מדות הראי"ה - אהבה 2#

 

הרב אלישע אבינר

פיסקה ה - המשך

אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילוים ותקומתם הרוחנית והחמרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם. אי-אפשר כלל לבא לידי רום-הרוח של "הודו לד' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו" בלא אהכה פנימית, מעמקי לב ונפש, להיטיב לעמים כולם, לשפר את קניניהם, לאשר את חייהם. תכונה זו היא שמסגלת את רוחא דמלכא משיחא לחול על ישראל. בכל מקום שאנו מוצאים רמזי שנאה, הרינו יודעים ברור שהכונה רק על הרשעה, שהיא מרתקת בחזקה את האיגוד של עמים רבים, גם בהוה וביחוד בימים מקדם שהיתה זוהמת העולם יותר מסואבת. אבל עלינו לדעת כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו, וגרעין קודש זה ירומם את הכל. ומתוך נקודת-חיים זו אנו חפצים את העילוי הגמור שיחול בעולם, את אור הצדק והמישרים, המתאחד עם ההוד והתפארת, עם הגבורה והנצח, והשלמת היצור כולו, והאדם וכל אגפיו בתחילה. ואת הנשמה הפנימית המונחת בעומק הדעת של כנסת ישראל, שברוח ד' עלינו הננו הולכים ומעוררים אותה לחיים מעשיים ורוחניים. 

 

יש לדעת כי לעולם יש בעולם צלם אלוקים שה' חנן בו את האדם. בכל אדם משאר האנשות יש גם סגולה, אמנם לא אותה סגולה כמו של עם ישראל, אבל עדיין סגולה כזו שגורמת לאנושות להתקדם. יש גם הבדלים ברמת הסגולה בין שאר העמים. אנו חפצים בתיקון של כל הבריות בעולם אך האדם תחילה. דבר זה קשור למהות חשיבתה של כנסת ישראל, וכאשר עם ישראל מתחיל לשוב מהגלות כל השקפה זו מתחילה להתעורר באופן רוחני ומעשי.

 

פיסקה ו

מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי-אם מתחת השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב, אשר הוא מעל לשמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה. 

 

הרב מסביר שאנחנו מוחים את עמלק "מתחת השמים" ולכן אנחנו צריכים להלחם בהם. אבל "מעל השמיים" יש איזו שהיא בחינה של עמלק שיש לה מקום.  זה דורש יחוד גדול כדי להגיע לתובנה נשגבה זו. יחוד פירושו להבין איך דבר כזה או אחר מתאחד עם ה' יתברך. צריך להגיע לרמה גבוה מאוד כדי להצליח ליחד יחוד זה.                                                                                   

באורות הקודש ג [עמ' שכו], בפיסקה שנקראת 'העין העליונה' הרב כותב:

עבודה גדולה ומאירה היא להסיר את הכעס מן הלב לגמרי, להביט על הכל בעין יפה, בחמלה של חסד, שאין לה גבול, להדמות לעין העליונה, עינא עלאה, עינא דכולא חיורא, גם על מה שעושים הרשעים, גם על הרעים היותר מוחלטים ברשעות, לחמול על היותם נשקעים בבוץ הרשעה, ולמצא את הצד הטוב שבהם, ולמעט את הערך של החובה, ולהרבות את ערך הזכות גם על המסיתים והמדיחים, שעליהם נאמר לא תחמול ולא תכסה . זהו רק בעת שהמשפט נוגע למעשה, אבל בהצד העיוני יש לדון הרבה, למצא את הכונה הטובה, שהיא יכולה להיות גנוזה גם בהסתה והדחה, וכשמוצאים אותה הנקודה מסלקים בזה את כח הארסי שבהסתה עצמה, וכח המהרס שבה הולך ומתמעט, שסופן של רשעים כאלה גם הם להיות מתתקנים. 

וכשאנו מתבוננים על האגדה האומרת, מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלם, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, אנו חודרים לעומק החסד , שאין לנו להסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא. ומזה אנו דנים דין קל וחומר לאותם שהם גורמים לנו צער בדעותיהם ועניני הריסה שלהם, בשביל מטרות טובות לפי דעתם, וקל וחומר כשהמטרות הטובות הן יוצאות מן הכח אל הפועל ועושות דברים טובים ומתוקנים. אף על פי שעם הטוב יש בו גם כן רע וקלקול, אין הרע מבטל את הטוב. 

ועל ישרי לב, גבורי כח, העוסקים בעבודת הקודש, באמת ובתמים, לזכך את כל המחשבות, הפועלות בחיים ובמציאותם, מהשמרים שלהן, ולהעמידן על התוכן היותר צח וברור. ואז דוקא ממחשבות המעורבות ברשעה וטומאה יוצא אור גדול, שמחדש כח של חיים, העולה על גבי השמות הרגילים בעולם, ומתאים אל התכנים העצמיים, שהם יותר מבוררים ויותר חזקים במציאות, יותר מאמצים את הרוח, ויותר משפרים את החיים, ומרעננים אותם. 

 

למעשה אנחנו נאבקים נגד הדברים השליליים אבל בצד העיוני אנחנו מבררים מהי הנקודה שלהם בעולם. "אין לנו להסחף בזרם של שנאה גם מול האויב היותר נורא".

 

סעיף ז

כשיש על האהבה מניעות וסתירות. בין מן הטבע בין מן התורה, היא מזדככת יותר עד שהיא מתעלה לעצם האהבה האלהית, שבראה כל היצורים, שהיא מחיה אותם בכל עת. 

 

אם כנגד האהבה יש מניעות וסתירות הנגרמות מצד הטבע (כלומר שזה מצב טבעי שאנו מתקשים), או שיש מניעות בכתובים, זה מחייב להגיע לאהבה יותר עמוקה ונכונה שקשורה לעצם האהבה האלוקית. כלומר מכיוון שהאהבה האלוקית היא מחייה את כולם בכל רגע ורגע כך גם עלינו להבין שצריך לאהוב את הכל.

 

מתוך האתר ybm