הרב יהודה ליב שפירא
ראש הישיבה - ישיבה גדולה, מיאמי רבתי
בשבת (ד, א-ב) מצינו פלוגתא האם ילפינן זורק ממושיט, כלומר: מושיט היא הוצאה ביד מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ומלאכה היא שכן הי' במשכן בעבודת הלוים, והפלוגתא היא האם חייב ג"כ אם זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, אף שזה לא הי' במשכן, שר"ע ס"ל שלמדים זורק ממושיט, וחייב גם אם זרק מרה"י לרה"י דרך רה"ר, ורבנן ס"ל שלא ילפינן זורק ממושיט, ופטור.
וכתבו התוס' (ד"ה דרבי עקיבא) וז"ל: "וא"ת והרי ע"כ זורק מרה"י לרה"י דרך רה"ר לא הי' במשכן . . אמאי מחייב ר"ע, דבתולדה דהוצאה שהיא מלאכה גרועה אין לנו לחייב אלא דוקא אותן שהיו במשכן, כדפרישית לעיל (ב, א ד"ה פשט). וי"ל דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה" עכ"ל.
אבל עפ"ז צלה"ב מהי סברת רבנן שלא ילפינן זורק ממושיט? וגם: לכאו' התוס' סתרי אהדדי, כי לעיל (ב, א סוד"ה שבועות) הקשו וז"ל: "וגבי שבת אמאי קתני שתיים שהן ארבע ותו לא, ליתני נמי מושיט ומעביר מרה"י לרה"י דרך דה"ר דחייב כדאמר לקמן (צ, ב), וזורק מרה"י לרה"ר ומרה"ר לרה"י. וי"ל דלא קתני אלא הכנסה דדמיא להוצאה שהוא מרה"י לרה"ר, לאפוקי מושיט ומעביר שהוא מרה"י לרה"י, וזריקה נמי לא דמיא להוצאה שזה הולכה ביד וזה בזריקה". עכ"ל. הרי שזריקה לא דמיא להוצאה, וכאן כתבו התוס' ש"זורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה", (ודוחק לומר שבזה גופא נחלקו ר"ע ורבנן, שלר"ע דמי זורק טפי למושיט, ולרבנן הוא להפך ש"זריקה לא דמיא להוצאה", והתוס' לעיל איירי אליבא דרבנן).
ועוד ענין: מושיט כפי שהי' במשכן הי' למעלה מי' טפחים, ואף שלמעלה מי"ט ע"ג הרה"ר אינו רה"ר, כ"א מקום פטור, מ"מ לפי שכן הי' במשכן, חייבים ע"ז. אמנם מסתפקים התוס' (ד"ה אבל) האם גם למטה מי"ט חייבים מטעם מושיט, אף שלא הי' כן במשכן. כלומר שמסתפקים התוס' האם ילפינן מושיט למטה מי' ממושיט למע' מי'. וצ"ע מה היו צדדי הספק.
וגם: כבר הקשו המפרשים למה אין ב' ענינים אלו תלויים זב"ז. דאם ילפינן זורק ממושיט, הרי שאין מלאכת מושיט מצומצם לכל הפרטים כפי שהי' במשכן, וא"כ אינו מצומצם ג"כ ללמעלה מי' דוקא, ואם לא ילפינן זורק ממושיט, הרי שנקטינן שמושיט חייב רק כפי שהי' במשכן בדווקא א"כ גם למטה מי' אינו חייב. – ומתוס' נראה שב' ענינים שונים הם ואינם תלויים זב"ז. וצ"ע מדוע.
וכבר דשו רבים בענינים אלו, וי"ל בזה בהקדים מש"כ הפנ"י לבאר המחלוקת אם ילפינן זורק ממושיט וז"ל:
"כשנעמוד על עיקר הדבר בהא דמחייבינן מושיט למעלה מעשרה מרה"י לרה"י דרך ר"ה משום שכן היתה עבודת הלוים, וקשיא לן בגווה, מה נתינת טעם הוא זה. דאע"ג דהוי במשכן, אפ"ה אין סברא כלל לחייב במה שאינו מלאכה כלל, וכיון דלמעלה מעשרה מקום פטור הוא, ומרה"י לרה"י נמי לא מקרי מלאכה כלל, אע"ג דודאי היה במשכן, אפ"ה שרי, כיון דלא מקרי מלאכה, ואם כן ה"ג דכותיה. ואטו מי לא אשכחן כמה דברים שהיו עושין במשכן ואפ"ה שרי היכא דליכא מלאכת איסור כלל. מה א"צ לפנים וכמו שאבאר לקמן דף הסמוך גבי מוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו ע"ש. וכה"ג גופא קשיא לי אהא דאמרי' לקמן פ' המצניע דף צג אמר ר"א המוציא משוי למעלה מעשרה חייב שכן משא בני קהת. ואכתי אמאי ליחייב, כיון דקי"ל למעלה מיו"ד מקום פטור הוא ומאי קעביד.
והנלע"ד בכל זה הוא משום דאשכחן דרחמנא קריה למלאכות נושאי המשכן וכליו עבודה עבודת משא בקראי טובא, וכתיב נמי להדיא כל הבא לצבא לעשות מלאכה באוהל מועד, ואמשא בני קהת דכתיב בתורה קאי, א"כ א"ש, דכיון דעיקר עבודת בני קהת היה בכתף למעלה מעשרה, ואפ"ה קריה רחמנא מלאכה ועבודת משא, אלמא דבכה"ג הוי מלאכה.
כה"ג לענין מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה מה"ט גופא, דלכאורה לא אשכחן לבני מררי שום מלאכה עבודת משא אלא במה שהיו מושיטין הקרשים, וא"כ איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר דהוי מלאכה טפי, ואי משום דלמעלה מעשרה לא אכפת לן, דהוה למעלה מעשרה בר"ה מקרי מקום פטור, היינו משום דאין דרך רבים להשתמש למעלה מעשרה דרך הליכתן, דרוב תשמישי בני אדם ברה"ר למטה מעשרה, משא"כ במושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר, כיון דרה"י גבוה הרבה, אם כן דרך תשמיש מיקרי בדרך רה"ר אף שהוא למעלה מעשרה, מש"ה חייב.
מיהו אי לאו דאשכחן דהוי במשכן לא הוי מחייבינן ליה משום הך סברא, כמ"ש התוספת בריש מכילתין וכמ"ש ג"כ כאן. אבל כיון דהוי במשכן, ואיכא נמי סבראי מש"ה חייב לכ"ע, מה"ט גופא דמחייבינן במוציא משוי למעלה מעשרה, כיון דהוי במשכן וקריה רחמנא מלאכה ועבודת משא, והיינו משום דאורתא בכך, וה"ג דכוותיה. משא"כ בזורק מרה"י לרה"י למעלה מעשרה דרך רה"ר שפיר פליגי ר"ע ורבנן, דר"ע יליף זורק ממושיט כיון דאיכא סברא, ומסתמא נמי היה כן במשכן, דאע"ג דבעגלות לא אשכחן לה, אפ"ה חייב. משא"כ רבנן דר"ע סברי דאף ע"ג דבעגלות לא אשכחן זה, אפ"ה חייב, משא"כ רבנן דר"ע סברי דאע"ג דהוי במשכן, אפ"ה אין לחייב בזורק, כיון דלמעלה מי' מקום פטור הוא, ולא אשכחן דקריה רחמנא מלאכה אלא במושיט דהוי בעגלות, מש"ה לא ילפינן זורק ממושיט. כן נ"ל". עכ"ל הפנ"י.
וצ"ע במ"ש הפנ"י "איכא סברא מה לי מרה"י לרה"ר או מרה"י לרה"י דרך רה"ר, דהוי מלאכה טפי . . " דלכאו' מדוע ה"ז מלאכה טפי, בשלמא מרה"י לרה"ר, הרי נשתנה הרשות של החפץ מרה"י לרה"ר. אבל מרה"י לרה"י דרך רה"ר, סו"ס הי' תחילה ברה"י, ובסופו ה"ה ג"כ ברה"י, ומי אומר שגם זה מלאכה מקרי, ואיזה סברא היא לדמותם אהדדי מהצד ואף שעבר דרך רה"ר, מ"מ העקירה וההנחה שניהם הן באותה רשות, רה"י.
ולכן י"ל באופן אחר קצת, (מיוסד על דבריו בכללות), שבאמת אין כאן סברא לחייב מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר, כ"א הוה רק גזה"כ בזה שהתורה קראו מלאכה, ופליגי מהו פירוש הגזה"כ הזה, דיש לפרשו בב' אופנים: א. הגזה"כ היא שגם מרה"י לרה"י דרך רה"ר נקרא שינוי רשות, דאף שהתחיל ברה"י ומסתיים ברה"י, מ"מ היות ועובר דרך רה"ר, ה"ז ג"כ שינוי רשות. ב. גזה"כ היא שאם אדם מושיט מרה"י לרה"י דרך רה"ר ה"ה ג"כ חייב. כלומר: האם זהו גזה"כ בנוגע לה"חפצא" [ובנדו"ד: המקום] או גזה"כ בנוגע לה"גברא".
ובזה הוא דנחלקו: אם הגזה"כ היא שג"ז הוה שינוי רשות, בד"מ ילפינן זורק ממושיט, כי לאחר שידעינן שזהו שינוי רשות [אף שזה מטעם גזה"כ], בדרך ממילא גם זורק חייב, כי זה כבר ידעינן לפנ"ז שכל שינוי רשות שאסור לעשות ביד, אסור לעשות גם ע"י זריקה. והיות וחידשה דגזה"כ שג"ז שינוי רשות הוא, פשוט שגם זריקה אסור. אבל אם הגזה"כ הוא על הגברא, הרי שאין לנו ראי' (גם מהגזה"כ) שזה נקרא שינוי רשות, כ"א שפעולה כזו אסורה, א"כ מנ"ל שגם פעולה אחרת (כמו זריקה), ג"כ חייב.
וזוהי כוונת התוס' במ"ש "דר"ע סבר דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמי שאר תולדות להוצאה" כי בשאר תולדות הפירוש הוא שלמדין ששינוי רשות דאופן מסוים, שאינו השינוי רשות כפי שהוא בהאב כ"א דומה לשינוי רשות דהאב ג"כ אסור, הרי שמדמים ב' דברים שונים, משא"כ בזורק לגבי מושיט, א"צ ללמוד כלום, כי מה שזה נק' שינוי רשות, כבר הודיענו הגזה"כ, ושזריקה חייב בשינוי רשות ג"כ כבר ידעינן מכבר, ולכן פשט שילפינן זורק ממושיט.
אבל החכמים ס"ל שהגזה"כ הוא רק על פעולת הגברא, ובמילא באם נלמד זורק ממושיט הפי' הוא שצריכים ללמוד איסור פעולת זריקה מאיסור פעולת הושטה, וזה אא"פ, כי ב' פעולות שונות הן. ואף שדומות במקצת, מ"מ אין זה מספיק לומר שהיות ומושיט אסור, זורק ג"כ אסור, ועפ"ז מתורץ ג"כ שאין סתירה בין מ"ש התוס' כאן למ"ש לעיל ש"זריקה לא דמיא להוצאה שזה הולכה ביד וזה בזריקה", כי מעיקרא כשעדיין לא יודעים דין זריקה, ורוצים ליליף זריקה מהוצאה ביד, פשוט שאינם דומים, כי הם פעולות שונות, ולזה נתכוונו התוס' לעיל. אמנם לאחר שיודעים שזורק מרשות לרשות חייב כמו מוציא, עכשיו כבר פשוט שכל מקרה הנכנס לגדר שנוי מרשות לרשות, וחייבים אם מוציאים ביד מרשות זה לרשות זה, שחייבים ג"כ אם זורקים מרשות זה לזה, ולכן בנדו"ד שלר"ע הגזה"כ הוא שהוה שינוי רשות, וכבר יודעים שזריקה הוה כפעולה ביד, פשוט שזורק חייב ג"כ, "דזורק דמי טפי למושיט ממאי דדמו שאר תולדות להוצאה".
והנה בהמשך לזה שמושיט הוא גזה"כ לגמרי (ובא' משני האופנים דלעיל). עדיין יש לעיין מהו גדר הגזה"כ, כי בפשטות תוכן הגזה"כ הוא שאף שמוציא מרה"י לרה"י, ולא נשתנה מהות הרשות של החפץ, שהרי תחלתו ברה"י וסופו ברה"י, מ"מ היות שיש הפסק ביניהם, ג"ז אסור (או מפני שג"ז נק' שינוי רשות, או מפני שהתורה אסרה גם פעולה זו).
ובנוגע להפסק זה שביניהם הגורם שייאסר מושיט, י"ל בב' אופנים: א. החידוש דהגזה"כ הוא שהיות ויש הפסק בין ב' הרה"י, לכן זה אסור. ב. החידוש דהגזה"כ הוא שהיות ויש הפסק מקום פטור ביניהם, לכן זה אסור. והנפק"מ ביניהם פשוט: באם סיבת האיסור הוא ההפסק שביניהם, הנה איזה הפסק שיהי' גורם אותו האיסור. ובמילא גם אם זה הולך דרך רה"ר למטה מי', שיש הפסק רה"ר ביניהם, גם זה אסור, כי סו"ס יש הפסק בין ב' הרה"י, והרי זהו סיבת האיסור, ואדרבה זהו הפסק גדול יותר מהפסק של מקום פטור. משא"כ אם סיבת האיסור הוא מה שיש הפסק מקום פטור ביניהם, אין לנו שום ראי' שגם אם יהי' הפסק רה"ר ביניהם, ג"כ חייב. ובזה תלוי ב' הסברות האם מושיט למטה מי' חייב: לאופן הא' גם למטה מי' חייב, ואדרבה, ולאופן הב' למטה מי' פטור.
והנה י"ל שב' האופנים תלויים בהחקירה הידועה האם מקום פטור נק' רשות, אלא רשות כזו שמותר לטלטל בה וממנה לרה"ר ולרה"י, או שמק"פ אינו רשות כלל, ולכן מותר לטלטל בה וממנה לרה"ר ולרה"י.
[וחקירה זו נוגעת גם לכללות הגדר דאיסור הוצאה בשבת. דאם מק"פ אינו רשות כלל, אז י"ל בפשטות שהיות ומה"ת אין רשות אחר חוץ מרה"ר ורה"י, הרי שאיסור הוצאה מעיקרא הי' שאסור להוציא מרשות לרשות (ולא מרה"י לרה"ר); משא"כ אם מק"פ הוה ג"כ רשות, אלא רשות המותר, אז אאפ"ל שהאיסור הוא הוצאה מרשות לרשות, שהרי יש רשות שמותר להוציא ממנה, ומוכרח לומר שהאיסור הוא הוצאה מרה"י לרה"ר.
ואפ"ל שזה היסוד להפלוגתא האם הכנסה הוה ג"כ אב - כי אם האיסור הוא הוצאה מרשות לרשות. ה"ז כולל בפשטות גם הכנסה, כי גם בהכנסה מוציא מרשות לרשות, אבל אם האיסור הוא הוצאה מרה"י לרה"ר, הרי אף שאפשר ללמוד ממנו גם הכנסה מטעם "מה לי אפוקי מה לי עיולי", מ"מ אי"ז עצם האיסור, כ"א מה שמדמין להאיסור, ולכן ה"ז רק תולדה.
וישנם ראיות לב' הצדדין: מזה שלשון הברייתא (ו, א) היא "ד' רשויות לשבת רה"י ורה"ר וכרמלית ומקום פטור", משמע שגם מק"פ הוה רשות; לאידך, מזה שהלשון במשנה (עג, א) הוא "המוציא מרשות לרשות" ולא "המוציא מרה"י לרה"ר" משמע שמק"פ אינו רשות, ולכן האיסור הוא להוציא מרשות לרשות. (וזה נוגע כמובן לפירש"י ותוס' לעיל (ב, ב) בענין "מי לא עסקינן דקא מעייל מרה"ר לרה"י" ואכ"מ). ועוד כו"כ ראיות לב' הצדדים. (ולהעיר מלשון רש"י לקמן (ו, א ד"ה אדם): וזה מקום פטור שהוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו, עכ"ל. ולהעיר גם מסוגיית כוורת (ח, א) ומלשון רש"י שם (ד"ה רחבה): וא"ת דבלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא, דהא שמה כרמלית – ההיא לאו מדאורייתא הזה רשות אלא מדרבנן, עכ"ל].
ובנדו"ד: דאם מקום פטור הוה ג"כ רשות, אלא רשות המותר, א"כ מסתבר שאם הפסק מקום פטור נק' הפסק בין הרשוית, כ"ש שהפסק רה"ר נק' הפסק בין הרשויות, שהרי רה"ר הוא יותר "רשות אחרת" לגבי הב' רה"י. משא"כ אם מק"פ אינו רשות כלל, י"ל שזהו הפסק יותר גדול, שהרי אינו בסוג רה"י כלל, שהרי אינו רשות כלל, ואין מזה ראי' שגם הפסק רה"ר נק' הפסק. כי סו"ס יש לרה"ר השתוות לרה"י בזה שג"כ הוה רשות.
או י"ל להיפך: באם מק"פ אינו רשות כלל, מסתבר שכ"ש שכ"ה כשרה"ר מפסיק, כי רה"ר הוא יותר הפסק לגבי רה"י ממק"פ, ע"ד המבואר בנוגע קדשים (זבחים ג, א) "דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה", היינו שדבר שבאותו סוג, והוא להפך ממנו, ה"ז יותר הפסק, מדבר שאינו באותו סוג כלל. משא"כ אם מק"פ ג"כ רשות, אולי רק מק"פ מפסיק, כי זהו באותו סוג, ואעפ"כ יש עליו דין אחר לגמרי, שפטור. משא"כ רה"ר אינו להיפך ממש ממק"פ, כי סו"ס גם זה נכנס באותו דין של איסור הוצאה בשבת, ואולי אין זה הפסק.
בכל אופן – עפ"ז מובן ב' הסברות האם מושיט חייב למטה מי'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה