הרב בן ציון חיים אסטער
ר"מ בישיבת "אור אלחנן" חב"ד, ל.א.
בסוגיין (שבת ג,א) רבו כמו רבו הדקדוקים בדברי רש"י ומהם,
א. בד"ה 'בעי אביי', לכאורה רש"י כופל עצמו, דבתחילה כתב השתא דחזינן דלאו בתר גופו שדינן . . אלמא איפלוג רשותא מי אחמור עלה רבנן למהוי כרמלית, ושוב כתב עוה"פ דכיון דלאו בתר גופו גרירא נעשית לה רשות אחרת מדרבנן, וצ"ב כפילות לשונו.
ב. בא"ד מאריך מהי כרמלית ודיניה דגזור רשות מדבריהם וכו' והו"ל רק לציין כדתניא בפירקין ד' רשויות לשבת ולא יותר.
ג. גם סדר דבריו ולשונו צ"ב דאחרי האריכות דגזרו רשות מדבריהם כותב מדוע שמו כרמלית, דזה לכאו' לא שיייך לכאן.
ד. בד"ה 'למטה מי' למה מאריך עוה"פ קנסוה רבנן ושויוה כרמלית דלא ליהדרא, והול"ל בקיצור דרה"ר הוא ולא יותר דהרי מובן מעצמו שאר דבריו דהגמ' מקדימה דכ"ע ככרמלית ולכן מובן דכשמוקמינן הך דלאיסור בלמטה מי' שאז קנסוה רבנן ואסור ליהדרה.
ה. בד"ה 'למעלה מי' בסופו כתב, הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עבד, מה הלשון הלכך וכו' דזהו לא כסגנון רש"י דלעיל מיני' לא קנסוה רבנן לשויוה כרמלית [וגם לעיל לא כ' דאיסורא עבד].
ו. בד"ה 'ואיבעית אימא' כתב למהוי רשות לעצמה, ומה בעי בזה הרי אמרינן דלאו ככרמלית דמי.
ז. בד"ה 'כאן מבעו"י' כתב דלאו רשות לעצמה היא אלא בתר גופו גרירא, ולכאורה זה שייך לד"ה איב"א ולא הכא דאיירינן בעצם האוקימתא דכאן הוה לי' רק לבאר למה לא קנסו מבע"י [אם טעון ביאור].
ח. בד"ה כאן משתחשך כתב עוה"פ ולא שתהא רשות לעצמה והרי כבר כתבו בד"ה מבע"י ומובן שלכן מותר להחזירה.
א. בד"ה 'בעי אביי', לכאורה רש"י כופל עצמו, דבתחילה כתב השתא דחזינן דלאו בתר גופו שדינן . . אלמא איפלוג רשותא מי אחמור עלה רבנן למהוי כרמלית, ושוב כתב עוה"פ דכיון דלאו בתר גופו גרירא נעשית לה רשות אחרת מדרבנן, וצ"ב כפילות לשונו.
ב. בא"ד מאריך מהי כרמלית ודיניה דגזור רשות מדבריהם וכו' והו"ל רק לציין כדתניא בפירקין ד' רשויות לשבת ולא יותר.
ג. גם סדר דבריו ולשונו צ"ב דאחרי האריכות דגזרו רשות מדבריהם כותב מדוע שמו כרמלית, דזה לכאו' לא שיייך לכאן.
ד. בד"ה 'למטה מי' למה מאריך עוה"פ קנסוה רבנן ושויוה כרמלית דלא ליהדרא, והול"ל בקיצור דרה"ר הוא ולא יותר דהרי מובן מעצמו שאר דבריו דהגמ' מקדימה דכ"ע ככרמלית ולכן מובן דכשמוקמינן הך דלאיסור בלמטה מי' שאז קנסוה רבנן ואסור ליהדרה.
ה. בד"ה 'למעלה מי' בסופו כתב, הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עבד, מה הלשון הלכך וכו' דזהו לא כסגנון רש"י דלעיל מיני' לא קנסוה רבנן לשויוה כרמלית [וגם לעיל לא כ' דאיסורא עבד].
ו. בד"ה 'ואיבעית אימא' כתב למהוי רשות לעצמה, ומה בעי בזה הרי אמרינן דלאו ככרמלית דמי.
ז. בד"ה 'כאן מבעו"י' כתב דלאו רשות לעצמה היא אלא בתר גופו גרירא, ולכאורה זה שייך לד"ה איב"א ולא הכא דאיירינן בעצם האוקימתא דכאן הוה לי' רק לבאר למה לא קנסו מבע"י [אם טעון ביאור].
ח. בד"ה כאן משתחשך כתב עוה"פ ולא שתהא רשות לעצמה והרי כבר כתבו בד"ה מבע"י ומובן שלכן מותר להחזירה.
ויש לבאר כהנ"ל בקיצור עכ"פ, הנה אביי קאמר דמכיון דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינו נגרר בתר גופו איפלוג רשות לעצמו, ולכן קא מיבעיא אי נעשה ידו ככרמלית, האם קנסוהו חכמים שידו יהי' "רשות" כרמלית, דהנה מצינו דא' מהד' רשויות דשבת הוא כרמלית, דרבנן עשו רשות חדש והוא כרמלית, ומכיון שמצינו רשות כזה שאסור להוציא ולהכניס ממנו מרה"י ולרה"ר, קא מיבעיא דידו של אדם נמי יהי' רשות ד"שמו כרמלית" מחמת קנסא, אמנם אה"נ דלא ס"ל לאביי שיהי' גדר כרמלית ממש אלא שיהי' רשות לעצמה דהרי מצינו שבכח חכמים לעשות רשות.
ובסגנון אחר הא דמצינו דרבנן גזור רשות מדבריהם הוא משום דאותו רשות, גדרו הוא גדר כרמלית וכמו שגדר רה"י הוא גבוה י' ורחב ד' ורה"ר גדרו הוא רחב טז אמה וס"ר עוברים בו עד"ז מג' ועד ט' ורחב ד' גדרו הוא כרמלית וממילא נעשה רשות לשבת, ועד"ז אמרו שיד הוא כרמלית וכן אמרו שאין כרמלית בכלים דמגדירים מהו כרמלית, אמנם הכא עשו ידו כרמלית לא משום דזה [א' מה]גדר[ים] דכרמלית, אלא דחל רשות מדבריהם על ידו מחמת הא דנעשית רשות לעצמו.
ועפ"י זה י"ל דבעיית אביי הוא דיהא אסור להחזיר ידו לעולם ובכל מצב, למעלה ולמטה מי', מבע"י ומשתחשך, בשוגג ובמזיד, דקנסוהו שיהי' רשות אחרת ששמו כרמלית לאחמור עליו שלא להחזירו בכל אופן.
ורצה הפשטן לומר דפליגי בזה הב' הברייתות, דהברייתא המתירה, מתירה בכל אופן כי לא אחמור רבנן עליו למיהוי כרמלית, והברייתא האוסרת, אוסרת לעולם ובכל מצב כי לעולם שמו כרמלית דקנסוהו רבנן לאחמור עליו.
ומתרץ הדחיין דלא פליגי ולא סב"ל ב' הברייתות כאביי בכלל דלמאן דאוסר, אוסר דוקא למעלה מי' דסובר דהוה כרמלית ממש ולכן אית בזה הגבלה דאסור דוקא למטה מי' דשם הוא רה"ר ואז "שויוה כרמלית", ולכן רש"י מאריך ומשנה הכא לשונו וכתב 'שויוה כרמלית' ולא, 'למהוי כרמלית' כמש"כ בבעיית אביי. אבל למעלה מי' דאינו רה"ר והוה מקו"פ מחמת עצמו לא שויוה כרמלית ג"כ דאינו תופס למע' מי' [ומש"כ רש"י לא עבד איסורא אינו עיקר הטעם למה לא שויוה כרמלית אלא דר"ל ענין אחר דאולי יקנסוהו קנסא דעלמא בלי שתיעשה כרמלית, ולזה קאמר דלא עביד איסורא ולכן כתבו רש"י כענין בפני עצמו, הלכך וכו'], ובזה איירי הברייתא דמתירה, ונדחה סברת אביי דר"ל דהוה רק שמו ורשות כרמלית ויהי' כן בכל מצב.
והדחיין השני מתרץ לאידך גיסא דלא הוה כסברת אביי דהוה רשות לעצמה אמנם אה"נ דהוה קנסא רק קנסא בעלמא, וטעם הדבר דס"ל להך דחיין דאין גדר היד בכלל שהוא איפלוג רשות לעצמו ולכן ע"כ הוא רק קנס בעלמא והחילוק בין ב' הברייתות הוא מבע"י ומשתחשך, ויסוד ההיתר מבע"י הוא כנ"ל דהכא בכלל לא איפלוג רשותא אמנם בין לדברי אביי ובין לדברי הדחיין הא' אסור מבע"י, וכשמחדש הכא דמותר מבע"י מתבטא החילוק דסובר דלאו רשות לעצמה אלא בתר גופו גריר.
וסיכום הדברים, ידו של אדם ברשות אחרת, אביי ר"ל שהוא רשות לעצמו ומחמירין עליו שיהי' שמו כרמלית, ובתחילה דוחה הגמ' שהוא גדר כרמלית ממש, ואח"כ דוחה שאינו רשות לעצמו כלל והוה רק קנסא דעלמא, ובזה מתורץ כל הדקדוקים הנ"ל כמבואר למעיין.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה