קידוש השם

הגר"א וייס שליט"א

"ושרץ היאר צפרדעים ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך ובבית עבדיך ובעמך ובתנוריך ובמשארותיך" (ז' כ"ח).

"עוד זו דרש תודוס איש רומי, מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר מצפרדעים, ומה צפרדעין שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו "ועלו ובאו בביתך וגו' ובתנוריך ובמשארותיך", אימתי משארות מצויות אצל תנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה" (פסחים נ"ג ע"ב).

הן כבר הקשו רבים במה שאמרו שהצפרדעים לא נצטוו על קדושת ה', והלא להדיא כתיב "ובאו בתנוריך ובמשארותיך". במהרי"ל דיסקין על התורה הביא קושיא זו בשם השאגת אריה, וכתב דאף שנצטוו בציווי כללי להיכנס לתנורים לא נגזר על הצפרדעים מסויימים מי ילך לחדר משכבם ומי לתנוריהם.

ובספר פנינים מתורת הגר"א כתב שהגר"א בהיותו כבן שבע נשאל שאלה זו ע"י השאג"א והשיב כן.

אך מצינו שאלה זו בדברי בעל התוס' בספר מושב זקנים, ותי' דכיון שהצפרדעים לא שמעו מפי ה' אלא מפי משה הרי זה כאילו לא נצטוו.

ונראה כוונתם, דכל הבריאה כולה עושה רצון ה', אבל רק בני ישראל נצטוו בלאו דלא תסור לשמוע בקול חכמים.

אך לולי דבריהם היה נראה פשוט דאף שהקב"ה אמר למשה שהצפרדעים יכנסו לתנורים ולמשארות, אין כאן לא ציווי ולא הוראה, ואעפ"כ מסרו הם נפשם על קדושת ה', וז"פ.

א

והנה הקשו התוס' (שם ד"ה מה)  וז"ל פי' בקונטרס מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם, וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (ע"ד ע"א) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה. ומפרש רבינו תם דצלם זה שעשה נבוכדנאצר לאו עבודה זרה הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו, וכן משמע מדכתיב "לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד", משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו, ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות ל"ג ע"ב) אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא, ואי ע"ז הוה ח"ו שהיו משתחוים לו, ומיהו לשון 'פלחו' לא אתי שפיר", עכ"ל. ומדבריהם נשמע דאף שאינו ביהרג ואל יעבור (דהא צלם זה שעשה נבוכדנאצר אינו עבו"ז), מ"מ מסרו חנניה ומישאל ועזריה את נפשו על קדושת השם.

ומריש הוי אמינא דהתוס' אזלי לשיטתם. דהנה נחלקו הראשונים במקום שאמרו יעבור ואל יהרג האם איסור הוא למסור נפשו, או דלמא חובה הוא דליכא ומ"מ אם ירצה אדם למסור את נפשו הרשות בידו. כתב הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ריש פ"ה) "כל ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד, כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל המצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו", ומאידך כתבו התוס' (ע"ז כ"ז ע"ב) "ואם רצה להחמיר על עצמו בשאר מצוות רשאי, כמו ר' אבא בן זמרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים א"ל אכול נבילה ואם לא קטילנא לך, א"ל אי בעית למיקטלי קטול, ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה", ולכאורה היה נראה לפי דבריהם דלכך הותר לחנניה מישאל ועזריה למסור נפשם להריגה אף שלא במקום פקו"נ, לפי דהא דאמרו דיעבור ואל יהרג רשות הוא ולא חובה.

אך באמת פשוט דאין הנידון דומה לראיה, דלא נחלקו הרמב"ם והתוס' אלא במקום שכפוהו ואנסוהו לעבור בלאו של תורה ובזה נחלקו אי הותר לו למסור נפשו, אבל במעשה דחנניה מישאל ועזריה הא ליכא עבירה כלל, דהא לא מיירי בצלם דעבודה זרה אלא בצלם לכבוד המלך, וכיון דליכא עבירה אפשר דאף להתוס' אסור למסור את נפשו, ואעפ"כ כתבו התוס' דרשאין היו חנניה מישאל ועזריה למסור את נפשם, וע"כ דלאו בהא תליא מילתא, וא"כ באמת צ"ב איך הותר להם למסור נפשם בדבר שאין בו איסור תורה.

ב

ונראה ביסוד הדברים, דב' דרכים נאמרו בזה ע"י רבותינו הראשונים. בשטמ"ק (כתובות ל"ג ע"ב) הביא משמיה דהרמב"ן וז"ל "לומר לך דהא קדושת השם בלחוד הוא דטעו בה אינשי וכעבודת גילולים דמיא להו, ולקדש את השם בפני עם הארץ עשו כן, ולא כדברי המפרש שהיה להם להרוג את עצמן", הרי דמשום מראית עין שיחשבו העם שעבדו עבודה זרה מסרו נפשם. ובחידושי רבינו דוד (פסחים שם) כתב בדרך אחר, וז"ל "ועיקר הפירוש שאותו הצלם לא היה ע"ז אלא אנדרטי של מלכים היה, ולא היה עושה להעביר אלא לכבוד עצמו, והם דקדקו בדבר וראו שהיה עושה לכבוד עצמו ולמעט כבוד שמים, מסרו עצמן לכבשן האש מקל וחומר מצפרדעים, שכל שיש בו ענין של קדושת השם ראוי למסור נפשו עליו", וכ"ב בר"ן שם, הרי דעצם ריבוי כבודו של נבוכדנצר יש בו המעטת כבוד שמים וחילול ה' ולא משום מראית עין.

ומדבריהם למדנו דאף שלא נצטוו למסור נפשם, מ"מ במקום חילול ה' ראוי הוא למסור הנפש למען הרבות כבוד שמים, ודבר זה חידוש הוא בהלכות קידוש ה', ואינו שייך כלל להא דפליגי הרמב"ם והתוס' בשאר המצוות אי שרי למסור את עצמו להריגה על שאר כל הלאוין שבתורה. ואף לדברי התוס' הנ"ל לא התירו למסור את הנפש אלא כדי לקדש את השם, כגון כשכופין אותו להעבירו על הדת, אבל היכא דלא יתרבה כבוד שמים איסור הוא, וכבר כתבו הפוסקים דחולה שיש בו סכנה אסור לו למסור נפשו בכדי שלא יכשל במאכלות אסורות, וכ"כ להדיא ברדב"ז (ח"ג סי' תמ"ד), וכ"ה במג"א (ריש סימן שכ"ח) וכ"כ להדיא הרמב"ן ב"תורת האדם" (ענין הסכנה) והר"ן (יומא פ"ג), אף שכתבו הרמב"ן והר"ן (שבת מ"ט ע"א) דהותר לו לאדם למסור נפשו ולא לעבור על אחת ממצוות התורה, הרי דאין דין חולה שיב"ס כדין המוסר נפשו על מצוות התורה, וז"פ.

וברדב"ז שם הביא מעשה נורא, ולפיו הורו הרופאים לריב"א מבעלי התוספות שלא להתענות ביום הכפורים, ועל אף דבריהם התענה ונסתכן ונסתלק לבית עולמו, והאריך הרדב"ז ליישב את הנהגת הריב"א דמיירי דלא נאמר לו ע"י הרופאים בוודאי שתועיל האכילה לפקח נפשו, וכיון דאינו אלא ספק חידש הריב"א מהרגשת הלב דיש לו להתענות, והא דאמרו "לב יודע מרת נפשו" אף לחומרא הוא, עי"ש. ויש להעיר עליו מדברי הירושלמי ביומא (מ"א ע"א) חולה אומר איני יודע, ועלה בספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה את השבת, הרי לן להדיא דכל כה"ג הוי ספק נפשות ואסור לו להסתכן, וכך נראה גם בגדר זה.

ותמה אני על מה שהביא הסמ"ק (מצוה ג') דפעם אחת הוזקקו תלמידי ר"י החסיד לעבור במקום סכנה וכדי להציל נפשם נשתמשו בשמות הקדושים, וכשהגיעו לרבם הגדול הוכיחם דעוון גדול הוא להשתמש בשמות וציוה עליהם לשוב ולעבור בדרך זו ועשו כדבריו ונהרגו כולן, וג' תהיות גדולות יש במעשה זה: א. דאף אם איסור הוא להשתמש בשמות הקדושים מ"מ הלא דוחה פיקוח נפש כל התורה כולה ומהיכי תיתי להחמיר באיסור זה יתר על איסור חילול שבת ושאר איסורי תורה, הא בוודאי לא הוי אבזרייהו דג' עבירות חמורות, ואף אי נימא דיש בזה משום חילול ה' בהשתמש האדם בשם קדשו לצורך עצמו, עדיין יקשה אמאי לא ידחה משום פיקוח נפש דרק מג' עבירות בשעת הגזירה או בפרהסיא יהרגו וא"י. ואין נראה ליישב עפ"י דברי הרמב"ם בפיה"מ (יומא פ"ח) דאין רפואה סגולית דוחה שבת, דנראה בעליל מלשונו שם דרק רפואה שאינה בדוקה אינה דוחה שבת, אבל בני"ד ודאי דלתלמידי ריה"ח היה השימוש בשמות בדוק ומנוסה, וצע"ג. ב. הלא מבואר בסנהדרין ס"ז ע"ב דמותר לכתחלה להשתמש בספר יצירה וכך מצינו שם שעשו ר' חנינא ור' אושעיא שבראו עגלא תילתא ושם דף ס"ה ע"ב שרבה ברא גברא, אמנם כתב הש"ך ביו"ד סי' קע"ט ס"ק י"ח דאין זה אלא למי שמשתמש בהן בקדושה ובטהרה, אך פשוט דתלמידי ריה"ח עשו כן בגודל קדושתם וא"כ מה חטא היה בהם. ג. ביותר יקשה אמאי ציוה עליהם לשוב ולעבור ולהסתכן ולעבור על מצוות שמירת הנפש. ולגודל התימה צ"ל דשמא משום כפרה שרי, ובמק"א הארכתי בזה ואכמ"ל. ומ"מ כל דברי ר"י החסיד מיוסדים ע"ד הקבלה והסוד.

והנה יל"ע במה שכתב רבינו יונה שערי העבודה דלצדיק וחסיד אמיתי שרי למסור נפשו ולהכניס עצמו לסכנה, והוכיח כן מהא דאיתא (עירובין כ"א ע"ב) במעשה דר"ע ור"י הגרסי דאף דנותרה בידו רק כמחצית מידת המים מ"מ נטל את ידיו מהם, וכדאיתא שם "א"ל תן לי מים שאטול ידי, א"ל לשתות אין מגיעין ליטול ידים מספיקים, א"ל מה אעשה שחייבין עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חברי". ומכאן הוכיח ר"י דנמצאו בצוק העיתים אנשי מופת וצדיקי אמת המוסרים נפשם במקום שאינו עיקרא דדינא, והדברים מחודשים, ומ"מ הלכה פסוקה היא דאל לו לאדם לסכן נפשו בכה"ג וכמש"כ.

ג

הקשה מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות קמ"ד) על דברי התוס' דמותר לו לאדם למסור נפשו להריגה על כל הלאוין שבתורה, דאיך הותר לו לאדם למסור נפשו אף בדבר שאינו ביהרג ואל יעבור והא קעבר בלפני עור לא תתן מכשול, דהא בן נח זה האונסו אסור ברציחה, ובזה שאינו עובר ואוכל מכשילו באיסור רציחה.

ולענ"ד אין מקום לקושיא זו, דמלבד מה שהארכתי במק"א לדון אי איכא איסור לפני עור בשב ואל תעשה, ומלבד מה שי"ל דאין הוא מכשילו אלא הגוי מכשיל את עצמו, יש לתמוה ביותר דהאיך ייחשב צדיק זה כעובר עבירה בזה שמכשיל את הבא להורגו בלאו דלפני עור, וכי חייב הוא לעבור בחטא כדי להציל את חברו הבא עליו להורגו, ונראה פשוט דאין אדם חייב לוותר משלו ולא מממונו ולא מקדושתו להציל חבירו הבא עליו להורגו או לקפחו, כשם שאין חייב הנגזל להפקיר ממונו להציל הגזלן מן הגזל, וכבר תמה בשו"ת מוצל מאש סי' ב' האיך שרי לבע"ד להשביע את שכנגדו הא נמצא מכשילו בשבועת שוא, והלא כתב הרשב"א ב"ק ט' דלהימנע מלאו יש לו להפסיד כל ממונו, וכ"פ המחבר יו"ד קנ"ז, ובהכרח צריך לומר דאין ענין הלאו דלפני עיור אלא היכא שנותן מכשול, אבל היכא שמדקדק עם רעהו כשורת הדין לא נתחייב זה להפסיד ממונו להציל לשכנגדו מן החטא ואין כאן נתינת מכשול לפני עיור כלל, וק"ו בני"ד דאין חייב להמנע מלקדש ש"ש להציל רוצח ורשע מלישא עונו]. ודו"ק.

 

 

ב

עוד בענין קידוש ה'

 

א

והנה הקשו התוס' שם וז"ל פי' בקונטרס מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהם, וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (ע"ד ע"א) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה. ועוד כתבו התוס' בפסחים "ור"י מפרש מה ראו שלא ברחו, שהרי קודם המעשה יכלו לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק (סנהדרין צ"ג ע"א) ג' היו באותה עצה", עכ"ל.

ומדברי הר"י נשמע דספק זה היה בידם אי הא דאמרו דחייב אדם למסור נפשו היינו דוקא כשאין בידו אלא או לעבור או ליהרג, אבל היכא דבידו להמלט על נפשו ימלט ולא יהרג, או שמא יש לו למסור נפשו ולקדש ש"ש, ונשאו חנניה מישאל ועזריה ק"ו בעצמן ומסרו נפשם וקידשו שם שמים.

והנה נחלקו האחרונים אם הלכתא דשרי שלא להימלט אלא לעמוד ולקדש ש"ש, דהנה בהגהות "מים חיים" (פסחים שם) נקט עיקר כדברי התוס' דשרי לו ליהרג ולקדש ש"ש בכה"ג. ומאידך בפתחי תשובה (יו"ד קנ"ז) הביא מש"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ק"ו) דאם בידו למלט נפשו יש לו להמלט ולא למסור נפשו דלקיים וחי בהם עדיף, הרי שנחלקו האחרונים בהלכה זו.

ב

הנה במק"א הארכתי (מנחת אשר שבת סי' ח'), דלשיטת השבות יעקב דהותר לו למסור נפשו ולא להמלט לכאורה פשוט דליכא חיובא להצילו ממיתה כיון דברצונו מוסר הוא את נפשו, וכיון שהותר לו למסור נפשו לא נתחייבנו למנוע זאת ממנו ולהציל את נפשו בע"כ. ו אידך נראה פשוט דכאשר אין ברצונו ליהרג אלא נמלט על נפשו לכאורה הותר לו לחלל את השבת לפקח נפשו ואף אנן יש לן לסייעו ולחלל שבת עבורו, אף דלפי"ז נתחייב לסייעו במקום שהוא בעצמו אינו מחוייב להציל את נפשו ויש בידו למסור נפשו וליהרג. ויש לעיין בזה במש"כ המשנ"ב (סימן שכ"ח ס"ק ל"א) ואכמ"ל.

והנה יל"ע בספיקא דגמ' (שבת ד' ע"א) "בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת או לא התירו לו לרדותה" וכו' ומסקנא דסוגיא דהתירו לו לרדותה, ולכאורה צ"ע אי מצווה אדם אחר לרדות הפת כדי להציל לזה מן המיתה, או שמא אין ההצלה מחטא מות בכלל מצות פיקוח נפש, וכן יש להסתפק אם חייב מדביק הפת לרדותה מן התנור כדי להציל נפשו מחיוב מיתה.

וכתבו התוס' (שם ד"ה קודם) "וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה, פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו, ותי' ריב"א דאם לא התירו לא מחייב סקילה כיון שמניח מלרדות ע"י שאנו אוסרין לו", עכ"ל. ולכאורה לדבריהם אין להסתפק בספק הנ"ל, דהא היכא שלא ירדה לא יתחייב מיתה כיון דאנוס הוא בתקנתא דרבנן, ולכך פשיטא דאין כאן חובת הצלת הנפש. אבל בתוס' ישנים שם כתבו וז"ל "ונ"ל דנ"מ אם התירו דמחייב אם לא ירדה", עכ"ל. ולכאורה לדבריהם יש לעיין אם נתחייבנו לרדות את פיתו של זה קודם שיבוא הוא לידי חיוב מיתה.

ואשר יראה לומר בפשטות דאף דהותר לחלל שבת כדי להציל את עצמו מידי מיתת בית דין דאף זה נכלל בדינא ד"וחי בהם", מ"מ אין בזה חיוב, דאין לאו דלא תעמוד על דם רעך במי שמת ע"י בי"ד כדת של תורה, וכן שאר קראי דחיוב הצלה לא קאי אלא במיתה בעלמא, אבל במי שמת בבי"ד ע"פ דין תורה לא נאמרו בו חיובים אלו. וביותר, דהא לא מצינו דכל העובר על אחד מחייבי מיתות בי"ד יהיה בכלל מאבד עצמו לדעת כיון שהביא על עצמו מיתת בי"ד, וכן בכרת, וכיו"ב נראה במי שאסר ככרו באכילת אחרים והמודר אכלו, דאין המדיר חייב לישאל על נדרו כדי להציל את חברו מן המלקות אף דמצווה רבה היא להציל ישראל מן הנזק ומן הצער, וע"כ כיון דזהו דינו ועונשו ע"פ דין תורה לא נאמר בזה חיוב הצלה [ואף דהיה אפשר לחלק בין הצלת מי שכבר עבר ונשלם חטאו ונתחייב בעונש דאין מצווה לבטל חטאו ועונשו, להיכא דאפשר עדיין להצילו ממות ע"י רדיית הפת וכדו', מ"מ נראה דאין כלל חיוב הצלה ממיתה או מלקות שיבואו לאדם ע"י בי"ד כדת של תורה, וכל חיוב ההצלה בכה"ג הוא להצילו מן החטא ולא מן העונש], אך מ"מ נראה פשוט דהותר לחלל שבת על הצלה זו דמ"מ גם זה בכלל ו"חי בהם" וחלל עליו שבת אחת וכו'.

ולפי"ז תימה מה שכתב הרמ"א בדרכי משה (יו"ד שמ"ה ס"ג) דכל המקבל על עצמו התראה ומתחייב במיתת בי"ד חשיב כמאבד עצמו לדעת, ולכאורה לדרכו יש לתמוה עוד דהא כל היכא דחזינן לאדם המחלל שבת נתחייב אנן לחלל את השבת כדי שלא יבוא פלוני זה לידי חיוב מיתה, והדברים רחוקים מאוד מסברא דהא אין חיוב הצלת נפשות היכא דנהרג בדין בי"ד וכמש"כ.

ומ"מ בנידון דידן נראה פשוט דהיכא דרשות בידו למסור עצמו על קידוש השם אין אנו מצווין בהצלתו.

ג

הנה כתב השפת אמת (פסחים שם) לפרש דהא דמסרו חנניה מישאל ועזריה נפשם ונכנסו לכבשן האש היינו משום שהיו סמוכים ובטוחים שייעשה להם נס ובזה נשאו ק"ו מצפרדעים כשם שאותם הצפרדעים שנכנסו לתוך תנורי מצרים לא מתו (כדאיתא בפי' "דעת זקנים" לבעלי התוס') כיון שמסרו נפשם ובטחו בקב"ה ונכנסו למקום הסכנה אכן זכו שנעשה להם נס, כך גם הם היו בטוחים שיעשה להם נס. וכתב שכן הוא במדרש שה"ש.

ויש לתמוה בדבריו, דהא במדרש (שיר השירים רבה פ"ז) שנינו: "נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ושלושה מכל ישראל, וחנניה מישאל ועזריה שהיו השלושה מישראל עמדו ומיחו על עצמן ולא עבדו עבודה זרה, הלכו להם אצל דניאל אמרו לו רבינו דניאל נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה ולנו הפריש מכל ישראל, מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא, אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו, הלכו אצל יחזקאל אמרו לו כמו שאמרו לדניאל… אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה…כיון דאתא אמרו ליה מה אמר לך הקדוש ברוך הוא, אמר להם: אינו מתקיים עליכם, אמרו לו: בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנים נפשותינו על קדושת שמו", ע"כ. הרי לן להדיא שנתכוונו למסור נפשם כשם ששמעו מפי הגבורה דלא יעשה להם נס, ודלא כהשפ"א.

אלא דשוב ראיתי כדבריו בדברי הראשונים, וכ"ה להדיא בפירוש רבינו דוד (בפסחים שם בשם ר' יעקב, ועיי"ש ברבינו דוד שדחה פי' זה, וכן הביא בספר הישר לר"ת (חלק החידושים סי' שנ"ד) משמיה דר"מ אביו, וכבר מצינו כדבריהם במדרש שוחר טוב (תהילים כ"ח ב') וכנראה מדרשות חלוקות יש בזה.

והנה בב"ר (וירא סוף פרשה נ"ו) אמרו דחנניה מישאל ועזריה "ירדן לתוך כבשן האש ע"מ שיעלה בהן מופת", וכבר כתבו כן גם מקצת הראשונים וכ"ה ברבנו דוד ותמהו בזה דהלא המתכוין ע"מ שיעשה בו נס אין עושין לו נס, אך במתנות כהונה שם כתב דהתכונו שיעשה להם מופת של קידוש ה' בין אם ינצלו ובין אם ימותו ודפח"ח.

וברבינו דוד שם כתב עוד וז"ל "ויש שפירשו מה ראו שמסרו עצמן לכבשן האש ולא הרגו עצמן, שאע"פ שההורג עצמו נתרבה מ'אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש' (כדאיתא בב"ק צ"א ע"ב) הרי אמרו יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך", עכ"ל. (ולפי"ז צ"ל דלמדו מצפרדעים לעצם עמידתם בנסיון). ועיין עוד באיכה רבתי (א' נ"א) "על אלה אני בוכיה, על סילוק הדעת, אפשר שהיה צדקיהו רואה שמנקרין עיניו ולא הטיח ראשו בכותל עד שימות", הרי לן מקור נוסף דיש שמותר לשלוח יד בנפשו כדי שלא ייסרוהו וישפילוהו.

וכבר הארכתי במק"א אי שרי לאבד את נפשו במקום שחושש שמא לא יעמוד בנסיון, ובגיטין (נ"ז ע"ב) איתא דגזרה מלכות על ד' מאות תינוקות לקלון והפילו אלו עצמן לים בכדי להמלט מן הנסיון, ועיין בשם הגדולים להחיד"א שהביא בשם ספר יוחסין דר' יהודה בן הרא"ש ואשתו וחמותו שלחו יד בנפשם כדי שלא יאנסו לעבוד עבודה זרה, ובבית יוסף (בדק הבית יו"ד סי' קנ"ז) הביא וז"ל "שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בנסיון, …ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד, ויש חולקין ומפרשים הך 'תלמוד לומר אך' שאינו יכול להרוג עצמו, וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם, ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחד וכעס עליו וקראו רוצח, והוא לא חש לדבריו, ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה, וכן היה שתפסוהו גויים והיו פושטים עורו ונותנים חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזירה, ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם" עכ"ד. ומדבריו למדנו דמחלוקת בדבר, אך אפשר דלא נחלקו אלא לגבי הריגת תינוקות אך כו"ע מודי דאם חושש אדם על עצמו שלא יעמוד בנסיון דרשאי הוא לשלוח יד בנפשו, וצ"ע.

ד

עוד כתב שם רבינו דוד "מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו נפשן לכבשן האש ולא קיימו בעצמן 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', שכך אמרו במדרש חזית (שה"ש שם) שהם מסרו עצמן לדעת כדי שיתקדש בהן שמו של הקב"ה, ודניאל שלא נמנה עמהם קיים בעצמו חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ואמרו כאן שסמכו על ק"ו זה של צפרדעים, וכך הוא מפורש שם במדרש שהלכו ופזרו עצמן בין האוכלוסין והיו אמרין והן לא ידיע להוי לך מלכא די לאלהך אנחנא פלחין ולצלם דהבא די הקמת לא סגדין, ואמרו לו ליחזקאל שהיה אומר להם שהיה מקובל מישעיה חבי כמעט רגע, מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אנן בעיא דניתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגדין ליה לבר מישראל", עכ"ל.

 

מהאתר torahbase.org