אכילה בערב יום כיפור
למדנו במסכת יומא 1 :

תני חייא בר רב מדפתי: ועניתם את נפשתיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין? והלא בעשור מתענין! אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי - מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.

ומפרש רש"י את פירוש הפסוק לפי דרשה זו: "ועניתם בתשעה - כלומר התקן עצמך בתשעה שתוכל להתענות בעשרה, ומדאפקיה קרא בלשון עינוי, לומר לך הרי הוא כאילו מתענה בתשעה".

מבואר מדברי רש"י שהאכילה בערב יום כיפור היא לצורך העינוי ביום כיפור, ונמצא שהחיוב להתענות עשירי חל כבר בתשיעי. אם המצוה להתענות ביום הכיפורים היתה חלה רק ביום הכפורים עצמו היה מותר לצום בערב יום כיפור, ולהכניס עצמו לאונס שבגללו הוא יצטרך לאכול. רב חייא בר רב מחדש שהאחריות לקיום המצוה חלה כבר בערב יום כיפור, ולכן צריך לאכול בתשיעי כדי שיצום טוב בעשירי.

נמצא שלפי הסבר רש"י אין מצווה חיובית לאכול בערב יום כיפור, אלא יש איסור לבטל העינוי. וכיון שמצוות האכילה היא חלק ממצוות העינוי, מובן מדוע מי שאכל נחשב כמי שהתענה בעשירי.

הפלגה בספינה בערב שבת
בהלכה נוספת מצאנו התייחסות לאחריות האדם לקיום מצוות עוד לפני שהגיע זמנן. הגמרא במסכת שבת 2 אומרת שמותר להיכנס לספינה עד שלשה ימים לפני שבת, ולדבר מצוה מותר אפילו בערב שבת. כמה שיטות ראשונים בביאור הלכה זו, וכאן נעסוק בשיטת בעל המאור: לדעת בעל המאור הגמרא עוסקת באופן שההפלגה כרוכה בחילול שבת, כי נוסעים בדרך מסוכנת, ויהיה צורך לחלל שבת מטעם פיקוח נפש. סמוך לשבת אסור להפליג כי אז האדם מכניס את עצמו ברצון למצב שבו הוא יצטרך לחלל שבת, אבל כיון שאין כאן איסור דאורייתא, כי סוף סוף בשבת עצמה יהיה לו מותר לחלל שבת, לצורך מצוה מותר.

ולכאורה סותר בעל המאור את דבריו במקום אחר. בגמרא 3 מבואר שכאשר מלים תינוק יש צורך לרחצו לפני המילה ואחריה, ואם לא ירחצוהו – יש בכך סכנה. ואומרת הגמרא 4 שאם נשפכו המים החמים שהוכנו מבעוד יום – אין לחמם מים בשבת, אלא תידחה מצוות המילה לאחר השבת. יש ראשונים שמפרשים שאם נשפכו רק חלק מהמים, אבל יש מספיק מים לרחיצה שלפני המילה – מותר למול את התינוק, ואחרי המילה יהיה מותר לחמם מים שהרי אז יהיה פיקוח נפש; אבל דעת בעל המאור היא שגם אם יש מספיק מים לרחיצה שלפני המילה – אסור למול את התינוק על סמך זה שיהיה מותר לחמם מים אחר כך. וקשה, הרי בדין הפלגה בספינה כתב בעל המאור שלצורך מצוה מותר לאדם להכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש!

התשובה היא שיש לחלק בין לפני שבת לתוך שבת. לפני שבת האיסור להכניס את עצמו למצב של אונס הוא מדרבנן, כי עדיין לא חלה ממש השבת, אבל בתוך שבת – כבר חלה האחריות על השבת כולה, והאיסור הוא מהתורה.

ניתוח בערב יום כיפור - הבדל בין אכילה למלאכה

האם מותר לעשות ניתוח בערב יום כיפור?

לפי מה שנתבאר, קיים חילוק יסודי בין חובת העינוי ביום כיפור לבין איסור המלאכה. אם בעקבות הניתוח החולה יצטרך לאכול ביום כיפור – אסור לנתחו בערב יום כיפור, כי חובתו של אדם לצום ביום כיפור מוטלת עליו כבר בערב יום כיפור; אבל אם יצטרכו רק לעשות מלאכה עבור החולה, יהיה מותר לנתחו בערב יום כיפור, כשם שמותר להיכנס לספינה בערב יום כפור.

ולכאורה יש מקום לומר שגם כאשר יצטרכו לעשות לחולה מלאכה יהיה אסור לנתחו. נקדים את דברי הרמב"ן על התורה, על פי דברי המכילתא 5 :

במכילתא ראיתי בפרשת החדש, ושמרתם את היום הזה למה נאמר, והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם, אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות... ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה.

הרמב"ן מבאר כאן שבנוסף לאיסור עשיית ל"ט מלאכות בשבת וביום טוב, קיים גם איסור 'שבות' מהתורה - "נצטווינו מן התורה להיות לנו מנוחה אפילו מדברים שאינם מלאכה". לא מדובר כאן על מעשה אקראי, מי שמוכר לחבירו חפץ עבר על 'שבות' מדרבנן בלבד, אבל אסור לאדם לפתוח חנות ולשבת בה כל היום. האם נאמר שמשום כך יהיה אסור לנתח חולה בערב יום כיפור אם בשל כך יצטרכו לטרוח עבורו כל יום כיפור?

התשובה היא שיום כיפור שונה משבת לעניין הזה. כך מבואר בגמרא 6 שאמנם בשבת אסור לקנוב ירק (לטרוח בו ולהכינו לצורך יום חול) אבל ביום הכיפורים הדבר מותר, ומסביר רש"י: "ואף על גב דכתיב ביה נמי שבתון שבות – לאו ממלאכה הוא, אלא מכל דבר המעכב מלהתענות, מדסמכינן לועניתם". מצוות שבתון ביום כיפור היא רק מצוות עינוי, ולא ממצוות שבות.

מדוע חייבים להכין את ארבעת המינים לפני סוכות?
כאמור, לדעת בעל המאור מותר מהתורה לאדם להפליג בספינה מערב שבת למרות שבכך הוא מכניס את עצמו למצב של פיקוח נפש שבגללו הוא יצטרך לחלל שבת.

ויש לשאול, האם לדבריו אדם יוכל שלא להכין את ארבעת המינים או שלא לבנות סוכה מערב סוכות, וכשיגיע סוכות הוא יפטר מהמצוה מחמת אונס? כמובן ששאלה זו אינה רק ביחס לארבעת המינים, אלא ביחס לכל מצווה הדורשת הכנה מראש. ודאי שלא יתכן לומר כך; מהו אם כן ההבדל בין הכנת ארבעת המינים לבין הפלגה בערב שבת?

ניתן להציע שתי תשובות בדבר.
אפשרות אחת היא לומר, שמדין אכילה בערב יום כיפור ניתן ללמוד כלל לכל המצוות, שהתורה אומרת שבכל מצוה כלולה גם החובה שנכין את עצמנו אליה. כיון שאין אפשרות להכין הדסים ביום טוב עצמו, שהרי זו עשיית מלאכה, ברור שהאחריות למצוה חלה עוד לפני החג. דומה הדבר ליום השבת עצמו, שבו חלה אחריות לאיסור המלאכה של כל השבת, ולא רק של הרגע שבו נמצאים, ולכן אסור למול תינוק על סמך זה שיהיה מותר אחר כך לחמם עבורו מים.

ההיתר במצב של אונס שונה במהותו מההיתר במצב של פיקוח נפש
דרך נוספת בביאור שיטת בעל המאור כתב הישועות ישראל 7 , שכל ההיתר להיכנס למצב שבו יהיה צורך לעשות מלאכה הוא רק כאשר היתר המלאכה יהיה מטעם פיקוח נפש, אבל לא מטעם אונס. דבריו מובנים מאוד בסברא, ולשם כך נקדים:

בכל המצוות בתורה ההלכה היא שאם יש לאדם את הברירה האם לעבור או להיהרג, ההלכה היא שיעבור ואל יהרג, חוץ משלש העבירות החמורות שבהן יהרג ואל יעבור 8 . איסור עבודה זרה אינו כולל רק לעבוד עבודה זרה, אלא גם איסור להירפא מדבר שהוא עבודה זרה, כגון מתרופה המופקת מעצי אשירה, לעומת שאר איסורי ההנאה שמותר להירפא מהם במצב של פיקוח נפש 9 . וכותב הרמב"ם שמי שאנסוהו לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות, שאז הוא היה צריך למסור הנפש, והוא עבר את העבירה ולא מסר את הנפש – אינו חייב מיתה, למרות שעבר את העבירה, והדבר נלמד מהפסוק "ולנערה לא תעשה דבר" 10 . לעומת זאת, מי שלקח תרופה העשויה מדבר של עבודה זרה – נענש 11 . מהו פשר ההבדל?

הכלל הוא שמעשה שאדם עושה באונס אינו נחשב עבירה, וכיון שכך - יעבור ולא יהרג. עיקרון זה נכון גם ביחס לשלש העבירות החמורות, מי שעבד עבודה זרה באונס אינו נחשב שעבר על איסור עבודה זרה, אבל בכל זאת הוא צריך למסור את הנפש, לא מטעם איסור עבודה זרה אלא מטעם מצוות קידוש ה'. וכיון שאין כאן איסור עבודה זרה, אלא מצוות קידוש ה' - מי שבכל זאת עבד אינו חייב מיתה. לעומת זאת, כאשר אדם לקח תרופה העשויה מדבר שהוא עבודה זרה – אין כאן אונס, אלא רצון. למה הדבר דומה? אם אדם יאמר לחבירו שאם הוא לא יקנה לו חפץ במתנה הוא ישרוף לו את הבית – ההקנאה היא באונס, אין רצון להקנות. אבל אם רופא יאמר לאדם חולה שהוא מוכן לרפא אותו רק אם החולה יתן לו מתנה, והחולה נתן – הנתינה אינה באונס, אלא היא באה מכוח רצונו של החולה להירפא. וכך גם לגבי מי שנרפא בשלש העבירות החמורות, הוא לא לקח את התרופה באונס אלא ברצון.

מכאן נחזור לחילוקו של הישועות ישראל בין פיקוח נפש לבין אונס. כאמור, יסוד ההיתר לעבור עבירה במקום אונס הוא שלמעשה אין כאן עבירה, כי אין רצון. אם אדם יכניס את עצמו למצב שהוא אנוס – לא שייך לומר זאת, שהרי האדם הכניס את עצמו מרצון למצב זה. אם אדם החליט שלא לקטוף לולב בערב החג, הוא אינו יכול לומר בחג שהוא אנוס. לעומת זאת בפיקוח נפש יסוד ההיתר הוא אחר, התורה לא אסרה לחלל שבת כאשר יש פיקוח נפש, וממילא גם אם אדם הכניס את עצמו ברצון למצב הזה – יסוד ההיתר נשאר.

עניין נוסף המתבאר לאור עיקרון זה הוא מה שכתב האור שמח, שאף שמבואר בגמרא שאין לגוי מצוות קידוש ה' ולכן מותר לו לעבוד עבודה זרה אם אונסים אותו לכך, מכל מקום להתרפא מעבודה זרה במקום אונס– אסור גם לגוי. זאת משום שאיסור הרפואה מעבודה זרה אינו מטעם קידוש ה' אלא מטעם איסור עבודה זרה הרגיל, שהרי אין כאן אונס אלא רצון.

אדם שצריך לאכול מאכל איסור מטעם אונס – אינו מברך, כי אכילה באונס אינה נחשבת אכילה, אך אדם שאוכל מאכל איסור לצורך רפואה כן מברך, שכאן האכילה היא ברצון, והרי זו אכילה.
יש להדגיש שגם דרך זו בביאור שיטת בעל המאור תסכים לחילוק בין תוך שבת ללפני שבת, ובתוך השבת אסור לאדם להכניס את עצמו גם למצב של פיקוח נפש, שהרי אסור למול תינוק בשבת על סמך זה שיהיה מותר לחמם עבורו מים אחרי המילה.

מעשה שיש בו אונס ורצון
בעל ההפלאה 12 מעלה שאלה מעניינת: מה הדין כאשר אדם עושה מעשה באונס אבל יש לו גם רצון לכך? למשל, אדם שאונסים אותו לאכול ביום כיפור, והוא גם רוצה לאכול כי הוא רעב. האם נחשב הדבר אונס, או רצון? ומסיק ההפלאה שאין זה אונס, כי ההיתר במצב של אונס מבוסס על ביטול הרצון, ואילו כאן יש רצון. לעומת זאת בהיתר המבוסס על פיקוח נפש, גם אם יש רצון לעשות את המעשה, אין זה איסור, כי עצם המציאות של פיקוח נפש היא סיבה להיתר. מטעם זה אומרת הגמרא 13 , שאם אדם הלך לדוג דגים בשבת, שזהו בדרך כלל מעשה אסור מטעם מלאכת צידה, ובסופו של דבר הוא העלה בחכתו תינוק – הוא פטור, כי מתברר שמעשהו היה מותר מטעם פיקוח נפש.

אדם הזורק חץ והחץ הרג אדם – האם ייפטר מטעם שהוא אנוס מלהחזירו?
והנה בדיון הגמרא לגבי חיוב האדם בנזקי אש 14 אמר ר' יוחנן שחיוב זה הוא משום חיציו, כלומר האש נחשבת כמו חץ שבא מכוחו של האדם, ולכן אם כתוצאה מהאש הזו נהרג אדם – מדליק האש חייב מיתה. שואל הנימוקי יוסף במקום, הרי אחרי שילוח החץ או אחרי הדלקת האש - האדם אנוס, הוא כבר לא יכול להשיב את הגלגל אחורה, ומדוע לא יפטר מטעם אונס? ומחדש הנימוקי יוסף מכוח קושיא זו שהחיוב בזריקת חץ או בהבערת אש הוא על רגע הפעולה של האדם, כל התוצאות שבאות אחר כך מתייחסות לאותו רגע, ולכן אם אדם הבעיר אש ומת לפני שהאש הזיקה – ניתן לגבות מהיורשים את הנזקים, כי כבר ברגע השילוח השתעבדו נכסיו.

ולפי דברי ההפלאה עצם קושיית הנימוקי יוסף אינה מובנת, מה בכך שאחרי זריקת החץ האדם כבר אינו יכול להחזירו? לא שייך כאן ההיתר של אונס, שהרי הוא רוצה כל הזמן!

ואפשר לדחוק ולומר שהנימוקי יוסף שאל רק על מקרה שזורק החץ באמת חוזר בו, אך גם אם נבין כך לא מובן במה מתקשה הנימוקי יוסף, אולי באמת באופן זה פטור? לכן נראה שהנימוקי יוסף שאל גם על המקרה שזורק החץ אינו חוזר בו, וכאמור יש לעיין האם הוא חולק על סברת ההפלאה, ואם הוא חולק – מהי באמת סברתו של הנימוקי יוסף, כיצד שייך לפטור מטעם אונס כאשר יש במעשה גם רצון.

---

^ 1 פא ע"ב.
^ 2 יט ע"א.
^ 3 עיין שבת קלד ע"ב.
^ 4 עירובין סח ע"א.
^ 5 ויקרא כג, כד.
^ 6 שבת קיד ע"ב.
^ 7 סימן כ'
^ 8 כמבואר בסנהדרין עד ע"א.
^ 9 כמבואר בפסחים כה ע"א.
^ 10 עיין באיגרת השמד לרמב"ם.
^ 11 הלכות יסודי התורה פרק ה', הלכות ד', ו'.
^ 12 בתחילת מסכת כתובות.
^ 13 מנחות סד ע"א.
^ 14 בבא קמא כב ע"א.