אשרי האיש אשר לא הלך - סוד האושר

תהילים פרק א

 

א] ראשית כתוב 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' – כאן יש הגדרה לאדם המאושר באמת. "לא הלך בעצת רשעים" מזכיר לנו את ניגודו – "עצת ה'" שהיא זאת שבסוף תקום. האושר האנושי מרום פסגתו הוא זה אשר אור יראת ד' יהיה חדור כל כך בעמקי נפשו, עד שיזכה גם לחוש הריח "והריחו ביראת ד'", להכיר בריחו מהו עצת ד' אשר היא תקום, ומהי עצת רשעים אשר כהנדוף עשן ינדופו, דאפילו באותם הדברים שלכאורה טהורים וקדושים המה, יתכן ויהיה גנוז בהם עצה רעה, ומי שאין לו חוש הריח המיוחד לזה, עלול לנפול בעצת רשעים שהיא שוחה עמקה. ואשרי אשרי למי שלא הלך בעצת רשעים.

הקריטיריון הבא להשגת האושר הנצחי הוא "בדרך חטאים לא עמד". ודוק שלא כתוב "בדרך חטאים לא הלך" אלא "לא עמד". יש סכנה גם ב"עמידה" בדרך החטאים. יש שהדרך החוטאת צופית אחריו להעמיד לו מכשולים ומעצורים ע"פ דרכו דרך הקודש ואף גם אם לא תשיגהו ולא תכשילהו בשום דבר. אין כאן כשלון מוחלט אבל עצם האפשרות של העיכוב וההעמדה הוא ג"כ חסרון במהלכי תעופת האושר הנצחי.

דוד המלך ממשיך "ובמושב לצים לא ישב". אין הכוונה שנהיה לץ בפועל אלא עצם הישיבה במושבם כבר מונע את האושר הנצחי. מי שלא התעלה כ"כ עד כדי הפחדת הלצים אלו, אשר אין פחד אלקים נגד עיניהם [הגדרת לץ הוא אדם אשר אין פחד א-להים לנגד עיניו ולכן הוא מתלוצץ], איננו המאושר השלם כי בכ"ז אם לא היה להם איזה מין אחיזה בדרכיו ובחינותיו, לא היה לאל ידם להתלוצץ במעמד מסיבתו ולהיות כקוצים המוסבים את השושנה. המחפש את האושר צריך להתנתק לגמרי מכל מגע עם כת הלצים.  

אולם מהו האושר? 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים' - שמכיר בכל עצה ותבונה את הרע שבו, 'ובדרך חוטאים לא עמד' שבמעמד הצטיירותו אין כלל דרך חטאים. ומתוך תמימות אמת אשרו יתמו וגם יסופו לצים וליצנות - 'ובמושב לצים לא ישב'.

בפרק הזה רואים חידוש גדול. האושר הכללי בחיים נמצא יותר אצל הצדיקים מלידה מאשר אצל בעלי התשובה. ואע"פ שיש תכונה שבעלי תשובה גדולים מצדיקים גמורים [כאמרם ז"ל ברכות לד ב] 'מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו', בכל זאת זהו רק מצד האושר הפרטי, אולם מצד האושר הכללי הוא האיש אשר מעולם לא הלך בעצת רשעים ולא עמד בדרך חטאים ולא ישב מעולם במושב לצים, לא נגע מעולם בשום דבר רע וכל לכתו עמדו וישיבתו כולו קודש לד' הולך עומד יושב לא נאמר [בלשון הווה] כ"א הלך עמד ישב [גם בעבר אף התרחק מעצם, דרכם וישיבתם של החוטאים]. אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב. [עפ"י הגרי"מ זצ"ל בתוספת נופך]

ב] מה ההבדל בין רשעים וחטאים? מצאתי שהמהר"ל [נתיב הליצנות פרק ב'] שביאר בזה שהחטאים בפסוק הולכים מן הקל אל הכבד, ובאמת קשה עון הליצנות יותר מרשעים וחטאים. הנה מה שחוטא האדם בפועל במעשה ידיו נקרא רשעים שזה מורה על חטא במעשה, דוגמת אנשי דור הפלגה שחטאו במעשי ידיהם ובנו מגדל. ומה שמחסר האדם ואינו עושה מה שחובה עליו לעשות נקרא חטאים שהוא לשון חסרון כמ"ש [בראשית לא לט] אנכי אחטנה דוגמת אנשי מדום שחסרו לעשות צדקה וגמילת חסד ולא רצו להטיב עם שום אדם. ועוון הליצנות כלול מב' ענינים אלו שיש בזה הן ענין חטאים שהוא החסרון, לפי שדברי הליצנות הוא כולו הבאי וריק ואין בו שום ממש וגם נחשב לעון במעשה בבחי' רשעים לפי שמדברים הליצנות בכח הגוף והלשון נמצא ששקול עון הליצנות נגד רשעים וחטאים ולכן זכר אותו הפסוק באחרונה כי הוא באמת חמור מכולם.

ג] מפרש המהר"ל דברי חז"ל "מאי דכתיב "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים" כו' לומר לך שאם הלך סופו לישב ואם ישב סופו ללוץ. ביאור זה, כל דבר נמשך לתכלית שלו ולפיכך אמר שאם הלך וההליכה אינה השלמה, שכל הליכה היא להגיע אל תכלית הוא הישיבה או אל המעשה שירצה לעשות, לפיכך אמר שאם הלך, סופו שיהיה נמשך עד העמידה שהעמידה יותר קרובה אל גמר ותכלית, שהרי אינו הולך עוד רק שאינו נגמר אבל הישיבה יותר גמר כאשר כבר יושב, והישיבה ג"כ הוא מבקש לעשות המעשה, וע"ז אמר ישב סופו להתלוצץ, הוא המעשה שהוא מבקש לעשות". יש שלבי התפתחות, זה מתחיל עם הליכה, ממשיך בעמידה ומסתיים בקביעות של "ישיבה".  מה שמתחיל מגיע לידי גמר.

"לכן אמרו ז"ל [נדרים כ.] אל תרבה שיחה עם האשה שסוף יבא לידי ניאוף. כל הצופה בנשים סופו בא לידי עבירה. כי השיחה היא חיבור לאשה ולכך יבא לידי נאוף, כי כל התחלה באה לידי גמר. וכן הוא הצופה בנשים שגם הראיה הוא התחלת זנות ויבא לידי גמר". וראה מה שמובא בהקדמה של הרב כשר ז"ל לדרשות המהר"ל עמ' 62.

 

ד] 'כי אם בתורת ה' חפצו' – כלומר, האדם צריך לבחור. הוא לא יכול גם לחפוץ בתורת ה' וגם להתקרב לרשעים חוטאים ולצים. כשזה קם זה נופל. וכה כתב רבינו יונה [משלי א' י'] עתה יזהיר להיבדל מן החברה הרעה כי תדיח לב האדם מן הדרך וכן פתח דוד המלך ע"ה [תהלים א א] "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ואחריו כי אם בתורת ה' חפצו" למדנו כי יש על האדם לפרוש מדרך חטאים וממושב לצים ואחר כך יהגה בתורה וכן תראה שסידר שלמה ע"ה דרישת החכמה אחר היפרד מן הרשעים. ועי' מש"כ במי מרום.