והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (י"ב ו').
"אמר רבי יהושע בן קרחה מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר 'ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים' וכי כל הקהל כולן שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד, מכאן ששלוחו של אדם כמותו" (קידושין מ"א ע"ב).
א
הנה ג' קראי הן שמהם למדנו (קידושין שם) ענין השליחות. חדא דכתיב (דברים כ"ד) גבי גט 'ושלח', ואידך דכתיב (במדבר י"ח) גבי תרומה כן תרימו 'גם אתם', ועוד ילפינן מקרא דידן דכתיב גבי שחיטת פסח דשלוחו של אדם כמותו.
וכתב הריב"ש בתשובותיו (סי' רכ"ח) דנהי דמצינן למילף ענין השליחות מגיטין ותרומה, מ"מ הא דשלוחו של אדם כמותו לא ילפינן אלא מקרא דכתיב בשחיטת הפסח, וז"ל "ועוד י"ל בדרך אחרת דכי ילפינן שלוחו של אדם כמותו ממש ילפינן, שהרי קרא השליח בשם כל הקהל. וא"כ השליח כבעלים לגמרי, ובגירושין דלא קרא השליח בשם הבעל אלא שריבה הכתוב מ'ושלח' שהבעל יכול לגרש ע"י שליח, איצטריך לרבויא בגירושין שהשליח השני יכול לעשות שליח שלישי", עכ"ל.
ונראה לדייק כדבריו ממהלך הסוגיא, דהנה מריש שאלו בגמ' ביסוד דין השליחות מנא לן, ואייתינן לקרא ד"ושלח" דכתיב גבי גט לומר שעושה שליח, ופריך הש"ס דמהא ליכא למילף שישנה בע"כ, ושוב ילפינן מקרא דכתיב בתרומה "כן תרימו גם אתם" לרבות שלוחכם, ודחינן דליכא למילף מתרומה מאחר שישנה במחשבה, ועדיין לא אמרו לשון זה דשלוחו של אדם כמותו אלא "שליחות מנלן" עד דאתי ר' יהושע בן קרחה וקאמר "מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים". חזינן איפוא כדברי הריב"ש, דהא דשלוחו של אדם כמותו לאו עיקר דין השליחות הוא אלא שבא ר"י בן קרחה ומוסיף עלה שיהא שלוחו של אדם כמותו. ויש לדון ביסוד גדר השליחות, במהות השליחות אילו לא היה שלוחו של אדם כמותו ומה נתחדש במה שאמרו דשליחו של אדם כמותו.
כתב הגרשש"ק בשערי יושר (שער ז' פ"ז – ח') דשני ענינים חלוקים הם ביסוד גדר השליחות, דבכל הנוגע לענינים שבחלות כגון קנין, קידושין, ותרו"מ, גדר השליחות מסירת כח הוא, ובו השליח פועל למען משלחו, ובכל הנוגע לענינים שבמעשי מצוה או עבירה גדר השליחות בייחוס מעשי השליח למשלחו ובו המשלח פועל על ידי שלוחו. וכעין זה חידשו כמה מגאוני בתראי כל אחד לפי דרכו וסגנונו (זכר יצחק הובא בברכ"ש קידושין סי' י"ט, שם משמיה דהגר"ח, ועיין עוד בלקח טוב להגר"י ענגיל סי' א' ובאור שמח פ"ב משלוחין).
ועיין בשערי יושר שם דחיליה דידיה מהא דמצינו שריבתה תורה דביד האשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד בעלה, ובשליחות זו לא מצינו למימר שתועיל כמי שקיבלה היא, דהרי יד השליח אי אפשר שיהא כיד האשה לפי שאין מעשה השליח מתייחס אל משלחו אלא במקום שמעשה השליח מעשה ראוי ותקף הוא, אולם במקום שאין מעשה השליח ראוי בפני עצמו היאך יתייחס למשלח, והרי זה ככהן שאומר לישראל להיות שלוחו לעבוד עבודה בבית המקדש דפשיטא שתהא עבודה זו פסולה כדין עבודת זר, דהא מעשה פסול הוא ולא יוכשר ע"י שנייחסו לכהן, וכן בגיטין וקידושין איך יכול זה השליח לגרש אשת חבירו, הא מדאינו בעל האישות אין כאן מעשה גירושין כלל, ואיך יתייחס המעשה אל המשלח אחר שמעשה השליח בטל הוא ביסודו. וע"כ דלענין חלות וקנינים לא סגי במה שנייחס מעשה השליח אל המשלח, אלא כלל אחר הוא, דחשבה תורה שליח בקנינים ודומיהן כבעלים עצמם, והרי זה כאילו הופקד קנין האישות דמשלח ביד שלוחו והוא בכוחו יפקיע קנין זה.
אך באמת נראה דאין לדמות ני"ד לזר העובד עבודה בשליחות כהן, דאין דומה כהן הממנה שליח ישראל לעבוד עבודת המקדש לבעל הממנה שליח לגרש את אשתו, דעבודת הזר במקדש פסולה היא ואין עליה שם עבודה כלל, וכן בישראל השולח את העכו"ם למול את בנו (את"ל דיש שליחות לעכו"ם) מעשה פסול הוא, ואין בכח השליחות להכשיר מעשה פסול, אולם במגרש את אשת חבירו אין פסול בעצם המעשה אלא דאין אדם מוסמך לגרש אשת חבירו, וכה"ג כל שיסמיכו הבעלים במנותו זה כשלוחו שוב אין בו חסרון כלל אחר שאין פסול בעצם מעשה הגירושין, ואינו ענין לזר העובד עבודה ועכו"ם במעשה מילה דהוי חסרון ופסול בעצם המעשה ואף אם יהיו אלו שלוחים אין מעשיהם כלום.
ב
ועתה נבוא לאור דברי הגאונים במהות ענין השליחות, ונראה לבאר כמה סוגיות בדרך הנ"ל.
הנה לכאורה יש לבאר דברי הריב"ש במה דכתב דלא ילפינן הא מילתא דשלוחו של אדם כמותו אלא מפסח בלבד, היינו דהני תרי קראי דכתיבי גבי גירושין ותרומה לא ילפינן מינייהו דיהא השליח כמות משלחו לפי שענינם במסירת כח והאצלת סמכות מן הבעלים אל שלוחם ובאלה אין השליח צריך להיות כמשלחו אלא יכול לפעול בכחו הוא, שהרי אין גדר שליחות זו אלא מסירת כח ולא בעינן שיהא השליח כמו משלחו, ושפיר יפעל השליח במעשיו הוא בכח שקיבל ממשלחו. אולם בשחיטת הפסח אין חלות אלא מצוה בעלמא ובה ענין השליחות הוא בעצם המעשה, דבעינן שמעשה השליח ייחשב כמי שעשאו משלחו, והוא כידא אריכתא דמשלח, ולהכי לא אמרו דשלוחו של אדם כמותו אלא גבי שחיטת הפסח דשליחות במצוה היא.
ובדרך זו נראה לדון בטעם שאמרו (גיטין כ"ג ע"א) דאין שליחות לקטן, דהנה התם אמרו מילתא בטעמא ד"חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו", וכ"ה לשון הרמב"ם (הל' שלוחין פ"ב ה"ב) "עושה אדם שליח איש או אשה ואפילו אשת איש, ואפילו עבד ושפחה הואיל והן בני דעת וישנן במקצת מצות נעשין שלוחין למשא ומתן, אבל מי שאינו בן דעת והן חרש שוטה וקטן אינן נעשין שלוחין ולא עושין שליח, אחד הקטן ואחד הקטנה" (וכ"כ עוד בהל' אישות פ"ג הי"ז).
וכבר תמהו האחרונים שסתר הרמב"ם משנתו, דכאן כתב שאין הקטן בן דעת, אולם בהל' גירושין (פ"ו ה"ט) כתב טעם אחר, וז"ל "ויש לאשה לעשות שליח קבלה לקבל לה גיטה מיד שלוחו של בעלה, וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה, מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה", הרי דנקט בטעם דאין הקטן נעשה שליח לפי שאין מעידין בו, ומשמע דלולי טעם זה כשר הוא לשליחות אף דלאו בר דעת הוא.
אכן לדרך הנ"ל, אפשר דלא בעינן שיהא השליח בר דעת אלא במקום שענין השליחות במסירת כח מן המשלח אל שלוחו, דבזה צריך שיהא בר דעת להאציל וגם לקבל ולפעול בכח משלחו, וכעין גדרי הקנין שבהם נותן אדם או מקבל חפץ מחבירו וכל שאינו בר דעת אינו בר קנין, ה"ה כאשר נותן המשלח מכחו לשלוחו לפעול מכחו ותחומי בעלותו, אולם במקום שענין השליחות כעין ידא אריכתא דמשלח ואין בה משום האצלת כח וסמכות, לא בעינן שיהא בר דעת כל שבידו לעשות אשר נצטווה. וה"ה בשליח קבלה בגט דלאו נתינת כח ובעלות היא אלא שליחות מעשה גרידא, לפי שאין האשה משתתפת במעשה הגירושין ומתגרשת אפילו בעל כרחה, ואין כאן מצדה כח ובעלות הראוי לימסר לשליח, אולם בהלכות שלוחין דנחית לאשמועינן כלל תורת השליחות ודיניה, שם פירש עיקר טעמא דאין הקטן ראוי לשליחות דלאו בר דעת הוא, ודו"ק.
ג
יריעה רחבה היא בתורת השליחות הלכתא דנשתטה המשלח קודם שעשה השליח את שליחותו אם בטלה השליחות אם לאו, וכבר ידועים דברי הקצוה"ח (סי' קפ"ח ס"ב, וכן כבר כתבו הב"י בהל' גירושין סי' קכ"א ובפר"ח שם) דהלכתא דא במחלוקת הרמב"ם והטור היא שנויה. דהנה כתב הרמב"ם (הל' גירושין פ"ב הל' ט"ו) וז"ל "אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה, ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא, ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול", עכ"ל. וכבר כתב הרמב"ם שם "מה בין פסול לבטל, שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה, וכל מקום שנאמר שהוא פסול הוא פסול מדברי סופרים", ומדנקיט הכא בדינא דנשתטה המשלח דאם נתנו השליח קודם שהבריא הרי"ז פסול, ש"מ מן התורה כשר הוא ואינו פסול אלא מדבריהם. ומאידך כתב הטור (אבה"ע סי' קכ"א) "היה בריא בשעה שצוה לכותבו ואח"כ אחזו החולי אין כותבין אותו בחוליו, ואם כתבו ונתנוהו בחליו אינו כלום לא שנא מת מתוך החולי לא שנא נתרפא", הרי דס"ל דזה הגט אינו כלום אף מן התורה. ופירש באור שמח (הלכות גירושין שם) דפליגי הרמב"ם והטור ביסוד גדר השליחות, דלשיטת הרמב"ם לא תתבטל השליחות אפילו אם נשתטה המשלח בשעת גמר השליחות משום שכבר עמד השליח במקום המשלח בשעה שקיבל כחו מן הבעלים, וא"כ לא איכפת לן במה שנשתטה המשלח, אולם הטור ס"ל דרק פעולת השליח מתייחסת להבעלים אולם המגרש הוא המשלח.
תמצית הדברים, להרמב"ם ענין השליחות בהאצלת כח וסמכות מן המשלח אל שלוחו וכיון שנתן זה המשלח כח אל שלוחו כבר עמד במקומו ואף דנשתטה, יכול לגרש, אולם להטור אין השליח אלא כידא אריכתא דמשלחו ופועל מכחו, וכיון שנשתטה שוב אין בידו לפעול בכחו ופסול זה הגט מן התורה. (וכבר הארכתי בספרי עמ"ס גיטין סי' ט"ו דאין הכרח דפליגי הטור והרמב"ם ביסוד דין השליחות, עי"ש).
והנה דקדוק גדול יש בדברי הטור (עיין פר"ח שם שדקדק בזה) שהביא הלכה זו היכא שעשה שליח לכתוב הגט, וז"ל "ואם כתבו ונתנוהו בעודו בחליו אינו כלום", הרי דנקט דהוי הגט פסול דוקא במקום דנכתב וניתן בפסול, וכבר עמד בזה בפרישה וכתב "רצה לומר כתבוהו או נתנוהו", אך בבית שמואל שם (סק"ה) כתב לדייק מהכא דאין הגט פסול אלא אם נכתב וניתן בשעה שאין המשלח בדעתו, אולם אם נכתב בהכשר ולא ציוה הבעל אלא ליתנו ונתנוהו כאשר הבעל שוטה בזה אף להטור הגט כשר מה"ת. ובהגהות הרעק"א השיג עליו וכתב "לענ"ד אין בזה ספק דכי היכי דאם אינו שפוי בשעת הכתיבה דבטל מדאורייתא דבעינן שיהא המשלח בכחו לעשות הדבר בעצמו בשעת מעשה השליחות, הכ"נ לענין שליחות הנתינה, ובטור כתב ואם כתבו ונתנו בחליו אינו כלום, ובפרישה כתב דהיינו או שנתנו, א"כ מבואר דאם לא היה שפוי בשעת נתינה דהגט בטל מדאורייתא". אולם להדיא משמע מדברי הרשב"א (גיטין ע' ע"ב) כדברי הב"ש, דאם לא נתמנה זה להיות שלוחו אלא לנתינת הגט אף בנשתטה המשלח הגט כשר, ולא אמרו לפסול הגט בנשתטה המשלח אלא בשאמר כתבו ותנו.
ולדברינו הנ"ל ביסוד דין השליחות דשני ענינים נאמרו בו, נראה ליישב הדברים כמין חומר, דענין השליחות בנתינת הגט שליחות חלות היא, ובה מאציל המשלח מכחו וסמכותו לשלוחו ליתן הגט ביד אשתו וחשיב השליח כבעל המעשה, לא כן השולח שלוחו לכתוב גט לאשתו דשליחות מעשה היא שאין בה חלות דאין השליח אלא כידא אריכתא דמשלחו, וכיון שכך אין הגט כלום אחר שנשתטה המשלח, דשוב אין ידו כיד משלחו.
ד
אמנם לא אכחד, כי מעודי תמהתי על עצם ההנחה דשני גדרים הם ביסוד גדר השליחות, דלא יתכן כזאת שיהיו אלו הענינים חלוקים ביסודם אחר שלא נמצא רמז לזה בסוגיות הש"ס, ואת"ל דשנים הם עניני השליחות למה לא בעינן תרי קראי למילף מינייהו גדרי השליחות למסירת כח מחד וידא אריכתא מאידך, דאם שני גדרים שונים המה לא מצינן למילף חד מחבריה. והלא בסוגיית הגמ' מבואר דלולי שגירושין מהני בע"כ, ותרומה מהני במחשבה ומה דלא ילפינן חולין מקדשים היו למדים זמ"ז.
ועוד דאף מה שכתבתי שלא אמרו כמותו אלא בשליחות דמעשה בעלמא אינו עומד במבחן הדקות, דשתי סוגיות יש שבהם אמרו שלוחו של אדם כמותו אף דאין ענינם במעשה גרידא אלא במסירת כח כבקנינים:
א. בקידושין (מ"ג ע"א) פליגי רב ור' שילא גבי שליח קידושין אם שליח נעשה עד אם לאו, "רב אמר שליח נעשה עד אלומי קא מאלימנא למילתיה, דבי רבי שילא אמרי אין שליח נעשה עד כיון דאמר מר שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כגופיה", הרי דאף בשליח לקידושין דחלות הוא אמרו לשון זה דשלוחו של אדם כמותו, נמצא איפוא דאחר שאמרו חכמים דשלוחו של אדם כמותו (וכדיוקא דהריב"ש) הרי הוא כמותו בכל עניני השליחות אף באותן שענינם במסירת כח.
ב. בנדרים (ע"ב ע"ב) פליגי רבי יאשיה ורבי יונתן אם מצי בעל לעשות שליח להפר נדרי אשתו "האומר לאפטרופוס כל נדרים שנודרת אשתי מכאן ועד שאבא ממקום פלוני הפר והפר לה, יכול יהו מופרין תלמוד לומר 'אישה יקימנו ואישה יפרנו' דברי רבי יאשיה, אמר לו רבי יונתן מצינו בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו".
ולכאורה כונתו דכיון דשלוחו כמותו גם השליח בכלל אישה יקימנו ואישה יפירנו. וכמו שאמרו דכיון דהוי כמותו הרי זה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, ודו"ק.
ועיין עוד בב"מ (צ"ו ע"א) "אמר ליה רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל לי עם פרתי מהו, בעליו ממש בעינא וליכא או דלמא שלוחו של אדם כמותו ואיכא".
והנה לא נתברר לי מה גדר שליחות יש בסוגיא זו ולכאורה אין כאן גדר שליחות אלא מציאות של שליחות בלבד, ואעפ"כ אמרו שליחו כמותו.
ומכל מקום נראה בעליל דאף במקום שענין השליחות בחלות ונתינת כח אמרו שיהא שלוחו של אדם כמותו וכן במה שאין בו דין תורה כלל אלא מציאות בעלמא, וע"כ דשני הגדרים בשליחות לאו גדרים חלוקין הם, ויסוד דין השליחות אחד הוא, שיהא שלוחו של אדם כמותו לכל דבר וענין.
אולם אף זו פשיטא לי, דאין לפרש כללות ענין השליחות בחדא מחתא. הגע בעצמך, לשיטת שמאי הזקן (קידושין מ"ג ע"א) דהאומר לשלוחו צא הרוג את הנפש המשלח חייב, וכי יכול משלח זה לפטור עצמו כאשר יאמר בפני שלשה שליח ששלחתי בטל הוא וכדתנינן (בגיטין ל"ב ע"א) דהשולח גט לאשתו יכול לבטלו שלא בפני שליח אלא דהתקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם, ויהא השליח חייב מיתה ומשלחו פטור, ובוודאי שלא יתכן כדבר הזה.
כיו"ב מוכח עוד מהא דתנינן בגיטין (ס"ו ע"א) "מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע את קולי יכתוב גט לאשתו הרי אלו יכתבו ויתנו", ותמהו בתוס' (שם ד"ה כל) דהכא חזינן דאמירת כל השומע חשיבא כמינוי שליחות, ומאידך בנדרים (ל"ו ע"ב) גבי מודר הנאה תנינן דהיכא דאמר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום מותר זה המודר לתרום עבורו, ש"מ לאו שליחות היא. ותירצו בתירוץ אחד דאף דאמירת כל הרוצה כמינוי חשיבא מ"מ גבי מודר הנאה לאו הנאה היא אחר שלא מינהו בפירוש. וכי נימא דאם יעמוד אדם ברחובה של עיר ויקרא "כל הרוצה להרוג את פלוני יהרגנו" יחשב הכרזתו זו כמינוי שליחות ליענש עליה, הא פשיטא דאף לשמאי הזקן אין זה נכון, אולם זאת עלינו לבאר למה לא חשיבא אמירתו זו ליענש עליה אחר שיש בה משום מינוי שליחות, ולמה אין זה השולח שלוחו להרוג את הנפש נפטר מעונשו כשביטלו שלא בפניו.
והנה להמבואר לעיל דשני גדרים הם בשליחות ניחא, דאמירת כל הרוצה די בה למסירת כח מן המשלח אל שלוחו, אולם בשליחות שענינה בהיות השליח ידא אריכתא דמשלח צריך בה מינוי ושליחות מפורשת שיעשה זה רצונו ויפעל על ידו, ומזה הטעם אין אמירת כל הרוצה מועילה אלא גבי גירושין ולא ברציחה, וכן גבי ביטול השליחות נראה דאין הביטול שלא בפניו מועיל אלא בשליחות שענינה מסירת כח, אולם בעניני השליחות שמהותם במעשה השליח המתייחס למשלחו וכידא אריכתא דמי באלו לא מהני ביטול אלא בפני השליח להודיעו כי מעתה כל אשר יעשה אין ידו בו ואין שמו עליו.
אך נראה ברור דאף אם אין כאן ב' דינים חלוקים ביסוד השליחות מ"מ הכרח הוא לומר דב' אופנים הם בשליחות המתחלקים בפרטי הלכותיהן. וגבי ענינים שבחלות די בשליחות כללית כאמירת כל הרוצה דמהותה בהרשאה גרידא, אולם גבי השליחות במצות ועבירות בעינן מציאות של שליחות שיהא זה שלוחו ועושה רצונו וזו אין לבטלה שלא בפני השליח. הרי לן דב' אופנים הם בשליחות אולם אין כאן ב' דינים החלוקין ביסודן, ולכך אומר אני דב' אופנים אלו יסודן אחד דבכל דיני התורה שלוחו של אדם כמותו, ויכול אדם לפעול ע"י שליחו ויחשב כאילו עשה הוא דאין קפידת התורה על פועל גופו של אדם וכל שעשו אחרים בשליחותו כאילו עשה הוא.
אמנם לפי דברינו יחודש לכאורה דהעושה שליח לכתוב גט לאשתו אינו יכול לבטלו שלא בפניו, דבשליחות של התייחסות המעשה אין ביטול שלא בפניו והרי ביארנו דשליח לכתיבת הגט הוי מעשה בעלמא ואין בו גדר חלות, וזה חידוש. ומשום כך אפשר דשאני שליח לדבר עבירה, וכבר ביארתי במנחת אשר לב"ק סימן נ"א דהיכא דיש שליח לדב"ע לא צריך דין שליחות כלל וחייב אפילו ע"י חשו"ק וגוי, ונראה מזה דגדר שלד"ע אינו דומה כלל לשליחות במצוה או בכתיבת הגט ויסודו במה שגרם לחטא שיעשה, ומשו"כ שונה הוא בדיניו משאר גדרי השליחות ואין בו ביטול השליחות, אבל בשאר כל דיני השליחות, ואף בשליחות דהתייחסות המעשה אפשר דיש ביטול שלא בפניו, ועדיין צ"ב בזה.
ה
(מהדורא תנינא)
אלא נראה ביסוד הדברים, דבאמת יסוד גדרי השליחות כולן האצלת סמכות ויפוי כח השליח לפעול למען ובשם משלחו. וגם בשליחות למצוה ועבירה יסוד הדבר במה שהמשלח מיפה כחו של השליח ומאציל לו סמכות לפעול בשמו ומשו"כ יוצא הוא במצוה ע"י שליחו ונושא הוא באחריות לעבירה שעשה השליח בשמו.
אלא שיש בזה שני גדרים חלוקים. דבכל הנוגע למעשים שיש בהם חלות דינים, ללא השליחות והאצלת הסמכות מעשי השליח בטלים ומבוטלים ואין בהם תוקף כלל. דכיון שצריך כח הבעלים לעשות חלות ללא דין שליחות אין כאן אלא מעשה קוף בעלמא, לא כן במצוות ובעבירות שבאלה אף כאשר אין דין שליחות המעשים לכשעצמן יש בהם תוקף ומשמעות, והשליח נעשה על ידן צדיק ורשע, אלא שאין הם קשורים ומתייחסים למשלח.
וזה כל ההבדל בין מעשי החלות למעשי המצוות אף שביסוד השליחות אין בין זה לזה ובשניהם יסוד גדר השליחות בסמכות השליח לפעול בשם משלחו.
וזה הנראה ביאור מה שכתבתי באריכות במק"א לגבי שליחות במצוה ובעבירה, דכל שמהותו וענינו בעבודת האדם בעצמו כגון מצוות ועבירות שאינם בתוצאה אלא בעצם עשיית הדברים אין בהם גדר שליחות ולא ניתנה תורת שליחות אלא במה שעיקרו בתוצאה דרק באלה די במה שנעשה בכח האדם וסמכותו, וזה תורת השליחות, מסירות כח והאצלת סמכות, ובאמת אין בשליחות גדר התייחסות המעשים כלל, ועצם מעשי השליח לעולם אינם מתייחסים למשלח, ובמעשים שלא די בהם שיעשו בכח האדם אלא צריך שהדברים יעשו על ידו כאכילת המצה והחלב וביאת היבום והערוה וכדומה אין דין שליחות כלל.
ודו"ק בכ"ז כי פשוט הוא ועמוק עמוק מי ימצאנו.
ו
ומעתה שוב יש לעיין מה נתחדש לן באמרם שיהא שלוחו של אדם כמותו וכמו שדייק הריב"ש, הא בעניני השליחות כולם חזינן שאמרו ששלוחו של אדם כמותו. והנראה בזה, דהנה בב' סוגיות מצינו דלא זו בלבד שאמרו ששלוחו של אדם כמותו אלא אף הוסיפו וציינו שם דיש מקום וסברא שיהא השליח שלא כמות משלחו ואף דלכו"ע מהני השליחות. הנה בשמעתתא דשליח נעשה עד ס"ל לרבא דכשר הוא לעדות הגם ששלוחו הוא מ"מ אינו כגופו ליפסל מן העדות, ור' שילא חולק ונוקט דכיון ששלוחו של אדם כמותו הו"ל כגופו. כיו"ב תנינן בב"מ צ"ו ע"א גבי שאלה בבעלים דלא בעי הש"ס אם מהני שליחות או לא, אלא אם השליח כמשלחו ממש חשיב אף להיות כבעליו עימו במלאכתו וליפטר מאונסין. ותלי לן במחלוקת ר' יאשיה ור' יונתן אם שלוחו של אדם כמותו. והנראה מוכרח ומבואר דליכא נ"מ גבי עיקר השליחות וכח השליח אם כמות משלחו הוא או לא, ולא נתחדש דשלוחו של אדם כמותו אלא בענינים צדדיים הנלווים אל השליחות, וכגון אם יוכל השליח להיות עד על שליחותו, דבהא נחלקו אם כשר הוא לפי שאינו כמותו ממש או"ד שליחו של אדם כמותו ממש הוא והו"ל כגופו אף לגבי פרטים המסתעפים מן השליחות. ואף בסוגיא דב"מ לא בעי הש"ס לגבי עצם השליחות אם שלוחו של אדם כמותו אם לאו אלא שנסתפקו באומר לשלוחו צא השאל לי אם חשובה שליחותו כדין שאלה בבעלים דכמות משלחו ממש הוא לכל דבר וענין, או שמא רק בעצם שליחותו לחוד חשיב הוא כמשלחו ולאו כגופו ממש להיות כמותו בשאר פרטים הנלווים, וזהו מה שנסתפקו ונחלקו שלוחו של אדם כמותו הוא אם לאו כמותו. וזה נראה כונת המשנה בברכות (ל"ד ע"ב) "שליח ציבור שטעה סימן רע לשולחיו מפני שאמרו שליחו של אדם כמותו". דמצד עצם דין שליח ציבור לא ידענו אלא שמוציא את הציבור יד"ח, אבל כיון ששליחו כמותו, הוי כמותו אף לגבי סגולת הדברים ואם טעה סימן רע לשולחיו, ודו"ק בזה.
כן נראה לי בהלכתא גבורתא דא.
אמנם לאחר שנתבאר כל הנ"ל, נציין דהריב"ש בבאו לחדש ולהדגיש דאף לאחר שידענו את דין השליחות, אכתי לא ידענו דשלוחו כמותו אלא מקרא דקרבן פסח, דן בעיקר במה שאמרו דשליח עושה שליח, וחידש דרק משום דשלוחו של אדם כמותו יכול לעשות שליח במקומו, הרי דאף לגבי חלות כגון שליח הולכה בגירושין הוי כמותו, ונראה ביסוד דרכו דכאשר אמרו כמותו היינו להרחיב את סמכות השליח שיהיה כבעלים ממש לא רק לבצע את השליחות עצמה אלא אף למנות אחרים במקומו כאילו הוא הוא בעל הדברים, והדברים מתיישבים היטב לפי דרכנו, ודו"ק בזה כי הדברים עמוקים.
עפ"י שיעורו של הגר"א וייס שליט"א פרשת בא תשע"ה מהאתר torah.base.org
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה