נכתב לע"נ העלמה הצנועה וחסודה שרה בת מו"ר הרה"ג ר' אפרים זאב קליין שליט"א שנספתה באופן טראגי בד' אב תש"ע ת.נ.צ.ב.ה.
קושי בשיטת רש"י
במסכת פסחים [ג:] כותב רש"י [בד"ה שחץ פסול] בזה"ל "גס רוח ומבזה קדשי שמים ואין ראוי לשמש כדקי"ל במנחות י"ח: וכו' כהן שאינו מודה בכולן אף במגונה שבהן אין לו חלק בכהונה". וכתב בזה הג"ר נתן אינפלד בספרו מנחת נתן [סי' א']: "עיינתי שם במנחות ולא מצאתי שהמבזה קדשי שמים אינו ראוי לשמש, דשם כתוב רק שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, כלומר שאינו מקבל מנה, ולומדים זה מהפסוק "לו תהיה שוק הימין למנה", וכן מפרש רש"י בחולין קל"ב ע"ש. ומאין למד רש"י כאן את הדין שהמבזה קדשי שמים אין ראוי לשמש. וכן ברמב"ם משמע שזה רק דין בענין נתינת מנה, דז"ל "וכל כהן שאינו מודה בהן אין לו חלק בכהנים ואין נותנים לו מתנה מהן", ובסוף הלכות ביאת מקדש שמונה את הפסולין לעבודה אינו מונה שם מבזה קדשי שמים ע"ש, משמע ברמב"ם כנ"ל דזה רק לענין נתינת מנה. ושיטת רש"י צ"ע. [א.ה. עיין בספר דרך אמונה על הרמב"ם הל' ביכורים פ"א ה"א ודוק.]
ולהלן כותב: "ולכאורה משמע בבכורות [ל:] כרש"י דאינו מודה בעבודה אינו ראוי לשמש, דז"ל הגמ' שם: "וכן בן לוי שבא לקבל דברי לויה [חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, כהן שבא (גי' שטמ"ק)] לקבל דברי כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו שנאמר המקריב וכו' כל כהן שאינו מודה בה אין לו חלק בכהונה" עכ"ל הגמ' עיי"ש, ולכאורה הלשון "אין מקבלין אותו" הוא לגבי עבודה, אך מכיון דהגמ' מביאה לזה את הפסוק דמיירי במתנות כהונה, צ"ל דהפירוש אין מקבלין אותו דהוא לגבי מתנות כהונה. וגם מהרמב"ם משמע דלמד כן בפירוש הגמרא, כיון דהביא את זה רק במתנות כהונה כנ"ל. ובפ"ג מהל' כלי המקדש שהביא את הגמרא בלוי לא מזכיר שם כהן [וז"ל "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל את שבט הלוי וכו', ובן לוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן" ושם "אין מקבלין אותו" פירושו לעבודה, והרמב"ם השמיט דין כהן, הלא דבר הוא] עכ"ד ה'מנחת נתן'.
לוי צריך מינוי לעומת כהן שאינו צריך
והלב משתוקק להבין את החילוק בין כהן ללוי, שפוסלים לוי מעבודה אם אין מקבל עליו דבר אחד ואילו לגבי כהן מבואר ברמב"ם שהדין שייך רק במתנות כהונה.
ותבט עיני בספר צבא הלוי [סי' מ"ה להרה"ג ר' צבי אליהו שטיינברג שליט"א] שתירץ על פי מש"כ בחידושי מרן רי"ז הלוי בפרשת במדבר, דבלוים איכא הלכה דצריכים להיות ממונים כל אחד על עבודתו, וכדקיי"ל משורר ששיער חייב מיתה, ומקראות מפורשים "אהרן ובניו יבואו ושמו אותם איש איש על עבודתו ועל משאו", ולהלן "בני גרשון ופקדתם עליהם במשמרת את כל משאם" ועוד מקראות רבים, אבל הכהנים אינם צריכים מינוי ורק כל מי שהוא כהן רשאי לעבוד כל עבודת כהונה, ע"ש שהאריך בזה. ולפ"ז נראה דרק בלוי הוא דשייך הך דינא דאין מקבלין אותו לענין עבודה, והיינו דמה שאינו מודה בעבודה אינו פסול מצד עצמו אלא דבאופן זה אין נותנים לו מינוי של עבודה, וממילא דאין יכול לעבוד, משא"כ בכהן דאין צריך שום מינוי, ע"כ לא שייך הך דינא דאין מקבלין אותו עכ"ד.
והנה, 'המנחת נתן' הביא תוספתא מפורשת כדברי הרמב"ם, שלגבי כהן הדין שאם אינו מודה אינו מקבל, שייך דוקא במתנות כהונה דז"ל התוספתא [פ"ב דדמאי]: "אמר ר"ש יכול אין דוחין אותו אלא ממתנות מקדש בלבד מניין אף ממתנות גבולין ת"ל ראשית דגנך וכו' " ע"ש. הרי מפורש בתוספתא שכל הדין הוא לגבי מתנות כהונה, ומטעם זה הביא הרמב"ם את הדין הזה רק במתנות כהונה דמהתוספתא משמע כן, וסוף דבר, דברי רש"י צריכים תלמוד.
האם אינו מודה בעבודה או במתנות – סתירה לרמב"ם מהגמרא
עד כה ביררנו בס"ד במה הכהן פסול בכה"ג שאינו מודה, אם למתנות כהונה [רמב"ם] אם לעבודה [רש"י בפסחים], ועכשיו נברר במה אינו מודה. דאם עד עכשיו דברי הרמב"ם היו מבוססים כפי שראינו, כאן לכאורה ניכנס לסיבוכים בשיטתו. דז"ל "ארבע ועשרים מתנות ניתנו לכהנים, וכולן מפורשים בתורה, ועל כולן נכרתה ברית לאהרן, וכל כהן שאינו מודה "בהן" אין לו חלק בכהונה ואין נותנים לו מתנה מהן", והקשה הכס"מ וז"ל "בפרק הזרוע כל כהן שאינו מודה "בעבודה" אין לו חלק בכהונה, ואיני יודע למה שינה רבינו הלשון, וכ"ש במקום שאפשר שיבא ממנו שינוי הבנת הענין" דהיינו שהרמב"ם כתב כל מי שאינו מודה במתנות ["בהן" דהיינו המתנות], ובגמרא נאמר כל מי שאינו מודה בעבודה ולא תירץ הכס"מ כלום.
ונקדים את הסוגיא בחולין קל"ב:, אמר רב חסדא, כ"ד מתנות כהונה כל כהן שאינו בקי בהן אין נותנין לו מתנה, ולאו מילתא היא, דתניא רש"א כל כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה, שנאמר המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה וכו', טעמא דאינו מודה בה, הא אינו מודה בה אע"פ שאינו בקי בהן ע"כ.
ורש"י שם בד"ה שאינו מודה בעבודה כתב וז"ל "שאמר בלבו דברי הבל הן ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות, אלא משה בדה מלבו" עכ"ל.
על רקע הסוגיא הגרי"ז הלוי בחידושיו [מנחות י"ח: בד"ה המודה] תירץ את קושיית הכס"מ וז"ל "אם נפרש דלא בעי מודה בכ"ד מתנות כי אם מודה בעבודה, מאי פריך על רב חסדא [בגמרא חולין שהבאנו], הא שפיר י"ל דלענין מתנות בעינן בקי בהן, ולענין עבודה בעינן רק מודה בעבודה ולא בעינן בקי בעבודה, אבל בקי במתנות העינן, וא"כ מאי פריך בגמרא, וע"כ צ"ל דאין חילוק בין עבודה ובין כ"ד מתנות, והא דאמר ר"ש דבעינן מודה בעבודה היינו דבעינן גם מודה בכ"ד מתנות, וע"ז שפיר פרכינן אדר"ח דמודה הוא דבעי, אבל לא בקי, אבל זה אין לומר דסגי בבקי בלא מודה, שכל שאינו מודה לא חשוב בקי, דבקי היינו יודע דינין לשומרן, וכל שאינו מודה אין זה בקי, ושפיר כתב הרמב"ם דבעינן מודה בהן עכ"ל.
ובס' ודרשת וחקרת [ח"ג עמ' שצ"ג] הקשה על תירוצו, דסוף סוף קושיית הכס"מ במקומה עומדת, שהרי לשון הרמב"ם עלולה להטעות, שהקורא אותה יבין שמי שמודה במתנות אע"פ שאינו מודה בעבודה, נותנים לו, וזה אינו נכון, שלדברי הגרי"ז חייב להודות גם במתנות וגם בעבודה כדי לקבל מתנות?
ועיין שם מה שהביא בשם הצפנת פענח [לפי הבנתו, שהצ"פ קיצר כדרכו], שהרמב"ם כתב כל שאינו מודה במתנות ולא כתב כל שאינו מודה בעבודה בדוקא ובמכוון, שאם היה כותב כל שאינו מודה בעבודה היינו אומרים ששאר מתנות חוץ מקדשי שמים נותנים לכל כהן, גם כשאינו מודה בעבודה [כפדיון הבן הנוהג גם בזמן הזה], ומשמיענו הרמב"ם שאם אינו מודה במתנות, שום מתנות אינו מקבל, גם מתנות גבולין, והביא מקור לדבריו מהתוספתא בדמאי [פ"ב הל' ז' הובאה בחקה לעיל] האומרת וז"ל "כהן שקיבל עליו עבודת כהונה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו וכו', אר"ש יכול אין דוחין אותן אלא ממתנות מקדש בלבד, מנין אף למתנות גבולין, ת"ל ראשית דגנך ותירושך ויצהריך, מפני מה, כי בו בחר ה', כל המקבל על עצמו שירות יש לו במתנות, כל שאינו מקבל עליו שירות, אין לו מתנות" עכ"ד. ומלבד מה שקשה שעדיין אינו מפורש לפי דבריו ענין הכפירה במתנות שהרי כתוב כל המקבל על עצמו שירות [כמו שהעיר בס' ודרשת וחקרת], עוד קשה שגם לפי דברי הצ"פ יכול היה הרמב"ם להבהיר את כוונתו האמיתית באמרו שכל מי שאינו מודה בעבודה ובמתנות אין לו חלק בהם, והיינו מבינים שגם אסור בקדשי גבול. וקושיית הכס"מ עדיין מחכה לגואל.
שיטת הריטב"א
והנה רש"י [חולין קל"ב: בד"ה שאינו מודה] כתב "שאינו מודה בעבודה שאמר בלבו דברי הבל הן, ולא צוה המקום להקריב לו קרבנות אלא משה בדה מלבו". וכתב הריטב"א: ולא נהירא לי דא"כ מה אין לו חלק ["כהן שאינו מודה בעבודה אין לו חלק בכהונה"] הא מיחייב מיתה שכופר מתורת משה, אלא ה"פ שאינו מודה במקצת עבודות שאומר שאינן צריכות ואינן חובות, אע"פ שאמרם משה מן הגבורה אינם לעכב עכ"ל. והעיר בחזון איש [יו"ד סי' ב' ס"ק י"ח] שלשון הריטב"א בקושייתו סתום, דכי חייב מיתה מאי הוי, מ"מ שפיר יתכן שיקח חלק בקדשים, אלא משמע לו לריטב"א שפשוט שמפסיד זכות כהונה ומסתבר שעבודתו פסולה, עכ"ד וע"ש שהאריך החזו"א בטעמא דמילתא שמפסיד מומר כהונתו ועבודתו פסולה, ועיין בס' זאב יטרף על ראש חודש וחדשי השנה [לגאון ר' זאב הוברמן שליט"א פרק ק"ט] שהאריך בזה.
עוד דייק החזון איש דכיון דלא ניחא ליה לריטב"א בפירוש רש"י בההוא דכהן שאינו מודה בעבודה הוי כופר בתורה שבכתב, ומפרש שאומר הכהן שאין עבודה זו מעכבת אע"פ שנאמרה למשה, על כרחך הריהו כופר בדברי רז"ל ומוכח דמשום כפירה זאת אין דינו כמומר לכל התורה שיינו יין נסך ושחיטתו נבילה. ומבאר זאת החזון איש, דכופר בדברי רז"ל שמאמין בתורה שבכתב שאינו מכחיש בה כלום, לא חשיב מומר לכל התורה רק כמומר לדבר אחד והלכך שחיטתו כשרה ואין יינו יין נסך. ומכאן מסתייע החזו"א לפירושו מתשובות הרשב"א שהביא הבית יוסף דה"מ כופר בדברי רז"ל דינו כמומר לכל התורה כולה, דוקא שבכלל כפירה זו גם כפירה בתורה, אולם רק כופר בדברי רז"ל בלבד אבל מאמין בתורה שבכתב כולה כדרך כפירת הכותים בתורה שבכתב, לא הוי מומר לכל התורה ועל כן שחיטת כותי כשרה היתה, קודם שגזרו בה רבנן לאוסרה. וגם ניחא לחזו"א מה שמשמע מהגמרא ביומא [י"ט:] שצדוקי כשר לעבודה, ולכאורה קשה לומר כן, מאחר דכופר בדברי רז"ל ומומר הוי אלא לפי שמאמין בתורה שבכתב דינו ככותי ואינו מומר לכל התורה. [ועיין בספר תורת הלויים עמ' ד' שכתב שלעולם כופר בדברי רז"ל פסול לעבודה ושאני צדוקי ומומר דהוי כתינוקות שנשבו עיי"ש.]
וחזי הוית בזאב יטרף [על ראש חודש וחדשי השנה פרק ק"י] שהעיר שאם כנים דברי החזו"א שהריטב"א סובר שכופר בדברי רז"ל אינו חשיב מומר לכל התורה, יצא שסובר דלא כהרמב"ם שכתב בהלכות תשובה [פ"ג] דשלשה הן הכופרים בתורה שאין להם חלק לעולם הבא ככל המינים והאפיקורסים, האומר שאין התורה מעם ה' אפילו פסוק אחד אפילו תיבה אחת אם אמר משה אמרו מפי עצמו הרי זה כופר בתורה, וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבעל פה והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס וכו'. הרי בכלל כופרים בתורה שדינם ככל המינין ואפיקורסים מנה מכחיש מגידי תורה שבעל פה כגון צדוק ובייתוס, והם מכחישים רק תורה שבעל פה אבל מאמינים בתורה שבכתב ואעפ"כ אחת דתם ככל המינים, ועיין גם ברמב"ם בריש פ"ג מהלכות ממרים. נמצא שהרמב"ם חולק על הריטב"א אליבא דהחזון איש. ועיין מה שהאריך בזאב יטרף שם.
לשון 'מכחיש מגידיה'
דרך אגב, כשקראתי את הרמב"ם התקשיתי בכפילות של 'הכופר בפירושה שהוא תורה שבעל פה' 'והמכחיש מגידיה' שהם לכאורה אותו דבר ולמה הרמב"ם חילק אותם לשתי קטגוריות? ושמחתי כמוצא שלל רב כשמצאתי בדברי הראי"ה קוק זצ"ל במכתב [המודפס באוצרות הראי"ה עמ' 85] שעמד על כך וביאר שבאמת הם שני סוגים ושני גדרים. לפעמים חז"ל דורשים מעצמם על פי המדות שהתורה נדרשת בהן, או מעמידים סייגים, והכופר באלו נקרא כופר בתורה שבעל פה, שנצטוינו לשמוע לדרשות חז"ל מתוקף סמכותם העליונה. ולפעמים חז"ל מעידים שכך קיבלו מסיני ושיש להם מסורת, ואם כופר בזה מתאימה לשון 'מכחיש' מגידיה, שאדם מכחיש מה שמעיד השני ואילו מה שדרשו מעצמם אינו עדות ולא מתאימה לשון 'מכחיש' ולכן ביחס לכפירה בסמכותם וביכולתם לדרוש ולעשות סייג לתורה כתב הרמב"ם לשון 'כופר בתורה שבע"פ' ולא לשון 'מכחיש' מגידיה. עיין היטב בתחילת הלכות ממרים, שם מבואר שני הגדרים הללו.
אוסיף מה שראיתי בקובץ בית יצחק [כ"ז עמ' 19] שהגרי"ד סולובייצ'יק היה רגיל לומר שהמטיל דופי באישיותו של אחד מחכמינו [עד סוף תקופת התלמוד] או בחייו הפרטיים או בדעותיו וכדומה הרי הוא בכלל 'מכחיש מגידיה'. ועיין גם ב'אגרות הגרי"ד הלוי' [הלכות קידוש החודש פ"ה הל' א'].
יש לציין שבהרבה כתבי יד הגירסא הנכונה ברמב"ם היא 'וכן הכופר בפירושה והיא תורה שבעל פה והכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס' ולפי גירסא זו, קושיא מעיקרא ליתא שאין כאן שני גדרים שונים ושתי קטגוריות אלא הכל אחד. [ראיתי בקובץ היקר ישורון כרך י' עמ' תתפ"ב.]
אם מומר אסור בקדשים למה טעמא דאינו מודה בה
מתוס' יבמות [ע: ד"ה דפסח] מוכח דאסור למומר לאכול בקדשים, והקשה על כך גדול אחד מדברי הגמרא בחולין [קל"ב: ורש"י שם] דמי שאינו מודה בעבודה דהיינו שאומר שמקום לא צוה להקריב קרבנות, אין לו חלק בקדשים. ומעתה קשה דלמה לי טעמא דאינו מודה בקדשים, תיפוק ליה משום דדינו כאפיקורס דדינו כמומר וממילא אסור לאכול בקדשים?
ומרן הגר"י הוטנר [פחד יצחק מאמר ג'] תירץ שהגמרא מחדשת שאפילו תינוק שנשבה שאינו אשם בכפירתו פסול לאכילת קדשים, לא מצד כפירתו שהרי אין דינו כמומר אלא מצד שאינו מודה בעבודה.
וכתב שהמהלך הוא כך: שבישעיהו כתוב בפסוק 'והכרתי מבבל שם ושאר', ודורשת הגמ' [מגילה י'] שם - זה הכתב ושאר - זה הלשון, והקשו התוס הרי עדיין יש כתב לבבל? וכתב על זה מאור עינינו המהר"ל: "ודבר זה אינו קשה וכי עדיין יש בידם כתב זה, זהו בשביל שהיה להם כבר כתב ונשאר הכתב אצלם בשביל שהורגלו בכתב שהיה להם כבר ומ"מ אין ראוי שיהיה להם כתב,אחר שנאבד מן האומה המהות שהיה להם כבר רק משום שכבר היה בידם כתב זה ונשאר הכתב זה ודבר זה ידוע למשכיל" והיינו שלעולם אין שום דרגא מתיחסת לבעליה לגמרי אם לא היו בעליה ראוים לקנות דרגא זו עכשיו, אבל אם כל עצמה של דרגה זו אינה קנויה לבעליה עכשיו אלא מפני שהיתה קנויה לו מכבר, הרי זה פגם גדול בשלימות הקנין.
מעתה נראה שזו היא הבנת ההלכה דאפיקורסים הם כמומרים וכמי שאינו בכלל ישראל,היינו משום שכלל ישראל מונה ימיו משעת יציאת מצרים וכמבואר לעיל שיציאת מצרים היתה מעשה גירות של כלל ישראל [עיין יבמות מ"ו. ועיין ברש"י ד"ה באבותינו], ואפיקורס זה, אילו היה שם לא היה נגאל, ונמצא דהשתא בשעה זו לא היה ראוי לקנות מעלת היציאה ממצרים אלא דיש לו מעלה זו מפאת שהיה לו כבר, לכן באמת תפסינן דמצד זה חסירה לו מדריגת גאולת מצרים, וממילא על ידי זה הוי כמי שאינו בכלל ישראל.
וממשיכים אנו בדרך זו, מאחר דהלכה זו בנויה על היסוד שאילו היה שם לא היה נגאל, ומקורו של דבר זה הוא בדברי התנא בתשובה לבן הרשע, ומוכרח מזה דהא דאפיקורס הוי כמי שאינו בכלל ישראל היינו דוקא בצירוף השם רשע שבו. כלומר לענין הלכה זו דלא הוי בכלל ישראל בעינן "רשעות" של אפיקורסות, ולהכי בזה שפיר אמרינן דאם הוא אנוס על האפיקורסות כגון בתינוק שנשבה, דקי"ל בכל התורה כולה דע"י עבירה באונס איננו נקרא רשע וממילא הך תינוק שנשבה, גדר אפיקורס הוי מ"מ "רשעות של אפיקורסות" אין כאן. וכל כי האי גוונא אינו נחשב כאילו איני בכלל ישראל. וכל זה איננו שייך אלא להך הלכה דאפיקרוס אינו בכלל ישראל, דלזה בעינן שם רשע דוקא, אבל לענין הך דאינו מודה בעבודה לא אכפת לן כלל בשם רשע שבדבר, וכל שאינו מודה בקדשים אין לו חלק בהם עכ"ד ודפח"ח ועיי"ש שהוכיח את דבריו.
[וסיים בהאי לישנא: "ומכל המבואר לעיל יוצא דאפיקורס מפסיד בצד ידוע מעלת גאולת מצרים, אף על פי שעכשיו גם הוא נגאל ויוצא לחירות עולם, דדמי כמו הכתב והלשון של הבבלים דאע"ג שבמציאות יש להם כתב ולשון מ"מ הנביא קורא להם 'והכרתי'. והרי מדה טובה מרובה, ונמצא דע"י כל משהו בתוספת אמונה, זוכים מחדש כל יום ביציאת מצרים".]
דין כהן מחלל שבת בנשיאת כפים
בשו"ע או"ח [סי' קכ"ח סעיף ל"ז], מומר לע"ז לא ישא כפיו, וי"א שאם עשה תשובה נושא כפיו, ואם נאנס לדברי הכל נושא כפיו, והמשנ"ב שם כתב שאף המומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם, ולא ישא את כפיו.
והנה המקור לדין שכהן שעבד ע"ז פסול לעבודה הוא מהמשנה בסוף מנחות [ק"ט.] הכהנים ששימשו בבית חוניו [באלכסנדריה שבמצרים הקימו מקדש והקריבו שם קרבנות] לא ישמשו במקדש שבירושלים, ואין צריך לומר לדבר אחר, שנאמר, אך לא יעלו כהני במות אל מזבח ה' שבירושלים וגו'. ועיין ברמב"ם [פ"ט מביאת מקדש הי"ג], כל כהן שעבד ע"ז בין במזיד בין בשוגג, אע"פ שחזר בתשובה גמורה, הר"ז לא ישמש במקדש לעולם וכו'. הרי שסובר הרמב"ם שאף בשעשה תשובה נשאר פסול לעולם. ובתוספות סוף מנחות הביאו מחלוקת בזה.
הנה, מכך שסובר הרמב"ם דאף בשעשה תשובה עדיין נוהג פסול זה, הרי מתבאר להדיא דס"ל דאין הפסול בזה מחמת רשעות הגברא ומומרותו [שמומר לע"ז דינו כמומר לכל התורה כולה, ודינו כעכו"ם], שהרי לאחר שכבר חזר בתשובה בודאי פקע שם רשע ודיני ומומר ממנו, אלא ודאי מוכח דס"ל דכמו שמוקצה ונעבד בבהמה מאוס לגבוה, כמו כן כאן, כל כהן שעבד עבודה זרה אפילו בשוגג, הרי הוא מאוס לגבוה, ובגלל כן פסול לעבודה.
ואף לדעת הראשונים המכשירים הכהן שעבד עבודה זרה לנשיאות כפים בשעשה תשובה ג"כ אינו נראה לומר שזה מפני שהם חולקים על כל הנ"ל וסוברים שיסוד הפסול בזה הוא מחמת רשעות ומומרות הגברא, אשר מה"ט שפיר מועילה התשובה, אלא טפי נראה לפרש דס"ל דע"י תשובה הוא חוזר להכשרו, דלאחר התשובה הוא נידון כאיש אחר לגמרי, וכלשונו של הרמב"ם [פ"ב מהל' תשובה ה"ד] "מדרכי התשובה ... ומשנה שמו, כלומר אני אחר, ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". [וק"ל לדעה האוסרת אפילו לאחר תשובה, מה יעשו עם דברי הרמב"ם שאחרי תשובה האדם הוא אדם אחר? ואולי ס"ל שהמושג שהוא 'אדם אחר' בודאי מוגבל, שהרי אין צריך לקדש את אשתו מחדש, ואין צריך לעשות קניין חדש בנכסיו וכו' וא"כ גם הפסול של ע"ז לא יורד ממנו, משא"כ אם היה מדין רשעות בודאי היה יורד].
ועפ"י הדברים האלה [שהובאו בקובץ 'מסורה' חוברת ב' תש"ן] היה רגיל הג"ר משה סולובייצ'יק ז"ל לטעון נגד המשנה ברורה ולומר, דאילו היה גדר הפסול בכהן שעבד עבודה זרה מחמת רשעות ומומרות הגברא שפיר היה מקום לומר שמחלל שבת בפרהסיא ג"כ פסול, דבמומרות הגברא שניהם שווים, וכגמרא חולין [ה.]. אבל מאחר שהוכחנו שאין הפסול בכאן מחמת מומרות הגברא אלא שהשם הזה של כהן שעבד עבודה זרה בדוקא מאוס הוא לגבוה, מהיכא תיתי שאף בכהן המחלל שבת בפרהסיא נמי יהיה מאוס לגבוה, ולמעשה היה הגר"מ נוהג לעורר אף את הכהנים שהיו מחללי שבת לישא את כפיהם, בכדי שלא תשתכח מהם כהונתם, עכ"ד.
ונראה לדייק שהמשנה ברורה לא כתב שהמחלל שבת פסול משום לתא דעובד עבודה זרה אלא משום שהוא כעכו"ם ופסול לנשיאות כפים. וכך העיר בשו"ת תשובות והנהגות בסוף חלק ד'. אבל עי' בשו"ת ציץ אליעזר [חי"ג סימן י"ד] שפסק שיעשה נשיאת כפים ועי' מקורות רבים בס' פסקי תשובות [ח"ב עמ' מג-מד].
ויה"ר שה' יצילנו משגיאת ומתורתו יראנו נפלאות ונזכה כולנו לחזור בתשובה שלימה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה