שלוחו של אדם כמותו

 

הרב אליהו נתן הכהן סילבערבערג

ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא

מבואר בגמ' (ב"מ י, ב) דמהא דתניא בברייתא גבי גט "ידה אין לי ידה גגה חצירה וקרפיפה מנין, ת"ל ונתן מכל מקום", מוכח, ד"חצר משום ידה איתרבאי" (עכ"פ לענין גט). ובביאור הוכחה זו כתב רש"י "דאי משום שליחות הא כבר כתיבא הכא, כדתניא ושלחה מלמד שהאשה עושה שליח בקידושין וכו'".

ובפירוש דברי רש"י כתבו ראשונים ואחרונים, שבכדי שחצר יקנה עבור בעליו מדין שליחות לא בעינן לשום ריבוי מיוחד, דמסברא כמו ששליח יכול לקנות עבור משלחו כן מהני החצר לקנות עבור בעליו. וא"כ, מזה שהתורה כן כתבה ריבוי מיוחד עבור קנין חצר מוכח, שחצר נתרבה לקנות (גם) בתורת "יד" של בעליו ולא (רק) משום שלוחו.

אלא שהקשו על עצם הסברא, דאיך אפ"ל שזהו מילתא דפשיטא מסברא דחצר מהני מדין שליחות, הלא מצינו שמשליחות נתמעטו חש"ו משום שאינם בני דעת (וכן גוי משום שאינו בן ברית), ומדוע פשוט כ"כ שבחצר ליתא לחסרונות אלו וכן הוה שליח "טוב"? ואכן במהר"ם שיף מבואר שמחמת קושיא זו מיאנו התוס' מלפרש ההוכחה של הגמ' כרש"י ופירשוהו באופן אחר.

ולתרץ קושיא זו העירו כמה מהאחרונים ממה שכתב מהר"י אבוהב בשטמ"ק בשם רבו (בקשר לשאלה אחרת) "שבמה שאמר הכתוב ונתן בידה אמר לנו דין השליחות האמיתי והעצמי שהוא בחצר, שהחצר הוא שלוחו של אדם באמת מאחר שע"כ עביד מה שירצה השולח. ובמה שחזר ואמר ושלחה מביתו אתא לרבות ולחדש שאפי' אם השליח יהי' אדם נקרא שליח ומועיל השליחות אע"פ שהשליח אי בעי עביד ואי בעי לא עביד".

והיוצא מדבריו לכאורה, דאכן הא דמהני חצר מדין שליחות פשוט יותר משליח רגיל. וע"כ צ"ל דהא דנתמעטו חש"ו (וגוי) מדין שליחות הוה משום שיש בהם חיסרון בזה שאין בהם דעת (או שאינו בן ברית), משא"כ בחצר הרי זה שאין לה דעת אינה חיסרון כלל (ואדרבא, הוה מעלה דע"כ עביד רצון משלחו כנ"ל), וא"כ אין שום סיבה לומר שנתמעטה מלהיות שליח.

ועכ"פ יוצא שיש כאן פלוגתא בין הראשונים; דדעת רש"י (ורבו של מהר"י אבוהב) הוא, דמסברא אית לן למימר דחצר מהני משום שליחות (ואדרבא פשוט יותר מכל שליח דעלמא). משא"כ דעת שאה"ר בסוגיין שהקשו ע"ז, וגם פירשו הוכחת הסוגיא באו"א מרש"י, דאין זה פשוט מסברא כלל, ואדרבא ע"פ פשוט הרי חצר נתמעטה משליחות כמו חש"ו. וצלה"ב במאי קא מיפלגי.

ב. והנה כתב אדה"ז בלקו"ת (ויקרא ב, ג) "דשלוחו של אדם כמותו, ולכן אין שליחות לחרש שוטה וקטן שאינן כמותו דהמשלח, אבל כשהוא בר שליחות הרי הוא כמותו דהמשלח ממש עד שהאיש מקדש בו ובשלוחו כו'". ובלקו"ש (חל"ג שיחה ב' לפ' קרח) מאריך רבינו זי"ע בביאור דבר זה, ונקודת הביאור הוא, שבכדי שיחול מלכתחילה על השליח שם 'שליח' צ"ל קשר בין השליח והמשלח. עיי"ש באורך.

ולכאורה אין הדברים האלו מתאימים כלל עם מש"כ לעיל בביאור שיטת רש"י (ומהר"י אבוהב) דמסברא הרי חצר יכול לשמש כשליח (והוא השליח "האמיתי והעצמי"); דהרי החצר בודאי אינו כמותו דהמשלח הרבה יותר מחש"ו שאינם כמותו מחמת חיסרון דעת בלבד!

וליתר ביאור: ביארנו לעיל, שלדעת מהר"י אבוהב צריכים לפרש דהא דחש"ו נתמעטו מדין שליחות הוא מחמת חיסרון פרטי בהם בזה שאין להם דעת (משא"כ בחצר אין חיסרון זה). אמנם מדברי אדה"ז ורבינו נראה ברור, שהחיסרון בזה שאין בהם דעת הוא מחמת זה שאינם כמותו דהמשלח, ולפי הסברה זו בודאי יש גם בחצר חיסרון זה.

(וראיתי בשיעורי הרי"ל שפירא שי' עמ"ס קידושין (בסוגיות דשליחות) – בהספר שי"ל מהישיבה במיאמי בשנה שעברה – שמבאר דברי רבינו כך: דהיות וזהו חידוש שאדם אחד (עם דעת עצמאי וכו') יעשה שליח לאדם שני עד שמעשי השליח יועילו ויתייחסו כו' להמשלח, לכן בעינן שהשליח יהי' כמותו דהמשלח בכדי שיוכל לחול עליו שם שליח. משא"כ בחצר שאין לו דעת עצמו כלל, כבר אין בזה חידוש כ"כ שישמש כשליח עבור בעליו, ושוב אין צורך שיהי' כמותו של המשלח עבור חלות השליחות.

ברם, אף שבסברא אכן יש סברא לומר כן, מ"מ הרי גם בדברי אדה"ז בלקו"ת וגם בדברי רבינו בהשיחה אין שום רמז או זכר לסברא זו. ופשטות דברי המאמר והשיחה מורים לכאורה שהתנאי ד'כמותו' מוכרח מצד עצם ענין השליחות ולא מצד חיסרון צדדי בהשליח).

ולולא דמסתפינא הייתי אומר, שדברי רבינו ואדה"ז נאמרו לפי דרך אחד בראשונים, ואולם יש גם בראשונים דרך נוספת ושונה, ושרבינו רמז גם לדרך זה בההערות על השיחה, וכמשי"ת.

ג. הנה אחר שרבינו מעתיק בהשיחה דברי אדה"ז בלקו"ת (דהטעם דחש"ו נתמעטו משליחות הוא משום שאינן כמותו דנמשלח), מקשה ע"ז: ולכאורה צ"ע, שהרי מפורש בגמ' שהטעם שאינן בני שליחות הוא משום "דלאו בני דיעה נינהו".

וממשיך: ואף שי"ל שזהו פירוש דברי הגמ', דמכיון שאינן בני דיעה נמצא שאינן "כמותו דהמשלח" - מ"מ צריך ביאור מהו ההכרח לפירוש זה?

ותוכן הביאור הוא, שבאם לא הי' נוגע שהשליח יהי' כמותו דהמשלח בכדי שיחול עליו שם שליח כו', אז לא הי' סיבה שקטן לא יוכל להיעשות שליח עבור דברים שאינם צריכים כוונה אלא עשיה בלבד, דהרי כלל הוא שקטן יש לו מעשה (אף שאין לו כוונה)!

וזהו מה שהכריח אדה"ז לפרש, שהפסול בחש"ו לענין שליחות הוא שהם מופקעים מעצם הגדר דשליחות, והסיבה לזה הוא שאינם כמותו דהמשלח אשר לכן א"א שיחול עליהם שם שליח כנ"ל.

והנה כאשר רבינו מקשה על סברת אדה"ז מזה שמבואר בגמ' שהפסול דחש"ו הוא משום שאינם בני דעת, מציין בהערה (מס' 28) לדברי רש"י בגיטין שם (ועד"ז הוא בדבריו במק"א) שהן פסולין משום ד"גבי שליחות איש בעינן". (ובהערה 29 מציין לדברי רעק"א בכ"מ שבעצם גם לקטן אפשר להיות שליח אלא שאין בכחו למנותו מחמת החיסרון בדעת).

ועל מה שממשיך רבינו לומר די"ל דדברי אדה"ז הם פירוש דברי הגמ' (דהיינו שהחיסרון דעת הוה חיסרון ב'כמותו'), מציין בהערה (מס' 30) להתוס' רי"ד ומאירי בגיטין שם; תוד"ה שאני (שם סד, ב); ראב"ד הל' גירושין פ"ו ה"ט; ונתה"מ סקפ"ב סק"א.

ועל מה שממשיך לומר דבאם שליח לא הי' צריך להיות כמותו דהמשלח, אז לא הי' סיבה למעט קטן משליחות על מעשה בעלמא, מעיר בהערה (מס' 32) ממעילה כא, א ומנתה"מ המובא בהערה 30, ומסיים "ואכ"מ". ע"כ קיצור מחלק מהשיחה הנוגע לענינינו.

ד. והנה זה שציין רבינו לכו"כ ראשונים (תורי"ד, מאירי, תוס' וראב"ד) באמרו שההסברה של אדה"ז הוא פירוש דברי הגמ' (והיינו, דהא דכתבה הגמ' שהפסול דחש"ו הוא משום דלאו בני דעת נינהו, הרי הפירוש בזה הוא משום דחסר בה'כמותו' דהמשלח) הוא בפשטות משום שבכל הראשונים הללו מבואר דחש"ו נתמעטו משליחות מחמת הילפותא ד"אתם גם אתם".

ביאור הדבר: בגמ' (קידושין מב) מבואר דהא דגוים פסולים משליחות הוה משום דכתיב גבי הילפותא דשליחות בתרומה "כן תרימו גם אתם", ומ"גם" ילפינן דמהני שליח, ומהא דכתיב "גם אתם" למדים שהשלוחים צ"ל כמו "אתם", ולכן "מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית". ובכל הראשונים הללו מבואר, דמאותה לימוד נתמעטו גם קטנים משליחות. ונמצא לשיטתם דהחיסרון בזה שאינם בני דעת הוא משום שאינם כמו ה"אתם" (היינו המשלחים). והרי זהו אותה ההסברה שכתבו אדה"ז - דקטנים נתמעטו משליחות מחמת שאינם כמותו של המשלח.

אמנם כשרבינו הקשה על סברת אדה"ז בפירוש הגמ', מציין לפירוש רש"י שם שחש"ו נתמעטו משום שאינם 'איש'. וי"ל דמדברי רש"י רואים שאכן לא פירש כמו שאה"ר הנ"ל - שהחיסרון בחש"ו הוא משום שאינם דומים להמשלח - אלא דנתמעטו משום לימוד מיוחד. ולכן מציין רבינו לדברי רש"י כשבא להקשות על הסברת אדה"ז בגמ', דמנליה לפרש הגמ' כדבריו בשעה שיש אופן אחר לפרש הגמ' – כמו שפרש"י.

ועכ"פ יוצא מזה לכאו' שאכן יש כאן פלוגתת הראשונים; דרוב הראשונים מפרשים הא דנתמעטו חש"ו משליחות באותה אופן שפירשו אדה"ז בלקו"ת, אמנם רש"י פירשו לכאורה באופן שונה.

(וביותר מודגש הדבר במה שהמשיך רבינו להביא (בהמשך ההערה שעל הקושיא על סברת אדה"ז) ממש"כ רעק"א שבעצם יכול להיות לקטן דין שליחות אלא שיש בו חיסרון בהכח של מינוי – אשר בודאי גם זה מורה על הסברה שונה מהסברת אדה"ז).

ה. והנה רבינו הכריח הסברת אדה"ז מהא דקטן לא יכול להיות שליח גם לענין של מעשה גרידא, ובהערה העיר ע"ז מדברי הנתיבות (בסי' קפב) כנ"ל.

והנה המעיין בדברי הנתיבות שם יראה שאכן שאלה זו גופא הוה מחלוקת הראשונים. ונקודת הענין בקיצור הוא, דבסוגיין בב"מ (י, ב) הקשו התוס' למ"ד דבלאו בר חיובא אמרינן דיש שלד"ע אז מדוע הוה הדין דהשולח את הבעירה ביד חש"ו הרי המשלח פטור? ותירצו, דהוא משום דלאו בני שליחות נינהו. ואמנם הריטב"א בסוגיין תירץ, דהוא משום שלא אמר להם בפירוש להזיק. ויוצא מדברי הריטב"א שבאם כן הי' אומר להם להזיק הי' באמת חייב מדין שליחות אע"פ שמדובר בחש"ו! אלא ע"כ דשיטתו הוא דבדבר של מעשה בעלמא (בלי כוונה ו'חלות') כן יש שליחות גם לחש"ו (ויעויין שם בנתיבות שמביא שגם הנמוק"י סב"ל כן, וכן מוזכר סברא כזו גם בתוס' במס' שבועות, ולאידך הרי הש"ך חולק על סברא זו לגמרי כמו התוס' בסוגיין) ואכהמ"ל.

ונמצא לכאורה דעצם הכריחו של רבינו תלוי בפלוגתת הראשונים. וע"כ דרבינו כתב דבריו לפי כל הני ראשונים דלעיל - ואדה"ז - שאכן מפרשים שחש"ו נתמעטו משליחות לגמרי, ושוב אין מקום שיהיו שלוחים גם למעשה בעלמא (וכדברי התוס' בסוגיין והש"ך).

ועכ"פ יוצא מכל הנ"ל שאכן יש כאן פלוגתא גדולה בין הראשונים; דדעת התוס', תרי"ד, מאירי וראב"ד (וש"ך) הוא שחש"ו נתמעטו לגמרי משליחות מחמת זה שאינם כמותו דהמשלח, ושוב אין מקום שיעשו שלוחים גם לענין מעשה בעלמא. ובדרך זה הלכו אדה"ז ורבינו. ולאידך דעת רש"י הוא שנתמעטו מחמת לימוד מיוחד, ושוב יש מקום לומר שלענין מעשה בעלמא כן יהיו שלוחים וכדעת הריטב"א והנמוק"י.

ועפכהנ"ל יתבאר היטב שיטת רש"י בסוגיין - שהתחלנו ביה - דאכן סב"ל כדברי מהר"י אבוהב דחצר הוה השליח "האמיתי והעצמי", ואע"פ שחסר כאן התנאי של 'כמותו' - הרי לשיטתיה אכן אין תנאי כזה בעיקר חלות השליחות כמשנ"ת באורך.

ועדיין יש להעמיק ולבאר מהו שורש וסברת האי פלוגתא באם בעינן התנאי ד'כמותו' לענין חלות עצם השליחות או לא, ועוד חזון למועד.