הגר"י שפירא שליט"א - פרשת יתרו

                                                                

             

מה שמועה שמע ובא

"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים". אומר רש"י: "וישמע יתרו – מה שמועה שמע ובא - קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". לכאורה קשה, שיש הפרש בין מה שרש"י כתב, למה שכתוב בפסוק – הפסוק כתב ששמע על יציאת מצרים, ורש"י כותב ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, וזה לא מוזכר בפסוק.

שנית, יש מחלוקת האם יתרו בא לפני מתן תורה או אחרי מתן תורה, שואל הרמב"ן, אם יתרו בא אחרי מתן תורה, כדעת רש"י, למה כשמשה מספר לחותנו "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה'", אינו מספר לו על מתן תורה.

בהמשך "ויחד יתרו על כל הטובה" שם כבר אומר רש"י: "טובת המן והבאר והתורה. ועל כולן אשר הצילו מיד מצרים, עד עכשיו לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, שהיתה הארץ מסוגרת, ואלו יצאו ששים רבוא". א"כ למה קודם לכן לא הוזכר מתן תורה - התורה אומרת שהוא הוציא אותם ממצרים, רש"י אומר מלחמת עמלק וקריעת ים סוף, ומה מיוחד דוקא בשני הדברים האלה? ומה חז"ל אומרים מה שמועה שמע יתרו, רק יתרו שמע? שמעו עמים ירגזו נמוגו כל יושבי פלשת – כל העולם שמעו! וכך אמרה רחב למרגלים של יהושע "כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְקֹוָק אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם". חז"ל אומרים "מה שמועה שמע", שאת אומרת שיש איזה משהו מיוחד בשמיעה של יתרו.

כנראה הדגש הוא, שכל אומות העולם שמעו וירגזו, אבל אף אחד לא בא להתגייר. יתרו לא רק שמע, אלא השמיעה דחפה אותו לבוא. יש שמיעה ויש שמיעה, אדם שהולך על פסי הרכבת, אנשים צועקים לו: למה אתה הולך על פסי הרכבת, הרכבת צופרת לך אתה לא שומע?! אומר, כן שמעתי. הוא שמע, אבל הוא ממשיך ללכת, זה נקרא שמיעה? המושג של שמיעה זה לא רק שמיעת האוזן. זה כמו שכתוב אצל יתרו. יש ביטוי בגמרא "לא שמיע לי, כלומר לא סבירא לי" (עירובין קב ב, ועוד). שמיעה היא גם הבנת הלב, ולא רק שמיעת האוזן, זה רק מתחיל משמיעת האוזן.

"בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה" (אבות ו ב). שואל בעל ספר חרדים, מי שומע את הבת קול הזאת? בשביל מה היא צריכה לצאת כל יום מהר חורב?

אומר בעל החרדים (פרק עג), שהרבה התעוררויות חיוביות שיש לאדם נובעות מהבת קול שיוצאת מהר חורב. יש איזה הד בעולם, שלפעמים יש לאדם שמיעה פנימית של הבת קול, הקוראת לנשמתו, וע"י ההשפעות הטובות של הבת קול, משהו בפנים מדרבן אותו, והוא מוציא את זה מהכוח אל הפועל.

זה מה שחז"ל אומרים על יתרו, "וישמע יתרו", באמת שמע כמו שכתוב בפסוק, כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, אבל מה גרם לו להפוך את השמיעה הזאת למשהו חיובי אקטיבי, שעל פי זה הוא יעזוב וילך למדבר, כמו שכתב רש"י (פסוק ה)?

על זה מוסיף רש"י: מלחמת עמלק וקריעת ים סוף. בהם היו שני דברים, וזה הסבר שאמר פעם הרב אלישיב [זצ"ל]: במלחמת עמלק כתוב שמשה אמר "בחר לנו אנשים", מכאן לומדים חז"ל שתלמידו של אדם חביב עליו כגופו ולכן משה השווה עצמו ליהושע, "לנו" - לי ולך. אע"פ שמשה היה החמה ויהושע היה לבנה. בכל זאת – השתמש בביטוי "בחר לנו", והשוה את יהושע לו.

בקריעת ים סוף ראתה שפחה על הים מה לא ראה יחזקאל בן בוזי, והסברנו שבוע שעבר, מה ראתה שפחה שלא ראה יחזקאל בן בוזי? יחזקאל בן בוזי ראה בקעה מלאה עצמות, והקב"ה שאל אותו, התחיינה העצמות האלה, אמר לו – "ה' אלוקים אתה ידעת", והוא לא ידע. שפחה שראתה את יציאת מצרים זה ג"כ תחיית המתים לאומית. ע"ז אומרים חז"ל, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, היא ראתה תחיית המתים, שיחזקאל לא ראה.

זאת אומרת - מה שהיה ביציאת מצרים התגלה בבירור בקריעת ים סוף, שאפילו השפחה שעל הים, היא לא היתה מוכשרת לנבואה ולא לשום דבר, לא גיבורה לא חכמה ולא עשירה, ובכל זאת היא התרוממה עד דרגה כזאת לראות באספקלריה המאירה, כמו שאמרנו שבוע שעבר. על זה יתרו התלהב, הפשוט שבפשוטים, התלמיד שהוא לא פשוט, הקב"ה משווה אותו לכבוד רבו, לכן נשאו ליבו לבוא אל המדבר לשמוע ממשה רבנו.

הייתי שבוע שעבר באיזה סיום שנאלצתי לדבר, ורוב האנשים שם היו אמריקאים דוברי עברית. אמרתי להם: מה הפשט "ויספר משה לחותנו", מה הוא צריך לספר לו, הרי יתרו שמע! הוא שמע את מה שהיה ביציאת מצרים, קריעת ים סוף מלחמת עמלק, אז מה הוא בא לספר לו? אמרתי להם: חסידים אומרים שיתרו התגאה בחותנו, יש לי חתן כזה בעל מופת, קריעת ים סוף, עשר המכות, מלחמת עמלק, הוא רק מניף את היד – כל העולם מסתובב. הוא התפעל מהמופתים. אמר לו משה: יש לך טעות, "אותות ומופתים באדמת בני חם", העיקר זה כמו שרש"י אומר: "ויספר משה לחתנו – למשוך את ליבו לקרבו לתורה". זה התכלית. משה רבנו אמר לו: המופת הכי גדול זה לקרבו לתורה.

אבל עליהם הוספתי משהו, רש"י אומר שנדבו ליבו, יש אנשים שיושבים רחוק, בניו יורק נראה להם שהם עושים נדבה למסכנים שיושבים פה בישיבות בארץ ובאים להם לשבת איתם חצי שנה, שלוש רבעי שנה, הם עושים נדבה, הם עושים טובה, זה דבר חיובי מאוד אסור לזלזל בזה, מי שמגיע ללמוד פה אין צל צילו של ספק שהוא לא יחזור לאותו מקום כמו שהוא יצא, אבל כשהגיע יתרו למשה רבנו, אמר לו משה: אל תסתכל על זה בצורה כזאת, יותר ממה שאתה נתת, אתה קיבלת. עכשיו אתה תלמד מה זה  תורה, מה זה מעמד הר סיני. אל תרגיש שוויתרתי בשביל התורה שנה אחת.

יש הורים שכששואלים אותם מה הילדים שלכם עושים היום, אומרים: היום הם עושים כך וכך, ועוד מעט הם יתחילו ללמוד. אפשר לחשוב שעד עכשיו מה שהם עושים זה מבלים. זה מה שמשה רבנו אמר ליתרו: נדבו ליבו זה יפה מאוד, אבל התכל'ס הוא "לקרבו לתורה", ואתה תראה שזה נותן לך הרבה יותר, בלי לזלזל ח"ו.

זה מה שכתוב אצל יתרו, מה שמועה שמע, זה כתוב בתורה, אבל מה גרם לו לבוא, על זה אומר רש"י, לא מספיק "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", אלא אם הוא שמע גם את היחס שהיה מלחמת עמלק שהקב"ה משווה תלמידך כשלך, ובקריעת ים סוף, שראתה שפחה כו', אע"פ שלא היה להם את ההכשרה, אחרי ארבע מאות שנה במצרים, להגיע לדרגות כאלה גדולות של אספקלריה המאירה. ההשואה הזאת הפכה את השמיעה הפאסיבית, שכל אומות הועלם שמעו, לשמיעה מסוג אחר, לאותה שמיעה, שכתוב בגמרא שלפעמים לא שמיעה לי הכוונה לא סבירה לי. צריך את ההבנה, השמיעה העמוקה, את אותה כמיהה, כמו שבת קול יוצאת מהר חורב לומר לנו שאנחנו נטה את האוזן, לשמוע לא רק בשמיעת האוזן אלא בשמיעה עמוקה יותר.

ולא עבדים לעבדים

שבוע הבא נקרא פרשת משפטים, הפרשה פותחת בנושא של עבד עברי, עבד עברי נמכר לשש שנים, אחרי זה אם הוא רוצה להמשיך להיות עבד: "ורצע אדוניו את אוזנו במצרע" וע"ז אומרים חז"ל שתי מימרות: למה רוצעים את האוזן? אומרים חז"ל: אוזן ששמעה שכתוב לא תגנוב והלכה וגונבת ולכן היא בסוף נמכרה – תרצע. במימרא שניה כתוב: אוזן ששמעה בהר סיני כי לי בנ"י עבדים עבדי הם ולא עבדים לעבדים והוא מכר עצמו לעבד - תרצע.

שואלים המפרשים, בעלי התוספות ועוד, היו צריכים לרצוע לו את האוזן מיד כשהוא נמכר לעבד, למה רק אחרי שש שנים שהוא אומר אהבתי את אדוני ואני רוצה להמשיך להיות עבד? אע"פ שאליבא דאמת, זה מחלוקת בין הטורי אבן בתחילת מסכת חגיגה, בין הים של שלמה בקידושין (פרק ראשון סימן כב) מתי העבד הזה עובר על "כי לי בנ"י עבדים".

שלכאורה כשהוא נמכר לעבד הוא נאלץ, הוא היה בעל חוב, אז מה היה יכול לעשות, ולכן עובר רק כשמחליט לא לצאת חופשי. כך אומר הטורי אבן. הים של שלמה אומר לא, אפילו הכי אדם שמוכר את עצמו לעבד אפילו לצורך עובר על "כי לי בנ"י עבדים". איך שלא יהיה, למה את הרציעה עושים אח"כ, ולא בהתחלה?

אומר השפת אמת, בפרשת משפטים תרלה: אם הוא ממשיך את זה מעבר להכרח הכלכלי שהיה לו סימן שהוא נהפך לעבדות רוחנית, הוא לא מרגיש שהוא כבר התרגל לעבדות. עבדות היא פריקת עול מלכות שמיים.

הירושלמי אומר למה עבד פטור מק"ש? בבבלי כתוב מפני שהוא הוקש לאישה, מצוות עשה שהזמן גמרא. הירושלמי אומר, מפני שהוא לא יכול לקבל אדנות של הקב"ה מפני שיש לו אדון אחר. כשאתה משועבד למישהו אתה כבר לא יכול לקבל עול מלכות שמים במילואה. אומר השפ"א, אח"כ זה נהפך לפגם רוחני, לכן דווקא אז רוצעים אותו.

ולמה דווקא האוזן? כמו שאמרנו, עצם העובדה שהוא שמע ולא יישם את זה למעשה, להמנע מלהמכר לעבד, אומר החידושי הרי"ם, זה סימן שהשמיעה שלו לא היתה שמיעה אמיתית, הוא לא הפנים את זה פנימה, מפני שמה שחשוב לאדם והוא קולט את זה באוזניו כמו יתרו, הוא הופך את זה לדבר מעשי. בעצם העובדה שהוא ממשיך אח"כ אחרי האילוצים שהיו לו, זה מעיד שהשמיעה הראשונית בהר סיני, לא היתה שמיעה כזו שהפכה אצלו לחלק ממנו, שהתורה אומרת לשמוע את קול ה' את משה רבנו, אין הכוונה לשמיעת האוזן החיצונית, אלא הכונה היא על חריטה בתוך הנשמה. שהדברים יהיו מופנמים עמוק עמוק פנימה.

השם משמואל בחג השבועות מביא מדרש משיר השירים ש"אנוכי ה' אלוקיך" ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני", ששמענו מהקב"ה מעצמו, זה דבר שלעולם לא יכול להיות הפוך אצל יהודי, מפני שמה שהוא שומע מהקב"ה בעצמו זה כ"כ חדור בפנימיות הנשמה, שזה אחרת מהדברות ששמענו ממשה רבנו. שתי הדברות הראשונות שמענו ישירות מהקב"ה. שאר הדברות משה רבנו היה השליח, ואע"פ שזה בשם ה', זה  לא באותה עצמה כמו שאתה ששומע מהמקור בעצמו – מהקב"ה.

רש"י (פס' ט) הדגיש שהיות וישראל אמרו רצוננו לשמוע ממך לראות את מלכנו, על כן נצטרכו לקדש עצמם היום ומחר. וברש"י שיר השירים עלה"פ: "ישקני מנשיקות פיהו" מבאר, שקאי על כך שדיבר עמנו הקב"ה פנים בפנים, והם ערבים עליהם מכל שעשוע, ובמדרש שם הוסיפו: שאז נתקעו דברי תורה בליבם והיו למדים ולא היו משתכחין, כי הדברים נחקקו בליבותם. והגר"א שם הדגיש שזכו לכל זה מפני ההשתוקקות.

בהמשך הפרשה, אחרי מתן תורה, כתוב כך: "ואתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים", פירש"י: מכאן ואילך יערב לכם, שכל ההתחלות קשות. לכן התורה מדגישה "ושמרתם" -  שמירה זה לשון של עשיה. דהיינו, לא תסתפקו רק בשמיעת האוזן, אלא זה יצא אל הפועל, כל ההתחלות אמנם קשות, אבל מכאן ואילך יערב לכם. אותו כיוון כמו שאמרנו, הכוונה היא, הפסיעה הראשונה המעשית היא תמיד הכי כבדה, אבל אח"כ, רש"י לא אומר מכאן ואילך יהיה לכם קל, לכאורה ההפך של "קשות" זה קל, אבל חז"ל לא אומרים אלא ש"מכאן ואילך יערב לכם". ז"א דבר שהוא מתוק לאדם, שהוא שבע רצון ממנו, גם אם זה דבר כבד הוא לא מרגיש שהוא נושא על גביו דבר כבד. אז אין הכוונה שמכאן ואילך הדברים יהיו קלים, התורה היא כל הזמן כבדה, אבל כשזה יערב לכם – שזה מתוק לאדם, הוא בכלל לא מרגיש. לכן רש"י מדגיש, יערב לכם, אם תהיה לכם שמיעה כזאת, שתצא אל הפועל במעשה הפסיעה הראשונה, מכאן ואילך יערב לכם.

השפ"א כותב על מה שכתוב על מה חרבה הארץ, אחד הדברים שכתוב בתורה – על שלא ברכו בתורה תחילה. כולם מפרשים שלא אמרו בהתחלה את ברכת התורה. השפ"א אומר לא כך, אלא הפירוש הוא שכל ההתחלות קשות, אנשים חשבו שאת ברכת התורה מברכים רק אחרי שהתרגלתי ללימוד אבל כל עוד שזה כבד עלי, קשה לי, אני לא מתחבר לזה, אז על זה לא מברכים. אומר השפ"א, זה מה שחז"ל אומרים שלא בירכו בתורה כשזה עוד היה תחילה, שהתורה הייתה עוד בתחילה וכל ההתחלות קשות, אילו אז היו מקפידים על ברכת התורה, אז כמו רש"י אומר מכאן ואילך יערב לכם. היינו מרחיבים את השאלה על מה אבדה הארץ.

כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות שנאמר וכו'. שואלת הגמרא, והרי כתוב וכל העם רואים את הקולות. אומרת הגמרא: מה שכתוב וכל העם רואים את הקולות אין הכוונה שהיה יותר מחמישה קולות יותר, אלא התורה מספרת מה היה קודם, וכל העם רואים את אותם הקולות שהיו קודם, אותם חמישה קולות. אז כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות.

שואל השפ"א, אז למה לא כתוב וכל העם רואים רואים את הקולות בזמן שהם ראו את הקולות? הרי בהתחלה אתה אומר וקולות וברקים, חמש קולות, ומה שעם ישראל זכה לראות את הקולות, את זה אתה כותב אחרי מתן תורה, אז למה אתה כותב את זה אחרי מתן תורה ואתה צריך לתרץ שמה שכתוב זה הולך על הקולות לפני זה, מיד בתהחלה שכתב חמש קולות תכתוב "וכל העם וגו'".

אומר השפ"א, מפני שמתי יכלו לראות את הקולות ששמעו קודם? בלי תורה הם לא יכלו לראות את הקולות, לא יכלו להפנים את זה. אחרי מתן תורה חוזרת התורה ואומרת, עכשיו שהקב"ה נתן לכם אוצר כזה שנקרא תורה, עם המשקפיים  של התורה אתם יכולים באמת להבין מה זה הקולות האלה שהיו לפני שקיבלתם את התורה. בלי תורה אי אפשר להבין את זה. לכן התורה מדגישה דווקא אחרי מתן תורה, שאז עמ"י קיבלו הבנה יתירה על אותם הקולות שראו קודם לכן.

על זה אומרים חז"ל, כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות. מה הנפקא מינה אם התורה נתנה לנו בחמישה קולות או יותר? שיהיה כתוב כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה, זה העיקר!

היו לוחות ראשונים והיו לוחות שניים, לוחות ראשונים בגלל שנתנו בקולות בפרהסיא, נשברו, לוחות שניים שנתנו בצנעא בלי קולות נתקיימו. חז"ל אומרים, שאילו לוחות ראשונים לא היו נשברות אז לא הייתה שכחה בתורה, כך כתוב בחז"ל. כל המשמח חתן וכלה, לא אומרים לו שהוא זוכה רק לתורה, אלא הוא זוכה לתורה באותה דרגה שהתורה הייתה בלוחות הראשונים שהיו בקולות, דהיום זה לא קיים אצלנו, אבל מי שמשמח חתן וכלה, יש לו פתח לטעום טעם מאותה דרגה של תורה שהיו בלוחות ראשונות שנתנה בחמישה קולות. לכן חז"ל מדגישים המשמח וכו' לא סתם תורה.

וזה עומק הפשט במה שכתוב בשו"ע, כתוב שת"ח מבטלים תורה להכנסת תורה. אומר החלקת מחוקק, "נראה לי שאפילו ת"ח שתורתו אומנותו, ומי שתורתו אומנותו הרי הוא לא מבטל תלמודו אפילו בשביל תפילה, לשמח חתן וכלה כן". למה? זה יותר מתפילה?! כן!

מפני שמי שתורתו אמונתו גם הוא צריך חלק מהמתיקות מהזכות של התורה של הלוחות הראשונות שנתנו בחמישה קולות. אז הוא יכול להרוויח סייעתא דשמיא למשהו שלולא זה הוא לא יגיע, שבזה הוא זוכה לתורה שנתנה בחמישה קולות לדרגה שהייתה בלוחות הראשונות לפני שהם נשברו, תורה בלי שכחה. לכן אומר החלקת מחוקק אפילו תורתו אומנותו יבטל תורה, במקום שצריך להכנסת כלה.

היה פעם סיפור בישיבה, הרב ישראלי היה הרי מתמיד עצום, באו אליו ושאלו אותו: כל חתונה שבחור מתחתן צריכים לנסוע? הרב ישראלי ענה לו: רק אם זה חברותא או חבר חדר או מישהו שישבת איתו קבוע בחדר אוכל. אבל סתם ככה?!" המציאות היא בד"כ אחרת אפילו  שונה, אבל תראו את עולם המושגים. יכול להיות שפעם שלושה בחורים היו יכולים לשמח.

המאירי בכתובות כותב שבשמחת החתן וכלה הריבוי של העם זה המשמח. זה לא השאלה האם יש תוף כו', הריבוי של העם הוא שגורם את השמחה. מוסיף המהר"ל, הגמרא בסוכה אומרת שהכנסת כלה זה נקרא דבר שבצנעה, למה זה דבר שבצנעה הרי זה הפרהסיא הגדול ביותר!? 'והצנע לכת עם אלוקיך זה הכנסת כלה'...?!

אומר המהר"ל, הציבור שמגיע לחופה הוא בעצם מסוכך על החתן והכלה, הוא מחביא אות וכאילו מבחוץ, הם נהפכים לגוש אדם שמצניע אותם באמצע, לכן הצנע – הכוונה היא שהם בפנים, וכל הציבור שבפנים הם כיסוי של החתן וכלה.

אותו דבר חוש הראיה שיש לבן אדם, ישעיהו הנביא כתוב: ואראה את ה'". ואומרת הגמרא ביבמות דף מט : מנשה הרג את ישעיהו, כתוב כי לא יראני האדם וחי, איך אתה אומר וארא את ה'?  במה הוא טעה? המפרשים שואלים, לכאורה גם בסוף פרשת משפטים כתוב, ויראו את אלוקי ישראל, אז מה הוא רוצה מישעיהו? מה שכתוב בתורה, כי לא יראני האדם, ומה שכתוב אצל ישעיהו, היו אלה שתי סוגי ראיה שונות.

אצל ישעיהו כתוב ואראה את ה'. יש ראיה באספקלריה המאירה, כמו שאמרנו, ויש אספקלריה שאינה מאירה. ישעיהו ראה מראות אלוקים באספקלריה שאינה מאירה, ובזה מנשה טעה, לכן הוא חשד שישעיה עובר כביכול על מה שכתוב בתורה. גם בראיה יש שני סוגי ראיה, יש ראיה שהיא רק מבט שטחי, ויש ראיה שהיא מבט עמוק יותר, דהיינו לא רק מבחינת העין. יש ביטוי בחובת הלבבות, שהחסידים עובדי ה' הם יכולים לראות מראות ראיה בלי עין ולשמוע בלא אוזן. זה ביטוי של חובת הלבבות. דהיינו, יש גם כוח רוחני של ראיה, יש גם כוח רוחני של שמיעה.

כתוב בר' חיים מוולוז'ין: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר" לכאורה היה צריך להגיד" ושמעו כו'". מה זה ראו?

אומר ר' חיים, התירוץ הוא בתחילת הפסוק, לעתיד לבוא כתוב ונתגלה כבוד ה', איפה שיש התגלות ה' בצורה ברורה, הגילוי הזה הופך אותנו לכעין מעמד הר סיני שחז"ל העידו על זה שכל העם רואים את הקולות. איפה שיש התגלות גדולה יותר אז המושגים הגשמיים מקבלים פירושים רוחניים יותר, לכן במעמד הר סיני שהייתה התגלות כזו של שכינה יכולים היו להגיע למדרגה כזאת שלראות את הקולות. כפי שכותב נפש החיים (שער יג פרק יא בהג"ה) שנתבטלו מהם הכוחות הגשמיים ונזדכך השגתם מאוד, עד שכל מציאות עניני המוחשים הגשמיים שהיו תחילה רואים אותם ראיה מוחשית, נתבטלו אצלם מראותם בחוש ראותן וכו'.

על זה אומר הנביא ישעיה, שנגלה כבוד ה' לעתיד לבוא, יהיה כמו במעמד הר סיני, וראו כל בשר כי פי ה' דיבר. יראו את הקולות, בדיוק אותה מדרגה כמו שהיה במעמד הר סיני. "לעתיד לבא בימות המשיח יהיה לכל הבריות ידיעה ברורה והשגה אמיתית בכבוד ה', וישיגוהו בריבוי חכמה יהיה עליה שום ספק כמו שהיה השגת ישראל במעמד הר סיני" וכו'. (דעת תבונות סימן קמו)

וזה ההבדל בין הבבלי לירושלמי, שבבלי כל פעם שיש איזה ברייתא שצריך לדון בה כתוב שם "תא שמע" בירושלמי כתוב: "תא חזי". מפני שלא דומה שמיעה לראיה, כל אחד  רואה בהסתכלות אחרת, זה בכוח השמיעה וזה בכוח הראיה.

אותו דבר אומרים חז"ל שזה היה ההבדל בין ישעיהו לבין יחזקאל, שאצל אחד כתוב שהוא ראה את ה', ואצל השני כתוב "ואראה את ה'" – אצל יחזקאל.  אומרים חז"ל, מפני שכל אחד היה בדגרה אחרת וכל אחד ראה בדרגה אחרת.

לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. מה הפשט? הרמב"ן כותב בפרשת השבוע הקודם, המן הוא היה משהו גשמי שהיה בו ממדים רוחניים, ובגלל שישראל התעלו במעמד הר סיני לראות את השכינה אז הם נהיו פחות קרובים לגשמיות, לכן מן יכול היה להתאים להם בתור אוכל. לאדם כשהוא כולו בהמי וגשמי לא מתאים אוכל כזה. אבל זו הייתה מדרגת בני ישראל אחרי יציאת מצרים אחרי קריעת ים סוף שראו מראות אלוקים המן היה מתאים להם. אין הכוונה רק למי שאוכל מן, שאם חברת אוסם תוציא מן לא.... הכונה היא, צריך איזה זכות גופנית, צריך זיכוך מסוים כמו שהוצרך לאותו דור שאכלו את המן, אז המן נבלע באיברים מפני שהם ג"כ מצידם היה איזשהו השתדלות לכיוון הרוחני פחות גשמיות. לא הכוונה שלא צריך לאכול ח"ו, צריך להיות כמו שצריך. לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, למי שבאמת נמצא באותה דרגה של אותו הדור שקבלו את המן.

וזה נכון לא רק לגבי יתרו ולא רק לגבי קבלת התורה. זה נכון לגבי כל צעד ושעל שאחנו הולכים.

כתוב בפרקי אבות: המהלך בדרך כו' מתחייב בנפשו". כולם מפרשים: מתחייב בנפשו, בגלל ביטול תורה! מה הלכת לטייל??? הרמב"ם הרי כותב שמי שיש לו עצבות זה טוב שיטייל בגינות ופרדסאות?

הרצי"ה לא אמר כך, המהלך בדרך ומפסיק ממשתנו ואומר מה נאה אילן זה, הכוונה היא שהוא לא נמצא בדרגה רוחנית כזו שהוא יודע לחבר את כל מה שקיים במציאות גם לתורה, נכון שלא כל אדם יכול, אבל אדם צריך לשאוף להגיע לדרגה כזו שהדברים לא יהיו סותרים. אז כמה שאדם נמצא בדרגה גבוהה יותר הוא יודע שהדברים האלה הם פחות סותרים את מה שהתורה רוצה. וכך כותב הרב באורות בעמד סז: "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסידור מלא בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש ובממשלה... בהתרחבות לצד החול... בהצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים מפעלים וספרותיהם והתגברות עוז החיים הטבעיים, כל אלו טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב, והתחום ארוך הוא י"ב מיל, כמחנה ישראל כולו הכופל באמת את כל העולם באיכותו. 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל'. ומשחשך האור ומשגלתה שכינה ומשנעתקו רגלי האומה מבית חייה החל הצמצום להיות נתבע, עז חילוני עלול להיות לרועץ כל יופי חיצוני... עלול להאפיל את אור הקודש ואת תם הטהרה והצניעות, כל מחשבה שלא נתגדל כולה במחנה ישראל יכולה להרס את סדר האמונה והחיים הישראלים."

וכך כותב הרב עין אי"ה במסכת שבת למה משה רבנו לפני מתן תורה הוסיף יום אחד מדעתו? הרי זריזים מקדימים?! אבי זצ"ל אמר פעם אחת בשיחות שלו לפני חג השבועות: התורה באה להבליט לפני קבלת הלוחות את כוחם של חכמים, שתדע עכשיו אתה הולך להגפש עם תורה שבע"פ, והראיה  לכן משה רבנו היה לו כוח מדין תורה שבע"פ להוסיף יום אחד מדעתו. זה פירוש אחד. הרב זצ"ל בעין אי"ה ב עמוד 171, מפני שיש חולשה לאדם (כתוב שהיה להם חולשה דאורחא הם היו אחרי מסע מפרך) חולשה מפריעה לאדם שתתפשט בו האור האלוקי האצילי שבעולם. אדם צריך לשמור על האיזון כדי שהרוחניות באמת תשפיע עליו. מי שחי באשליה שכמה שהוא יהיה יותר קדוש מעונה, וכמה שהוא יהיה יותר נזיר, אז נכון שיש מדרגה של קדושים תהיו, ומי שהוא באמת במדרגה גדולה זו באמת השגה מאוד גדולה בעבודת ה', אבל אתה לא יכול מלכתחילה לומר שזה הדרך לכולי עלמא שכולם יכולים להחזיק. לכן משה רבנו הוסיף יום אחד, שיהפכו להיות כלים כדי לקבל את האורות שבמעמד הר סיני. בנפש בריאה בגוף בריא.

ואדם ככל שהוא בריא יותר, אז החושים הטבעיים שלו הם משפיעים לטובה גם על הצד הגשמי שלו אבל גם על הצד הרוחני שלו, כמובן כשהוא לא עסוק יותר מידי בגשמיות.

כותב הרב באורות התשובה פרק ה': התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם". לכאורה מה הפשט תשובה קדמה לעולם? מה שייך תשובה בלי חטא? אומר הרב: "שלמותם של החיים כו' והבחנה" דהיינו, אדם צריך להיות טבעי, ילד קטן צריך לקפוץ, הוא כל הזמן נמצא בתנועה הוא כל הזמן תוסס וחי. אבל לסמוך רק על ההתבטאות הטבעית שלנו, "הטבע מצד עצמו איננו בעל הסתכלות והבחנה, וממילא החטא מוכרח הוא מצד זה ואין כו' בלתי חוטא". דהיינו, אולי נלך לצד השני  לדכא את הכל, אומר הרב: "זה ג"כ חטא כו' למקורו דווקא בגילוי כו' שם אלוקים חיים". זאת אומרת, תשובה קדמה לעולם הכוונה היא, מה נותן לך את ההסתכלות ההבחנה לכל שטף החיים, שאדם רוצה לחיות (ולא במושגים של היום) על זה אומרים חז"ל, תשובה קדמה לעולם, אתה צריך הסתכלות אתה צריך הבחנה אתה צריך לדעת שאתה לא תיהפך עם כל העיסוק במרוצת החיים למשהו שמוציא אותך מהמסגרות. תשובה קדמה לעולם – הקב"ה הטביע בעולם את הכוח הזה שאם אתה תעבוד את הקב"ה עם כוח התשובה עם התורה, אז אתה תמצא את הכוח שמחייה ונותן לך הסתכלות והבחנה ברורה לכל מה שאתה עושה.

וכך כותב הכוזרי כידוע במאמר שלישי {נ"ל שני}: החבר הוא לא פורש מן העולם והוא לא מואס בחיים שהם אחת הטובות שהשפיע האלוק עליו (על העולם). שלא תפרשו אותי לא נכון, וגם לא את הכוזרי כמובן, אין הכוונה היא, טוב מה שבא לי אני עכשיו עושה, זה טבעי אצלי .... אין זה הכוונה, דע את אלוקי אביך ועובדהו, צריך לעשות את הדברים מתוך תורה, ואשרי אדם שכל חייו בתוך תורה, אין הכוונה שמי שחיי חיי תורה הוא מדכא את החיים שלו, בדיוק להיפך. אני חושב שרוב המדוכאים היום הם אלה שמנותקים מתורה, התורה מחייה את האדם, לא להיפך.

זו אולי הסיבה שהרמב"ן שואל למה משה לא סיפר ליתרו, למ"ד שהוא בא אחרי מתן תורה, למה לא סיפר לו על מתן תורה? מפני שמשה רבנו רצה להקדים לו קודם את היסוד, תדע לקראת מה אתה הולך, כמו שמשה הוציא את המחנה לקראת האלוקים המדברה, קודם תדע שיש אלוקות, לא במושגים שהיה לך בתור עובד ע"ז. יש אלוקות שמשפיעה על הטבע, על החיים, שהוא עשה קריעת ים סוף, והוא הוציא אותנו ממצרים, ועשה לנו את מלחמת עמלק. אחרי שאדם מגיע לדרגה הזאת אז אתה יכול להוסיף לו נדבך נוסף על גבי זה: אתה יכול להיות כלי שבאמת יכול להתקרב לתורה. אבל משה רבנו לא רצה להפקיע ממנו ח"ו איזשהי ידיעה. (עיין רס"ג ריש מאמר שני)

היוצא מדברנו, שמח בחור בילדותך, ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט אם טוב ואם רע. סוף דבר הכל נשמע כו'. מי שרוצה... צריך לדעת את ההסתכלות הנכונה, כמו יתרו אומר רש"י שהיה יושב בנויו של עולם ויצא לקראת משה המדברה, והוא גילה שהמדבר הוא נויו של עולם שאם ישראל הצליחו לצאת ממצרים, זה לא רק כמו שיתרו חשב שאי אפשר לצאת ממצרים בגלל שהייתה מסוגרת כמ"ש רש"י, הייתה מסוגרת לא רק מבחינה פיזית, גם מבחינה רוחנית, אין עבד יכול לצאת ממצרים, התנאי הראשוני שמשה רבנו אמר לישראל שבא לבשר להם שהם יוצאים ממצרים, אומור רש"י שהוא ציווה אותם על שילוח עבדים, לא להיות כבול לכל מיני דברים שהוא כנגד הטבע שלנו, הטבע האמיתי שלנו הוא הטבע שהתורה מדריכה אותנו.

וזה הלימוד שלא רק מיתרו בשעתו, אלא כל אחד, אם יש לו הרגשה של 'נדבו ליבו' לבוא מכבודו של עולם, לשבת במדבר, הוא צריך להיפגש עם משה רבנו, שזה הת"ח שבכל דור ודור, וזה מה שחז"ל אומרים על הביטוי משה שפיר קאמרת – מה זה שייך משה? בזמן התנאים לא היה משה רבנו? כל ת"ח הוא ניצוץ ממשה רבנו, וההשפעה של ת"ח בכל הדורות היא לא מתבטאת רק בהשפעה המעשית של הת"ח, בכמה תקנות הם עושים וכמה הם מעורבים בפוליטיקה וכל מיני דברים כאלה. עצם המציאות של ת"ח בחיים מבלי שישמעו מבלי שיקראו אותו, עצם המציאות שלו היא משפיעה על הרמה הרוחנית של אותו הדור. כותב הרב (אורות עמ' קסח): "הוקרת תלמיד חכם צריכה להיות גם מצד הסגולה שפועלת קדושת התורה בעצמה על ידי מציאותם וריבויים של תלמידי חכמים בישראל המבזה תלמיד חכם מצד בטול ערך הסגולה של תורה, הוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה, ואינו מכיר את הוד עצמיותה וסגולתה הפנימית. ומבזה חברו בפני תלמיד חכם כופר בעיקר הסגולה, אע"פ שהוא מודה בתועלת השימושית, אמנם מבזה תלמיד חכם עצמו כופר הוא גם כן בערך השמושי של שבתורה, וממילא בא גם כן לכפור בערך הסגולי: כי מי שעכ"פ מודה בערך השימושי תוכל להתעורר אצלו גם כן הוקרת הסגולה. (ע"ע אורות התורה פרק ח א ובאורות הקודש ח"א א) 

וכך אומרת הגמרא: חוני המעגל ישן שבעים שנה, הוא נכנס לבית המדרש לא הכירו אתו לא ידעו מי זה, בכל זאת היה מישהו בביהמ"ד שפתאום הוא מרגיש שנהירים שמעתתא כמו בימי חוני המעגל, עצם המציאות שלו. אותו דבר כשר"א הלך לעולמו וכתוב שר"ע בכה ואמר הרבה מעות יש לי ואין לי שולחני לרצותם. והעולם שואל, למה לפני שהוא מת לא נכנסת אליו? יש הרבה אנשים כאלה, שלא למדו כלום אצל מישהו, ואחרי שהוא נפטר אומרים: כן הייתי תלמיד שלו אני למדתי אצלו, מה שקיבלתי ממנו... אז למה ר"ע לאל נכנס בחיי ר"א? וא"א היה אפשר להכנס אליו, מפני שהוא היה שמותי. אז מה הוא מתלונן יש לי מעות ואין לי שולחני לרצותם? כמו שאמרנו, המציאות של ר"א גם מבלי שנכנסו אליו זה אטמוספרה אחרת בעולם, יש הקרנה שלילית בעולם, ומידה טובה גדולה ממידת פורענות. יש הקרנות רוחניות חיוביות בעולם, וזה המציאות של ת"ח. וזה מה שיתרו רצה להתקרב למשה רבנו, הוא רצה את האטמפוסרה הרוחנית הזאת. זה מה שר"ע אמר אין לי שולחני. גם אם ת"ח חולה, עצם המציאות שלו בעולם היא לגמרי שונה.

היה סיפור פעם שפרופסור גדול מהדסה בא לשאול אותו, חולה שצריך לחבר אותו למכונת הנשמה, לעשות את זה או לא? אמר לו, אם זה לא גורם לו סבל ודאי שצריך לעשות את זה. אבי אמר לרופא כך: אילו זה היה החפץ חיים, היית מתלבט בשאלה כזאת? הרי העולם עם החפץ חיים ובלי החפץ חיים זה שתי עולמות שונים, אז יש לך אפשרות שהעולם יהיה עם החפץ חיים, נכון על ידי הנשמה והרדמה, אבל העולם עם החפץ חיים זה עולם אחר! אז ודאי שהיית מחבר אותו. אז תדע לך, שכל יהודי הוא חפץ חיים קטן. אז כל יהודי שקורה לו דבר כזה, המציאות של היהודי, ועל אחת כמה וכמה ת"ח! זה משפיע על כל המציאות של החיים שלנו, גם אם אנחנו לא יכולים לדבר ולתקשר וכל מיני דברים. והרב מאריך על זה בספר מדבר שור על הספד של הרב יצחק אלחנן, הוא מביא את הגמרא בכתובות שאמתא דרבי היא לא ידעה אם להתפלל על רבי כשהוא היה כ"כ חולה, וחכמים אמרו להתפלל, מפני שעצם המציאות של התורה בעולם זה מה שמחייה את העולמות, זה אמונה בסיסית טבעית. בע"ה שיהיו בשורות טובות.

שבת שלום.