מחלוקת רש"י ותוספות בגדר דין 'טענינן'
שנינו במסכת שבועות 1 "הבא ליפרע מנכסי יתומים לא ייפרע אלא בשבועה". הראשונים נחלקו במקורו של הדין: רש"י שם ביאר שכשם שהאבא היה יכול לדרוש מהתובע שישבע שלא נפרע 2 , כך גם יורשיו יכולים לתבוע זאת, מדין 'טענינן ליורשים וללקוחות'. התוספות 3 במקום חולקים, וכותבים ששתי תקנות אלו אינן תלויות זו בזו, שהרי אפילו אם התחייב האב שלא לתבוע שבועה – כשאמר 'נקי שבועה' – אם הוא מת ונפרעים מהיתומים כן צריך שבועה, ומכאן שתקנת 'הבא ליפרע מנכסי יתומים' אינה מבוססת על יכולת האב להשביע את התובע.

הקובץ שיעורים 4 ביאר שרש"י ותוספות נחלקו בהגדרת דין 'טענינן ליורשים'. רש"י סובר שדין 'טענינן' הוא דין עצמאי, ואילו התוספות סוברים שדין זה משמעותו ירושת הטענה מהאב. על כן, לפי רש"י אין בעיה לומר שדין 'הבא ליפרע' נובע מדין 'אישתבע לי דלא פרעתיך', ולמרות שבמקרה שהאב מוחל על השבועה הוא עצמו אינו יכול להשביע, מחילה זו תקיפה רק ביחס אליו ולא ביחס ליורשיו. אבל התוספות סוברים שגדר דין טענינן הוא ירושת כח הטענה, ולכן לא יתכן מצב שהאבא אינו יכול להשביע והיורש כן.

הקובץ שיעורים האריך בראיות לדבריו, אבל באמת הדברים מפורשים בלשון רש"י שם, שנימק את דין טענינן "פתח פיך לאילם". פסוק זה מובא בגמרא 5 ביחס לחרשת ושוטה, שהבעל אינו יכול לטעון כנגדה טענת בתולים, ומבאר שם רש"י "דאי הוה פקחת לטעון הוה טענה משארסתני נאנסתי ומהימנא". והנה, שם לא מדובר ביורש ולוקח, ולא שייך לומר 'טוענים ליורש וטוענים ללוקח', ולכן ברור שדין זה אינו מבוסס על דין טענינן, ואם כן כיצד כתב רש"י שדין טענינן נלמד מ'פתח פיך לאלם'? אלא ודאי שרש"י סובר, שאכן דין טענינן אינו דוקא ביורש ולוקח, אלא בכל מקרה שאדם טוען טענת שמא וזו טענת שמא טובה, שהוא לא היה אמור לדעת את האמת, אנו טוענים בשבילו. וממילא ברור שאין כאן ירושת הטענה מהאבא או מהמוכר, אלא זו יכולת טענה עצמאית.

התוספות 6 חולקים על רש"י, ושואלים עליו שלא יתכן ש'פתח פיך לאילם' יועיל להחשיב את הטענה בטענת ברי, אלא רק כטענת שמא – ואיך יתכן שבכוח טענה זו להוציא ממון? והנה התוספות סוברים כדעת הרא"ש 7 ובעקבותיו כל הפוסקים, שכח טענינן הוא כטענת ברי, ואף על פי כן כתבו ש'פתח פיך לאלם' הוא שמא, משום שהם סוברים שאין זה אותו עניין 8 .

ביאור שיטת בעל התרומות

התוספות במקומות רבים מחלקים בין שמא גרוע לשמא טוב, כלומר בין נתבע שאינו יודע מה היה, אבל הוא היה אמור לדעת – שאז זה שמא גרוע – לבין מצב שאמנם הוא לא יודע אבל הוא גם לא היה יכול לדעת, שאז זה 'שמא טוב'. התוספות כתבו שחילוק זה הוא נפק"מ ביחס לשתי הלכות 9 , ובעל התרומות הוסיף הלכה נוספת: המשנה 10 אומרת שאדם שאומר "איני יודע אם פרעתיך", הריהו חייב. במקרה זה טענת השמא היא גרועה, שהרי אדם אמור לדעת אם פרע או לא, ולכן אין ללמוד מכאן על טענת שמא טובה; אולם הש"ך כותב שגם כאשר טענת השמא טובה, כשהאדם לא היה אמור לדעת, הריהו חייב. המשנה למלך הביא את דברי בעל התרומות שיורש שאינו יודע אם השטר פרוע הריהו פטור, והוא כותב לכך שני נימוקים: טענת השמא היא טובה, ותוך כדי דבריו הוא מתבסס גם על דין טענינן. ותמה הקובץ שיעורים, הרי שני נימוקים אלו סותרים זה את זה, שהרי דין טענינן נחשב כטענת ברי, ולא כ"שמא טוב"!

בשאלה זו התקשו כל האחרונים, וכולם נדחקו לתרץ שיש מושג אמצעי, 'ספק ברי', וזהו דוחק גדול. ובאמת ביאור דברי בעל התרומות הינו פשוט. בעל התרומות סובר כמו שביארנו בדעת רש"י, שבכל 'שמא טוב' חל דין 'טענינן' מטעם פתח פיך לאלם, ואחרי שחל דין 'טענינן' מקבלת טענתו תוקף של טענת ברי, וזאת כדברי הרא"ש שלכל טענינן יש כוח של ברי. ולמעשה הדברים מפורשים בדברי בעל התרומות, שכתב שכיון שהיורשים טוענים טענת 'שמא טוב' אומרים להם טענינן. בעל התרומות לא כתב שטוענים להם בגלל יכולת הטענה של האבא, אלא בגלל ש הם טוענים טענת שמא טוב, כמו שביארנו בשיטת רש"י. מעתה, כל הפלפולים שנאמרו בשיטת בעל התרומות הינם חסרי בסיס.

ביאור שיטת התוספות בבבא קמא
ועתה נראה שיש לייחס דברים אלו גם לתוספות.

התוספות 11 והרא"ש 12 חידשו שדין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם" נאמר רק בשמא גרוע, אך לא בשמא טוב. והוכיחו זאת מהגמרא. במסכת שבועות 13 למד רבא את דין 'מתוך' מדבריו של ר' אמי:

אמר רבא: כוותיה דרבי אבא מסתברא, דתני רבי אמי: שבועת ה' תהיה בין שניהם - ולא בין היורשין; היכי דמי? אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך, ואמר ליה חמשין אית ליה וחמשין לית ליה, מה לי הוא ומה לי אבוהא! אלא לאו דאמר ליה: מנה לאבא ביד אביך, אמר ליה: חמשין ידענא וחמשין לא ידענא; אי אמרת בשלמא אביו כי האי גוונא מיחייב, איצטריך קרא למיפטר גבי יורשין, אלא אי אמרת אביו כי האי גוונא נמי פטור, קרא גבי יורשין למה לי.

דרשתו של ר' אמי "שבועת ה' תהיה בין שניהם – ולא בין היורשים" מלמדת שיש מקרה שבו היורשים פטורים משבועה, ומשמע שאביהם היה חייב; אם הפסוק עוסק במקרה שהנתבע טוען טענת ברי שהוא פטור - הרי גם האב פטור משבועה, אלא ודאי שמדובר כאן באופן שהנתבע אינו יודע, ומכך שהתורה הוצרכה לפטור את היורשים – משמע שהאב חייב, ומכאן מקור לדין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'. וכתבו שם התוספות שלא יתכן לומר שדין זה הינו ללא סברא וטעם, "אלא היינו טעמא, דאב הוה ליה למידע, אבל היורשין לא הוה להו למידע".

הש"ך 14 תמה על דבריהם, כיצד אפשר ללמוד מיורשים על אדם אחר שאינו יודע, הרי ביחס ליורשים קיים דין טענינן, ויתכן שמטעם זה הם פטורים מלשלם! ומכח קושיא זו חולק הש"ך על התוספות, ומצדיק את הרמב"ם שכותב פעמיים שיש דין 'מתוך' גם בשמא טוב. והדבר פשוט שהתוספות והרא"ש סוברים שכל דין טענינן לא נאמר דוקא ליתומים, אלא לכל מי שטוען טענת שמא טוב, וכל מקור הדין הוא הפסוק "שבועת ה' תהיה בין שניהם" עצמו.

האם התוספות בשבועות יכולים להסכים עקרונית עם רש"י?
הדברים האמורים למעלה נכונים ביחס לדברי התוספות במסכת בבא קמא; ביחס לדברי התוספות בשבועות, ראינו שהם חולקים על רש"י וסוברים שדין טענינן הוא דין ירושת טענת האב. אולם אפשר לומר שגם התוספות בשבועות מסכימים שדין טענינן שייך בכל 'שמא טוב', אלא שלדעתם דין טענינן שייך רק בטענות, ולא בכוח השבעה, ולכן לגבי תקנת 'הבא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה' היה להם פשוט שהיא לא יכולה להיות מכוח דין טענינן.

ביאור שיטת הרמב"ם
נראה, שגם הרמב"ם יסכים שלכל שמא טוב יש לו דין טענינן, וזאת למרות שלדעתו גם בשמא טוב יש דין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', וכפי שיבואר.

אם אדם מתחייב שבועה, אך הוא "חשוד על השבועה", תקנו חכמים "שכנגדו נשבע ונוטל", כלומר התובע נשבע שהצדק איתו וזוכה בתביעתו 15 . התוספות 16 שואלים, מדוע לא אומרים כאן את הכלל 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'? ועונים שתי תשובות. תשובתם הראשונה היא שאם נאמר כן יבואו כל העולם ויתבעו את החשוד, ולא תהיה לו כל אפשרות להתגונן. לפי טעם זה, מעיקר הדין החשוד אכן צריך לשלם, וחכמים הקלו עליו ותקנו שעל התובע להישבע תחילה. התוספות מוסיפים תירוץ נוסף, שכיון שהחשוד רוצה להישבע אין לומר לגביו את הדין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם'. לפי תשובה זו, מעיקר הדין החשוד פטור לגמרי, וחכמים תקנו שאם התובע ישבע – יתחייב הנתבע לשלם.

ותמהים ה'תומים' והחזון איש, שלכאורה התשובה השניה של התוספות מנוגדת לדברי הסוגיא במסכת שבועות 17 , ומציע אותה בקצרה. המשנה שם אומרת שאם "היו שניהם חשודים", כלומר שגם התובע וגם הנתבע חשודים על השבועה, "חזרה שבועה למקומה". הגמרא מביאה על כך את המעשה ב"נסכא דר' אבא": שמעון מביא עד אחד שראובן חטף ממנו חתיכת כסף- "נסכא" - וראובן מודה בכך, אלא שאומר שהנסכא שייכת לו. ר' אבא פסק שראובן חייב להחזיר את הנסכא, מפני שהוא חייב להישבע שבועת עד אחד להכחיש את דברי העד, אבל אינו יכול להישבע, שהרי הוא מודה שחטף, ולכן חל כאן הכלל "מתוך שאינו להישבע משלם". ואומרת הגמרא שלפי ר' אבא יוצא שפירוש המשנה "חזרה שבועה למקומה" הוא חזרה שבועה לחשוד הראשון, וכיון שאינו יכול לישבע – ישלם, וכן יוצא מדברי ר' אמי שהובאו למעלה "שבועת ה' תהיה בין שניהם – ולא בין היורשים". הגמרא מוסיפה שרב ושמואל חולקים ומפרשים 'חזרה שבועה למקומה' – שהחשוד נפטר לגמרי, ואומרת הגמרא שהם חולקים עקרונית על דרשתו של ר' אמי "שבועת ה' תהיה בין שניהם – ולא בין היורשים", כלומר הם חולקים על דין "מתוך שאינו יכול להישבע משלם". והנה, אם נאמר שמעיקר הדין החשוד על השבועה חייב שבועה מדין 'מתוך' – מובנים דברי הגמרא, שאם רב ושמואל היו סוברים שאומרים 'מתוך', היה צריך להיות שבשניהם חשודים יחזור הדין המקורי, והנתבע יתחייב. אך אם הדין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם' כלל אינו שייך באדם החשוד על השבועה– מנין שרב ושמואל, שאומרים שבשניהם חשודים הנתבע פטור, חולקים על כלל זה?

מצד שני, פשטות הסוגיא בבבא מציעא מסייעת ללשון השניה של התוספות, שכן הגמרא שם כתבה שבשבועת היסת לא אומרים תקנת 'שכנגדו נשבע ונוטל', משום שלא עושים תקנה לתקנה. באופן פשוט משמע ששתי התקנות הן בכיוון אחד (בדומה לכלל שחכמים לא גוזרים גזירה לגזירה): התקנה הראשונה היא לטובת התובע, ומחייבת את הנתבע להישבע שבועת היסת, והתקנה השניה הולכת צעד נוסף לטובת התובע ונותנת לו אפשרות להישבע וליטול (לפי הלשון הראשונה בתוספות שמעיקר הדין חשוד חייב לשלם – התקנה הראשונה מחייבת את החשוד לשלם, והתקנה השניה הולכת בכיוון ההפוך ומחייבת את הנתבע להישבע כדי ליטול). אם כן, יש סתירה בין שתי סוגיות!

פירוש מחודש בסוגיית הגמרא בשבועות
מכוח זאת, נראה לפרש באופן מחודש את הסוגיא בשבועות. לצורך כך נקדים את דברי התוספות 18 , שכתבו שהפסוק "שבועת ה' תהיה בין שניהם" לא בא להשמיענו דין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', שכן דין זה הינו סברא פשוטה, אלא הפסוק נצרך כדי לפטור את היורש. אבל כבר אמרנו שאפשר לומר לא כך, שגם הפטור של היורש הוא סברא פשוטה, שכיון שהוא לא אמור לדעת יש לומר לגביו 'פתח פיך לאלם', ואם כן מה בא הפסוק ללמד?

מעתה יש לומר, שכל האמוראים מודים לדין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', וכן כולם מודים שמסברא פשוטה לא היינו אומרים לאדם הטוען טענת שמא טובה דין 'מתוך', אלא שלפי ר' אמי זהו חידושו של הפסוק – שבשמא טוב יש בכל זאת דין 'מתוך'. מה שמדייקת הגמרא "אבוהון כהאי גוונא חייב'" היינו כמו היתומים בדיוק, שגם הוא שמא טוב, ואף על פי כן הוא חייב. כל הסוגיא בשבועות עוסקת רק בנקודה זו, ולא בדין 'מתוך' הכללי שהוא מוסכם.

כבר התומים 19 ועוד אחרונים העירו, שהדוגמאות המובאות בגמרא בשבועות לדין 'מתוך' הן דוגמאות של 'שמא טוב'. אדם חשוד על השבועה הרי מוכן להישבע, ואין לך שמא טוב גדול מזה! וכן ב'נסכא דר' אבא', הרי האדם טוען טענת ברי שלא גזל, והוא אף מוכן להישבע על כך! (ויש להבין מדוע באמת הוא מוגדר כמי שאינו יכול להישבע? עונה על כך הר"י מיגאש, שיש לדקדק בלשון השבועה שיהיה כמו העד. מכל מקום, הנתבע עצמו רוצה להישבע). רב ושמואל נחלקו רק ביחס לדרגה זו של טענה – שמא טוב.

זהו פירוש מחודש מאוד, אבל נראה שיש לאומרו בשיטת הרמב"ם, שאומר שגם בשמא טוב יש דין 'מתוך', וכן בשיטת הלשון השניה בתוספות בבבא מציעא, כדי שלא תסתור את הסוגיא בשבועות. ומעתה כבר אין סתירה בין הסוגיא בבבא מציעא לסוגיא בשבועות, שהרי כבר האמוראים נחלקו בדבר, והסוגיא בבבא מציעא לפיה חשוד הריהו פטור מעיקר הדין - היא כשיטת רב ושמואל.

ברי גרוע
נוסיף לדברים קומה נוספת.

בכל מקום בו מתייחסים התוספות לחילוק בין 'שמא טוב' ל'שמא גרוע', הם תמיד כותבים שני מצבים: 'שמא טוב וברי גרוע' לעומת 'שמא גרוע וברי טוב'. בדרך כלל שני הדברים הולכים ביחד: כאשר הנתבע טוען טענת שמא טוב, שלא היה לו לידע, טענת הברי של התובע הינה ברי גרוע – כלומר, התובע אינו מעיז פניו כנגד הנתבע, ולכן קל לו יותר לטעון זאת. האם עיקר החילוק תלוי בטענת הנתבע – אם היא שמא טוב או שמא גרוע, או שעיקר החילוק תלוי בטענת התובע – אם היא ברי טוב או ברי גרוע? לדברינו, הדגש הוא על הנתבע, אך יש אחרונים (כמו הקובץ שיעורים) שכתבו שהעיקר תלוי בתובע. ומעתה יש לשאול, נכון שהסברנו את הרמב"ם שגם בשמא טוב יש דין 'מתוך' (חוץ מיורש), אך הרי בדוגמאות בסוגיא בשבועות – חשוד על השבועה ו'נסכא' – גם הברי הוא טוב, שהרי הנתבע יודע את האמת, ואם כן יש מקום לומר שכל חידוש התורה שאומרים דין 'מתוך' הוא בטענת ברי טובה, ומנין לרמב"ם להפריז על מידותיו ולומר שגם בטענת ברי גרועה – אומרים דין 'מתוך'? שיטת הרמב"ם מבוארת בהלכות שאלה 20 :

הפקיד אצלו פירות שאינן מדודין ועירבן עם פירותיו ולא מדדן ה"ז פושע, בעל הפקדון אומר כך וכך היו והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב ונמצא חייב שבועה שאינו יכול להשבע, וכזה הורו רבותי הרב ר' יוסף הלוי ורבו ז"ל

במקרה זה טוען הנפקד טענת שמא טובה, שכן הוא מעולם לא ידע כמה פירות הופקדו אצלו, ואילו המפקיד טוען טענת ברי גרועה – הוא יודע שהנפקד אינו אמור לדעת כמה פירות הופקדו אצלו, ואף על פי כן כותב הרמב"ם שאומרים כאן דין 'מתוך'. וכן מתבאר מדבריו בהלכות מלוה ולוה 21 .

כדי לענות על שאלה זו, יש להוכיח שלדעת הרמב"ם אין הבדל ברמת הברי של התובע, בין ברי טוב לברי גרוע.

בשיעור השמע המצורף לקובץ זה, המשיך הרב לבאר את שיטת הרמב"ם דרך שיעור העוסק בענייני מיגו. לחץ כאן לקריאת השעור.

---

^ 1 כתובות פז ע"א.
^ 2 עיין שבועות מא ע"א.
^ 3 שבועות מא ע"א ד"ה 'וכי מה בין זה לפוגם שטרו'.
^ 4 חלק ב', סימן ג'.
^ 5 כתובות לו ע"א.
^ 6 שם, ד"ה 'החרשת'.
^ 7 תחילת פרק ב' במסכת כתובות.
^ 8 הקצות בסימן קמט מבאר, שרש"י הבין ש'פתח פיך לאלם' כוחו כטענת ברי, והתוספות הבינו שכוחו כטענת שמא. והם הם הדברים, דמוסכם שכוח טענינן הוא ברי.
^ 9 הנפק"מ שכתבו התוספות לחילוק זה הן: א) דין "ברי ושמא ברי עדיף" הוא דוקא כשטענת השמא היא גרועה, כלומר כשבעל הדין היה אמור לדעת. ב) דין 'מתוך שאינו יכול להישבע משלם', שכתבו התוספות שדין זה אמור רק בשמא גרוע.
^ 10 בבא קמא קיח ע"א.
^ 11 בתחילת פרק הפרה.
^ 12 בסוף פרק הכונס.
^ 13 שבועות מז ע"א.
^ 14 סימן ע"ב, סעיף קטן נ"א.
^ 15 משנה בשבועות מד ע"ב.
^ 16 בבא מציעא ה ע"א.
^ 17 מז ע"א.
^ 18 בבא בתרא ל"ד
^ 19 סימן צ"ב.
^ 20 פרק ה, הלכה ו'.
^ 21 פרק י"ג, הלכה ד'.