הרב יהושע שפירא
הקב"ה נגלה לישראל בסיני כזקן מלא רחמים, ונגלה להם על הים כגיבור מלחמה. חשש הקב"ה שמא מכיוון שהוא מחליף דמויות יאמרו ישראל "שתי רשויות הן", ואמר להם – "אנכי ה´ אלקיך אשר הוצאתיך". הזקן והגיבור חד הם. על כך יש לשאול: האומנם נחשדו דור דעה על כך? האם עיקר פשוט כל כך באמונה לא היה נהיר למי שראו על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי?
אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן
בשבת פרשת יתרו אנו שבים אל הזכרון הגדול שנצטווינו לחרות בלבבנו - "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב"[1]. הן זה היום שבו זכינו להשראה שהיא למעלה מן הכל, ההשראה שאין כמותה בכל ההיסטוריה, כשהרכין הקב"ה שמים ושמי שמים וירד על הארץ, לתת תורה לעם סגולתו.
גם מצד התחתונים, מצד כלות הנפש של ישראל, היה היום הזה נקודת השיא. את הלך הנפש שאפף את העם מביע רש"י[2]: "רצוננו לראות את מלכנו". התשוקה החריפה הזו היא נשמת התורה כולה, שרוצים להיות בדבקות עם הקב"ה עד כדי כך ש"רצוננו לראות את מלכנו".
תאוותם של ישראל קדושים ניתנה להם, וזכו לשמוע "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה. אפשר להתבונן עד אין קץ במעשה הגדול והקדוש הזה, שכל העולם כולו חל וירא מפניו. אפילו מלאכי מעלה יצאו מגידרם, כל העולמות כולם עמדו הכן. אף על פי שאי אפשר לגעת בקצהו, נשתדל לגעת באפס קצהו ולעיין במתן-תורה דרך 'דיבור המתחיל' אחד ברש"י.
הפסוק הפותח את עשרת הדיברות הוא: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"[3]. וכבר שאל רבי יהודה הלוי את רבי אברהם אבן-עזרא, מדוע אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר "אשר עשיתי שמים וארץ". כי לכאורה השבח האחרון הגדיל, ובו נאה לקלס ליוצר הכל[4].
ענה על כך האבן-עזרא מה שענה, ולא ישרה תשובתו בעיני רבי יהודה הלוי. הוא עצמו השיב תשובה משלו, והיא יסוד מוסד בספר הכוזרי שחיבר. אולם נראה שגם רש"י עצמו עוסק לתרץ את אותה קושיה, אם כי כדרכו הוא מבליע אותה ברמז בלבד. תשובתו עמוקה שבעמוקות, כאשר יתבאר בהמשך הדברים.
אומר רש"י:
לפי שנגלה בים כגיבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר "ויראו את אלוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר"[5] - זו הייתה לפניו בשעת השעבוד, "וכעצם השמים" - משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו: שתי רשויות הן. אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים, ועל הים.
מדוע משתבח הקב"ה דווקא בשבח האחרון, והקטן בערך מעשה בריאת שמים וארץ, כשהוא נגלה לתת תורה לעמו? פשוט - כדי שלא יטעו ויאמרו שתי רשויות הן. מי שעמד למרגלות הר סיני באותה שעה, הרגיש בקושי של צורות ההתגלות השונות ונזקק לשמוע את המסר הזה.
על הדברים הללו יש לשאול כמה שאלות, ומתוך בירורן יש לקוות שנקבל מושג בהיר וחד יותר על גודל מעלת מעמד הר סיני ועל משמעותה של יציאת מצרים.
שאלה ראשונה נשאל על צורת ההתגלות של הקב"ה בהר סיני - "כזקן מלא רחמים". זו מנין? מצינו הרבה אופנים של התגלות במקרא, אך צורה כזו איננה אחת מהן. כשאנו אומרים "כגיבור מלחמה", הרי התיאור הזה מעוגן בתיאורי הפסוקים - "ביד חזקה ובזרוע נטויה". אך מנין שנגלה בסיני כזקן מלא רחמים?
שאלה שנייה נכוון אל שלבי הגאולה השונים המוזכרים בדברי רש"י. מתחילה התמקדה בעיית שתי הרשויות בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני. אולם לאחר מכן מביא רש"י פסוק - "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר", כאשר זוג השלבים הרמוזים בו אינם זהים לזוג הקודם. כעת מדובר על שעת השעבוד ועל שעת הגאולה, ששתיהן - לכאורה - קדמו לקריעת הים. השעבוד הוא הסבל שסבלו אבותינו במצרים, והגאולה היא יום ט"ו בניסן שבו יצאו צבאות ה' מארץ מצרים.
רש"י מוסיף על הקושי כאשר הוא בוחר לסיים את דבריו בזוג אחר של זמנים, שקודם לכן לא נכרכו זה בזה: "אנוכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים".
מכאן נבוא אל השאלה השלישית, שהיא אולי הכבדה ביותר. דבר תימה גדול הוא החשש שיהיו ישראל אומרים "שתי רשויות הן". הרי כל תינוק יודע שהקב"ה מתגלה במידות שונות, בדמויות שונות, בצורות שונות. אפילו אליהו הנביא מתחפש. אם כן, מדוע נאמר שישראל - דור דעה, שזכתה שפחה שבהם לראות על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי - לא זכו לאותה תובנה פשוטה? האם מי שראו עיניו את המראה הגדול של "זה א-לי ואנוהו"[6], לא זכה לידיעה שעצם ההתגלות היא מעל לדמות הנגלית?
גְּבוּרַת הַצִּמְצוּם, רַחֲמֵי הַגִּילוּי
בסגנון המאמרים החב"דיים, "הנה להבין כל זה יש להקדים תחילה" מעניין אחר לגמרי. אחד מגדולי חב"ד בדורותיה הראשונים, ר' הלל מפאריטש, שאל שאלה גדולה על הפסוק המקדים את עשרת הדיברות: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר"[7].
לכאורה, טוען ר' הלל, צריך היה להיות כתוב "וידבר הוי'". הרי שם אלקים מובנו צמצום האור האלוקי, העלם והסתר פנים. בשם הזה נברא העולם, נאמרו עשרה מאמרות שבוראים ומעצבים את פני תבל באופן כזה שאומרם יהיה נסתר בתוכם. אך כעת אנו עומדים בפתח מתן תורה, שחידש בעולם גילוי אור אלוקי ברור - דיבור ולא אמירה. עשרת הדיברות שזורים כולם בשם הוי', השם המפורש. כל הצמצומים והגבולות עומדים להיבקע, הקב"ה מתגלה לעמו ישראל, ודווקא כעת - "וידבר אלקים"?
אלא שיש שני שמות אלקים, מחדש ר' הילל. יש שם אלקים שלמטה משם הוי' ושם אלקים שלמעלה משם הוי'. שם אלקים של מעשה בראשית, ושם אלקים של מתן תורה. כי אכן שם אלקים הוא שם של צמצום, אולם מהו צמצום? יש שני פירושים במשמע. ישנו צמצום שמובנו מיעוט, וישנו צמצום שמובנו ריכוז - הקרוב לריבוי דווקא.
צמצום כזה אנו מוצאים בבית המקדש, שבו "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון"[8]. הלא הוא יתברך אין סוף, השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו ואף כי הבית הזה[9], ובכל זאת צמצם שכינתו, והדבר פשוט שלא בצמצום של מיעוט הדברים אמורים. פליאת הפסוק מורה על כך שעם כל אין-סופיותו של ה' יתברך, הרי בכל זאת כל הגודל הזה מתכנס ושורה בצמצום בין שני בדי ארון.
כך גם בשעה שנברא העולם, התגלה ה' יתברך בשם אלקים כשצמצם את אורו והניח מקום למציאות לעמוד ולהתקיים - החלל הפנוי, בלשון הקבלה. צמצום זה היה בו משום מיעוט, אולם גם משום ריכוז וריבוי. המיעוט הוא ההעלם הבא על רקע אור אין-סוף, האחדות הפשוטה הממלאת את כל המציאות כולה. אולם שורשו של המיעוט הזה בריכוז רצונו של מי שחפץ בבריאת העולמות, מי שהוא למעלה גם מהתפשטות האור הממלא בשווה את הכל, מי שנושא בתוכו גבול ובלי-גבול כאחד ומייחדם זה בזה כרצונו.
צריך להבין מה בעצם קורה כאשר הקב"ה מצמצם את שכינתו. שם הוי', כפי שאמרנו, הוא ההתפשטות של אור אין-סוף בלא קץ וגבול. בכל מקום שרוצים לדבר על מה שהיה לפני הצמצום, מדברים בעצם על שם הוי' - היה, הווה ויהיה כאחד. אתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא העולם, ואתה הוא שתהיה גם לאחר שיחלוף העולם. טבעו של האור האין-סופי הזה, שהכל שווה לפניו. הוא מתפשט באופן של ממילא, מבלי לייחס חשיבות מיוחדת לנקודה זו או אחרת. שווה ומשווה קטון וגדול.
כשעלה ברצונו לצמצם את אורו, נוצרה נקודה אחת בתוך המרחב האלוקי שהיא לא סתם, לא ממילא - אלא דווקא. נקודה אחת שבה יש חפץ מיוחד, שכלפיה מתגלה התעניינות מיוחדת, שיש ממנה ציפייה מיוחדת. שיהיה האור בוקע מתוך החושך, שיעשו הנבראים הנתונים בתחומה דווקא כך, ולא אחרת.
הדווקא הזה הוא הריכוז, הוא ריבוי האור העומד בבסיס ההעלם. כל מה שנעלם האור בשם אלוקים התחתון, הוא כדי שיתגלה היחס הדווקאי הזה ותשרה שכינתו ביתר שאת - בכוח שם אלוקים העליון והדווקאי, שלמעלה גם משם הוי' הסתמי.
אם כן, מדברי ר' הלל אנו למדים שגם אם לא נזכר בפסוק "אנכי ה' אלקיך אשר עשיתי שמים וארץ" - הרי שהפסוק הזה בא באמת לתת פשר לסוד הבריאה. כלפיו הוא מכוון באמרו "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". אלקים 'חדש' מתגלה כאן, והוא יוצק משמעות אחרת באותו אלקים שבו נבראו שמים וארץ.
כל מעשי שמים וארץ, אומרים חז"ל, תלויים ועומדים היו מיום שנבראו עד ליום שבו בא ה' יתברך לתת תורה לעמו. אם יקבלו ישראל את התורה מוטב, ואם לאו - צפויים היו לחזור לתהו ובהו. התורה סוגרת את המעגל, זורקת נשמה בגוף הצמצום. נותנת סיבה ותכלית להעלם האור, להעדר ההתפשטות.
מפני מה ברא ה' יתברך את העולם? בריבוי מקומות מדברים על טבע הטוב להיטיב, על חסדו הגדול שמוכרח להתפשט ולהתממש. אולם במקום אחד נמצאת לשון מיוחדת, והיא מתאימה מאוד לדרך עיוננו. רבי נחמן מברסלב אומר[10]: "כי השם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם, כי רצה לגלות רחמנותו, ואם לא היה בריאת העולם - על מי היה מראה רחמנותו?"
יש לשים לב לשינוי - לא טובו או חסדו, אלא רחמנותו. ההבדל בין טוב וחסד ובין רחמים הוא כאותו הבדל שבין ממילא ודווקא. כי מידות הטוב והחסד אינן תלויות במציאותו של זולת ובמצבו. הן שופעות ומתפשטות מאליהן מן המקור הטוב, מאיש החסד, ואחת היא להן אם יהנה מאן דהו מטובן ואם לאו. מידת הרחמים, לעומת זאת, מתעוררת רק לנוכח מציאותו של זולת השרוי בשפל המדרגה, בחיסרון.
כעת אנו מבינים יותר את דברי רש"י, שנגלה הקב"ה בסיני כזקן מלא רחמים. הרחמים הם התורה הקדושה, המענה האמיתי לדין המצמצם את האור ובורא את העולם, כשהוא גוזר עליו בכך ריחוק והסתר פנים.
נמצא שיש לקרוא כך: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר, אנכי ה' אלקיך". אני - זה המתגלה כעת כזקן מלא רחמים, זה הנוטע תורת חיים מגלה ומאירה בתוככם, אני הוא אותו שצמצם והרחיק והעלים את אורו בבריאת שמים וארץ. שורש הבריאה היה הרצון בגילוי הרחמים, והרצון הזה גופו הוא שיצר את הדין והביא את הצמצום. כך גם בהמשך התהליך, במהלך מהופך - הדין שבצמצום הוא שהביא למצב שאיפשר את גילוי הרחמים.
כלפי הגילוי הזה אמורים הדברים - "הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן". אני הוא גיבור המלחמה, מידת הדין המצמצמת, ואני הוא הזקן המלא רחמים.
מדוע, באמת, ביקש הקב"ה לגלות את רחמנותו דווקא? משום שהרחמנות היא הגילוי העמוק ביותר, המכונן את הקשר ההדוק ביותר בין משפיע למקבל. שני אנשים יכולים להיות הידידים הטובים ביותר, אבל כל עוד הם יכולים לעמוד גם בפני עצמם ואין הם תלויים זה בזה - נותר הקשר ביניהם חיצוני יחסית, כדבר המתווסף ומורכב על גבם. אולם כאשר צד אחד זקוק לצד השני באופן הנוגע בנפשו, יהיה הקשר ביניהם עמוק ומוחלט. עצם מעצמיהם.
משום כך, חווית הדין והריחוק רק מעמיקה ומבחינה את חווית הקירוב והשפע. ככל שיש בעולם דין והסתר פנים, צמצום ממעט ומעלים, כך מבשילים התנאים לגילוי עמוק יותר, חודר יותר, קרוב יותר.
זה עומק הגילוי שנגלה לאבותינו בהר סיני, הנרמז בשני הקטבים: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". מידת הדין היא היא מידת הרחמים. אין כאן רק הסברה שכלית: אל תאמרו שתי רשויות הן, אלא השכילו ודעו שישנו העצם המתגלה בלבושים שונים. זה היה ידוע לאבותינו, כשם שהוא ידוע לכל מבין. בדיבורו של ה' יתברך נגלה לאבותינו איך חוברות הדמויות הללו אחת אל אחת, איך באמת היינו הך - זה מכין את מקום הקיבול וזה ממלא אותו באורו.
דומה הגילוי הזה למה שנאמר באותו מעמד "וכל העם ראים את הקולת"[11]. אינה דומה שמיעה לראייה. שמיעה היא גילוי של ריבוי - מילה ועוד מילה, אלף מילים שונות מביעות עניין אחד. ראייה היא גילוי של אחדות - הכל נתפס בראייה אחת. אם תראו לאדם תמונה אחת כשהיא מופרדת לחלקיה - חלק אחר חלק - הוא לא יוכל לתפוס מה הראיתם לו. במעמד הר סיני ראו את הקולות, גילו כיצד האחדות העליונה משתקפת ומתלבשת בריבוי הפרטים של השמיעה. יש דמות כזו ויש דמות כזו, ובאמת לאמיתו - שתיהן עצם אחד ומהות אחת.
אוֹפַן בְּתוֹך אוֹפָן
כעת נפנה לדבר בארבעת השלבים המוזכרים בדברי רש"י, ואלו הן: נגלה בים כגיבור מלחמה; ונגלה כאן כזקן מלא רחמים; "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" - זו הייתה לפניו בשעת השעבוד; וכעצם השמים - משנגאלו".
יש כאן ארבעה שלבים שכולם קובעים ברכה לעצמם בתהליך ההתגלות האלוקית לישראל, ולא לחינם הם כרוכים זה בזה. אם נתמקד בפשט הפסוק, הרי אמורים בו בעיקר שני שלבים. אחד הוא מעמד הר סיני, שבו נתגלה הגילוי העליון של "אנכי ה' אלקיך", כשאל מולו עומד שלב מוקדם יותר - "אשר הוצאתיך מארץ מצרים". על ציר הזמן מדובר בשלב השני והרביעי - שלב היציאה ממצרים והגאולה מן השעבוד, ושלב מתן תורה שהיה תכלית המהלך כולו.
אלא שהפסוק מסתיים בתוספת מחדדת - "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". אנחנו מורגלים לדבר על מהלך מ"ט יום שבין שני הקצוות הללו, ומודעים היטב למה שעבר על ישראל ביניהם. ביציאת מצרים היו ישראל ראויים למאכל בהמה, מה שמתבטא בקרבן העומר המוקרב למחרת יום הגאולה - בט"ז בניסן, ועד שבועות הכשירו את נפשם למאכל אדם - שתי הלחם.
כשמתבוננים על שני השלבים כשני קצוות, מפנה שמחת הגאולה את מקומה לחווית השעבוד על כל השפלות הטמונה בה. מ"ט שערי טומאה, כעובר הנתון בתוך מעי בהמה, הניגוד החריף ביותר שיכול להיות למעמד הר סיני שבו היו ישראל לבני חורין ולבני תורה.
כשהקב"ה מתגלה כזקן מלא רחמים, אין הנפש שואלת כל כך מה בין הזקן הרחמן הזה ובין הגיבור העז שהוציא אותנו ממצרים ביד חזקה. את זה עוד אפשר לעכל בקלות יחסית. יש לנו אבא שגם מרחם עלינו וגם לוחם בעדנו. עיקר השאלה היא על תקופת הריחוק והקושי, על אותו "בית עבדים" שעודנו טרי בזכרוננו. איפה היו הרחמים אז?
כלפי הקושיה הזו מביא רש"י את הפסוק "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" - "זו הייתה לפניו בשעת השעבוד". הקב"ה בא אלינו בהר סיני, ומגלה לנו שגם בשעת השעבוד - הוא שהיה עמנו. אותן לבנים שנשאנו על שכמנו, הן הן שכינה. הן הן מידת הרחמים. כאמור: כעומק הדין והריחוק, כן עומק הרחמים והקירוב.
ארבעת השלבים מתחלקים באופן הברור ביותר לשני צמדים, כמעשה "האופן בתוך האופן"[12]. הצמד הראשון הוא האופן הגדול, המתנשא עד לשמי שמים ויורד עד לתהומות הארץ. אלו הם שני הקצוות האמורים - שנות השעבוד ורוממות הגילוי של "אנכי ה' אלקיך". בתוך האופן הזה ישנו אופן אחר, פנימי יותר, והוא מורכב משתי הגאולות שבתווך - הגאולה ממצרים וקריעת ים סוף. זהו הצמד שבו בוחר רש"י לסיים את דבריו: "אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים, ועל הים".
האופן הגדול הוא סוד בריאת שמים וארץ. הוא התבנית שאל תוכה נוצקים כל הגילויים שעתידים להתגלות. הכל עומד על היחס הראשוני והבסיסי הזה, האמת שאין בלתה - שהוא יתברך למעלה מעלה, זקן מלא רחמים, ואנו מסכנים ונתונים בשפל ובריחוק.
אלא שהאמת הזו מוכרחה להכיל בתוכה גם את האופן הקטן. שני הקצוות הללו משאירים אותו יתברך רם ונישא, ואותנו מסכנים ושפלים. אין כאן חיבור, אלא רק תשתית. המצב הזה נוצר כדי להשתנות, וגם אם האמת הבסיסית שבו במקומה עומדת - היא מבקשת את מיתוקה.
ההמתקה היא הגאולה, שבה קרב אלינו ה' יתברך ונגלה בתוך המקום השפל והפחות שבו אנו נתונים. ראשית הגילוי היא ביציאת מצרים, כאשר בשלב זה עוד אין העיניים רואות דבר, ובכל זאת המצב כולו משתפר לטובה. התחנה השנייה היא במצולות ים סוף, כשראתה שפחה על הים ואמרה "זה א-לי ואנוהו".
אל יקל בעינינו האופן הקטן, שכן הוא תכלית בריאת שמים וארץ. רוב הזמן אין אנו נתונים בשאול תחתית, ב"ה, ואף לא ברוממות הגילוי הבלתי נתפס של מעמד הר סיני. אנו נתונים בתווך, חווים את המסכנות האנושית ואת גילוי האלוקות במינונים שונים ומגוונים, וזהו טעם החיים - הן מצדו יתברך והן מצדנו אנו.
הגילויים האלוקיים של האופן הקטן הם השמים הפרושים ממעל לראשנו, ועליהם אומר רש"י במקום אחר[13] "הרכין שמים ושמי השמים והציען על ההר". יציאת מצרים וקריעת הים הם שמים ושמי שמים, ומעבר להן שוכן מי שחפץ בבריאת שמים וארץ כדי לגלות רחמנותו. מי שיצר את השעבוד כמפתח הגאולה, וגבורותיו הן הן רחמיו.
אם כן, ארבעת תחנות הפסוק כך מתפרשות:
אנכי ה' - אנכי מי שאנכי, העצמות שלמעלה מכל התייחסות דווקאית אל נברא, שעלה ברצונו לברוא את עולמו ולגלות לו את רחמיו; אלקיך - זה שנגלה על הים במידת גבורתו; אשר הוצאתיך מארץ מצרים - זה שגאל והוציא אתכם ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה; מבית עבדים - וגם במשא הלבנים, בעומק השעבוד, היה.
עריכה: דובי ליברמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה