הקדמה לספר על ט"ו בשבט

מסר העץ - אין להתייאש

בביאור השייכות בין פרשת בשלח - שבת שירה לט"ו בשבט ראש השנה לאילנות, שבעידן מקודש זה רואה ספרנו אור עולם, כתב בספר זיו המנהגים, שכמו שבקריעת ים סוף רואים שבכל מצב שהוא, אין להתייאש ואפילו כשהוא נראה ללא פתרון, כך גם בפריחת האילנות בט"ו בשבט, רואים שאפילו עץ שהיה יבש ומת כל החורף מתאושש וחיים חדשים זורמים לתוכו. וזה גם מש"כ 'ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, כי מרים הם' - העם היה ממורמר ומאוכזב שבאו למדבר שממה בלי שום סימן של חיים, ואמר הקב"ה למשה תראה להם את העץ כמשל וכדוגמא למסר הנובע ממנו שבימי החורף הריהו נראה כמת וכלאחר יאוש, אך בבוא האביב שוב קם לתחייה ופורח במלא הדרו. לכן אל לו לאדם ליפול ברוחו אלא אדרבא יתחזק ויאמין שבבוא האביב שוב יפרח וזהו ויורהו ה' עץ ועל ידי זה וימתקו המים, חדות ושמחת חיים חדשה נכנסה בקרבם.

העצה להמתקת המרירות – מי תורה

ורמז נוסף הכתוב בפסוק הזה הקשור לספרנו, נאמר ע"י הגר"י אברמסקי זצ"ל: בליל שבועות היה מספר שבזמן שהיה רב ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה, והיה רגיל לנסוע מפעם לפעם לרבו ר' חיים לתקופות ארוכות. באותה תקופה שהה ר' חיים במינסק עקב המלחמה ובאחת הפעמים שנסע אליו תוך כדי נסיעתו ברכבת, הוא ראה ספר אשר בהקדמתו מביא המחבר פסוק מהתורה וכותב שם הסבר על הפסוק. והרב אברמסקי היה אומר "איך זאג אייך - אני אומר לכם, תדעו שזה לא הפשט בפסוק אבל ה'זרגון' – הצלצול, היינו הרעיון שבווארט הוא טוב". וסיפר שבסגנון זה גם אמר לר' חיים, שזה לא הפשט בפסוק אבל הזרגון הוא טוב ור' חיים נהנה מהדברים. וכאשר לאחר זמן הגיע אליו חותנו של הרב אברמסקי, שיבח לפניו את חתנו על הווארט הזה וחזר בפניו על דבריו הנ"ל.

כתוב בפרשת בשלח 'ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם ויורהו ד' עץ וישלך אל המים וימתקו המים וגו''. וכך פירש המחבר הנ"ל 'ויבואו מרתה' לפעמים יש שאדם מגיע ל'מרתה', יש זמנים ומצבים שלאדם מר מכל מיני סיבות 'ולא יכלו לשתות מים' אין מים אלא תורה 'ממרה' מרוב מרירות מצבו, 'כי מרים הם' הוא יושב ולומד ולא הולך לו מחמת מרירות לבו 'ויורהו ד' עץ' הקב"ה נותן לו ומורהו עצה. ומה העצה? 'וישלך אל המים וימתקו המים' שישליך את עצמו למים ללימוד התורה, אז ממילא יהא לו מתוק. כמובן שאין זה דבר קל ליישם להתעלם מהכל ולהשליך את עצמו כי הרי מה שמעיק עליו שוקל משקל כבד ולא מאפשר להשליך את עצמו אבל זו העצה.

אף ספרנו זה, שנכתב בזמן שעת צרה היא ליעקב, ועם ישראל סובל צרות רבות מבית ומחוץ, מטרתו להמתיק את המרירות ע"י דיונים תורניים מרתקים בענייני ט"ו בשבט, וינסוך בנו תקוה לעתיד טוב יותר, ונדע נאמנה שיאוש הוא תמיד שלא מדעת – בלי בסיס אמיתי, כי קרובה ישועתנו לבוא וצדקתנו להגלות.

צמיחת הפירות סימן לגאולה

פרות הארץ הם אות לגאולה ולישועה, כדרשת הגמ' [בסנהדרין צח ע"א] ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'. [יחזקאל לו ח]. וכתב רש"י  "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ ואין לך קץ מגולה יותר". רמז לדבר – "מצמיח ישועות", גילוי על הישועות ושורשן הרוחני הוא בצמיחה. כיון שנשיאת פירות לעם ישראל היא בשורת הגאולה, התקינו אנשי כנסת הגדולה את ברכת הגאולה אחרי ברכת השנים כדברי הגמ' במגילה [יז ע"ב] ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים דכתיב ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא [יחזקאל לו ח].

ומה היה עד כה בארץ ישראל? מדוע היא לא נתנה היא פרותיה עד עכשיו? ביאר את הדברים המהרש"א שם בטוב טעם "לפי שכל זמן שאין ישראל על אדמתם אין הארץ נותנת פרותיה כדרכה אבל כשתחזור לתן פרותיה זהו קץ מגולה שקרב לבוא זמן גאולה שיחזרו ישראל על אדמתם".

וכן פירש המלבי"ם את הפסוק ביחזקאל [לו ח] "כי הארץ הזו ההשגחית תעצור פרותיה בעת שאין עם ה' עליה המושגחים מאת השגחתו".

וקדם לו הרמב"ן  [כ"ו ט"ז] "וכן מה שאמר בכאן [בפסוק ל"ב] ושממו עליה אויביכם היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

אמר רב חייא בר אשי אמר רב עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פרות שנאמר 'כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם' [יואל ב כ"ב].

המהרש"א הבין שדברי רב הם חלק מן הקץ המגולה: "וכמו שכתב בפרק חלק אין לך קץ מגולה מזה שנאמר ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל [יחזקאל לו ח] דהיינו שההרים בכלל גם אלו שאין בהם אילן מאכל רק אילני סרק ישאו פרים לישראל וכדאמר הכא מהאי קרא כי עץ נשא פריו [יואל ב כב] ונראה לפרש עוד דבין הכא ובין התם משמע ליה דבאילן סרק איירי מדכתיב בהו ישא פרי שלא בגידול וזה סימן לדור שבן דוד בא ובכן במהרה בימינו אמן סלה".

שירה והגאולה העתידה

תניא במכילתא פרשת השירה "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'" עשר שירות הן הראשונה שנאמרה במצרים שנאמר [ישעי' ל'] השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. השנייה על הים שנאמר או ישיר משה וכו' העשירית לעתיד לבוא שנאמר [ישעי' מ"ב י'] 'שירו לה' שיר חדש תהלתו מקצה הארץ וכו''.

עוד איתא שם: "כל השירות כולן קרואות בלשון נקבה כשם שהנקבה יולדת כך התשועות שעברו היה אחריהם שיעבוד אבל התשועה העתידה להיות אין אחריה שיעבוד לכך קרואה בלשון זכר וכו' שכשם שהזכר אינו יולד כך התשועה העתידה לבוא, לא יהא אחריה שיעבוד שנאמר 'ישראל נושע בה' תשועת עולמים לא תבושו ולא תכלמו עד עולמי עד'.

ואי' בירושלמי בסוטה פרק ה' הלכה ד' על הפסוק אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה' ויאמרו לאמור, מה תלמוד לומר "לאמור" לאמור – לדורות. הרי שאותה שירה פותחת את שירותיהן של ישראל לדורות על כל דבר שיצטרכו לומר עליו שירה. [ויש להעיר שהשירה הראשונה לפי המכילתא דלעיל הייתה לפני כן עוד במצרים, ולמה היא לא פותחת את השירה לכל הדורות ורק השירה השניה שעל הים? ויש לומר שגאולת מצרים – שהיא שורש הגאולות - נשלמה על הים, וא"כ זוהי עיקר השירה].

וכתב לבאר זאת בס' ויצא יצחק לשוח [עמ' 13] שהוא משום כוח הדביקות הנפלא שהיה בה. והיא גם שורש הניסים שבעולם כמו שמצינו בגמ' קשה לזווגן כקריעת ים סוף ומשמע שהוא בטוי לשורש הניסים הכללי, שהרי רצו חז"ל לבטא את הנס הגדול של זיווג ולא מצאו דוגמה טובה יותר מקריעת ים סוף. וכן בדין שהרי זוהי גאולתן של ישראל בשורש וממילא משמשת מקור לכל הבא אחריה. ויש גם משמעות שהיא שורש כוח התפלה שהרי נאמר שם 'ויצעקו בנ"י אל ה'' וקפץ נחשון לים עד הצואר והיינו שהושרש באותו מעמד כוח האמונה בשעות קשות ע"י התפלה והפניה למעלה אפילו בשעה שחרב חדה מונחת. וזהו מה שאומרים בתפילה 'העונה לעמו ישראל בעת שועם אליו' במעמד קריעת הים. וממילא זהו הכוח של סמיכות גאולה לתפלה, דגאולה זו גופא היא שורש התפלה לדורות. וזהו גם סיום הזמירות בשירת הים שהיא שורש השירות והזמירות שבכל הדורות ולכן הפליגו חז"ל בכל האומר שירת הים בכל כוחו מוחלים לו עוונותיו שמגיע בכך לשורש השירה שהיא עבודת הדביקות וכל זה מחייב תוספת כוונה בפרוט ניסי קריעת הים הנאמרת לפני התפלה כמבואר עכ"ד. [ויש להעיר שאם שירה זו היא השורש לכל השירות, למה אומרים אותה בסוף פסוקי דזמרה ולא בתחילתה? שוב האיר ה' עיני ומצאתי בזוה"ק שהקשה כן ותירץ שהוא כדי להסמיכה ל"צלותא דמיושב" דהיינו קריאת שמע – הובאו דבריו בערוך השלחן סי' נ"ב. ומבואר ששורש קבלת עול מלכות שמים טמון ומקופל אף היא בשירת הים].

ואמרו עוד במכילתא 'אז ישיר משה' אז שר משה אין כתיב כאן אלא אז ישיר משה. נמצינו למידין תחיית המתים מן התורה [וכן הוא בגמרא סנהדרין צ"א ע"ב]. והכוונה בזה, כי אותה שירה שאמרו ישראל בגאולת מצרים שעליה בנויות כל שירות עולם הזה, תושלם לעתיד לבוא 'אז ישיר משה' כלומר עוד ישובו משה ובני ישראל להשלים את השירה לה'.

עוד יש להתבונן בברכת הגאולה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה סמוך לתפילת שחרית תהילות לא-ל עליון ברוך הוא ומבורך משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם "מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא" מתוך פסוקי השירה נבחר פסוק זה שאמרו ישראל על גאולתן כדי לקיים דין סמיכות גאולה לתפילה. ומשמעות הדברים שבפסוק זה בא לידי מיצוי כל תוכנה של השירה הנדרשת להאמר בהקדמה לתפילה.

גם בברכת הגאולה של תפילת ערבית יש לנו לעיין שנאמר בה ומלכותו ברצון קיבלו עליהם משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם, מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא, מלכותך ראו בניך בוקע ים לפני משה זה א-לי ענו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד. מה טעם נבחרו שלושה פסוקים אלה 'מי כמוכה' 'זה א-לי' 'ה' ימלוך' מתוך השירה כולה.

וראיתי בס' ציץ השדה [חודש האביב מאמר שירת הים ושירת הגאולה העתידה] שביאר עפ"י המכילתא: "רבי יוסי הגלילי אומר, אילו אמרו ישראל על הים 'ה' מלך לעולם ועד', לא היה אומה ולשון שולטת בהן לעולם אלא אמרו ה' ימלוך לעולם ועד. ונימק הנצי"ב בהרחב דבר דמלכות שמים אי אפשר שתתגלה כי אם על ידי ישראל ואילו אמרו ה' מלך היתה מתגלה מלכות שמים מאותה שעה וממילא לא שלטה בהם אומה ולשון אבל חלה רוח הקודש לומר בזה הלשון להורות שעוד בימים יוצרו תתקיים נבואה זו.

מתוך שלא שרתה רוח הקודש על ישראל לומר בפורקן מצרים ה' מלך משמע שבאותה שעה עדיין לא נתגלתה מלכות שמים בכל יקרת תפארתה רק הוכשרה הקרקע שתצמיח את כבוד המלכות באורה הגלוי לעת העתיד ה' ימלוך.

גם בגופה של השירה רמזו ישראל שהגאולה הלזו שאומרים עליה שירה גאולת שעה היא חלקית בלבד ומצפה לגאולת עולם 'מי כמוכה באלים ה' מי כמוכה נאדר בקודש נורא תהילות עושה פלא'. פסוק זה מובא בגמרא גטין דף נ"ו ע"ב בענין טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה, מה עשה תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וכסבור הרג את עצמו שנאמר שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות וכו' דבי רבי ישמעאל תנא "מי כמוכה באלים ה"' - מי כמוכה באלמים.

כיו"ב דרשו בילקו"ש רמז ר"ג 'מי כמוכה באלים' מי כמוכה רואה בעלבון בניך ושותק שנאמר [ישעיה מ"ב] החשיתי מעולם וכו'.

הרי שבפסוק מי כמוכה דיברו ישראל בגבורתו של הקב"ה שעושה עצמו אילם כנגד רשעים שומע שאגת צוררים הוא ניהו טיטוס הרשע העומד בראש חילות רומי להחריב את הבית ודומם. רואה עלבון בניו ההולכים לגלות ארוכה אצל אדום ושותק. [ואגב – ממו"ר שליט"א שמעתי שפסוק זה נבחר ללמדנו לשיר גם כשמקבלים סטירה, ודוק].

זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו ופירשו במדרש שמו"ר סוף פרשה כ"ג אמר להם הקב"ה לישראל בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת זה א-לי אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים שנאמר ישעיה כיה ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קיוינו לו ויושיענו זה.

ונימק משך חכמה שהכוונה כלפי מה שאמרו בפסחים דף נ' ע"א והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד אטו האידנא לאו אחד הוא, אמר רבי אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא העולם הזה על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא כולו הטוב והמטיב. וזו כוונת אמרם בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת זה א-לי רק על הטובה והחסדים כמאמר הפסוק תהלים נ"ב חסד א-ל כל היום אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר ב' פעמים כדכתיב הנה אלקינו זה קיוינו לו ויושיענו זה ה' קיוינו לו אלקים זו מידת הדין ה' מידת הרחמים ועל שניהם מודים הטוב והמטיב.

הרי שבשלשת הפסוקים מובעים הציפייה לעתיד לבא בעוד שבהווה הגאולה היא חלקית בלבד ומבקשת השלמה. וחז"ל ברוח קדשם צירפו לנוסח אז ישיר את התרגום לפסוק ה' ימלוך לעולם ועד – "ה' מלכותיה קאים לעלם ולעולמי עלמיא" – לשון הווה. תיקון למה שאמרו אז בלשון עתיד [ועי' בס' אמת ליעקב על הפסוק]. ובזכות ציפייה זו והצהרת נכונות לבוא הגאולה זוכים באמת לקיום דברי הכתוב "כי לה' המלוכה ומושל בגויים ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והייתה לה' המלוכה והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

ספר זה בענייני ט"ו בשבט ופירות ארץ ישראל נכתב בשנת השביעית, עליה אמרו חז"ל שבשביעית מלחמות ובמוצאי שביעית בן דוד בא. ויקויים במהרה התגשמות דברי הנביא עמוס [ט' י"ג ט"ו] " הנה ימים באים נאם ה' ונגש חורש בקצר ודרך ענבים במשך הזרע והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלוקיך" אכי"ר.