מתוך האתר yeshiva.org

 

השער הקובע בתשלומי נזיקין בקרקעות הזולות בתשרי ויקרות בניסן
המזיק חברו חייב לשלם מקרקע עידית כנלמד מהפסוק "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" אמנם ישנו לימוד נוסף "ישיב" המלמדנו שניתן לשלם גם שווה כסף ואפילו סובין, ובלימוד זה דנה סוגייתנו, מדוע אינו סותר את החיוב לשלם דווקא מעידית. אביי מבאר שהחידוש שניתן לשלם שווה כסף עוסק במקרה שערך השדות משתנה בהתאם לתקופה בשנה, כאשר בימי תשרי הקרקעות זולות משום שכבר "פספסו" את עונת הזריעה ואילו בימי ניסן הקרקעות יקרות, ולפיכך אם בימי תשרי רוצה הניזק לקבל כדינו מקרקעות עידית מקבל כמחירם הנוכחי, אך אם רוצה לקבל קרקע גדולה יותר בינונית או זיבורית, מקבל רק לפי השער היקר של ימי ניסן, משום שיכול לומר לו המזיק שמכיוון שאינו נוטל עידית כדינו עליו להסתפק בשער של ניסן. הגמרא דוחה שאם כוחו של הניזק יפה לקבל מעידית כל שכן שכוחו יפה ליטול בינונית וזיבורית וודאי גם גבייה מהם נחשבת כדינו, ולכן מעמידה בכתובת אשה שדינה בזיבורית ובכך נוטל כשער הנוכחי, ואם רוצה ליטול בינונית עליה להסתפק בשער של ניסן.
מגמרא זו עולה שהשער העיקרי של חפץ הוא השער הנוכחי, ורק במקרה שמבקש שלא כדינו, יש לפורעו על פי השער העתידי, כנלמד מ"ישיב – לרבות שווה כסף", ויש להבין כיצד לומדים זאת מהפסוק וכן מה הסברא בכך, מדוע יש ערך לשער עתידי.
לפני שניגש לשאלות אלו, נעמוד גם על הברייתא אותה מביא אביי כסיוע לתשובתו. אדם שאין ברשותו מאתיים זוז זכאי לקבל מעשר עני, ואפילו אם יקבל אלף זוז זכה. בברייתא נאמר שאם היו לו שדות וכרמים ואינו מוצא למוכרן מאכילין אותו עד מחצה. הגמרא דנה בכך ומסיקה שמדובר במקרה שכעת בימות תשרי השער זול אך בניסן הוא יקר.
רש"י בפירושו הראשון מבאר שמדובר באדם שיש לו קרקעות שבדרך כלל שוות מאתיים אך כעת בשעת ההוזלה אינן שוות מאתיים. אם קרקעות כל העולם הוזלו ודאי שזהו ערכם כעת ונחשב עני גמור המקבל אפילו אלף, ואילו רק שדותיו הוזלו משום שיודעים שהוא מחזר אחר הלוואות ערכם נקבע כשאר העולם ונחשב עני שאינו מקבל כלום, והברייתא עוסקת במקרה שקרקעות כולם שוות בתשרי פחות ממאתיים ובניסן יותר ממאתיים, ולפיכך יש כאן דין אמצעי, שמשלימים לו את הפער בין שווים העכשווי עד מאתיים, ושוב נחשב כעשיר ואינו מקבל יותר. לדרך זו נראה בפשטות שעיקר שומת הקרקע נעשית לפי שערו העתידי, ולכן אינו מקבל כעני רגיל, אלא שבכל זאת מקבל סכום חלקי , והטעם לכך מבואר במאירי , משום הדין המיוחד במעשר עני, שמי שיש לו נכסים בביתו אך כעת הולך בדרכים ואין לו לאכול, ניתן להאכילו ממעשר עני (חולין קל ע"ב), וכך כאן, הואיל וכעת אינו יכול לממש את נכסיו בשווי מאתיים זוז דומה להולך בדרכים שאינו יכול להנות מנכסיו, ול"עני זמני" כזה אין לתת אלף אלא רק כדי מחסורו במצב הנוכחי, עד שיחזור למצבו הרגיל. נראה שהסברא לשום לפי השער העתידי היא שדרך הסוחרים להמתין עד ניסן ורק אז למכור, ורק מי שיש לו אילוץ מוכר כעת, ולכן יש מקום לומר שיש לקבוע את השומא לפי הדרך שרגילים למוכרו. למשל, אם תכשיטים נמכרים בעיקר לפני החגים, ובזמן זה נמכרים ביוקר, ובמשך השנה כמעט ולא נמכרים ואז שערם זול, יש מקום לומר שהמזיק תכשיט ישלם כשערו בחגים, לפי שאז עיקר מכירתו.
אולם לפי זה לא יובן הדימוי לנזיקין, שהרי שם משמע שהשער האמיתי הוא השער הנוכחי, ולכן כשהניזק נוטל כדינו מעידית נוטל כשער הנוכחי, ועוד שממקורות רבים משמע ששיעור חפץ נישום לפי השעה הנוכחית, כפי שיובא.

אין להקדש אלא מקומו ושעתו

המשנה בערכין כד ע"א אומרת: "אף על פי שאמרו: עבדים נמכרין בכסותן לשבח, שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר משובח מנה, וכן פרה אם ממתינין אותה לאיטליס משובחת היא, וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משובחת היא, אין להקדש אלא מקומו ושעתו".

קידש בתמרה
בקידושין יב ע"א אומר שמואל: "קידשה בתמרה, אפילו עומד כור תמרים בדינר מקודשת (מספק), חיישינן שמא שוה פרוטה במדי". הרמב"ן והרא"ש שם מבארים שודאי אינה מקודשת מהתורה, שהרי כשם שאין להקדש אלא מקומו ושעתו כך גם אין בקידושין ובמקח וממכר אין להם אלא שעתם ומקומם, אלא שחכמים חששו לקידושיה מדרבנן. אמנם בשיטת הרמב"ם יש שביארו שאכן מקודשת מהתורה, במקרה שקידש בדבר המתקיים שיכול בפועל לקחת וללכת עימו למדי, אך אין להוכיח מכאן שלדעתו במקח וממכר לא הולכים אחר שעתו ומקומו, שהרי כאן הדיון הוא לגבי מקום, ולגבי מקום פשוט שכאשר יש הבדלי שומא הולכים לפי השומא במקום זה ולא מעדיפים את השומא שבמקום אחר, שהרי מאי חזית להעדיף את השומא שבמקום אחר, אלא ודאי הבין שהדין של שווה פרוטה שונה, כי במקומות שהתורה הצריכה שווה פרוטה עיקר רצונה הוא שיהיה ערך כלשהו לחפץ, ולכן לעניין זה מספיק שיש אפשרות מעשית להשתמש בחפץ במקום אחר כדי לתת לו ערך כלשהו, אך כאשר השאלה אינה אם יש לחפץ ערך אלא כמה ערך יש לו ודאי הולכים לפי מיקומו הנוכחי.

האוכל חמץ הקדש במועד
בפסחים כט ע"א נאמר בברייתא שהאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים שלא מעל, ומבארת הגמרא שנחלקו בדבר הגורם לממון, שהדעה שמעל סוברת כשיטה שהגורם ממון כממון דמי ואילו הדעה שלא מעל סוברת שלאו כממון דמי, או שלכל הדעות כממון דמי ונחלקו במחלוקת ר' שמעון ור' יהודה אם חמץ לאחר הפסח מותר בהנאה. מוכח מהגמרא שאף אם לאחר הפסח מותר בהנאה, הסיבה היחידה שיש לחייב את המועל היא משום שגרם להפסד ממון, אך להלכה שאנו סוברים שלאו כממון דמי אכן פטור, ואיננו אומרים שחייב משום שכעת בעת האכילה היה שווי לחמץ הואיל וידוע שעתיד להתייקר לאחר הפסח.

הנהו שקולאי
בב"מ צט ע"ב מסופר על פועלים שנשאו חביות ושברום ויש הבדל בין מחירם ביום השוק לבין מחירם בשאר הימים ודנה הגמרא כמה עליהם לשלם, ונחלקו הראשונים בגירסאות שם ובהתאם לכך בהלכה. הרמב"ם (שכירות ג, ג) ובעקבותיו השו"ע (דש, ה) מבארים את החילוק בגמרא שיש ללכת לפי השווי ביום הפירעון, ולכן אם שווה ביום השוק ארבע ובשאר הימים שלוש, אם מחזיר ביום השוק חייב להחזיר חבית יין או ארבע ואם מחזיר ביום אחר חייב להחזיר שלוש. ואילו הרא"ש ובעקבותיו הרמ"א מבארים שיש ללכת לפי השווי בעת השבירה, ולכן אם שבר בשאר הימים משלם שלוש ואם שבר ביום השוק חייב ארבע.
שיטת הרא"ש היא שהתשלום הוא לפי שווי החפץ הניזוק בשעת הנזק, ומוכח מדבריו שאם הזיק בשעת הזול משלם כשעת הזול למרות שעתיד להתייקר ביום השוק, והדברים מובנים על פי מה שראינו בערכין שאין לך אלא מקומו ושעתו.
אך שיטת הרמב"ם טעונה הבנה, מדוע הולכים לפי השווי בעת הפירעון. המחנה אפרים (נזקי ממון א), מבאר שיטתו שבשונה מגזלן החייב לשלם כשעת הגזילה, במזיק החיוב אינו לשלם את שווי החפץ אלא את החפץ עצמו, ולכן המזיק חבית יכול להשיב חבית או את שוויה ביום הפירעון, משום שביום זה החיוב שמוטל עליו הוא חבית ולא שווי של חבית כפי שהיה ביום השבירה. הנתיבות מבאר שיטתו באופן שונה, ומסביר שזהו דין מיוחד בפועלים שנשכרו לצורך גרימת רווח ופשעו, שחייבים מדין ערב גם על מניעת הרווח הואיל וקיבלו אחריות על כך. לכן כאן שהסבלים נשכרו להביא את החביות לשוק כדי שיוכל למוכרם שם ביוקר חייבים לשלם כשווים בשוק, וכותב לפי זה שכוונת הרמב"ם "בשאר ימים" היא דווקא לפני יום השוק, שאז לא יפסיד רווחיו אלא יוכל לקנות חבית ולחזור ולמוכרה ביום השוק, אך לאחריו אכן חייבים על הנזק שגרמו וישלמו כשוויו בשוק.
רש"י כתב כהסבר הנתיבות ברמב"ם, שאם משלם קודם יום השוק משלם כשער הזול אך אם לאחר יום השוק משלם כשער היקר של השוק, ולפי הנתיבות פירושו הוא שהחיוב הוא לא על עצם שווי החבית אלא על הפסדת הרווחים מדין ערב. הקצות פירשו שהחיוב אמנם מטעם הפסדת הרווחים אך לא מטעם ערב אלא מדין גרמי, ומחדש שמכיוון שהיה ידוע מראש שיתייקר המחיר יש לחייב מדינא דגרמי כשער היקר.
גם לקצות וגם לנתיבות אין לדמות סוגיא זו לסוגייתנו, משום ששם מדובר במוכר שבכוונתו הייתה למכור החביות ביום השוק והתשלום הוא על נזקיו. וכן למחנה אפרים, שם הטעם הוא שהחיוב היה לשלם חבית ולא חוב כספי.

חזרה לסוגייתנו
לאחר שראינו במרחבי הש"ס שתמיד יש לשום חפץ לפי ערכו הנוכחי, יש לשוב לסוגייתנו ולהבין גם את הדין במעשר עני, ממנו משמע לכאורה שעיקר השער הוא היוקר העתידי, וכן את הדין בנזיקין מדוע בגבייה שלא כדינו יש לשום לפי שער היוקר העתידי, וכן מהו הסיוע מדין מעשר עני לנזיקין, הרי, כאמור, אדרבה משם משמע שעיקר השומא הוא היוקר העתידי.
הברכת אברהם מבאר שעולים מדברי רש"י בפירושו הראשון שני יסודות, לפיהם יובנו דבריו. ראשית, עשירות לעניין מעשר עני אינה נמדדת ביכולת להשיג כסף מאתיים זוז בפועל אלא בערך הרכוש. שנית, יש שתי אפשרויות לשום רכוש, אחת לפי דרך המוכרים ואחת לפי שוויו הנוכחי היום. לעניין מעשר עני הדין הוא שאם בשתי השומות נמצא עשיר דינו כעשיר ואם בשתיהן נמצא עני דינו כעני ואם בשומת השווי הנוכחי נמצא עני ובשומת השווי העתידי כדרך הסוחרים נמצא עשיר יש לו דין אמצעי שמשלימים לו את הפער בין שווי נכסיו כעת למאתיים. ומתקשה מניין נולד דין אמצעי זה, ומבאר שמסתבר שמן התורה הולכים אחר שומת השווי הנוכחי ונחשב עני אך מדרבנן החמירו והצריכו שייחשב עני בשתי השומות אלא שהקלו שמכל מקום יקבל סכום שישלים השווי הנוכחי למאתיים (בשונה מהסבר המאירי למעלה, שעיקר השומא הוא כיוקר העתידי אלא שיש לו דין עני כהולך דרכים). לעומת זאת, לעניין נזיקין הואיל וצריך לפרוע היום שמים לפי שווי הנכסים היום, ובכל זאת בגביית בינונית מקבל כיוקר העתידי (לפי ההו"א) משום שהלימוד מ"ישיב" משמעותו היא שאף בשווה כסף בכל שומא שהיא מספיק, ומעמידים דין זה בגובה בבינונית לפי שגובה שלא כדינו. לגבי הסיוע ממעשר לנזיקין, מבאר שממעשר הוכחנו רק שיש שני אופני שומא, ומכל מקום בכל עניין ועניין יש לדון באיזו שומא יש לשום. יש להטעים דבריו, שהמקור לשני אופני השומא הוא שיש מקום לשום חפץ לפי יכולות השימוש של החפץ, ובכך יש לומר שהשומא היא לפי היוקר העתידי לפי שזהו השער בו רגילים למכור, ומצד שני יש מקום לשום לפי יכולת המכירה של החפץ ובכך השומא נעשית לפי המחיר העכשווי. אמנם יש להקשות על הסברו, שהרי לדבריו כל השומא לפי השער העתידי היא רק מדרבנן, ואם כן אין מכאן סיוע לנזיקין ששם הגמרא רוצה להסביר את הפסוקים ואת הדין מהתורה על פי שומא זו. ויש ליישב שבסתם שומא העיקר מהתורה הוא המחיר העכשווי אך בפורע שלא כדינו התרבה מ"ישיב" אופן שומא מיוחד, והואיל ומצאנו יסוד לשומא זו בתורה התייחסו אליה חכמים מדרבנן אף לעניין מעשר עני.
היה מקום לומר, בשונה מהברכת אברהם, שאין כלל אופן של שומא על פי היוקר העתידי, שהרי בכל מקום מצאנו שאין לך אלא שעתו ומקומו, ובכל זאת בבינונית נוטל כיוקר העתידי, משום תשלום על מניעת רווחים, שיכול היה המזיק לשהות ולמכור בעתיד בשער היקר, והטעם לתשלום זה הוא שמעיקר הדין צריך ליטול עידית ואין גביית הבינונית כדינו, ולכן רשאי לומר לו שאם מעוניין לקבל בינונית ישלם לו על כל פנים מניעת רווחיו מפירעון זה. ולגבי מעשר עני הטעם שמתחשבים ביוקר העתידי אינו מצד שזהו אופן של שומא, אלא שהואיל וידוע שבעתיד לא יהיה עני איננו נותנים לו כעת כעני גמור, ואף שברור שעני שאביו שוכב על ערש דווי יקבל מעשר עני ולא נאמר שעומד להתעשר מירושה, כאן שהנכסים עצמם כבר ברשותו ומצד עצמם עומדים להתייקר מתחשבים בכך. וניתן להביא לכך סיוע מהמשנה האחרונה במסכת פאה שנפסקה ברמב"ם (מתנות עניים ט, יג). נאמר שם, שאף שהגדר של עני הוא מי שאין ברשותו מאתיים זוז, בכל אופן אם יש לו חמישים זוז והוא נושא ונותן בהם אינו נחשב עני. אך יש לדחות, שכאן איננו מתחשבים בעתידו אלא כעת אינו זקוק למאתיים זוז הואיל וכל הזמן הולך ומרוויח ומצליח להחזיק עצמו, ולכן גם כעת הוא כלל לא בגדר עני. בכל אופן נראה שדרך זו קשה, משום שבשלמא אם זו דרך שומא יש מקום להבין שהמזיק דורש לשום על פי דרך זו, אך דחוק לומר שיוכל לדרוש תשלום על מניעת רווחיו אם סוף סוף התורה נתנה לניזק את האפשרות לגבות גם מקרקע זו, אף שאין זה עיקר דינו.
החידושי הרי"ם סובר להפך מהברכת אברהם, ולדעתו השומא העיקרית היא כיוקר העתידי, ואף על פי שבכל מקום נאמר שיש לשום לפי מקומו ושעתו, זה דווקא כאשר חפץ רגיל להימכר גם עכשיו, אך אם זל כעת רק משום שאין עתה הזמן למכור אין זה נחשב ערכו. בכל זאת, כאשר ניזק גובה מעידית יש לתת לו לפי השער הנוכחי, משום שמעיקר הדין חייב לשלם לו כסף אלא שלעידית יש קופצים רבים ויכול למוכרה מיד ולכן נחשבת ככסף, וכיוון שכך יש לשום לפי השער הנוכחי שיוכל למכור בו מיד ללא צורך המתנה עד ניסן. אולם בגביית בינונית הטעם שיכול לדרוש שלא כדינו ולגבות בינונית היא רק משום שיכול לומר לו לדידי שווה לי כעידית (לפי ההו"א), וטענה זו שייכת רק כשרוצה להשאיר בידיו את השדה ולא כשרוצה לגבותה על מנת למוכרה, ולכן כאן יש לשוב לשומא על פי היוקר העתידי.
כעין זה כתב גם הדברי יחזקאל (סי' מו אות ג), שעיקר השומא היא השער העתידי, הואיל ואין דרך לקנות בתשרי וכולם ממתינים לניסן, ואפילו מי שלא ממתין קונה כעת כשער של ניסן, ורק מי שלחוץ לקבל כספו מיד נאלץ למכור כשער של תשרי, ואינו דומה לשאר המקרים בהם נאמר שאין לך אלא מקומו ושעתו, לפי ששם מצוי לקנות כעת כשער הנוכחי ואנשים אינם מתעכבים מלמכור וממתינים עד שיתייקר. וזה הטעם שבמעשר עני הולכים לפי שער היוקר העתידי, אלא שבכל זאת משלימים לו עד סכום מאתיים זוז משום דין עשיר ההולך ממקום למקום, כפי שהסביר המאירי. ובכל זאת, בתשלום עידית צריך לשלם כשער הנוכחי משום שנלמד מ"מיטב", וכל הטעם שהצריכה התורה לשלם ממיטב הוא שיהיו קופצים ויוכל למכור מיד בלא המתנה, אך כשהניזק רוצה זיבורית או בינונית אינו נוטל בתורת מיטב אלא רק בתורת תשלומים בעלמא (לפי ההו"א), ולפיכך יש לתת לו לפי השומא הרגילה על פי היוקר העתידי. ולמסקנה דחתה הגמרא שאף כשנוטל זיבורית או בינונית הגבייה היא בתורת מיטב ולכן יש לתת לו כשער הנוכחי. לפי הסברי החידושי הרי"ם והדברי יחזקאל מבונת מאוד ההשוואה והסיוע ממעשר עני.
נראה שיש הבדל קטן בין הסבר הדברי יחזקאל להסבר החידושי הרי"ם, שבדעת החידושי הרי"ם משמע שסתם פריעת חוב צריכה להיות כשער הנוכחי כדי שיוכל למכור החפץ מיד, אלא שבמקרה שהניזק חפץ להשאיר החפץ ברשותו יש ללכת אחר השומא הרגילה לפי שער היוקר, ואילו בדעת הדברי יחזקאל משמע שסתם פריעת חוב צריכה להיות על פי שער היוקר העתידי אלא שבתשלומי מיטב יש דין מיוחד ללכת על פי השער הנוכחי, אלא שלפי זה קשה מהמשך הגמרא שהעמידה בבעל חוב והרי בבעל חוב אין דין של "מיטב", והנה הדברי יחזקאל עצמו התייחס גם לדברי הגמרא לגבי בעל חוב וביאר שגם שם נוטל כשער הנוכחי, משום שאם לא כן הרי זה כנוטל זיבורית. אך דבריו לכאורה אינם מובנים שהרי בבינונית בבעל חוב אין דין של "מיטב" ומדוע גבייה בשער העתידי תיחשב כזיבורית, ונראה מכך שסובר לגמרי כחידושי הרי"ם, ודבריו שלמדים מ"מיטב" אינם בדווקא, אלא בכל מקרה שצריך מעיקר הדין לתת כסף צריך לתת כשער הנוכחי, ובבעל חוב פשוט שצריך לפרוע כסף, אלא שבנזיקין היה מקום לחשוב שאין צורך דווקא בכסף או בקרקע בשער הנוכחי שהיא ככסף, ולכן שם נצרך ללמוד מ"מיטב" שגם בכך צריך כסף או קרקע כעין כסף (ואכן גם החידושי הרי"ם הזכיר את הלימוד מ"מיטב", ולפי דברינו יובן).
בדרך זו נקטו גם הקהלות יעקב (סי' ה) והמנחת אשר (סי' ד). הקהלות יעקב דחה את פירוש הקצות לגבי הנהו שקולאי והוכיח בשיטת רש"י שם שהשומא העיקרית היא כיוקר העתידי, והתקשה מהגמרא בפסחים, שהרי משם משמע שאין לחמץ של ההקדש ערך כלל בתוך המועד, למרות שהדרך למוכרו לאחר המועד, ותירץ שהכלל "אין להקדש אלא מקומו ושעתו" נאמר דווקא לגבי הקדש ואין ללמוד מכך לשאר דברים. אולם המנחת אשר הקשה משיטות הרמב"ן והרא"ש בקידושין, שדימו שאר מקח וממכר להקדש, ולכן תירץ באופן אחר וכתב שאין חילוק בין הקדש למקח וממכר ובשניהם אם הרגילות למוכרו בכל עת שוויו נקבע לפי מחירו הנוכחי ואם אין דרך למוכרו אלא בשעת היוקר שוויו נקבע לפי שעת היוקר, אלא שרק בדבר שיש לו שוויות כלשהי כעת שייך לומר שערכו נמדד לפי היוקר העתידי, אך בחמץ שמצד המציאות יש לו שימוש כעת אלא שהתורה שללה ממנו את ערכו על ידי שאסרתו בהנאה ואף שיש דרך להשתמש בו כעת שלא כדרך הנאתו בכל זאת נחשב שאין בו ערך כלל, אם כן כל שכן שהיכולת להשתמש בו בעתיד אינה נותנת לו ערך כעת. הקהלות יעקב עצמו, לבסוף צמצם חידושו וכתב שדווקא במקרה של אדם שהתכוון למכור החפץ בשעת היוקר כמו בהנהו שקולאי הדין הוא ששומתו כשער היוקר, אך בסתם אדם שניזק יש לשום תמיד כשער הנוכחי.
מדברי אחרונים אלו (שלא כברכת אברהם) עולה שאם יש רגילות למכור תכשיטים רק לפני החגים ביוקר, ובמשך השנה משתדלים להימנע מלמוכרם כדי לא להפסיד את המחיר הטוב, עיקר שומתם נעשית על פי השער שבעת החגים, ולכן אם אדם יזיקם יצטרך לשלם לפי השער היקר. וכן המזיק אתרוג (לו היה נשאר במיטבו עד סוכות) או קערת ליל הסדר לאחר החג, יצטרך לשלם כשווים בערב החג. אמנם הדברי יחזקאל מעיר, שאין זה כדעת הנתיבות (דש ס"ק ב), הכותב בפירוש שאם הזיק שדה בתשרי ודאי אינו משלם כשער של ניסן. יש להעיר, שהנתיבות שם כותב שרבים רגילים למכור גם בתשרי, ואולי במציאות כפי שהסבירה הדברי יחזקאל, שכולם ממתינים מלמכור מלבד מי שנדחק למעותיו, יודה שמשלמים כשעת היוקר, אמנם מסתבר יותר שלא יודה שהרי את המקרה בגמרא ביאר באופן אחר ולדעתו הדין אצלנו נאמר רק לעניין פריעת תשלומי נזיקין ולא לעניין שומת החפץ הניזוק, ואם כן אין לשיטתו מקור לחידוש שלפעמים יש לשום חפץ שניזק לפי שער היוקר העתידי.