הכרעה בספקות ממוניים

מסכת בבא בתרא - דפים לד' ע"ב - לה' ע"א.

הרה"ג זלמן נחמיה גולדברג

סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן שמחה

לווה הטוען שפרע תוך הזמן

בגמרא בבא בתרא 1 ה ע"א מובאת מחלוקת אמוראים: "אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן, ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוויהו עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל אפרעיה כי היכי דלא ליטרדן". לדעת אביי ורבא לווה נאמן לומר שפרע תוך זמנו, אך לדעת ריש לקיש יש חזקה שאנשים אינם פורעים תוך הזמן, ולכן אינו נאמן.

הוצאת ממון על פי חזקה

ויש להבין - איך אפשר להוציא ממון על פי חזקה? נקדים:

בפרק המוכר פירות 2 מובא מקרה שבו אדם מכר שור לחבירו, והשור נמצא נגחן, ועתה תובע הקונה לבטל את המקח, שכן אי אפשר לחרוש עם שור נגחן. לדעת רב הרי זה מקח טעות, ולדעת שמואל יכול המוכר לומר לו "לשחיטה מכרתיו לך". למסקנת הגמרא, מדובר באופן שרוב האנשים קונים לחרישה, ומיעוט לשחיטה. לדעת רב הולכים בממון אחרי הרוב, ולכן טענת הקונה שקנה את השור לחרישה - קבילה. לדעת שמואל - אמנם רוב מהווה הוכחה, ולכן הוא מועיל בדיני איסורים, אך כדי להוציא ממוחזק צריך הוכחות יותר חזקות.

וכיון שנפסק כשמואל עולה השאלה - איך אפשר להוציא מהלווה כסף על סמך החזקה?
אפשר ליישב שמקרה זה שונה, שכן כאן ודאי היתה הלוואה, ודאי שהיה מצב שהלווה היה חייב כסף, והשאלה היא מצב זה התבטל - בהלכה מכונה הדבר "חזקת חיוב". כיון שיש למלוה חזקת חיוב, אפשר להוציא את הממון על ידי רוב. וכך היא שיטת תוספות ובעה"מ בכתובות.

דין המוציא מחבירו עליו הראיה

אולם אפשר לומר בדרך אחרת. הגמרא בבבא קמא 3 דנה במקור דין המוציא מחבירו עליו הראיה, ומציעה בתחילה לומר שהמקור הוא הפסוק "מי בעל דברים יגש אלי" - יגיש ראיה. ושואלת הגמרא - לשם מה יש צורך בפסוק? הרי זו סברא פשוטה, מי שכואב לו - הוא זה שהולך לרופא!

מהי הסברא שאומרת הגמרא? פשוט שאין כוונתה שיש סברא שהמוחזק צודק: הן מצד המשל שמביאה הגמרא, שאינו מתאים אם נבין כך, והן מצד שאנו רואים שהגמרא משתמשת בכלל זה במקרים בהם ברור שאין שום ראיה. למשל, בספק בכור 4 : אדם קנה בהמה מגוי וילדה, ואינו יודע אם זוהי הלידה הראשונה. אם כן, הריהו חייב להביא את הבכור לכהן. הגמרא אומרת שכיון שהישראל הוא המוחזק - הוולד נשאר אצלו, וברור שהמוחזקות אינה מהווה שום הוכחה לשאלה האם הוולד הוא בכור. ועוד, הגמרא עצמה אומרת בהמשך שהבכור אסור בגיזה ועבודה כדין בכור- "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך", מטעם ספק דאורייתא לחומרא. אם היה המושג המוציא מחבירו עליו הראיה מושג של הוכחה, הרי גם באיסורים סומכים על הוכחות! אלא, הסברא היא שכך צריכה להיות הנהגת העולם : אי אפשר להוציא מיד מי שמחזיק כשאין ראיות.

דוגמא נוספת 5 - שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה, ולא ידוע אם הנגיחה גרמה להפלה, ואז בעל השור חייב לשלם גם על העובר חצי נזק, או שהפילה לפני כן. לדעת סומכוס חל כאן הכלל "ממון המוטל בספק חולקים", ובעל השור משלם רבע, ואילו לפי לרבנן אומרים 'המוציא מחבירו עליו הראיה', ופטור לגמרי. גם כאן, ברור שהמוחזקות אינה מהווה שום ראיה.

אולם, כלל זה נאמר רק במקום שבו יש ספק. כל מי שרואה בהמה יולדת - מסתפק האם זהו הוולד הראשון. כיון שכך ניתן לומר שזהו ספק אמיתי, גם בלי טענות בעלי הדין. לעומת זאת, כשלא מתעורר שום ספק - לא תועיל המוחזקות. למשל, מבואר בפוסקים שלווה שטוען שהמלוה מחל לו על החוב - אינו נאמן. למרות שיש מיעוט שמוחלים, אין לנו שום סיבה להסתפק בכך.

ומעתה יש לומר שהוא הדין לגבי טענת 'פרעתיך תוך זמני': כאשר אנו רואים מצב של הלוואה שלא הגיע זמנה, אין שום סיבה שיתעורר בליבנו ספק אם הלווה שילם.

דוגמא נוספת לעיקרון זה היא המקרה הידוע בשם "נסכא דר' אבא" 6 . אם אדם חטף חפץ מחבירו וטוען שהוא שלו, ויש עדים שראו את מעשה החטיפה - אינו נאמן, ורק אם אין שום עדים על החטיפה הוא נאמן, שאם היה רוצה לשקר היה אומר שכלל לא חטף. מדוע לא נאמר שהחוטף יזכה בחפץ מצד הכלל 'המוציא מחבירו עליו הראיה', שהרי עכשיו הוא המוחזק? וכי לא קורה שאדם מפקיד אצל חבירו חפץ? התשובה על פי אותו כלל, כשאנו רואים מעשה חטיפה לא עולה בליבנו שום ספק שמא החפץ של החוטף.

יש להדגיש: גם בספק שאינו שקול אומרים המע"ה, כגון המקרה שבו פתחנו, של הקונה שור. כיון שדידוע שיש קונים לחרישה ויש קונים לשחיטה, כשאני רואה יהודי שקנה שור עולה בליבי ספק - הוא איכר או קצב? יש לספק זה בסיס במציאות - מעשה הקנייה. רק כאשר אדם מחדש מעצמו דבר חדש, דבר שאיננו רואים לו כל בסיס - הרי לא נוצר ספק.

דין 'חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו'

עסקנו עד כאן במוחזקות שאינה מבוססת על ראיה, אך בגמרא מצאנו מקרה שדרושה בו הוכחה, וגם המוחזקות מועילה בו מטעם שמהווה הוכחה. אם יש לאדם עדים שחפץ מסויים היה ודאי שלו (עדי 'מרא קמא'), ואדם אחר מחזיק בחפץ וטוען שקנה ממנו - אומרת הגמרא שאין המחזיק נאמן, שיתכן שהוא שאל או שכר את החפץ. רק בחפץ שאין רגילים להשאיל ולהשכיר אותו המחזיק נאמן, שכן שם יש הוכחה - אם לא קנאו, איך הגיע החפץ לידו? ועוד מבואר בגמרא 7 שגם לאומן או לבנו של אומן המוחזקות אינה מועילה - שהרי יתכן שקיבלו את החפץ משום אומנותם, שיעשו בו תיקון כלשהו וכיו"ב, או משום אומנותו של אביהם. וכן לאדם שידוע שהוא גזלן או לבן גזלן, אין המוחזקות מועילה מאותה הסיבה, שאין היא מהווה ראיה. וכן כשאדם תופס עיזים אין המוחזקות מועילה לו, שכיון שעיזים דרכם לשוטט בדרך הרי יתכן שמצאם בדרך ולקחם 8 .

במקרים אלו המוחזק אינו זוכה ללא הוכחה, והסיבה כפי שנתבאר - מוחזקות מועילה רק כשיש ספק. כאשר יש לאדם עדים שהחפץ היה שלו, לא עולה בליבנו שום ספק שמא הוא מכר את החפץ, ולכן המוחזקות אינה מועילה.

הגמרא 9 אומרת שאדם קוטף מפירותיו של פלוני, אין בית הדין מונעים אותו מכך, משום שיש חזקה "לא חציף איניש למיגדר פיריה דלאו דיליה" - אם הוא לא היה מקבל רשות מהבעלים, הוא לא היה מעיז לעשות זאת. ושואלים התוספות 10 , לשם מה יש צורך בחזקה? גם בלעדיה יהיה נאמן, שהרי הוא תופס בפירות? ותירצו שהחזקה נצרכת למקרה שהקוטף הניח את הפירות ברשות שאינה שלו, כך שאינו מוחזק.

ולכאורה תשובתם אינה מובנת, הרי במקרה זה יש לפירות מרא קמא - הבעלים, ואם כן המוחזקות מועילה לא מצד עצם התפיסה אלא משום שהיא מהווה ראיה 'חזקה כל מה שתחת יד אדם שלו' - ואם כן איזו משמעות יש לכך שהניח את הפירות ברשות אחרת? הראיה במקומה עומדת! מכח שאלה זו מבאר הגרנ"ט, שהוכחה זו שבמוחזקות אינה הוכחה ודאית, אלא בכוחה רק ליצור ספק. וכיון שנוצר ספק, אנו חוזרים לכלל הרגיל שזוכה המוחזק. וממילא אם אינו מוחזק - לא יזכה.

נראה להוסיף על דבריו, שיש עוד מקומות שחייבים להתבאר כך. כאשר אדם לווה כסף, אפשר לגבות ממנו משתי סיבות: הראשונה היא 'פריעת בעל חוב מצוה', והשניה - קרקעותיו השתעבדו לפרעון החוב. אולם, אם הלווה מת והמלוה רוצה לגבות מהיתומים, כבר לא שייך לומר לגביהם 'פריעת בעל חוב מצווה', שהרי מצוות אינן עוברות בירושה, וניתן לגבות רק מהקרקעות, מכח שעבוד הנכסים.

בגמרא בכתובות 11 מסופר על אדם שהיה חייב כסף לרועה ומת. הרועה רצה לגבות מהפרות שהוא רועה, ואומרת הגמרא שאם הוא תפס אותן בחיי הלווה, הרי הם נחשבות משכון ויכול לקחתם. וכן מובא סיפור על לאדם שהיה חייב כסף לאשה והפקיד אצלה שטרות ומת, והאשה אומרת שתפסתם מחיים תמורת חוב שהיה חייב לה. ואומרת הגמרא שעליה להביא ראיה לכך, אם ידוע שבא האדם לתובעם והיא החזיקה אותם תמורת החוב וסירבה להחזיר, תפיסתה מועילה. ואם אין ראיה שהתכוונה לתפוס לשם משכון, אין תפיסתה מועילה. ושואלים שם הראשונים, מדוע האשה אינה נאמנת משום שאם היתה רוצה לשקר - היתה אומרת שפשוט קנתה את השטרות?

ועונים הרי"ף והתוספות, שבשטרות אדם אינו נאמן לומר שקנה, משום ששטר אינו נקנה אלא על ידי שטר אחר, כמבואר בגמרא.

הראב"ד תמה על תשובה זו, אמת שקניין השטרות הוא רק על ידי שטר, אבל סוף סוף העובדה שהיא תופסת בשטרות תהיה ראיה לכך שקנתה כדין, על ידי שטר!

הרמב"ן מתרץ את הרי"ף, והוא מבאר: מהו ההיגיון ששטר נקנה רק בשטר, ולא במשיכה? בדרך כלל, משיכה קונה כי בכך האדם מעביר אליו את גוף הדבר אותו הוא רוצה לקנות. אך בשטר הרי אינו רוצה לקנות את הנייר, אלא את החוב! וזאת אפשר רק שטר אחר המתייחס לחוב, שבו כתוב בו שהוא קונה אותו. ומעתה, אומר הרמב"ן, אותו היגיון אומר שאין גם מוחזקות. שהרי אינו מחזיק את החוב עצמו!

ועדיין אפשר לשאול על דבריו: אמנם אם היינו עוסקים במוחזק מהסוג הראשון, שאינו מהווה ראיה, סברתו של הרמב"ן מובנת, שכיון שאינו מוחזק לא שייך לומר ''המוציא מחבירו עליו הראיה'. אבל שם הרי עוסקים במוחזקות של ראיה, ומה איכפת לנו אם האשה תופסת ממש את החוב! העובדה שהשטר בידה מוכיחה שהיא קנתה את החוב, שהרי ודאי שאף אחד לא ימכור נייר של שטר בתור נייר!

והתשובה היא על פי מה שנתבאר, שגם לתפיסה של ראיה צריך מוחזקות.

תפיסה אחרי שנולד הספק

ביארנו שמוחזקות יכולה להועיל גם ללא ראיה, אלא מכללי הספיקות, אולם, יש להדגיש שאחרי שנולד הספק וחל הכלל 'המוציא מחבירו עליו הראיה', לא תועיל תפיסה. למרות שהמוחזקות הראשונית הועילה מכללי הספיקות, לאחר שחל דין המוציא מחבירו עליו הראיה הרי זה כאילו ידוע באופן ודאי שהחפץ שייך למחזיק.

הראיה הברורה לכך היא מהגמרא הנ"ל על ספק בכור. בגמרא שם מובאת הלכה "עשירי ודאי ולא עשירי ספק", כלומר כדי להתחייב במעשר בהמה צריך ודאות שהבהמה אינה קדושה כבר. ואומרת הגמרא, שאם יש לישראל ספק בכור, הרי זה נחשב שהוא שלו באופן ודאי, משום שתפיסה אינה מועילה, והוא חייב במעשר בהמה. אמנם ההלכה שתפיסה מהישראל אינה מועילה מיוסדת על ספק, אבל אחרי שנקבעה היא הופכת את הדבר לודאי.

ולכאורה קשה על כך מדברי הגמרא בכתובות. הגמרא בכתובות 12 עוסקת בשטר חוב שעליו חתומים שני עדים כדין, אלא ששני עדים אחרים טוענים שהעדים החתומים הם עדים פסולים. הגמרא אומרת שמצב זה נחשב 'תרי מול תרי', ולא ניתן להוציא מהלווה, אך גם לא קורעים את השטר. ומבאר רש"י שהמשמעות שלא קורעים את השטר היא שאם המלוה תפס את חובו - תפיסתו מועילה. ומבארים שם התוספות, שלמרות שבדרך כלל תפיסה אחרי שנולד הספק אינה מועילה, כאשר התופס טוען טענת ברי - תפיסתו מועילה.

ולפי הברינו קשה, הרי לאחר שנולד הספק המצב נחשב מצב ודאי, ופשוט שממצב ודאי לא תועיל תפיסה, גם אם טענת התופס היא טענת ברי, וכפי שראינו לעיל בדין 'נסכא דר' אבא'!

ויש לבאר, שרק כאשר אף אחד מהצדדים אינו יודע מהי האמת, כמו בספק בכור, או בשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה - אנו אומרים שהמצב נהפך להיות ודאי. אולם, כשיש מלוה שצועק שהוא יודע את האמת, אין ביכולת בית הדין להכריע ללא ראיות.

---

^ 1 ה ע"א.
^ 2 בבא בתרא צ"ב ע"א.
^ 3 מו ע"ב.
^ 4 בבא מציעא ו ע"ב.
^ 5 בבא קמא מ"ו ע"ב.
^ 6 בבא בתרא לג ע"ב.
^ 7 בבא בתרא מ"ז ע"א.
^ 8 שם לו ע"א.
^ 9 בבא בתרא לג ע"ב.
^ 10 ד"ה ואי טעין.
^ 11 פה ע"א.
^ 12 כ ע"א.