הגר"א שפירא מתוך הספר עמק אברהם
נתבונן, בעניותינו, בדברי הרא"ש, ובמסתעף מדבריו, ויתכן שנוכל לומר שיש נפקא מינא להלכה גם בדבריו אלה של הרא"ש.
הרא"ש מכריע שמשלם מעידית. לעומתו אומר הריטב"א (הישן) בגיטין ראש פרק הניזקין:"ואהני קרא דאי אית ליה למזיק עידית, וזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק- משלם ליה ממיטב. פירוש מאחר דאי אפשר לקיים עידית דניזק, משלם עידית דמזיק. ומיהו אי אית ליה למזיק בינונית דשויא טפי מעידית דניזק, ודאי בכי הא, ודאי יהיב ליה בינונית, דהא מקיים ביה שפיר עידית דניזק כיון דשויא טפי, ושלא כמקצת רבוותא דסברי דדוקא היכא דשויא כעידית דניזק אבל היכא דשויא טפי לא, אלא עידית דמזיק משלם, דמיטב דניזק או מיטב דמזיק אית ליה לשלומי. ולא נהירא, דאי שויא טפי משלם עידית דניזק" , עד כאן דבריו.
הריטב"א דוחה את דברי הרא"ש וטוען כלפיו: דינו של מזיק לשלם- לדעת רבי ישמעאל- עידית דניזק, ומדוע לא יוכל לשלם בינונית ששוה יותר מעידית דניזק, שהיא כוללת בתוכה עידית דניזק מבחינת ערכה? נראה לומר שסברת הרא"ש היא, שבעינן שיהיה ניכר, שמזיק משלם עידית, וכשמשלם בינונית, אף שהיא טובה יותר מעידית דניזק, לא ניכר שמשלם עידית, ולכן ישלם בעידית דידיה או בקרקע ששוה לעידית דניזק. כלשונו:"דלעולם בעינן מיטב, או דמזיק או דניזק" .
אם כן, לדעת הרא"ש, אהני קרא "מיטב שדהו", לרבי ישמעאל, דמשלם מיטב דמזיק, לא באופן מקרי, אלא זהו דין עצמי של עידית דמזיק. לעומת זאת לדעת הריטב"א זהו לא דין עצמי של עידית דמזיק, אלא הפסוק מחדש, שלא ישלם מהקרקע הפחות טובה אלא מהיותר טובה.
לכאורה, יתכן לומר, שנקודה זו עצמה, היא שהכריחה את הרא"ש לחדש את חידושו הגדול. דהיינו, קשה לו לרא"ש, שאם כדברי הריטב"א, שהפסוק בא לומר שיתן מהקרקע היותר טובה ולא מהפחותה, אם כן מאי אהני קרא? מה החידוש בזה? פשיטא. מהיכא תיסק אדעתין, שאם חייבה התורה מזיק לשלם מעידית דניזק, ואין לו קרקע השוה לעידית דניזק, שישלם בקרקע פחות טובה? פשיטא שישלם מהיותר טובה. אלא על כורחך "אהני קרא" שחייב במקרה כזה לשלם דוקא עידית דמזיק, ולא יוכל לתת בינונית אף שהיא יותר טובה, וההסבר כדלעיל, שהתורה קנסה את המזיק, שיהיה ניכר שמשלם ממיטב, או של הניזק או של המזיק. אף על פי כן, לדעת הריטב"א, אילמלא הפסוק, הייתי אומר שיתן קרקע השוה לעידית דניזק כשיש לו, ואם אין לו אינו חייב לתת קרקע טובה יותר אלא הייתי אומר, שזוהי גזירת הכתוב שישלם בקרקע שהיא כעידית דניזק, כשיש לו, אבל כשאין לו אז אין לו עידית ולכן יתן כרצונו, קא משמע לן שחייב לתת מהטובה יותר. על כל פנים שורש המחלוקת הוא בנקודה זו של הלימוד מהגזירה שוה: לרא"ש כשאין לו לשלם כדינו הגזירה שוה מחייבת שיתן מהיותר. לריטב"א כשאין לו כדינו, הרי שמצד הגזירה שוה יתן גם מהפחות, ורק משום שאהני קרא "מיטב שדהו", יתן יותר.
ד. קושיית רבי עקיבא איגר וישובה
רע"א מקשה (דרוש וחידוש גיטין מט)- מדוע הגמרא אומרת אהני קרא לרבי ישמעאל כגון שזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק ועידית שויא טפי שמשלם מעידית, ולא אמרה אוקימתא פשוטה יותר: כגון דלית ליה לניזק קרקע כלל, ואהני קרא "מיטב שדהו- דמזיק", שמכל מקום צריך המזיק לשלם מעידית דידיה. ואילמלא הפסוק היינו אומרים שיתן זיבורית שלו. רע"א נשאר בצריך עיון גדול.
אמנם נחזי אנן לפי האמור לעיל.
הרי ראינו שלדעת הריטב"א, גם לאחר הלימוד מהפסוק, אין דין עצמי של עידית דמזיק, אלא רק דין יחסי, כלומר, המזיק צריך לשלם כעידית דניזק או יותר ממנה. אם כן כאשר אין לניזק שום קרקע, נראה לומר, שלדעת הריטב"א ישלם המזיק זיבורית ולא עידית, שהרי גם זיבורית דידיה, שוה יותר מעידית דניזק, שהרי אין לניזק קרקע כלל. כלומר, לפי הריטב"א שאלת רבי עקיבא איגר לא קיימת.
ולשיטת הרא"ש צריך לומר שהגמרא אמרה חידוש גדול יותר ממה שאומר רע"א. כלומר, אם הגמרא היתה נוקטת אוקימתא כפי שהציע רע"א, הייתי אומר, שאמנם אהני קרא שצריך לשלם מיטב דמזיק, אבל דוקא בכהאי גוונא שלניזק אין כלל קרקע, אבל אם לניזק יש עידית, וזיבורית דמזיק לא שויא כמותה, ובינונית שויא יותר, בכהאי גוונא הייתי אומר שישלם בינונית, כי היא כוללת בתוכה עידית דניזק וכדברי הריטב"א, אבל לדעת הרא"ש הגמרא הבינה, שהפסוק מחדש דין עצמי של מיטב דמזיק בכל מקרה שלא ניתן לשלם כעידית דניזק, ולא רק כשאין לניזק עידית, וכפי הסברא דלעיל בדברי הרא"ש, ולכן העמידה באוקימתא שיש לניזק עידית, וזיבורית לא שויא כעידית דניזק דמשלם מעידית דידיה, ואפילו אם יש לו בינונית ששוה יותר מעידית דניזק. מה שאין כן באוקימתא דרע"א לא הייתי יודע חידוש זה.
אמנם, על ידי קושיית רע"א, יורד ההכרח שאמרנו בדברי הרא"ש, שאם לא כחידושו, אם כן מאי אהני קרא, הרי פשיטא שיתן בינונית ששוה יותר ולא זיבורית שפחותה מעידית דניזק. אבל לפום קושיית רע"א, הרי יכולתי לומר שחידוש הפסוק הוא בדלית לניזק קרקע כלל. אלא צריך לומר שמה שהכריח את הרא"ש לחדש דבעינן דוקא מיטב, היא הסברא דלעיל, שזה מה שרואים בפסוקים שהתורה חידשה שמזיק ישלם תמיד מיטב ושיהיה ניכר לכל שהוא משלם מיטב או דניזק או דמזיק.
ה. הסבר דברי המהרש"א כרא"ש
בדף ז: "בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין, בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין? אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן, כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא דאמר בדמזיק שיימינן, מאי, מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק או דלמא למעוטי דעלמא נמי?"
רב שמואל בר אבא מאקרוניא, מעלה אפשרות של מדד נוסף לעידית וזיבורית. לא כשדות המזיק ולא כשדות הניזק, אלא כשדות העולם. אולי 'מיטב' שאמרה תורה היינו עידית לפי מדד האנשים בכלל. על כך אמרה הגמרא, שלפי רבי ישמעאל אין שאלה. וביארו התוספות את הגמרא, שזה משום שלרבי ישמעאל יש גזירה שוה מ"שדה אחר", שמלמדת אותנו במפורש, ש'מיטב' היינו מיטב דניזק דוקא, אבל לפי רבי עקיבא שלא לומד גזירה שוה אלא פשט הפסוק, אולי הפסוק בא ללמדנו "מיטב שדהו" 'דהאיך דקא משלם', אבל אין הכוונה דוקא דמזיק אלא לאפוקי מיטב דניזק, אבל אולי המיטב נלמד לפי כלל העולם ובזה כלול האיך דקא משלם, לאפוקי מיטב דניזק.
שואל המהרש"א, הרי הגמרא אמרה שגם רבי ישמעאל מודה, שיש ללמוד גם מפשוטו של מקרא, ש"מיטב שדהו" היינו דהאיך דקא משלם, דהיינו מזיק, וכאמור לעיל, כגון דאית ליה זיבורית דלא שויא לעידית דניזק, ועידית דשויא טפי, דמשלם עידית דמזיק, אם כן, הרי גם לרבי ישמעאל יש להסתפק בכהאי גוונא, אם "מיטב שדהו" בא לאפוקי ממיטב דניזק אבל משלם מיטב דעלמא, או שמשלם ממיטב דמזיק.
עונה המהרש"א:"ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא לרבי ישמעאל, דמצי יהיב ליה מעידית דעלמא, כיון דיהיב ליה טפי מעידית דניזק, דהא אי הוה ליה זיבורית כעידית דניזק הוה מצי יהיב ליה ודוחק קצת" , עד כאן לשונו. כלומר, המהרש"א טוען, שלרבי ישמעאל אין להסתפק, כי ברור שאם זיבורית דמזיק לא שויא לעידית דניזק אבל בינונית דידיה שויא לעידית דעלמא, פשיטא שישלם בינונית שהיא עידית דעלמא, ולא עידית דידיה.
והקשה הקרני ראם במקום- דלפי הרא"ש דלעיל, שאפילו כשבינונית דידיה שוה טפי מעידית דניזק, חייב לתת עידית דידיה דוקא, וזהו "אהני קרא", אם כן אין תרוצו של המהרש"א- שאמר שבכהאי גוונא פשיטא שמשלם בינונית- עולה יפה, שהרי חייב תמיד לתת עידית דוקא.
וכן כתב רבי עקיבא איגר (בספר חדושי רע"א נזיקין א):"אולם דברי המהרש"א המה נגד דברי הרא"ש דכתב להדיא, דאם הזיבורית גרועה מדניזק והבינונית טובה, דצריך ליתן לו עידית, דכל שאינו נותן לו כדניזק ממש, אף שרוצה ליתן לו טובה ממנו, מכל מקום צריך ליתן לו כעידיות דידיה ממש, דהכלל: או בדניזק או בדמזיק, ואם כן ישאר קושיית המהרש"א שגם לרבי ישמעאל הוה בעי דדילמא אהני קרא היינו לעניין דבשל עולם וצריך עיון גדול" . עד כאן לשונו. וכן כתב הרש"ש בדף ח. דיבור המתחיל שוב ראיתי להרא"ש, שנעלמו דברי הרא"ש מן המהרש"א.
אמנם, הלואי עפר אני תחת כפות רגלי הגאונים האדירים, זכר צדיקים לברכה, אבל אף על פי כן, קשה לי (אולי משום דמזרעיה קאתינא) לומר שנעלמו דברי הרא"ש מן המהרש"א, ולכן נאמר בעניותינו שני דברים בזה על מנת לישב דברי קדשו.
א. לפי שיטת הריטב"א המבוארת לעיל, שאין דין עצמי של מיטב זולת מיטב דניזק, אלא אהני קרא שישלם יותר ממיטב דניזק, אם כן ברור שאין לשאול, מיטב דמזיק או מיטב דעלמא, אם יש לו בינונית ששוה יותר מעידית דניזק ודאי שיתן אותה ולא בגלל שהיא מיטב דעלמא, אלא בגלל שהיא יותר מעידית דניזק. כלומר בעצם לרבי ישמעאל יש רק דין של מיטב דניזק, ואין מקום כלל לשאלה אם מיטב דמזיק או דעלמא, וכפי שמשמע פשט דברי התוספות שלרבי ישמעאל תמיד בדניזק שיימינן, ומשום דיליף בגזירה שוה ש"שדה" היינו שדה הניזק. אם כן, ודאי דברי המהרש"א נוחים לשיטה זו.
ב. אפילו לפי שיטת הרא"ש, דוקא לשיטת רבי עקיבא, שמיטב שדהו היינו מיטב דמזיק, נסתפקנו האם מיטב דמזיק ממש או מיטב דעלמא. כלומר, יש לנו ספק לרבי עקיבא בעצם איכות התשלום של המיטב. אבל לרבי ישמעאל אין לנו ספק, פשיטא לנו, שמיטב היינו מיטב דניזק, וכשאין לו מיטב דניזק, אהני קרא שלא מספיק שיתן קרקע שוה יותר, אלא צריך לתת דוקא מיטב, אבל כאן, פשיטא לנו שמספיק מיטב דעלמא, שהיא יותר ממיטב דניזק ויש לה גם שם מיטב ומדוע נחדש שצריך לתת דוקא מיטב דמזיק. אבל לרבי עקיבא אין לנו שום יסוד להכריע מהי איכות התשלום ולכן יש מקום להסתפק אם מיטב דידיה או מיטב דעלמא. כלומר, לרבי ישמעאל גם הרא"ש יודה שיוכל לתת בינונית אם היא מיטב דעלמא, ואם לא, אז יתן מיטב דמזיק. אמנם הרא"ש לא הדגיש זאת כי אין ענינו שם לבאר את שיטת רבי ישמעאל, שהרי אינה להלכתא, אלא ללמד את העקרון, שגם מבלי פסוק אני יודע שאם זיבורית לא שויא לעידית דניזק, ישלם מן הטובה יותר, והפסוק מחדש שישלם דוקא מיטב. איזה מיטב, דעלמא או דמזיק לזה אין הוא נכנס כי בזה אין נפקא מינא להלכה, מה שאין כן בעצם העקרון שנלמד מרבי ישמעאל יש נפקא מינא להלכה וכפי שנראה בהמשך הדברים.
ו. שיטת הרא"ש והריטב"א בבעל חוב
אמנם עסקנו עד כאן בסברות הרא"ש והריטב"א אליבא דרבי ישמעאל, ולהלכה הרי הרא"ש פוסק כרבי עקיבא, שגובין תמיד ממיטב דמזיק, ובשלו הן שמין ולא בשל עלמא. אבל בבאורנו את המחלוקת שבין הרא"ש והריטב"א נעצנו אותה בעצם בנקודה זו: כאשר אין לו עידית דניזק, וללא חידוש הפסוק, לרא"ש הייתי אומר, שישלם קרקע ששוה יותר. ואילו לריטב"א ללא חידוש הפסוק הייתי אומר שישלם באיכות פחותה ואינו חייב לתת יותר ממה שקבעה התורה.
הגמרא בדף ח. עוברת מן הדיון במזיק וניזק לדיון בתשלומי בעל חוב. ומביאה ברייתא שבה נאמר:"עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית" . לכאורה מפורש כאן בברייתא כסברת הריטב"א: בעל חוב דינו בבינונית, וכשאין ללוה בינונית איננו אומרים שיגבה המלוה מן העידית אלא גובה מן הזיבורית. כלומר, משלם באיכות פחותה מדינו. אמנם רש"י פירש הלכה זו:"מדאורייתא בעל חוב בזיבורית כדלקמן, ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית, משום נעילת דלת ללוין, והיכא דלית ליה בינונית לית ליה תקנתא" , עד כאן לשונו. כלומר רש"י פירש שגובה מזיבורית משום שזה עיקר דינו מדאורייתא, משמע שאם מדאורייתא היה דינו בבינונית היה גובה מן העידית בדלית ללוה בינונית. כלומר, שיתן איכות יותר מדינו, והיינו כסברת הרא"ש שגם מבלי פסוק שיחדש זאת, ידעינן מסברא שאם אין לו לשלם כדינו ישלם באיכות גדולה יותר. (ועיין רש"ש).
על כל פנים כעת אין נפקא מינא בין הרא"ש והריטב"א שהרי לשניהם אומרת הברייתא עידית וזיבורית- בעל חוב בזיבורית, וכל אחד יסביר כדרכו.
ז. נפקא מינא להלכה בסברת הרא"ש והריטב"א
בהמשך הברייתא:"בינונית וזיבורית, נזיקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית" . מאידך ברייתא שניה:"בינונית וזיבורית, ניזקין בבינונית, בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית" . הגמרא מבררת האם הברייתות אינן חולקות אלא מדברות באוקימתא שונה, או שהן חולקות אם בשלו הן שמין ולכן גובה בעל חוב מזיבורית, או בשל עולם הן שמין ולכן גובה מבינונית כי עידית דלוה היא בינונית דעלמא.
הסבר אחרון, של אחרון האמוראים,"רבינא אמר: בדעולא פליגי, דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית... ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, מר אית ליה תקנתא דעולא ומר לית ליה תקנתא דעולא" .
נחלקו הראשונים בהסבר דבריו של רבינא- איזו ברייתא לית ליה תקנתא דעולא ומה המשמעות של לית ליה. עוד נחלקו האם עולא סובר בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין.
הרא"ש פוסק שבשלו הן שמין. אם כן באית ליה בינונית וזיבורית- קשה הברייתא שגובה מבינונית שהרי היא עידית שלו?
יש מן האחרונים ('פני יהושע' למשל), שביארו שיטת תוספות בדברי רבינא, שסובר בשלו הן שמין, ומר לית ליה תקנתא דעולא, כי מכיון שהיא עידית דידיה, שייך בה חשש של "מפני מה אין בעל חוב בעידית כדי שלא יאמר אקפוץ ואלונו", ולכן גובה מזיבורית, ומאן דאית ליה תקנתא דעולא גם בכהאי גוונא גובה מן הבינונית. וקשה, שהרי היא עידית דידיה ומדוע יגבה בעל חוב מן העידית?
כך גם קשה בדברי הרמב"ם (פרק י"ט ממלוה ולוה הלכה ד'), שפסק שבזיבורית ובינונית בעל חוב גובה מבינונית, ופוסק שבשלו הן שמין. ואם כן כיצד גובה מבינונית והרי היא עידית שלו מה לו לבעל חוב בעידית? על כרחנו נצטרך להסביר שיטות אלו על פי סברת הרא"ש, שכשאין לו לשלם כדינו משלם יותר מדינו, ואפילו כאשר דינו הוא תקנה דרבנן. ולכן יתן בינונית אף שהיא עידית דידיה ולא יתן זיבורית. אבל לפי סברת הריטב"א הרי הוא משלם מן הזיבורית.
נמצאנו אם כן למדים, שגם להלכה יש נפקא מינא במה שהביא הרא"ש מחלוקת בדברי רבי ישמעאל והכריע כצד אחד. המהרש"ל ב'ים של שלמה' שאל על הרא"ש, שרבי ישמעאל אינו להלכה, אם כן מה נפקא מינא בדברי הרא"ש.
הרא"ש כתב את דבריו ברבי ישמעאל, כדי שנלמד מהם עיקרון ובעיקרון הזה תהיה משמעות אליבא דהילכתא. הנה מתוך הסברה שבדברי הרא"ש, נראית נפקא מינא בדיני מלוה ולוה, כאשר יש ללוה בינונית וזיבורית. לפי סברת הרא"ש יתן מבינונית, שהיא עידית דידיה, שהרי אין לו לתת כדינו ולכן יתן יותר ולא פחות. אבל לפי סברת הריטב"א יפרע מן הזיבורית, שהרי רק בנזיקין, בגלל הפסוק, אמרינן שישלם מן הבינונית ששוה יותר מעידית דניזק, אבל בבעל חוב שאין לנו פסוק לחדש זאת, ישלם מן הזיבורית. כלומר באית ליה בינונית וזיבורית- למאן דאית ליה דעולא, ואית ליה שבשלו הן שמין- הרא"ש יפסוק שישלם מן הבינונית, ואילו לריטב"א בכהאי גוונא יתן זיבורית. (וכיצד יסביר הריטב"א את הברייתא שאומרת שגובה בכהאי גוונא מבינונית? או שיבאר למאן דאמר בשל עולם הן שמין, או כראב"ד שהיינו למאן דלית ליה דעולא וסובר שבעל חוב גובה מדאורייתא עידית).
א. סוגיית הגמרא
מסכת בבא קמא דף ו: "תנו רבנן "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". מיטב שדהו של ניזק ומיטב כרמו של ניזק- דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר- לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית וקל וחומר להקדש... אמר רב אחא בר יעקב הכא במאי עסקינן כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ובהא פליגי: רבי ישמעאל סבר בדניזק שיימינן. ורבי עקיבא סבר בדמזיק שיימינן. מאי טעמא דרבי ישמעאל? נאמר שדה למטה ("מיטב שדהו") ונאמר שדה למעלה ("ובער בשדה אחר") מה שדה האמור למעלה דניזק אף שדה האמור למטה דניזק. ורבי עקיבא? מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם דהאיך דקא משלם. (רש"י: דהיינו שדה של מזיק ולא אתי גזירה שוה ועקר ליה לקרא ). ורבי ישמעאל? אהני גזרה שוה ואהני קרא. אהני גזרה שוה כדקאמינא, אהני קרא כגון דאית ליה למזיק עידית וזיבורית ועידית לניזק וזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם ליה ממיטב דידיה, דלא מצי אמר ליה תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב" . עד כאן לשון הגמרא הנוגע לענייננו.
ב. פסק הרא"ש וקושיית המהרש"ל
הרא"ש (סעיף ב) פוסק הלכה כרבי עקיבא, וכותב: "וקיימא לן הלכה כרבי עקיבא מחבירו" והוא ממשיך ואומר:"אהני קרא דאי אית ליה למזיק עידית וזיבורית וזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק משלם ליה ממיטב. ואי אית ליה למזיק עידית ובינונית וזיבורית, ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק ובינונית שויא טפי מעידית דניזק- אית דאמרי דיהיב ליה בינונית, ומדקדק מדשבק גמרא בינונית, אלמא אי הויא ליה בינונית דשויא טפי מעידית דניזק יהיב ליה בינונית, ואית דאמרי אפילו הכי יהיב ליה עידית, ודבריהם נראה לי, דאהני גזירה שוה ואהני קרא תרוייהו לשלם ממיטב, אהני גזירה שוה לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהיא עידית דניזק, ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק לשלם ממיטב דמזיק, דלעולם בעינן מיטב או דמזיק או דניזק. והאי דנקט עידית וזיבורית ושבק בינונית, משום דלא הזכיר אלא הנך דמשתלמין מהם מעיקרא מזיבורית דמזיק והשתא מעידית, ולעולם אפילו אי אית ליה גם בינונית ישלם ממיטב שלו" .
המהרש"ל (בים של שלמה סימן ט) מקשה על הרא"ש, מדוע כל אריכות הדברים הזאת שהיא לא אליבא דהילכתא? שהרי כל הדיון של הרא"ש הוא דוקא אליבא דרבי ישמעאל שלומד מגזירה שוה שהמזיק משלם במיטב דניזק, ומפשט הפסוק שאומר מיטב דמזיק הוא לומד למקרה שזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק ועידית דידיה שויא יותר מעידית דניזק, שישלם עידית דידיה, ומתוך כך מסתפק הרא"ש במקרה שיש לו גם בינונית ששוה יותר מעידית דניזק האם יוכל לתת אותה, או דוקא עידית דידיה, ומכריע הרא"ש כצד השני. אבל הרי הרא"ש פוסק כרבי עקיבא שמשלם עידית דמזיק תמיד ואם כן כל השאלה לא קיימת כלל. ומוסיף הים של שלמה שהרא"ש עצמו מקשה על הרי"ף כאשר הוא מביא דברים שלא אליבא דהלכתא.
ג. ביאור מחלוקת הרא"ש והריטב"א
נתבונן, בעניותינו, בדברי הרא"ש, ובמסתעף מדבריו, ויתכן שנוכל לומר שיש נפקא מינא להלכה גם בדבריו אלה של הרא"ש.
הרא"ש מכריע שמשלם מעידית. לעומתו אומר הריטב"א (הישן) בגיטין ראש פרק הניזקין:"ואהני קרא דאי אית ליה למזיק עידית, וזיבורית דידיה לא שויא כעידית דניזק- משלם ליה ממיטב. פירוש מאחר דאי אפשר לקיים עידית דניזק, משלם עידית דמזיק. ומיהו אי אית ליה למזיק בינונית דשויא טפי מעידית דניזק, ודאי בכי הא, ודאי יהיב ליה בינונית, דהא מקיים ביה שפיר עידית דניזק כיון דשויא טפי, ושלא כמקצת רבוותא דסברי דדוקא היכא דשויא כעידית דניזק אבל היכא דשויא טפי לא, אלא עידית דמזיק משלם, דמיטב דניזק או מיטב דמזיק אית ליה לשלומי. ולא נהירא, דאי שויא טפי משלם עידית דניזק" , עד כאן דבריו.
הריטב"א דוחה את דברי הרא"ש וטוען כלפיו: דינו של מזיק לשלם- לדעת רבי ישמעאל- עידית דניזק, ומדוע לא יוכל לשלם בינונית ששוה יותר מעידית דניזק, שהיא כוללת בתוכה עידית דניזק מבחינת ערכה? נראה לומר שסברת הרא"ש היא, שבעינן שיהיה ניכר, שמזיק משלם עידית, וכשמשלם בינונית, אף שהיא טובה יותר מעידית דניזק, לא ניכר שמשלם עידית, ולכן ישלם בעידית דידיה או בקרקע ששוה לעידית דניזק. כלשונו:"דלעולם בעינן מיטב, או דמזיק או דניזק" .
אם כן, לדעת הרא"ש, אהני קרא "מיטב שדהו", לרבי ישמעאל, דמשלם מיטב דמזיק, לא באופן מקרי, אלא זהו דין עצמי של עידית דמזיק. לעומת זאת לדעת הריטב"א זהו לא דין עצמי של עידית דמזיק, אלא הפסוק מחדש, שלא ישלם מהקרקע הפחות טובה אלא מהיותר טובה.
לכאורה, יתכן לומר, שנקודה זו עצמה, היא שהכריחה את הרא"ש לחדש את חידושו הגדול. דהיינו, קשה לו לרא"ש, שאם כדברי הריטב"א, שהפסוק בא לומר שיתן מהקרקע היותר טובה ולא מהפחותה, אם כן מאי אהני קרא? מה החידוש בזה? פשיטא. מהיכא תיסק אדעתין, שאם חייבה התורה מזיק לשלם מעידית דניזק, ואין לו קרקע השוה לעידית דניזק, שישלם בקרקע פחות טובה? פשיטא שישלם מהיותר טובה. אלא על כורחך "אהני קרא" שחייב במקרה כזה לשלם דוקא עידית דמזיק, ולא יוכל לתת בינונית אף שהיא יותר טובה, וההסבר כדלעיל, שהתורה קנסה את המזיק, שיהיה ניכר שמשלם ממיטב, או של הניזק או של המזיק. אף על פי כן, לדעת הריטב"א, אילמלא הפסוק, הייתי אומר שיתן קרקע השוה לעידית דניזק כשיש לו, ואם אין לו אינו חייב לתת קרקע טובה יותר אלא הייתי אומר, שזוהי גזירת הכתוב שישלם בקרקע שהיא כעידית דניזק, כשיש לו, אבל כשאין לו אז אין לו עידית ולכן יתן כרצונו, קא משמע לן שחייב לתת מהטובה יותר. על כל פנים שורש המחלוקת הוא בנקודה זו של הלימוד מהגזירה שוה: לרא"ש כשאין לו לשלם כדינו הגזירה שוה מחייבת שיתן מהיותר. לריטב"א כשאין לו כדינו, הרי שמצד הגזירה שוה יתן גם מהפחות, ורק משום שאהני קרא "מיטב שדהו", יתן יותר.
ד. קושיית רבי עקיבא איגר וישובה
רע"א מקשה (דרוש וחידוש גיטין מט)- מדוע הגמרא אומרת אהני קרא לרבי ישמעאל כגון שזיבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק ועידית שויא טפי שמשלם מעידית, ולא אמרה אוקימתא פשוטה יותר: כגון דלית ליה לניזק קרקע כלל, ואהני קרא "מיטב שדהו- דמזיק", שמכל מקום צריך המזיק לשלם מעידית דידיה. ואילמלא הפסוק היינו אומרים שיתן זיבורית שלו. רע"א נשאר בצריך עיון גדול.
אמנם נחזי אנן לפי האמור לעיל.
הרי ראינו שלדעת הריטב"א, גם לאחר הלימוד מהפסוק, אין דין עצמי של עידית דמזיק, אלא רק דין יחסי, כלומר, המזיק צריך לשלם כעידית דניזק או יותר ממנה. אם כן כאשר אין לניזק שום קרקע, נראה לומר, שלדעת הריטב"א ישלם המזיק זיבורית ולא עידית, שהרי גם זיבורית דידיה, שוה יותר מעידית דניזק, שהרי אין לניזק קרקע כלל. כלומר, לפי הריטב"א שאלת רבי עקיבא איגר לא קיימת.
ולשיטת הרא"ש צריך לומר שהגמרא אמרה חידוש גדול יותר ממה שאומר רע"א. כלומר, אם הגמרא היתה נוקטת אוקימתא כפי שהציע רע"א, הייתי אומר, שאמנם אהני קרא שצריך לשלם מיטב דמזיק, אבל דוקא בכהאי גוונא שלניזק אין כלל קרקע, אבל אם לניזק יש עידית, וזיבורית דמזיק לא שויא כמותה, ובינונית שויא יותר, בכהאי גוונא הייתי אומר שישלם בינונית, כי היא כוללת בתוכה עידית דניזק וכדברי הריטב"א, אבל לדעת הרא"ש הגמרא הבינה, שהפסוק מחדש דין עצמי של מיטב דמזיק בכל מקרה שלא ניתן לשלם כעידית דניזק, ולא רק כשאין לניזק עידית, וכפי הסברא דלעיל בדברי הרא"ש, ולכן העמידה באוקימתא שיש לניזק עידית, וזיבורית לא שויא כעידית דניזק דמשלם מעידית דידיה, ואפילו אם יש לו בינונית ששוה יותר מעידית דניזק. מה שאין כן באוקימתא דרע"א לא הייתי יודע חידוש זה.
אמנם, על ידי קושיית רע"א, יורד ההכרח שאמרנו בדברי הרא"ש, שאם לא כחידושו, אם כן מאי אהני קרא, הרי פשיטא שיתן בינונית ששוה יותר ולא זיבורית שפחותה מעידית דניזק. אבל לפום קושיית רע"א, הרי יכולתי לומר שחידוש הפסוק הוא בדלית לניזק קרקע כלל. אלא צריך לומר שמה שהכריח את הרא"ש לחדש דבעינן דוקא מיטב, היא הסברא דלעיל, שזה מה שרואים בפסוקים שהתורה חידשה שמזיק ישלם תמיד מיטב ושיהיה ניכר לכל שהוא משלם מיטב או דניזק או דמזיק.
ה. הסבר דברי המהרש"א כרא"ש
בדף ז: "בעא מיניה רב שמואל בר אבא מאקרוניא מרבי אבא: כשהן שמין, בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין? אליבא דרבי ישמעאל לא תבעי לך, דאמר בדניזק שיימינן, כי תבעי לך אליבא דרבי עקיבא דאמר בדמזיק שיימינן, מאי, מיטב שדהו אמר רחמנא למעוטי דניזק או דלמא למעוטי דעלמא נמי?"
רב שמואל בר אבא מאקרוניא, מעלה אפשרות של מדד נוסף לעידית וזיבורית. לא כשדות המזיק ולא כשדות הניזק, אלא כשדות העולם. אולי 'מיטב' שאמרה תורה היינו עידית לפי מדד האנשים בכלל. על כך אמרה הגמרא, שלפי רבי ישמעאל אין שאלה. וביארו התוספות את הגמרא, שזה משום שלרבי ישמעאל יש גזירה שוה מ"שדה אחר", שמלמדת אותנו במפורש, ש'מיטב' היינו מיטב דניזק דוקא, אבל לפי רבי עקיבא שלא לומד גזירה שוה אלא פשט הפסוק, אולי הפסוק בא ללמדנו "מיטב שדהו" 'דהאיך דקא משלם', אבל אין הכוונה דוקא דמזיק אלא לאפוקי מיטב דניזק, אבל אולי המיטב נלמד לפי כלל העולם ובזה כלול האיך דקא משלם, לאפוקי מיטב דניזק.
שואל המהרש"א, הרי הגמרא אמרה שגם רבי ישמעאל מודה, שיש ללמוד גם מפשוטו של מקרא, ש"מיטב שדהו" היינו דהאיך דקא משלם, דהיינו מזיק, וכאמור לעיל, כגון דאית ליה זיבורית דלא שויא לעידית דניזק, ועידית דשויא טפי, דמשלם עידית דמזיק, אם כן, הרי גם לרבי ישמעאל יש להסתפק בכהאי גוונא, אם "מיטב שדהו" בא לאפוקי ממיטב דניזק אבל משלם מיטב דעלמא, או שמשלם ממיטב דמזיק.
עונה המהרש"א:"ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא לרבי ישמעאל, דמצי יהיב ליה מעידית דעלמא, כיון דיהיב ליה טפי מעידית דניזק, דהא אי הוה ליה זיבורית כעידית דניזק הוה מצי יהיב ליה ודוחק קצת" , עד כאן לשונו. כלומר, המהרש"א טוען, שלרבי ישמעאל אין להסתפק, כי ברור שאם זיבורית דמזיק לא שויא לעידית דניזק אבל בינונית דידיה שויא לעידית דעלמא, פשיטא שישלם בינונית שהיא עידית דעלמא, ולא עידית דידיה.
והקשה הקרני ראם במקום- דלפי הרא"ש דלעיל, שאפילו כשבינונית דידיה שוה טפי מעידית דניזק, חייב לתת עידית דידיה דוקא, וזהו "אהני קרא", אם כן אין תרוצו של המהרש"א- שאמר שבכהאי גוונא פשיטא שמשלם בינונית- עולה יפה, שהרי חייב תמיד לתת עידית דוקא.
וכן כתב רבי עקיבא איגר (בספר חדושי רע"א נזיקין א):"אולם דברי המהרש"א המה נגד דברי הרא"ש דכתב להדיא, דאם הזיבורית גרועה מדניזק והבינונית טובה, דצריך ליתן לו עידית, דכל שאינו נותן לו כדניזק ממש, אף שרוצה ליתן לו טובה ממנו, מכל מקום צריך ליתן לו כעידיות דידיה ממש, דהכלל: או בדניזק או בדמזיק, ואם כן ישאר קושיית המהרש"א שגם לרבי ישמעאל הוה בעי דדילמא אהני קרא היינו לעניין דבשל עולם וצריך עיון גדול" . עד כאן לשונו. וכן כתב הרש"ש בדף ח. דיבור המתחיל שוב ראיתי להרא"ש, שנעלמו דברי הרא"ש מן המהרש"א.
אמנם, הלואי עפר אני תחת כפות רגלי הגאונים האדירים, זכר צדיקים לברכה, אבל אף על פי כן, קשה לי (אולי משום דמזרעיה קאתינא) לומר שנעלמו דברי הרא"ש מן המהרש"א, ולכן נאמר בעניותינו שני דברים בזה על מנת לישב דברי קדשו.
א. לפי שיטת הריטב"א המבוארת לעיל, שאין דין עצמי של מיטב זולת מיטב דניזק, אלא אהני קרא שישלם יותר ממיטב דניזק, אם כן ברור שאין לשאול, מיטב דמזיק או מיטב דעלמא, אם יש לו בינונית ששוה יותר מעידית דניזק ודאי שיתן אותה ולא בגלל שהיא מיטב דעלמא, אלא בגלל שהיא יותר מעידית דניזק. כלומר בעצם לרבי ישמעאל יש רק דין של מיטב דניזק, ואין מקום כלל לשאלה אם מיטב דמזיק או דעלמא, וכפי שמשמע פשט דברי התוספות שלרבי ישמעאל תמיד בדניזק שיימינן, ומשום דיליף בגזירה שוה ש"שדה" היינו שדה הניזק. אם כן, ודאי דברי המהרש"א נוחים לשיטה זו.
ב. אפילו לפי שיטת הרא"ש, דוקא לשיטת רבי עקיבא, שמיטב שדהו היינו מיטב דמזיק, נסתפקנו האם מיטב דמזיק ממש או מיטב דעלמא. כלומר, יש לנו ספק לרבי עקיבא בעצם איכות התשלום של המיטב. אבל לרבי ישמעאל אין לנו ספק, פשיטא לנו, שמיטב היינו מיטב דניזק, וכשאין לו מיטב דניזק, אהני קרא שלא מספיק שיתן קרקע שוה יותר, אלא צריך לתת דוקא מיטב, אבל כאן, פשיטא לנו שמספיק מיטב דעלמא, שהיא יותר ממיטב דניזק ויש לה גם שם מיטב ומדוע נחדש שצריך לתת דוקא מיטב דמזיק. אבל לרבי עקיבא אין לנו שום יסוד להכריע מהי איכות התשלום ולכן יש מקום להסתפק אם מיטב דידיה או מיטב דעלמא. כלומר, לרבי ישמעאל גם הרא"ש יודה שיוכל לתת בינונית אם היא מיטב דעלמא, ואם לא, אז יתן מיטב דמזיק. אמנם הרא"ש לא הדגיש זאת כי אין ענינו שם לבאר את שיטת רבי ישמעאל, שהרי אינה להלכתא, אלא ללמד את העקרון, שגם מבלי פסוק אני יודע שאם זיבורית לא שויא לעידית דניזק, ישלם מן הטובה יותר, והפסוק מחדש שישלם דוקא מיטב. איזה מיטב, דעלמא או דמזיק לזה אין הוא נכנס כי בזה אין נפקא מינא להלכה, מה שאין כן בעצם העקרון שנלמד מרבי ישמעאל יש נפקא מינא להלכה וכפי שנראה בהמשך הדברים.
ו. שיטת הרא"ש והריטב"א בבעל חוב
אמנם עסקנו עד כאן בסברות הרא"ש והריטב"א אליבא דרבי ישמעאל, ולהלכה הרי הרא"ש פוסק כרבי עקיבא, שגובין תמיד ממיטב דמזיק, ובשלו הן שמין ולא בשל עלמא. אבל בבאורנו את המחלוקת שבין הרא"ש והריטב"א נעצנו אותה בעצם בנקודה זו: כאשר אין לו עידית דניזק, וללא חידוש הפסוק, לרא"ש הייתי אומר, שישלם קרקע ששוה יותר. ואילו לריטב"א ללא חידוש הפסוק הייתי אומר שישלם באיכות פחותה ואינו חייב לתת יותר ממה שקבעה התורה.
הגמרא בדף ח. עוברת מן הדיון במזיק וניזק לדיון בתשלומי בעל חוב. ומביאה ברייתא שבה נאמר:"עידית וזיבורית נזקין בעידית ובעל חוב וכתובת אשה בזיבורית" . לכאורה מפורש כאן בברייתא כסברת הריטב"א: בעל חוב דינו בבינונית, וכשאין ללוה בינונית איננו אומרים שיגבה המלוה מן העידית אלא גובה מן הזיבורית. כלומר, משלם באיכות פחותה מדינו. אמנם רש"י פירש הלכה זו:"מדאורייתא בעל חוב בזיבורית כדלקמן, ורבנן הוא דתקון ליה בבינונית, משום נעילת דלת ללוין, והיכא דלית ליה בינונית לית ליה תקנתא" , עד כאן לשונו. כלומר רש"י פירש שגובה מזיבורית משום שזה עיקר דינו מדאורייתא, משמע שאם מדאורייתא היה דינו בבינונית היה גובה מן העידית בדלית ללוה בינונית. כלומר, שיתן איכות יותר מדינו, והיינו כסברת הרא"ש שגם מבלי פסוק שיחדש זאת, ידעינן מסברא שאם אין לו לשלם כדינו ישלם באיכות גדולה יותר. (ועיין רש"ש).
על כל פנים כעת אין נפקא מינא בין הרא"ש והריטב"א שהרי לשניהם אומרת הברייתא עידית וזיבורית- בעל חוב בזיבורית, וכל אחד יסביר כדרכו.
ז. נפקא מינא להלכה בסברת הרא"ש והריטב"א
בהמשך הברייתא:"בינונית וזיבורית, נזיקין ובעל חוב בבינונית, וכתובת אשה בזיבורית" . מאידך ברייתא שניה:"בינונית וזיבורית, ניזקין בבינונית, בעל חוב וכתובת אשה בזיבורית" . הגמרא מבררת האם הברייתות אינן חולקות אלא מדברות באוקימתא שונה, או שהן חולקות אם בשלו הן שמין ולכן גובה בעל חוב מזיבורית, או בשל עולם הן שמין ולכן גובה מבינונית כי עידית דלוה היא בינונית דעלמא.
הסבר אחרון, של אחרון האמוראים,"רבינא אמר: בדעולא פליגי, דאמר עולא דבר תורה בעל חוב בזיבורית... ומה טעם אמרו בעל חוב בבינונית? כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, מר אית ליה תקנתא דעולא ומר לית ליה תקנתא דעולא" .
נחלקו הראשונים בהסבר דבריו של רבינא- איזו ברייתא לית ליה תקנתא דעולא ומה המשמעות של לית ליה. עוד נחלקו האם עולא סובר בשלו הן שמין או בשל עולם הן שמין.
הרא"ש פוסק שבשלו הן שמין. אם כן באית ליה בינונית וזיבורית- קשה הברייתא שגובה מבינונית שהרי היא עידית שלו?
יש מן האחרונים ('פני יהושע' למשל), שביארו שיטת תוספות בדברי רבינא, שסובר בשלו הן שמין, ומר לית ליה תקנתא דעולא, כי מכיון שהיא עידית דידיה, שייך בה חשש של "מפני מה אין בעל חוב בעידית כדי שלא יאמר אקפוץ ואלונו", ולכן גובה מזיבורית, ומאן דאית ליה תקנתא דעולא גם בכהאי גוונא גובה מן הבינונית. וקשה, שהרי היא עידית דידיה ומדוע יגבה בעל חוב מן העידית?
כך גם קשה בדברי הרמב"ם (פרק י"ט ממלוה ולוה הלכה ד'), שפסק שבזיבורית ובינונית בעל חוב גובה מבינונית, ופוסק שבשלו הן שמין. ואם כן כיצד גובה מבינונית והרי היא עידית שלו מה לו לבעל חוב בעידית? על כרחנו נצטרך להסביר שיטות אלו על פי סברת הרא"ש, שכשאין לו לשלם כדינו משלם יותר מדינו, ואפילו כאשר דינו הוא תקנה דרבנן. ולכן יתן בינונית אף שהיא עידית דידיה ולא יתן זיבורית. אבל לפי סברת הריטב"א הרי הוא משלם מן הזיבורית.
נמצאנו אם כן למדים, שגם להלכה יש נפקא מינא במה שהביא הרא"ש מחלוקת בדברי רבי ישמעאל והכריע כצד אחד. המהרש"ל ב'ים של שלמה' שאל על הרא"ש, שרבי ישמעאל אינו להלכה, אם כן מה נפקא מינא בדברי הרא"ש.
הרא"ש כתב את דבריו ברבי ישמעאל, כדי שנלמד מהם עיקרון ובעיקרון הזה תהיה משמעות אליבא דהילכתא. הנה מתוך הסברה שבדברי הרא"ש, נראית נפקא מינא בדיני מלוה ולוה, כאשר יש ללוה בינונית וזיבורית. לפי סברת הרא"ש יתן מבינונית, שהיא עידית דידיה, שהרי אין לו לתת כדינו ולכן יתן יותר ולא פחות. אבל לפי סברת הריטב"א יפרע מן הזיבורית, שהרי רק בנזיקין, בגלל הפסוק, אמרינן שישלם מן הבינונית ששוה יותר מעידית דניזק, אבל בבעל חוב שאין לנו פסוק לחדש זאת, ישלם מן הזיבורית. כלומר באית ליה בינונית וזיבורית- למאן דאית ליה דעולא, ואית ליה שבשלו הן שמין- הרא"ש יפסוק שישלם מן הבינונית, ואילו לריטב"א בכהאי גוונא יתן זיבורית. (וכיצד יסביר הריטב"א את הברייתא שאומרת שגובה בכהאי גוונא מבינונית? או שיבאר למאן דאמר בשל עולם הן שמין, או כראב"ד שהיינו למאן דלית ליה דעולא וסובר שבעל חוב גובה מדאורייתא עידית).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה