לקיים סעודה שלישית".
והנה במק"א דנתי במה שנחלקו הראשונים באסמכתא אם הוי ככל דרבנן או שמא חמור טפי מדברי סופרים ובאמת כל אסמכתא מבטאת את רצון הקב"ה בתורתו (עיין מנחת אשר מועדים ח"א סימן ז'), אך נראה לכאורה דמצוה זו לכו"ע חמור מכל דרבנן שהרי לכאורה משמע מדברי חז"ל שכך אמר משה רבינו לישראל.
ולכאורה נראה דהוי תקנת משה רבינו ומשה רעיא מהימנא הוא זה שהסמיך הלכה זו על ציווי הקב"ה, או דהוי כשאר הלממ"ס, וצ"ע.
וראה מש"כ בערוך השלחן (רצ"א ס"א) "ויהא זהיר מאד לקיים סעודה שלישית ואמרו חז"ל (קי"ח ע"ב) דכל המקיים סעודה ג' נצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג וא"ר יוסי יהא חלקי עם מקיימי ג' סעודות בשבת והלבוש כתב שהם מן התורה כדכתיב תלתא היום ע"ש ואם אפשר שאינן ממש מן התורה מ"מ וודאי מתקנת משה רבינו הם שכן קיבל מסיני והם מרמזים נגד ג' אבות נגד תורה נביאים וכתובים ובשעה שניתן להם המן ניתן להם על ג' סעודות כדאיתא במכילתא שהביא כאן הטור ודברים גדולים ונוראים תלוים בג' סעודות אלו ומבוארים בזוהר בכמה מקומות".
ב
זמן הסעודה השלישית
הנה נחלקו הפוסקים בזמן הראוי לאכול את הסעודה השלישית, ולכאורה יש ארבע מחלוקות בדבר:
א. רבותינו הראשונים במס' שבת שם הביאו את שיטת בעל הלכות גדולות דאין מצוה בזמנים מסויימים וחלוקים ואין המצוה אלא בשלש סעודות בלבד. ומה שאמרו שם (קי"ז ע"ב) נפלה דליקה בלילי שבת מצילין שלש סעודות, בשחרית מצילין שתי סעודות, במנחה מצילין סעודה אחת. וכן מה שאמרו שם (קי"ח ע"א) קערות שאכל מהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית לאכול מהן צהריים וכו', אין זה אלא משום שכך מנהג העולם, אבל לדינא אף אם מפסיק באמצע בסעודתו ומברך בהמ"ז ואח"כ חוזר לגמור סעודתו קיים מצות ג"ס. כ"כ בשמו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן, עי"ש.
ב. בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ב ס"ד) אף שהסכים לשיטת הבה"ג דיכול להפסיק באמצע הסעודה ולברך ושוב להמשיך וקיים בזה מצות ש"ס ואין בזה חשש ברכה שא"צ, וכתב שכך נהגו רבותיו וכך נוהג הוא אחריהם, מאידך כתב דאין יוצא ידי חובת סעודה לשישית אלא מן המנחה ולמעלה. והוכיח משתי הסוגיות הנ"ל דאינו יוצא יד"ח אלא מזמן המנחה ולמעלה, עי"ש.
ג. כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל ה"י) "כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".
ויש לעיין בשיטתו האם זה דין בסעודה שלישית דזה זמנה לאחר תפלת המנחה, או שמא אין זה אלא משום שאסור לאכול סמוך לתפלת המנחה. וכך משמע מדברי הטור שם דכיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאכול עד שיתפלל.
ד. כתב הטור שם בשם ר"ת שהנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה לערבית שאמרו חז"ל במדרש "כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל המתים". ולשיטתו צריך לאכול ס"ג דוקא לפני תפלת מנחה, עי"ש. ושיטה זו הובאה בתוס' בפסחים (ק"ה ע"א ד"ה והנ"מ) "שר"ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב", עי"ש.
ובשו"ע (רצ"א ס"ב) פסק המחבר "זמנה משיגיע זמן מנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית". הרי שפסק כשיטת הרא"ש, אך לא התייחס כלל למה שנחלקו הרמב"ם ור"ת אם מתפלל ואח"כ סועד או סועד ואח"כ מתפלל.
והרמ"א הביא שם את שתי הדעות וכתב שנוהגין כשיטת הרמב"ם שזמנה בין תפלת מנחה למעריב, עי"ש.
והנה בהביאו את שיטת הרמב"ם כתב הרמ"א "וי"א דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה". ומבואר דס"ל דאין זה אלא לכתחלה, ועוד משמע מלשונו דאין זה דין בעצם סעודה שלישית, אלא מדיני התפלה, וזה שכתב דיותר טוב להתפלל תחלה. וכ"כ במשנ"ב שם סק"י "דאסור לאכול עד שיתפלל, והדעה הראשונה ס"ל דסעודה קטנה שרי כמ"ש בסימן רל"ב. וכ"כ בס"ק י"א, דאף שנוהגין להתפלל לפני הסעודה אם קשה לו יכול לאכול לפני מנחה אף לכתחלה אם זה קודם זמן מנחה קטנה. ובשעה"צ סק"ה ביאר דכיון דקיי"ל בסימן רל"ב דסעודה קטנה מותר אפילו סמוך לזמן מנחה קטנה לית לן בה, עי"ש.
ולכאורה תימה לפי"ז בשיטת הרמב"ם דהלא אף לשיטתו מותר לאכול סעודה קטנה מזמן מנחה ולמעלה ואין איסור אלא סמוך למנחה קטנה.
והנראה לכאורה בדעת הרמב"ם דבאמת אין זה מעיקר הדין שהרי לא כתב הרמב"ם אלא דכך נהגו צדיקים ראשונים, הרי דאין זה אלא מנהג צדיקים. וראוי לנהוג כמנהגם.
ונראה דעיקר מנהגם משום שנהגו לקבוע בית מדרש לאחר סעודת שחרית וכולם באו לקרוא ולשמוע דברי תורה עד סמוך למנחה קטנה וכיון שכן התפללו מנחה ואכלו עד מוצאי שבת. כך נראה ברור מתוך דברי הרמב"ן.
ובאמת פשוט דאין בזה אלא שתי דעות בלבד. שיטות הבה"ג והרא"ש שנחלקו אם צריך לאכול סעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה או שאין כלל זמן קבוע לסעודה. והרמב"ם ור"ת לא השתיתו דבריהם בזה על דין שלש סעודות כלל, אלא מטעמים אחרים שנו מה ששנו.
שיטת הרמב"ם פשוטה דכיון שנהגו לקבוע בית מדרש מיד לאחר סעודת שחרית והלכו לבתי כנסיות ובתי מדרשות לקרוא ולשמוע עד זמן מנחה קטנה ממילא צריך להתפלל לפני הסעודה דאסור ליכנס לסעודה סמוך למנחה קטנה.
וגם שיטת ר"ת לא קשורה כלל לעיקר דין ס"ג אלא שחשש למה שאמרו במדרש שאסור לשתות מים בשבת בין השמשות ומשו"כ יש להקדים סעודה שלישית לפני תפילת המנחה.
א. רבותינו הראשונים במס' שבת שם הביאו את שיטת בעל הלכות גדולות דאין מצוה בזמנים מסויימים וחלוקים ואין המצוה אלא בשלש סעודות בלבד. ומה שאמרו שם (קי"ז ע"ב) נפלה דליקה בלילי שבת מצילין שלש סעודות, בשחרית מצילין שתי סעודות, במנחה מצילין סעודה אחת. וכן מה שאמרו שם (קי"ח ע"א) קערות שאכל מהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית, שחרית לאכול מהן צהריים וכו', אין זה אלא משום שכך מנהג העולם, אבל לדינא אף אם מפסיק באמצע בסעודתו ומברך בהמ"ז ואח"כ חוזר לגמור סעודתו קיים מצות ג"ס. כ"כ בשמו הרמב"ן, הרשב"א והר"ן, עי"ש.
ב. בשו"ת הרא"ש (כלל כ"ב ס"ד) אף שהסכים לשיטת הבה"ג דיכול להפסיק באמצע הסעודה ולברך ושוב להמשיך וקיים בזה מצות ש"ס ואין בזה חשש ברכה שא"צ, וכתב שכך נהגו רבותיו וכך נוהג הוא אחריהם, מאידך כתב דאין יוצא ידי חובת סעודה לשישית אלא מן המנחה ולמעלה. והוכיח משתי הסוגיות הנ"ל דאינו יוצא יד"ח אלא מזמן המנחה ולמעלה, עי"ש.
ג. כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פ"ל ה"י) "כך היה מנהג הצדיקים הראשונים מתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שניה וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה ויתפלל מנחה ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין ויאכל וישתה עד מוצאי שבת".
ויש לעיין בשיטתו האם זה דין בסעודה שלישית דזה זמנה לאחר תפלת המנחה, או שמא אין זה אלא משום שאסור לאכול סמוך לתפלת המנחה. וכך משמע מדברי הטור שם דכיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לאכול עד שיתפלל.
ד. כתב הטור שם בשם ר"ת שהנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה לערבית שאמרו חז"ל במדרש "כל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל המתים". ולשיטתו צריך לאכול ס"ג דוקא לפני תפלת מנחה, עי"ש. ושיטה זו הובאה בתוס' בפסחים (ק"ה ע"א ד"ה והנ"מ) "שר"ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב", עי"ש.
ובשו"ע (רצ"א ס"ב) פסק המחבר "זמנה משיגיע זמן מנחה דהיינו משש שעות ומחצה ולמעלה, ואם עשאה קודם לכן לא קיים מצות סעודה שלישית". הרי שפסק כשיטת הרא"ש, אך לא התייחס כלל למה שנחלקו הרמב"ם ור"ת אם מתפלל ואח"כ סועד או סועד ואח"כ מתפלל.
והרמ"א הביא שם את שתי הדעות וכתב שנוהגין כשיטת הרמב"ם שזמנה בין תפלת מנחה למעריב, עי"ש.
והנה בהביאו את שיטת הרמב"ם כתב הרמ"א "וי"א דיותר טוב להתפלל מנחה תחלה". ומבואר דס"ל דאין זה אלא לכתחלה, ועוד משמע מלשונו דאין זה דין בעצם סעודה שלישית, אלא מדיני התפלה, וזה שכתב דיותר טוב להתפלל תחלה. וכ"כ במשנ"ב שם סק"י "דאסור לאכול עד שיתפלל, והדעה הראשונה ס"ל דסעודה קטנה שרי כמ"ש בסימן רל"ב. וכ"כ בס"ק י"א, דאף שנוהגין להתפלל לפני הסעודה אם קשה לו יכול לאכול לפני מנחה אף לכתחלה אם זה קודם זמן מנחה קטנה. ובשעה"צ סק"ה ביאר דכיון דקיי"ל בסימן רל"ב דסעודה קטנה מותר אפילו סמוך לזמן מנחה קטנה לית לן בה, עי"ש.
ולכאורה תימה לפי"ז בשיטת הרמב"ם דהלא אף לשיטתו מותר לאכול סעודה קטנה מזמן מנחה ולמעלה ואין איסור אלא סמוך למנחה קטנה.
והנראה לכאורה בדעת הרמב"ם דבאמת אין זה מעיקר הדין שהרי לא כתב הרמב"ם אלא דכך נהגו צדיקים ראשונים, הרי דאין זה אלא מנהג צדיקים. וראוי לנהוג כמנהגם.
ונראה דעיקר מנהגם משום שנהגו לקבוע בית מדרש לאחר סעודת שחרית וכולם באו לקרוא ולשמוע דברי תורה עד סמוך למנחה קטנה וכיון שכן התפללו מנחה ואכלו עד מוצאי שבת. כך נראה ברור מתוך דברי הרמב"ן.
ובאמת פשוט דאין בזה אלא שתי דעות בלבד. שיטות הבה"ג והרא"ש שנחלקו אם צריך לאכול סעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה או שאין כלל זמן קבוע לסעודה. והרמב"ם ור"ת לא השתיתו דבריהם בזה על דין שלש סעודות כלל, אלא מטעמים אחרים שנו מה ששנו.
שיטת הרמב"ם פשוטה דכיון שנהגו לקבוע בית מדרש מיד לאחר סעודת שחרית והלכו לבתי כנסיות ובתי מדרשות לקרוא ולשמוע עד זמן מנחה קטנה ממילא צריך להתפלל לפני הסעודה דאסור ליכנס לסעודה סמוך למנחה קטנה.
וגם שיטת ר"ת לא קשורה כלל לעיקר דין ס"ג אלא שחשש למה שאמרו במדרש שאסור לשתות מים בשבת בין השמשות ומשו"כ יש להקדים סעודה שלישית לפני תפילת המנחה.
ג
זמן שאר הסעודות
הנה יש לעיין בסעודה הראשונה משלש הסעודות אם צריך לאוכלה דוקא בליל שבת או שמא גם זה אינו אלא מנהג העולם.
ולהדיא כתבו התוס' בפסחים (ק"א ע"א ד"ה ובקידושא) דיכול לאכול שלש סעודות ביום ואין צריך לאכול דוקא בלילה, וכ"ה ברמ"א סימן רצ"א ס"א. ולכאורה דבריהם מתיישבים לשיטת הבה"ג דאין זמנים חלוקים לשלש הסעודות בשבת, דלא תיקנו אלא שלש סעודות אבל אין קפידא בזמן אכילתן, אך לדעת התוס' (שבת קי"ח ע"א ד"ה במנחה) דנקטו כשיטת הרא"ש דזמן ס"ג דוקא לאחר זמן מנחה צ"ע, למה קבעו זמן לסעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה ולא קבעו זמן לסעודה הראשונה, ולכאורה סתרו התוס' את שיטתם בהלכה זו.
ועוד יש לעיין לגבי הסעודה השניה אם יש קפידא שתהיה דוקא שחרית דהיינו לפני חצות או שמא יכול לאכול סעודה זו גם אחר חצות היום.
ולכאורה יש להוכיח שאין בזה קפידא, שהרי כתבו הטור והשו"ע בסימן רפ"ח דאין להתענות בשבת עד אחר חצות משום דאסור להתענות בשבת, הרי לן דאין בזה איסור אלא מצד האיסור לענות נפש בשבת, ואם טעם טעימה כלשהי לא עבר באיסור. הרי דמצד מצות שלש סעודות בשבת אין בזה קפידא, אף שהטור בסימן רצ"א הרי פסק כשיטת אביו הרא"ש דסעודה שלישית חייב לאכול אחר חצות ואם אכל לפני חצות לא קיים מצות סעודה שלישית, וכ"ה בשו"ע שם, ולכאורה הדברים תימה, למה לא מצינו בזה קפידא אלא בסעודה שלישית.
והנה כתב בערוך השלחן (סימן רפ"ח סעיף א' – ב') דכשם שסעודה שלישית צריכה להיות דוקא לאחר חצות היום, כך סעודה שניה צריכה להיות דוקא לפני חצות, ותמה שלא מצא כן בדברי הפוסקים, אך כתב דכך פשוט בעיניו וכך נהג להקפיד. ובאמת כבר קדמו הב"ח בסימן של"ד ודקדק כך מדברי רש"י (שבת קי"ז ע"ב) לגבי סוגיה דדליקה שנפלה בבית, אך באמת אין כל הכרח לזה בדברי רש"י, עי"ש.
אך כבר ביארתי לעיל דמדברי הטור והשו"ע בסימן רפ"ח מבואר להדיא שלא כדבריהם, ובאמת צריך ביאור והסבר, למה לא תיקנו זמן מסויים ומוגדר לא בסעודה ראשונה ולא בסעודה שניה אלא בסעודה שלישית בלבד.
ונראה בזה עפ"י המבואר במסכת סוכה (כ"ז ע"א) דבימיהם נהגו לסעוד שתי סעודות בכל יום, סעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה. ונראה לפי"ז דעיקר התקנה דש"ס היתה להוסיף סעודה נוספת לכבוד שבת, וכיון שמאז ומקדם נהגו לעשות סעודה אחת בלילה וסעודה בבוקר דלא מסתבר שהתענו מעלות השחר עד לאחר חצות, ועוד דחז"ל הלא הפליגו בשבח פת שחרית, ופשוט שנהגו לאכול סעודה בשחרית, ותיקנו חז"ל להוסיף סעודה נוספת מחצות ואילך. ומשו"כ לא מצינו קפידא בשתי הסעודות הראשונות, דעיקר התקנה לא היתה אלא להוסיף סעודה לכבוד שבת. ובסעודה זו קבעו זמן מן המנחה ולמעלה, ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא.
אמנם מדברי הרמב"ם משמע דבאמת יש זמן לכל שלש הסעודות, דהלא כך כתב שם (פ"ל ה"ט מהלכות שבת) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה". הרי לן דמעיקר חיוב שלש סעודות גם זמנן, וזה עיקר חיובן, אחת ערבית אחת שחרית והשלישית במנחה. ופלא שערוך השלחן דכל רז לא אניס ליה לא שם אל לבו דבדברי הרמב"ם מפורש כדבריו.
ואפשר שהרמב"ם הלך לפי דרכו דעיקר חיוב שלש סעודות משום עונג שבת כמבואר בדבריו שם (הלכה ז'), ממילא ס"ל דמצוה לקובען לפי מנהג בני האדם ודרכן כל הימים, דבהכי מתענגים באכילתן, ודו"ק.
ומ"מ נראה מבואר בדברי הרמב"ם דאכן קבעו חכמים זמן מוגדר וקבוע לכל אחת משלש הסעודות בשבת. אך כבר נתבאר לעיל דלא כתב הרמב"ם אלא מנהג הצדיקים הראשונים ואין כל הכרח בדבריו דכך עיקר מצות סעודות השבת, ודו"ק בזה.
ולהדיא כתבו התוס' בפסחים (ק"א ע"א ד"ה ובקידושא) דיכול לאכול שלש סעודות ביום ואין צריך לאכול דוקא בלילה, וכ"ה ברמ"א סימן רצ"א ס"א. ולכאורה דבריהם מתיישבים לשיטת הבה"ג דאין זמנים חלוקים לשלש הסעודות בשבת, דלא תיקנו אלא שלש סעודות אבל אין קפידא בזמן אכילתן, אך לדעת התוס' (שבת קי"ח ע"א ד"ה במנחה) דנקטו כשיטת הרא"ש דזמן ס"ג דוקא לאחר זמן מנחה צ"ע, למה קבעו זמן לסעודה שלישית דוקא מן המנחה ולמעלה ולא קבעו זמן לסעודה הראשונה, ולכאורה סתרו התוס' את שיטתם בהלכה זו.
ועוד יש לעיין לגבי הסעודה השניה אם יש קפידא שתהיה דוקא שחרית דהיינו לפני חצות או שמא יכול לאכול סעודה זו גם אחר חצות היום.
ולכאורה יש להוכיח שאין בזה קפידא, שהרי כתבו הטור והשו"ע בסימן רפ"ח דאין להתענות בשבת עד אחר חצות משום דאסור להתענות בשבת, הרי לן דאין בזה איסור אלא מצד האיסור לענות נפש בשבת, ואם טעם טעימה כלשהי לא עבר באיסור. הרי דמצד מצות שלש סעודות בשבת אין בזה קפידא, אף שהטור בסימן רצ"א הרי פסק כשיטת אביו הרא"ש דסעודה שלישית חייב לאכול אחר חצות ואם אכל לפני חצות לא קיים מצות סעודה שלישית, וכ"ה בשו"ע שם, ולכאורה הדברים תימה, למה לא מצינו בזה קפידא אלא בסעודה שלישית.
והנה כתב בערוך השלחן (סימן רפ"ח סעיף א' – ב') דכשם שסעודה שלישית צריכה להיות דוקא לאחר חצות היום, כך סעודה שניה צריכה להיות דוקא לפני חצות, ותמה שלא מצא כן בדברי הפוסקים, אך כתב דכך פשוט בעיניו וכך נהג להקפיד. ובאמת כבר קדמו הב"ח בסימן של"ד ודקדק כך מדברי רש"י (שבת קי"ז ע"ב) לגבי סוגיה דדליקה שנפלה בבית, אך באמת אין כל הכרח לזה בדברי רש"י, עי"ש.
אך כבר ביארתי לעיל דמדברי הטור והשו"ע בסימן רפ"ח מבואר להדיא שלא כדבריהם, ובאמת צריך ביאור והסבר, למה לא תיקנו זמן מסויים ומוגדר לא בסעודה ראשונה ולא בסעודה שניה אלא בסעודה שלישית בלבד.
ונראה בזה עפ"י המבואר במסכת סוכה (כ"ז ע"א) דבימיהם נהגו לסעוד שתי סעודות בכל יום, סעודה אחת ביום וסעודה אחת בלילה. ונראה לפי"ז דעיקר התקנה דש"ס היתה להוסיף סעודה נוספת לכבוד שבת, וכיון שמאז ומקדם נהגו לעשות סעודה אחת בלילה וסעודה בבוקר דלא מסתבר שהתענו מעלות השחר עד לאחר חצות, ועוד דחז"ל הלא הפליגו בשבח פת שחרית, ופשוט שנהגו לאכול סעודה בשחרית, ותיקנו חז"ל להוסיף סעודה נוספת מחצות ואילך. ומשו"כ לא מצינו קפידא בשתי הסעודות הראשונות, דעיקר התקנה לא היתה אלא להוסיף סעודה לכבוד שבת. ובסעודה זו קבעו זמן מן המנחה ולמעלה, ודו"ק בזה כי נכון ופשוט הוא.
אמנם מדברי הרמב"ם משמע דבאמת יש זמן לכל שלש הסעודות, דהלא כך כתב שם (פ"ל ה"ט מהלכות שבת) "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה". הרי לן דמעיקר חיוב שלש סעודות גם זמנן, וזה עיקר חיובן, אחת ערבית אחת שחרית והשלישית במנחה. ופלא שערוך השלחן דכל רז לא אניס ליה לא שם אל לבו דבדברי הרמב"ם מפורש כדבריו.
ואפשר שהרמב"ם הלך לפי דרכו דעיקר חיוב שלש סעודות משום עונג שבת כמבואר בדבריו שם (הלכה ז'), ממילא ס"ל דמצוה לקובען לפי מנהג בני האדם ודרכן כל הימים, דבהכי מתענגים באכילתן, ודו"ק.
ומ"מ נראה מבואר בדברי הרמב"ם דאכן קבעו חכמים זמן מוגדר וקבוע לכל אחת משלש הסעודות בשבת. אך כבר נתבאר לעיל דלא כתב הרמב"ם אלא מנהג הצדיקים הראשונים ואין כל הכרח בדבריו דכך עיקר מצות סעודות השבת, ודו"ק בזה.
ד
אם מותר להתחיל סעודה שלישית לאחר השקיעה
והנה יש לעיין אם מותר להתחיל סעודה שלישית לאחר השקיעה. וברבים מחצרות החסידים נהגו להקל בזה קצת, ויש לבאר הלכתא דא. ומתוך עיון בפוסקים נראה דשלש מחלוקות בדבר, ונבאר.
הנה כתב בשלחן ערוך (רצ"ט ס"א) "אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקים חוץ ממים משתחשך עד שיבדיל".
אך המשנה ברורה שם (ס"ק א') כתב דאם לא אכל סעודה שלישית ודאי יש להקל שיטול ידיו ויאכל אף לאחר השקיעה. ובשעה"צ ס"ק ד' כתב דהעולם נהגו להקל בזה.
אמנם בשלחן ערוך הרב שם (סעיף ב') כתב "ויש מתירין אפילו להתחיל בבין השמשות בין לאכול בין לשתות ואין איסור אלא בודאי לילה שאז הוא זמן הראוי להבדלה וכן נתפשט המנהג בסעודות גדולות שמתחילין בביה"ש ואין למחות בידם כיון שיש להם על מה שיסמכוא אבל העיקר כסברא הראשונה". הרי שנקט לחומרא דאף אם התחיל כבר כיון שהתחיל באיסור פוסק.
ויש מתירין אף לכתחלה, כמו שכתב באשל אברהם שם "כתבתי במקום אחר שכדי שלא לבטל סעודה שלישית בשבת קודש נוהגים להקל להתחיל בבין השמשות וכו'".
הרי לן שלש דעות, לדעת השוע"ה אין מקום להקל אף בדיעבד, לדעת המשנ"ב בדיעבד יש להקל, לדעת האשל אברהם מותר אף לכתחלה.
ועיין בשמירת שבת כהלכתה פרק נ"ו הערה י"ח בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל דאסור ליטול ידיים לסעודה שלישית משום דהוי חצי שעה לפני זמן חיוב הבדלה, ואף דלענין תפילת ערבית מהני מה שיש לו זמן קבוע שבו הוא מתפלל וכן מה שמעמיד לעצמו מי שיזכירנו, לענין הבדלה לא מהני. ובספר שלחן שלמה סימן רצ"ט הובא שכך כתב הגרש"ז לשואל שאם אכל מזונות לאחר חצות היום לא יקל להתחיל סעודה שלישית בין השמשות, עי"ש.
ולכאורה נראה טפי דכיון דלעולם מבדיל לאחר תפלת ערבית, וכיון דלא חיישינן שיבטל תפלת ערבית אין גם חשש שיבטל מצות הבדלה כיון שלעולם מבדיל לאחר מעריב. ועוד דכל עוד לא התפלל ערבית הו"ל כאילו עדיין לא הגיע זמן הבדלה על הכוס, כך נראה למעשה.
הנה כתב בשלחן ערוך (רצ"ט ס"א) "אסור לאכול שום דבר או אפילו לשתות יין או שאר משקים חוץ ממים משתחשך עד שיבדיל".
אך המשנה ברורה שם (ס"ק א') כתב דאם לא אכל סעודה שלישית ודאי יש להקל שיטול ידיו ויאכל אף לאחר השקיעה. ובשעה"צ ס"ק ד' כתב דהעולם נהגו להקל בזה.
אמנם בשלחן ערוך הרב שם (סעיף ב') כתב "ויש מתירין אפילו להתחיל בבין השמשות בין לאכול בין לשתות ואין איסור אלא בודאי לילה שאז הוא זמן הראוי להבדלה וכן נתפשט המנהג בסעודות גדולות שמתחילין בביה"ש ואין למחות בידם כיון שיש להם על מה שיסמכוא אבל העיקר כסברא הראשונה". הרי שנקט לחומרא דאף אם התחיל כבר כיון שהתחיל באיסור פוסק.
ויש מתירין אף לכתחלה, כמו שכתב באשל אברהם שם "כתבתי במקום אחר שכדי שלא לבטל סעודה שלישית בשבת קודש נוהגים להקל להתחיל בבין השמשות וכו'".
הרי לן שלש דעות, לדעת השוע"ה אין מקום להקל אף בדיעבד, לדעת המשנ"ב בדיעבד יש להקל, לדעת האשל אברהם מותר אף לכתחלה.
ועיין בשמירת שבת כהלכתה פרק נ"ו הערה י"ח בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל דאסור ליטול ידיים לסעודה שלישית משום דהוי חצי שעה לפני זמן חיוב הבדלה, ואף דלענין תפילת ערבית מהני מה שיש לו זמן קבוע שבו הוא מתפלל וכן מה שמעמיד לעצמו מי שיזכירנו, לענין הבדלה לא מהני. ובספר שלחן שלמה סימן רצ"ט הובא שכך כתב הגרש"ז לשואל שאם אכל מזונות לאחר חצות היום לא יקל להתחיל סעודה שלישית בין השמשות, עי"ש.
ולכאורה נראה טפי דכיון דלעולם מבדיל לאחר תפלת ערבית, וכיון דלא חיישינן שיבטל תפלת ערבית אין גם חשש שיבטל מצות הבדלה כיון שלעולם מבדיל לאחר מעריב. ועוד דכל עוד לא התפלל ערבית הו"ל כאילו עדיין לא הגיע זמן הבדלה על הכוס, כך נראה למעשה.
ה
ספק עשה אם דוחה ספק לא תעשה
והנה מלבד מה שדעת המשנ"ב דיש להקל בזה כדי שלא יבטל מצות סעודה שלישית, עוד כתב בזה סברא מחודשת שם בשעה"צ ס"ק ד', דיבוא ספק עשה דרבנן ויבטל ספק איסור דרבנן, וכונתו לספק מצות סעודה שלישית דאם יום הוא מצוה יש עליו ואם לילה הוא כבר עבר זמנו ובטל מצותו, ואם יום הוא אכתי לא אתי זמן תפלת ערבית ורק אם לילה הוא אסור לאכול כיון שכבר מחוייב הוא להתפלל ולהבדיל.
ולכאורה יש לעיין בזה דהלא כיון דמצות סעודה שלישית מדרבנן, כמבואר לעיל (אות א') והרי ספק דרבנן לקולא, ולכאורה פטור הוא מסעודה שלישית בבין השמשות, וכיון שפטור הוא איך ידחה אף ספק איסור.
והרי כתב המשנ"ב בסימן תרנ"ב ס"ק ב' דאם לא נטל לולב עד בין השמשות פטור הוא ממצות לולב דספק דרבנן לקולא.
אמנם במק"א דנתי בכל עיקר דין עשה דוחה ל"ת אם החיוב דוחה את הל"ת, או המצוה דוחה את הל"ת, אף שאין בו חיוב כלל. והרי בפירוש הראב"ד בריש תורת כהנים חידש דאף אשה מותרת ללבוש כלאיים בציצית אף שפטורה ממצות ציצית, כיון דעכ"פ יש לה מצוה. ויש לומר כן גם בספק מצוה דרבנן, דאף דספק דרבנן לקולא ואין בו חיוב, מ"מ יש כאן ספק מצוה ובדין הוא שידחה ספק איסור דרבנן.
ויש להעיר עוד מדברי המשנ"ב סימן רע"א ס"ק ל"ט בשם הפרי מגדים דמי שלא קידש בשבת עד בין השמשות דאפוקי יומא, אם כבר התפלל ויצא ידי חובתו מן התורה בקידוש שבתפלה, יקדש על הכוס בין השמשות בלי שם ומלכות, אבל אם לא התפלל יקדש בברכה וישתה מן הכוס ויאכל כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ובשעה"צ ס"ק מ"ז הקשה דהלא אסור לטעום בין השמשות לפני שיבדיל וכתב דע"כ מיירי כשנזכר באמצע סעודה שלישית. ושוב כתב דאפשר שקידוש שעיקרו מה"ת דוחה איסור טעימה דרבנן.
ומשמע מדבריו דרק משום דקידוש עיקרו מן התורה חמור טפי, ולא בדרבנן בעלמא. אמנם אפשר שלא כתב כן אלא לרוחא דמילתא.
הנה הרבה יש להאריך בזה בעומק הסוגיות בגדרי עשה דוחה לא תעשה ולא נתפניתי אלא למה שנוגע בסוגיא דשלש סעודות, ועוד חזון למועד.
ולכאורה יש לעיין בזה דהלא כיון דמצות סעודה שלישית מדרבנן, כמבואר לעיל (אות א') והרי ספק דרבנן לקולא, ולכאורה פטור הוא מסעודה שלישית בבין השמשות, וכיון שפטור הוא איך ידחה אף ספק איסור.
והרי כתב המשנ"ב בסימן תרנ"ב ס"ק ב' דאם לא נטל לולב עד בין השמשות פטור הוא ממצות לולב דספק דרבנן לקולא.
אמנם במק"א דנתי בכל עיקר דין עשה דוחה ל"ת אם החיוב דוחה את הל"ת, או המצוה דוחה את הל"ת, אף שאין בו חיוב כלל. והרי בפירוש הראב"ד בריש תורת כהנים חידש דאף אשה מותרת ללבוש כלאיים בציצית אף שפטורה ממצות ציצית, כיון דעכ"פ יש לה מצוה. ויש לומר כן גם בספק מצוה דרבנן, דאף דספק דרבנן לקולא ואין בו חיוב, מ"מ יש כאן ספק מצוה ובדין הוא שידחה ספק איסור דרבנן.
ויש להעיר עוד מדברי המשנ"ב סימן רע"א ס"ק ל"ט בשם הפרי מגדים דמי שלא קידש בשבת עד בין השמשות דאפוקי יומא, אם כבר התפלל ויצא ידי חובתו מן התורה בקידוש שבתפלה, יקדש על הכוס בין השמשות בלי שם ומלכות, אבל אם לא התפלל יקדש בברכה וישתה מן הכוס ויאכל כדי שיהיה קידוש במקום סעודה. ובשעה"צ ס"ק מ"ז הקשה דהלא אסור לטעום בין השמשות לפני שיבדיל וכתב דע"כ מיירי כשנזכר באמצע סעודה שלישית. ושוב כתב דאפשר שקידוש שעיקרו מה"ת דוחה איסור טעימה דרבנן.
ומשמע מדבריו דרק משום דקידוש עיקרו מן התורה חמור טפי, ולא בדרבנן בעלמא. אמנם אפשר שלא כתב כן אלא לרוחא דמילתא.
הנה הרבה יש להאריך בזה בעומק הסוגיות בגדרי עשה דוחה לא תעשה ולא נתפניתי אלא למה שנוגע בסוגיא דשלש סעודות, ועוד חזון למועד.
ו
מה צריך לאכול בסעודה שלישית
הן ידוע שנחלקו הראשונים בסעודה שלישית אם צריך דוקא פת או שיוצא יד"ח אף אם לא אכל פת. וארבעה מחלוקות בדבר. י"א שצריך דוקא פת. וי"א שיוצא יד"ח אף במיני מזונות. וי"א שדי לו בבשר ודגים וכדומה מינים שמלפתים בהם את הפת. וי"א שאף בפירות יוצא ידי חובתו.
וכל ארבעת השיטות הובאו בשו"ע סימן רצ"א סעיף ה', ובסו"ד כתב המחבר "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר".
ובשוע"ה שם סעיף ז' כתב "ואין לסמוך כלל על כל זה (שמקילים שלא בפת) אלא א"כ אפשר כלל בענין אחר כגון שהוא שבע ביותר ואי אפשר לו לאכול פת בלא שיצער את עצמו".
ודבריו צ"ע שהרי אם יש צער בדבר פטור הוא לגמרי מסעודה שלישית כמבואר שם בסעיף א' בשו"ע "ואם א"א לו כלל שיאכל אינו חייב לצער את עצמו". ועי"ש במשנ"ב סק"ג "דהסעודה לעונג ניתנה ולא לצער". ובאמת פשוט דלא רק בסעודה שלישית פטור הוא אם מצטער אלא בכל שלשת הסעודות, שהרי מטעם זה מותר להתענות תענית חלום בשבת וכן בכל דוני שמצטער באכילתו כמבואר בסימן רפ"ח, ומה חידוש יש דהמצטער באכילת פת פטור מלאכול פת בס"ג.
ונראה יותר דאף אם אין בזה צער מוחשי אלא כל שהוא שבע ביותר ואינו חפץ באכילת הפת יכול לצאת יד"ח בשאר מינים.
וחידוש גדול יש בשו"ע הרב סימן קפ"ח סעיף י' שם העיד אחי הגרש"ז מהרי"ל שאחיו הגדול חזר בו בסוף ימיו ופסק שיוצאים יד"ח אף לכתחילה במיני מזונות בס"ג כיון שגם בברכות מעין שלש מזכירין קדושת יום השבת עי"ש.
ולא הבנתי, דמה ענין למה שמזכירין קדושת השבת והלא לא נחלקו אלא אם צריך דין סעודה ואין סעודה אלא בפת ודעת השו"ע ורוב הפוסקים דכיון שצריך לאכול שלש סעודות בשבת דין אחד לכולם ובכולם צריך סעודות בפת, וצ"ע.
הגר"א וייס שליט"א torahbase.org
וכל ארבעת השיטות הובאו בשו"ע סימן רצ"א סעיף ה', ובסו"ד כתב המחבר "וסברא ראשונה עיקר שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר".
ובשוע"ה שם סעיף ז' כתב "ואין לסמוך כלל על כל זה (שמקילים שלא בפת) אלא א"כ אפשר כלל בענין אחר כגון שהוא שבע ביותר ואי אפשר לו לאכול פת בלא שיצער את עצמו".
ודבריו צ"ע שהרי אם יש צער בדבר פטור הוא לגמרי מסעודה שלישית כמבואר שם בסעיף א' בשו"ע "ואם א"א לו כלל שיאכל אינו חייב לצער את עצמו". ועי"ש במשנ"ב סק"ג "דהסעודה לעונג ניתנה ולא לצער". ובאמת פשוט דלא רק בסעודה שלישית פטור הוא אם מצטער אלא בכל שלשת הסעודות, שהרי מטעם זה מותר להתענות תענית חלום בשבת וכן בכל דוני שמצטער באכילתו כמבואר בסימן רפ"ח, ומה חידוש יש דהמצטער באכילת פת פטור מלאכול פת בס"ג.
ונראה יותר דאף אם אין בזה צער מוחשי אלא כל שהוא שבע ביותר ואינו חפץ באכילת הפת יכול לצאת יד"ח בשאר מינים.
וחידוש גדול יש בשו"ע הרב סימן קפ"ח סעיף י' שם העיד אחי הגרש"ז מהרי"ל שאחיו הגדול חזר בו בסוף ימיו ופסק שיוצאים יד"ח אף לכתחילה במיני מזונות בס"ג כיון שגם בברכות מעין שלש מזכירין קדושת יום השבת עי"ש.
ולא הבנתי, דמה ענין למה שמזכירין קדושת השבת והלא לא נחלקו אלא אם צריך דין סעודה ואין סעודה אלא בפת ודעת השו"ע ורוב הפוסקים דכיון שצריך לאכול שלש סעודות בשבת דין אחד לכולם ובכולם צריך סעודות בפת, וצ"ע.
הגר"א וייס שליט"א torahbase.org
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה