לזכות יהודה בן ציון בן נעמי לרפו"ש בתוך שאר חולי ישראל
המשנה בכלל גדול [דף עג] פותחת בזריעה ואילו המנ"ח מתחיל את מוסך השבת בהלכות חרישה, ונימק זאת בכך שגם הרמב"ם [פ"ז ה"א] הקדים חרישה לזריעה. והגמרא באמת הקשתה על כך שהמשנה פתחה בזריעה "מכדי, מכרב כרבי [חורשים] ברישא, ליתני חורש ברישא והדר זורע? תנא בארץ ישראל קאי, דזרעי ברישא והדר כרבי". נמצא שבכל העולם קודם חורשים ואח"כ זורעים, ורק בא"י, שהאדמה קשה, אחרי הזריעה חורשים שוב, והרמב"ם שהקדים את החרישה דיבר על המציאות של רוב העולם.
ועיין רש"י ד"ה בא"י שכתב: "קשה היא [הקרקע], ואינו יכול לכסות בלא חרישה, ואשמעינן דהא נמי חרישה היא". נראה מדבריו, דודאי בא"י חורשין גם לפני הזריעה, כבכל העולם, אך אחר הזריעה חורשין עוד פעם, ומשמיעה לנו המשנה חידוש שעל הפעם השניה גם חייב משום חורש . [יש לציין חידוש שראיתי בס' ישועות משה שכוונת רש"י אולי שהחרישה השניה היא המשך של החרישה הראשונה ולעולם אינו חייב אלא אחת, אבל הביא מראשונים אחרים שלמדו שחייבים על שתי החרישות בנפרד, כפשטות לשון רש"י]. אבל הרמב"ם התחיל עם חרישה, וא"כ מנין שלדעתו חייב גם על חרישה שניה?
כדי להשיב תשובה לשאלה זו, אנחנו צריכים, בטרם כל שיח, להגדיר את מלאכת חרשיה, וכבר האריכו בזה הספרים [עי' אגלי טל מלאכת חורש, ואריכות נעימה בס' נעם שבת עמ' כ"ג, וברכת כהן על מלאכות שבת עמ' קמ"ח, שיעורי שבת סי' א', אור לנר סי' ז', ועוד ועוד]. רש"י כותב על הא דאי' היתה לו גומא בשדהו וטממה חייב משום חורש "היינו חורש דהעפר שמילאה בו הוי ריפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה" הרי דגדר חרישה היא הכשרת הקרקע לזריעה.
אך מלשון הרמב"ם משמע טפי דעצם החפירה בקרקע ותיקונו הוי מלאכת חרישה וכמו דכל תיקון ובנין בבית הוי בונה, ואין גדר החורש בהכשר זריעה דוקא, דכתב [בפ"ז משבת ה"ב] "אחד החורש ואחד החופר או העושה חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחת ואחת מהן חפירה בקרקע וענין אחד הוא" הרי דמהות המלאכה חפירה בקרקע הוא.
ולפ"ז כתב הגאון ר' אשר וייס שליט"א [מנחת אשר שבת סי' נ"ט] דלשיטת רש"י דכל גדר החורש הוא הכשרת הקרקע לזריעה יש חידוש ורבותא במה דחייב אף על חרישה לאחר זריעה דכיון דכבר נזרע הקרקע שוב אין החרישה הכשר זריעה והכנתו, וקמ"ל דכיון דאף חרישה זו תיקון הזריעה היא כמ"ש רש"י דא"א לכסות את הזרע ללא חרישה שלאחר זריעה חייב אף בזה משום חורש. אבל לשיטת הרמב"ם דכל תיקון קרקע הוי חרישה, אין בין חרישה שלאחר הזריעה וחרישה שלפני זריעה כיון שיש בו צורך ותיקון, אלא דהתנא סידר חרישה אחר זריעה כמנהג א"י והרמב"ם נקט בידו החזקה מנהג רוב העולם דחרשי ואח"כ זרעי, עכ"ד.
הגאון ר' מנשה קליין שליט"א [חי"ז סי' רמ"ו] תירץ השמטת הרמב"ם את החרישה השניה כך: בפשטות, הסברא אומרת שחורש אחר זורע פטור, וע"כ איצטריך לאשמעינן דחייב, וההו"א הוא כיון דהוא לאחר זריעה או שהוא עפר תיחוח וכבר היה כאן חרישה ראשונה. ונראה עוד, דחרישה אחר חרישה הוה חרישה שניה כמלאכה שאינה צריכה לגופא, שהרי כבר חרש פעם אחת כדי לזרוע ומעתה יכול לזרוע, וא"כ הוה חרישה שניה מלאכה שאינה צריכה לגופא, אך זה אינו רק למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופא פטור, שאז י"ל דחרישה אחר חרישה פטור שהרי סוף סוף מלאכה שאינה צריכה לגופא היא, אך למ"ד מלשאצל"ג חייב, אז חרישה אחר חרישה נמי יהא חייב ואין סברא שיהיה פטור.
והנה בספר מגן אבות למהר"ם בנעט הקשה למה שינה הרמב"ם מלשון המשנה, דהתנא כתב המלאכות על הגברא הזורע והחורש, והרמב"ם כתב החרישה והזריעה שהיא המלאכה, ונמצא דלהתנא האיסור הוא על הגברא ולהרמב"ם האיסור הוא על החפצא. ותירץ דתלוי במחלוקת ר"י ור"ש, דלר"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, א"כ ע"כ האיסור שהתורה אסרה במלאכות הוא בגברא שהגברא הוא שנאסר במלאכה בשבת, אבל לר"י דמלשאצל"ג חייב עליה א"כ האיסור הוא על המלאכה והמלאכה היא שנאסרה ואפילו אם הגברא אינו חפץ במלאכה זו, מ"מ חייב עליה כל שהמלאכה נעשית בכוונה אלא שאינה צריכה לגופא, ומעתה כתב דהתנא סתם כר"ש דמלשאצל"ג פטור ולכן פתח הזורע והחורש באיסור של גברא ולא במלאכה, אבל הרמב"ם פסק כר"י במלשאצל"ג חייב עליה [עי' רמב"ם פ"א הל' ז'] ולכן פתח בחרישה וזריעה דהיינו באיסור על המלאכה ולא באיסור על הגברא, עכ"ד.
ולפ"ז נראה ליישב דעת הרמב"ם מקושיית החינוך למה לא כתב דין חרישה שניה, דדוקא לתנא דמתניתין ולדידן דקיי"ל כר"ש הוה אמינא דחורש אחר חורש פטור משום דהו"ל מלשאצל"ג, ולכן ע"כ צריך לאשמעינן דאחרישה שניה נמי חייב, וצ"ל דהאי תנא בא"י קאי כדאיתא בגמ' דצריך חרישה שניה לזריעה כדי לכסות הזרע והו"ל צריכה לגופא ושפיר חייב אחרישה שניה אף לדידן, ומהאי טעמא פתח בזורע ולא בחורש כדי להשמיענו דין זה מדיוק השינוי הנ"ל, אבל להרמב"ם דס"ל משאצל"ג חייב עליה אין נפק"מ בין חרישה ראשונה לשניה דלעולם איכא חיוב על החרישה שמלאכת החרישה היא שנאסרה ולא הגברא הוא שנאסר בחרישה, וכיון דהאיסור במלאכת החרישה אין נפק"מ בין חרישה ראשונה לשניה, ואין צריך לפתוח בזריעה ואח"כ חרישה לדייק אחרישה שניה דלדידיה חרישה ראשונה ושניה חד איסור הם, ופשיטא דאחרישה שניה נמי חייב, עכ"ד הגר"מ קליין שליט"א. ושוב מצאתי שכ"כ ביתר הרחבה בס' היקר 'שלמי יוסף' [ח"ב סי' רנ"ב], ויישב עוד כמה דיוקים ע"פ המהלך הנ"ל, עיי"ש.
והנה, כתב הרמב"ם [פ"ח ה"א] החורש כל שהוא חייב. המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את הזרדים כדי לייפות את הקרקע ה"ז תולדות חורש. ובהלכה ב' – הזורע כ"ש חייב. והמשקה מים לזרעים ואילנות הרי זה תולדת זורע.
ובמסכת מועד קטן [ב:] המנכש והמשקה מים לזרעים משום מאי מתרינן ביה? רבה אמר משום חורש ורב יוסף אמר משום זורע. אמר רבה כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לרפויי ארעא הא נמי מרפי ארעא. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא מה דרכו של חורש לצמוחי פירי הא נמי מצמח פירי. וכתבו תוס' דרבה סבר דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש, ור"י סבר אע"ג דעיקר המלאכה דומה לחורש, מחשבת הנפש לאו לריפויי ארעא אלא להצמיח פירי.
והקשה בכס"מ דבה"א פסק הרמב"ם כרבה דמנכש חייב משום חורש, ובה"ב פסק כרב יוסף דמשקה מים חייב משום זורע. ותירץ דאפשר דרבינו מפרש דדתרי גוונא מנכש איכא, וההיא דמו"ק דהוי משום זורע, היינו בעוקר עשבים רעים מתוך הטובים והיא הסיבה שיצמחו ביותר העשבים הטובים והוי תולדה דזורע. ומנכש דנקט רבינו הכא [במס' שבת] היינו שחופר בעיקרי האילנות הא הוי משום חורש, ע"כ.
והנה באגלי טל [חורש סק"ג] הק' דלרב יוסף דהמנכש בזרעים חייב משום זורע ולא משום חורש וטעמו משום דמחשבת הלב היא שיצמח ואזלינן בתר מחשבתו, הא בשבת [ע"ג.] תנן החורש והזורע ובגמרא שם [עג.] מכדי מכרב כריב ברישא, ליתני חורש והדר ליתני זורע, ומשני תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי ואשמעינן תנא דהאי נמי חרישה היא. מתבאר מזה דחורש אף לאחר שכבר נתחייב משום זורע [דהא התנא נקט הזורע והחורש] חייב משום חורש, וקשיא לרב יוסף דאמר שבתר מחשבתו אזלינן וכאן מחשבתו בחרישה השניה היא להצמיח, ולמה אינו חייב משום זורע?
וצפייה צפיתי בקובץ מוריה [אלול תשל"ט עמ' פ"ד] שיישב ע"פ מש"כ בחזו"א שביעית [סי"ח סק"א] דאף רב יוסף מודה דכשאמרה תורה חרישה אב מלאכה היא בין בחרישה המכשרת לזריעה ובין בחרישה במה שכבר גדל, ושם החרישה נאמר על כל התועלויות האצורים בה שלא נחשוב את תועלת הצמיחה לשם אחר, ולא נחלקו אלא בתולש עשבים רעים דהתם נפגשו ב' פעולות שמרפי ארעא ומשיב את כל כח הארץ לצומח וכן משקה, ובזה ס"ל לר"י דמעשה החרישה הוא מעשה דממילא ועיקרו זורע.
ואשר לפ"ז א"ש קושיית האגלי טל דהגמרא בשבת דאיירי במעשה חרישה ממש ובכי האי גוונא גם ר"י מודה דהוה חורש, משא"כ הגמרא במו"ק דאיירי במנכש עשבים רעים מן הטובים דהוה חרישה דממילא, בזה הוה זורע.
ומובנים לפ"ז החילוק של הכס"מ דלעיל, דבעוקר עשבים רעים מתוך הטובים הוי תולדה דזורע, דהא אין כאן חרישה להדיא אלא הוי ממילא. ואילו חופר בעיקרי אילנות חייב משום חורש [גם לרב יוסף], דהא יש כאן חרישה ממש. והרמב"ם למד לחלק בין שתי החרישות מהגמרא [בדף ע"ג:] שחייבה על החרישה השניה בא"י מדין חורש גם לרב יוסף אבל עוקר עשבים רעים הוה חרישה דממילא וחייב משום זורע ולא חורש כמש"כ הכסף משנה. וכ"כ בס' היקר 'תורת המלאכות' [מלאכת חורש עמ' ב'] עיי"ש.
והוסיף להקשות במאמר הנ"ל מדברי הר"ח [במו"ק] דמנכש פירושו חופר סביב בית הזרעים וע"ז קאמר ר' יוסף דלצמוחי פירי קא עביד וחייב משום זורע.
ותירץ דסובר רב יוסף דגדר מלאכת חורש הוא הכשר הקרקע לצורך קליטת הזרעים שעדיין לא נקלטו דומיא דכל מלאכת חרישה שמכשיר הקרקע לצורך קליטת הזרעים. ואשר לכך בארץ ישראל שהארץ קשה ואין יכול לכסותה בלא חרישה כמו שפירש רש"י והחרישה היא לצורך כסוי הזרעים כדי שיקלטו בארץ הרי זה חורש. אבל החורש סביב אילן שכבר נקלט בארץ כדי להשיב כוח הארץ לאילן שכבר צמח אין זה דומיא דמלאכת חורש לכך אינו חייב משום חורש, אלא משום זורע דלצמוחי עביד עכ"ד.
ובעיקר דברי הכסף משנה שכתב ש'מנכש' המוזכר במועד קטן פירושו תולש עשבים רעים מתוך הטובים [ובזה סובר רב יוסף דחייב משום זורע], כבר העיר בספר 'אורה ושמחה' על הרמב"ם הל' שבת [עמ' פ' וכן בס' זרע הארץ לג"ר יוסף צבי הלוי שהיה אב"ד בתל אביב יפו לפני שבעים שנה עמ' כ"א עיי"ש] דבגמרא שם מפורש דמרפי ארעא ואיזה ריפויי ארעא יש בתלישת עשבים רעים [אא"כ נאמר שתולש גם את השורש שאז מרפי ארעא או נאמר שסתם תלישה מפורר קצת את האדמה], ומלבד זה יש מן הדוחק להעמיד שיש תרי גווני מנכש. זאת ועוד, הכסף משנה תמה על עצמו, למה הרמב"ם השמיט דין מנכש דמועד קטן, והיא קושיא אלימתא, שמתעצמת עוד יותר כשנשים לב שהגמרא הזכירה בנשימה אחת מנכש ומשקה, והרמב"ם בהלכה ב' הביא דין משקה ובכל זאת השמיט דין מנכש. והנכון בדעת הרמב"ם [לפי הבנת ה'אורה ושמחה'] הוא עפ"י המאירי במו"ק עיי"ש. וע"ע בספר תמת מנחם עמ' 72.
עוד לאלוק מילין להעיר בדברי הכס"מ, ממה שכתב בס' משמיע שלום [עמ' כ"א], דדברי הגמרא במו"ק 'מנכש משום מאי מתרינן', לא הוי דין חדש אלא מוסבין על מה שכתוב במשנה שבת ק"ג המנכש המקרסם והמזרד כל שהוא חייב, ובזה הוא דבעי להו משום מאי מתרינן ביה ואיפלגו רבה ורב יוסף. והנה הרמב"ם בפירוש המשניות בפי"ב דף ק"ג כתב להדיא דמנכש הוי חופר, וז"ל מנכש הוא החופר סביב בעיקרי הגפנים והצמחים והוא ממלאכות העבודה והיא והחרישה שוה, עכ"ד. הרי להדיא דמנכש דאיתא בגמרא הוא חופר בעיקרי האילנות, ולא כמו שכתב הכס"מ דבמו"ק מיירי במנכש דעוקר עשבים רעים ואפילו במנכש שחופר בעיקרי האלנות איתמר בגמרא דאיפלגו רבה ורב יוסף וצע"ג, ולפי"ז הדרא קושיין לדוכתא, דאמאי פסק במנכש דהוי תולדת חורש כרבה, ובמשקה זרעים דהוי תולדת זורע כרב יוסף. וגם קשה אמאי לא פסק גם דחייב שנים גם משום חורש וגם משום זורע, דהא נשארה הגמרא בקושיא, וגם הרמב"ם עצמו פסק את הדין דחייב שנים בזומר וצריך לעצים דחייב משום קוצר ומשום נוטע.
ותירץ ה'משמיע שלום', דיסוד הדברים מתבאר בתוס' מו"ק [ב: ד"ה קא מרפויי ארעא] "דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש, ורב יוסף אע"ג דעיקר המלאכה דומה לחורש, מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה, ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר דמיון".
ובביאור דברי התוס' נראה, דמחלוקתן של רבה ורב יוסף הוא דוקא בהא היכא דמחשבתו מתנגדת למעשה, דהמעשה של מנכש הוא מעשה של חופר וכאן מחשבתו הוא לזרוע, בזה ס"ל לרבה דאזלינן בתר המעשה ולא בתר מחשבתו וא"כ יש כאן רק חופר. משא"כ רב יוסף ס"ל דאזלינן בתר מחשבת הנפש ולא בתר המעשה וע"כ הוי רק זורע, אבל אי מחשבת הנפש של המנכש לרפויי ארעא הוא, דע"כ ממ"נ יש כאן רק חורש, דהמעשה הוא מעשה של חורש והמחשבה הוא גם מחשבת חורש, אז אין מי שיחלוק בזה דהוי תולדות חורש וכל מחלוקתן היא רק בהא דמחשבה מתנגדת לעצם המעשה, דרק בזה ס"ל לרב יוסף דכיון דמחשבתו הוי לזורע חייב משום זורע, אבל בהא דמחשבתו הוי לחורש שפיר הוי תולדה דחורש.
ולפ"ז מבואר היטב דעת הרמב"ם דפסק דמנכש ומקרסם הוי תולדת חורש דהרמב"ם איירי בגוונא דגם מחשבת המנכש היא לרפות את הקרקע ובזה שפיר פסק דהוי חורש, ולא משום דלא פסק כרב יוסף, דבזה גם רב יוסף מודה דהוי תולדת חורש, וכדמדייק הרמב"ם בלשונו המנכש בעיקרי האילנות והמקרסם עשבים או המזרד את השריגים כדי לייפות את הקרקע, דאז שפיר לכו"ע הוי תולדת חורש. ודייק לכתוב דכל אלו הוי תולדת חורש רק אם הם כדי לייפות את הקרקע, דאז שפיר לכו"ע הוי תולדת חורש. ומיושב היטב מה דפסק במשקה זרעים דהוי תולדת זורע, דהרמב"ם פסק כרב יוסף, דמנכש דכתב הרמב"ם דחושב על החרישה כדי לייפות את הקרקע גם רב יוסף ס"ל דהוי תולדת חורש.
ובזה מיושב גם מה דלא פסק הרמב"ם דחייב שתים כמו זומר וצריך לעצים דחייב משום קוצר ומשום נוטע, כקושיית הגמרא, דרק בגוונא דגמרא דמחשבתו היתה לזריעה בזה שייך לחייבו שתים משום זורע וחורש, משא"כ בהא דגם המעשה וגם המחשבה כולהו הוי חרישה, פשיטא דלא חייב אלא משום חורש גרידא, אבל בעיקר הדין לחייב תרתי במקום דשייך ביה, שפיר פסקינן דחייב שתים עכ"ד ה'משמיע שלום' עיי"ש שהאריך עוד.
ויש הרבה להאריך בזה אבל לעת עתה נסתגר בזה.
ועי' עוד בס' אוצרות משה [סוגיא ל"ג], קובץ מאור החיים [עמ' 338] עיון הלכה [קובץ עיונים ובירורים בהלכה עמ' 85], חסד לאברהם סי' א', מנחת אהרן סי' י"ד, ראש אליהו סי' נ"ח, קובץ מדרש אליהו עמ' רכ"ד.
ברוך הנותן ליעף כוח ולאין אונים עצמה ירבה!
סיימתי פסח שני התשע"א
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה