ממונו כמותו או פשיעה בשמירה
חיוב האדם על נזקי ממונו דבר מחודש הוא, שהרי האדם לא הזיק בגופו ולא בכוחו אלא לכל היותר התרשל בשמירה, ואין כאן אלא גרמא, ובכל זאת חידשה התורה שהאדם חייב לשלם על ממונו שהזיק, ולכן חקרו האחרונים מהו גורם החיוב, והעלו שתי אפשרויות, או שאי השמירה מהווה פשיעה והפשיעה מחייבת אותו, או שנזק הנגרם על ידי ממונו מיוחס אליו ולכן חייב ומכל מקום חייב רק בתנאי שהייתה פשיעה ולא שמר, כי לולא כן נפטר מחמת אונס. יש להבהיר שאין הכוונה בצד השני שאם, למשל, הבהמה אכלה עגבניות נחשב הדבר כאילו הוא עצמו אכל אותן, שהרי אין בכך סברא, אלא שבאחריותו לשלם על נזקים הנגרמים ממונו, וכמו שבעיני העולם אדם חייב על נזקי ילדיו (ובכך אף אם לא פשע בשמירתם) הואיל והוא אביהם ועליו לשאת בתוצאות (אלא שדווקא לגבי ילדיו התורה פוטרת משום שהם אנשים בפני עצמם ואינם ממונו של אביהם), כך גם לגבי ממונו.
המנחת שלמה (סי' א) מדגיש שגם לפי הצד הראשון שהחיוב הוא על אי השמירה, יש כאן חידוש של התורה, שהרי לולא כן היינו אומרים שפטור משום גרמא. כמוכח מהמשנה בדף נה ע"ב, שאם פרצו לסטים את הדיר ויצאה והזיקה פטורים אלא אם כן הוציאוה מהדיר, ואף שפשעו וגרמו לאי שמירתה אין לחייבם משום שהווי גרמא, ועל כרחנו שזהו חידוש מיוחד כלפי הבעלים שמוטלת עליהם שמירה ואי השמירה מחייבת אותם. ונראה שהטעם שכאן התורה חייבה אף בגרמא בשונה משאר המקרים הוא שהיזק ממונו מצוי ואם לא נטיל חיוב על הבעלים נמצא העולם חרב ואיש את רעהו חיים בלעו. נמצא שלפי הצד הראשון החיוב הוא הפשיעה ויש תנאי שיהיה בעלים ולפי הצד השני החיוב הוא הבעלות ויש תנאי שתהיה פשיעה.
לפי הצד השני נראה שהנזק לא מוגדר כגרמא שהרי הבהמה הזיקה באופן ישיר אלא שאנו מייחסים את האחריות לנזק לבעליה.
הרשב"א (ב ע"ב ד"ה אבל במחוברת) כותב לגבי קרן מחוברת שמספק היה לנו לומר שחייב משום שנחשב כספק איסורא ולא כספק ממונא, וכפי שהבאנו בסוגיית "מקור האיסור להזיק" ביארו החתם סופר (בשו"ת יו"ד סי' רמא) שבנזיקין כל החיוב הממוני נולד רק כדי להיות גדר למצוות עשה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ולמצוות לא תעשה "לא תעמוד על דם רעך", כלומר, החיוב לשמור שהוא הצד האיסורי הוליד את החיוב הממוני. אם כן, מוכח שהרשב"א נקט כצד הראשון שהגורם המחייב הוא הפשיעה שלא שמר, וכן הוכיח במנחת שלמה.

 

ראיות ונפקותות

האחרונים הביאו ראיות לכאן ולכאן וכן העלו נפקותות רבות ודנו אם הן תלויות בחקירה הנ"ל. נזכיר חלקן.

הפקיר לאחר הפשיעה ולפני עת הנזק
בחידושי רבי שמעון שקופ (ב"ק סי' א) תלה בחקירה זו דין אדם שפשע בשמירה ויצאה הבהמה אך קודם שהזיקה הפקיר אותה. אם החיוב הוא על הפשיעה, יש לחייבו משום שגם כאן פשע ולא שמר בשעה שהיה הבעלים, ואף שבשעת הנזק כבר לא היה הבעלים חייב, כמו אדם שפשע וקודם הנזק חזר בו אך נאנס וכבר לא יכול למנוע את הנזק שחייב. אולם אם החיוב הוא מצד שהיזק ממונו מיוחס אליו ובאחריותו פטור, שהרי בשעת הנזק לא היה הבעלים. מכח תלייה זו הוכיח כצד השני, שהיזק ממונו מיוחס אליו, שהרי רק בבור חייבים לאחר שהפקיר, אך בשור לכו"ע פטור אם הפקירו קודם הנזק. למסקנה מחלק בין האבות וסובר שבבור ואש הגורם המחייב הוא הפשיעה ואילו בשאר האבות המחייב הוא הייחוס לבעלים.
המנחת שלמה (סי' א) דוחה שגם אם החיוב הוא מצד הפשיעה שעת החיוב היא שעת הנזק ולא שעת הפשיעה ולכן בשעת הנזק צריך להיות הבעלים. ביאור דבריו הוא על פי האמור למעלה, שאי פשיעה בלבד אינה מחייבת כפי שלסטים שפרצו הדיר פטורים אלא צריך תנאי שיהיו הבעלים. לעומתו, רבי שמעון שקופ הבין שצריך בעלות דווקא בשעת הפשיעה שגרמה לנזק ולא בשעת הנזק עצמו.

בור – עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו
בדף כט ע"ב אומר רבי ישמעאל: "שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים, וחמץ משש שעות ולמעלה". אם הגורם המחייב הא ייחוס היזק הממון לבעליו הדברים מובנים מאוד, אך אם הגורם המחייב הוא הפשיעה בשמירה, מדוע נאלצים להגדירו כבעלים, הרי עצם כריית הבור מחייבת אותו לשמור שלא יגרום לנזק ואם לא שומר הריהו פושע. המנחת שלמה מיישב זאת, על פי דבריו שכבר הובאו למעלה, שגם אם הגורם הוא אי השמירה, חידוש הוא ולא נתחדש אלא בדבר שהוא בעלים עליו, אך בשאר דברים פטור משום גרמא. נראה ליישב באופן נוסף, שכוונת התורה אינה שנחשב ממונו ממש, אלא חידושה הוא שחייב גם על יצירותיו ותקלותיו כאילו הן ממונו.

רמת השמירה הפוטרת
בדף נח ע"א אומרת הגמרא שלדעת רבא אם העביר הבהמות ברשות הרבים ודחפה אחת את חברתה והחליקה לגינה והזיקה חייב משום שהיה לו להעבירן אחת אחת. הרא"ה (הו"ד בנמוקי יוסף כד ע"ב ד"ה שהוחלקה) מדייק שמשמע שחייב גם אם הוא שומר חינם השומר על בהמות חברו ומקשה מב"מ צג ע"ב ששם אמרנו ששומר חינם פטור בכך משום שכך דרך בני אדם לעשות בשלהם. ועונה, שמכל מקום לעניין נזיקין אף ששמר כדרך בני אדם בשלהם הואיל ובאותו רגע לא היו שמורות חייב בנזק. אבן האז"ל (נזקי ממון פ"א ה"א אות יד) בתחילה מוכיח מכך שהגורם המחייב אינו הפשיעה באי השמירה, שהרי במקרה זה נחשב כשמירה טובה של שומר חינם ולא כפשיעה, אלא ודאי החיוב הוא מכך שהנזק מיוחס אליו אלא שכששמר נחשב אנוס, וכאן אף שנהג כדרך אנשים אינו נחשב אנוס ולכן חייב, אך לבסוף דוחה, שאף אם החיוב הוא מטעם הפשיעה בשמירה אין לדמות לגדרי שמירה של שומר חינם, כי שומר חינם פטור כאשר נוהג כדרך הבעלים הואיל ולא קיבל על עצמו שמירה מעבר למה שהבעלים עצמם שומרים, אך לעניין נזיקין התורה הטילה עליו לשמור כראוי, ולכן מנהג הבעלים אינה משפיעה כאן.

על מי חובת הראיה?
בדף צט ע"ב אומרת הגמרא שאדם ששחט תרנגולת חברו בחינם ונתנבלה, אם הוא אומן פטור משום שמסתמא נתנבלה שלא בפשיעה, ואילו אם הוא הדיוט חייב משום שמסתמא נתנבלה מחוסר מומחיות ונחשב פשיעה. ובמקרה שלא ידוע אם הוא אומן, על האומן להביא ראיה – "אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך". על פי זה דן המנחת שלמה במקרה שלא ידוע אם שמר על הבהמה, על מי מוטל להוכיח אם שמר או לא. במקרה שהספק לפנינו, כגון שידוע שהיה שור אחד שמור ואחד לא אך לא ידוע איזה מהם הזיק ודאי שעל הניזק להביא ראיה משום המוציא מחברו עליו הראיה, אולם במקרה שלא ידוע אם שמר יש לתלות זאת בחקירתנו. אם הגורם המחייב הוא הפשיעה מסתבר שעל הניזק להוכיח שהיה כאן גורם מחייב, ואילו אם עצם הנזק של הבהמה מיוחס לבעליו וחייב אלא שאם שמר נפטר מטעם אונס, יש לדמות לגמרא בדף צט שעל המזיק להוכיח שהיה פטור. נחדד יותר את הדברים. ראשית, יש להבין מדוע בדף צט אכן על המזיק מוטלת חובת הראיה ולא על הניזק הרי המוציא מחברו עליו הראיה. ונראה שעקרונית אדם חייב על נזק אלא שאונס פוטרו, ולכן כאשר יש נזק לפנינו תולים שחייב ומי שבא לשנות ולטעון שהיה אונס צריך להביא ראיה. לכן בנזקי בהמתו, אם הנזק מיוחס אליו יש לדמות זאת לאדם המזיק, שעקרונית חייב אלא אם יש פטור של אונס, אולם אם נזקי בהמתו לא מיוחסים אליו אלא שהפשיעה בשמירה גורמת לחייבו, עקרונית הוא פטור אלא אם נוכיח שהייתה כאן פשיעה. וכותב המנחת שלמה שמסתבר שהמזיק חייב להביא הראיה, כי אם חובת הראיה על הניזק כמעט לא מצוי שישלם, ואם כן יש מכאן סיוע לצד שהיזק הממון מיוחס לבעליו.
אולם למסקנה כותב שניתן לדחות ולומר, שאף אם הגורם המחייב הוא הפשיעה בשמירה, על המזיק להביא ראיה ששמר משום שהנזק לפנינו. נראה שההסבר בכך הוא, שלמרות שהספק כאן הוא אם היה בכלל גורם מחייב ולא אם היה גורם לפטור, מבחינה מציאותית בדרך כלל נזק קורה כאשר לא שומרים, ולכן תולים בסתמא שלא שמר, ואם הוא בא לשנות ולטעון ששמר עליו חובת הראיה.

עבד ואמה
הגמרא בדף ד ע"א אומרת שבעבד ואמה שהזיקו פטור האדון שמא יקניטו רבו וילך ויזיק בכוונה שדה אחר כדי לחייב את רבו. משמע בפשטות שמעיקר הדין חייב האדון אלא שחכמים תיקנו לפוטרו, ומכאן מוכיח המנחת שלמה כצד שהיזק הממון מיוחס לבעליו, כי אם החיוב הוא מטעם פשיעה בשמירה לא היה לנו לחייב בנזקי עבדו הואיל ובר דעת הוא ואין האדון צריך לשומרו.
הרמב"ם (גניבה א, ט) הבין שהפטור בעבדו שהזיק הוא מעיקר הדין, כי בגלל החשש שמא כשיקניטנו ילך ויזיק אין ביכולת האדון לשמור על עבדו, וממילא אי אפשר לחייבו. הוכיח מכך אבן האז"ל (נזקי ממון פ"א ה"א אות טו) שהגורם המחייב הוא השמירה, משום שאז יובן מדוע פטור גם במקרים חריגים שכן יכול היה לשמור, כי בגלל שבדרך כלל לא שייך בעבד הגורם המחייב הוא כלל לא נתרבה ונכלל בחידוש התורה לחייב על נזקי ממונו, אולם אם הגורם הוא עצם הנזק שנעשה על ידי עבדו ומיוחס אליו אלא שכשלא יכול לשמור פטור באופן מקומי מצד אונס, היה לנו לחייב במקרים החריגים שכן יכול לשמור (עיין במנחת שלמה שתלה בדיוק להפך). אך אבן האז"ל מסיים שניתן לדחות תלייה זו וליישב שבתורה נכתב רק "שור" אלא שיש ללמוד מכך גם על עבד, אך הואיל וניתן לחלק שבעבד בדרך כלל הוא אנוס משום שאינו יכול לשמור כלל לא מרבים ולומדים עבד משור.

לא שמר אך אחר בא ושמר
אבן האז"ל (נזקי ממון פ"א ה"א אות טז-יח) כותב שנפקא מינה מחקירתנו אם לא שמר אך בא אחר ושמר וחתרה הבהמה והזיקה. אם הגורם הוא השמירה יש לפוטרו הואיל וסוף סוף הייתה שמירה, אך אם הגורם הוא שהנזק מיוחס אליו אלא שכששמר אנוס הוא, כאן לא היה אנוס אלא פשע. המנחת שלמה חלק על תלייה זו וכתב שגם על הצד השני נחשב אנוס כי סוף סוף אחר שמר. למסקנה, כותב אבן האז"ל שאין כלל מקום לחקירתנו הואיל וגם באדם המזיק כשמזיק שלא בכוונה גורם החיוב הוא אי השמירה על גופו, כמבואר בדף ד שאדם שמירת גופו עליו.
ולעניין הדין בנידוננו, מדמה זאת לדין כלב שנטל גחלת של אדם אחר והדליק הגדיש, שאם גם בעלי הכלב וגם בלי החררה שמרו שמירה פחותה יש לחייב את בעל הכלב, כי שמירה פחותה מועילה לפטור את בעלי ההיזק אולם אינה נחשבת אונס ולכן מועילה דווקא לבעלי המזיק ולא לאדם אחר. לכן שמירת הגחלת בשמירה כזו על ידי בעלי הגחלת לא מועילה לבעל הכלב, ואם שמר שמירה מעולה על הגחלת ייפטר בעל הכלב מצד אונס. כך גם אצלנו, אם חברו בא ושמר על השור שמירה מעולה יועיל לפטור את בעלי השור אולם אם שמר רק שמירה פחותה לא ייפטר.

החיוב מיוחס ישירות לבעלי הממון או שמיוחס לממון אלא שהבעלים נכנס תחתיו
על הצד שהגורם המחייב הוא ייחוס הנזק לבעלים, חוקר המנחת שלמה אם החיוב מיוחס ישירות לבעלי הממון או שמיוחס לממון אלא שהבעלים נכנס תחתיו, ומביא נפקא מינה לשאלה זו, במקרה שעבד הדליק גדיש חברו בשבת, שאם החיוב על העבד אלא שהאדון משלם במקומו, כאן לא יהיה שום חיוב ממוני כי העבד נפטר פטור משום קים ליה בדרבה מיניה, אך אם החיוב מיוחס ומוטל ישירות על האדון הריהו חייב.
ומביא כמה ראיות לצד השני, שמיוחס לממון אלא שהבעלים משלם תחתיו, וביניהם מהמבואר בדף ד ע"א שבעבד ואמה מעיקר הדין היה צריך רבם לשלם ומשום התקנה פטור. מסתמא עבד נחשב כאדם המזיק ולא כבהמה, ולכן למשל מסתבר שאין לו פטור של שן ורגל ברשות רבים, ואם נחשב הוא כאדם המזיק ודאי החיוב מוטל עליו והבעלים רק משלם תחתיו, ואם כן משמע שגם בכל נזקי ממון החיוב מוטל על הממון המזיק ובעליו רק משלמים תחתיו. וכן לפי צד זה יובן יותר מדוע בתם משלם מגופו, ומכל מקום אין זו ראיה גמורה כי לצד הראשון יש לומר שזו קולא לבעלים בשור תם שהזיק. לגבי הראיה הראשונה מיישב שיתכן שדין עבד שונה משאר נזקי ממון. ומביא ראיות נוספות ודוחה אותן, ומכל מקום מסיק לבסוף שלא יעלה על הדעת לומר כצד השני, שהרי אפילו חרש, שוטה וקטן פטורים וכל שכן שורו ובורו, אלא ודאי שהחיוב מיוחס ומושת ישירות על בעלי הנזק.

---

מתוך yeshiva.org