יום שלישי, 3 במאי 2011

ידות נזירות

ידות נזירות

לרפואת ר' משה בן מיכל אביגיל בתוך שאר חולי ישראל וזיווג הגון לשלום ראובן בן מרים לביא זאב בן יהודית ויהודה יעקב בן דינה חאשא

במאמר זה ננסה להראות את המיוחד בידות נזירות בשונה מידות נדרים על אף שממקור אחד הם נובעים. כתבנו לאחר עמל רב בחיפוש אחר מקורות שילבנו לנו את הנושא בבהירות ועמקות מירבית. בס"ד המוצר המוגמר לפניכם.

א) הרמב"ם כתב [פ"א מהל' נזיר הלכה ה'-ו'] אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר אע"פ שהן ענינות רחוקות ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות הרי הוא נזיר, כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהיה כמו זה ואע"פ שלא פירש ואמר אהיה כמו זה, וכן אם אחז בשערו ואמר אהיה נאה או אהא מכלכל או אהא מסלסל וכו' הרי"ז נזיר והוא שיגמור בלבו להזיר ע"כ. והרבה אחרונים עמדו על אריכות לשון הרמב"ם "אין אומרים בנזירות וכו'" שמשמעו שיש כאן דין מיוחד אצל נזירות, ואכן אצל נדרים לא מצאנו לשון כזו. וזה קשה, כי גם בנדרים מהני ידות לחול עליהן דין נדר, ובמסכת נדרים [ג.] איתא דידות נדרים כנדרים ילפינן להו מהיקשא לנזירות דמה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות אף נדרים עשה בהם ידות נדרים כנדרים וא"כ צ"ע דאיך יתכן דחלוקים בדיניהם ידות נזירות מידות נדרים, והא נדרים איתקוש לנזירות [עי' בקרן אורה]?


ב) עוד יש לעיין דבהלכות נדרים [פ"א הלכה ג'] כתב הרמב"ם האומר לחבירו מודרני אני ממך וכו' [היינו דין ידות בנדרים], אם אכל כזית מכל נכסיו לוקה משום בל יחל דברו ע"כ, וצ"ב חידוש הרמב"ם בזה, וכן אמאי בידות נזירות לא כתב הרמב"ם דלוקה?



ג) וכתב הג"ר יעקב דוד אילן [בס' משא יד עמ' ר"מ] דנראה בזה, שבעיקר דין ידות דנו אם חשיב דיבור שלם דגמרינן דיבורו ומהני מתורת דיבור, וכדברי הרא"ש ריש נדרים, או דה"נ ל"ח דיבור שלם ורק מהני בצירוף כוונת לבו, ונ"מ בזה י"ל דהנה הריטב"א בשבועות כ"ו ס"ל דבמקדיש במחשבה או במפריש לצדקה ליכא בל תאחר דבעינן דיבור, ובשו"ת בית יצחק [יו"ד ח"ב סימן ע"ו] כתב דהמקדיש במחשבה ליכא לאו דבל יחל "דברו", ולפ"ז נ"מ דאם דין ידות מצד מחשבתו, ליכא לאו דבל יחל. ומעתה י"ל דבזה חלוק ידות בנדרים מנזירות, דלענין נדרים בעינן דיבור, ומדין ידות חשיב דיבור שלם, אבל בנזירות נראה דכיון דלא כתיב בתורה לשון דיבור אלא הפלאה, בזה לא בעי חלות דיבור, אלא דבמחשבה שבלב לא הוי הפלאה, אבל בידות מצרפינן מקצת דיבורו לכוונת לבו.


ד) ומעתה מבואר מש"כ הרמב"ם ד"אין אומרים" וכו' דוקא בהלכות נזירות, וכן מה שסיים והוא שיגמור בלבו להזיר, דשאני בנזירות דמהני מצד גמירות לבו, ולפ"ז יש לומר דה"נ דוקא בידות נדרים עובר בבל יחל, וזהו דאשמעינן הרמב"ם בהלכות נדרים דוקא, משום דבנזירות ה"נ בידות אינו עובר על בל יחל דלא חשיב לדיבורו.


ה) ובירושלמי ריש נזיר אי' אם במתכוין ליזור אפילו אמר שאזכיר פת אהא נזיר - [היינו שקורא לנזירות בשם "פת"], נזיר, אם בשאינו מתכוין ליזור אע"פ שהוציא נזירות מפיו לא יהא נזיר, ובקרן אורה ריש נזיר העיר בדברי הירושלמי דאיך נימא דבאומר אהא פת הוי נזיר והא בעינן דיבור בנזירות ומה מהני כוונת לבו? ולאור הנ"ל ניחא, דבאומר פת הוי נזיר, דודאי גבי נדרים כה"ג לא מהני כיון דבעינן דיבור, אבל בנזירות שחלותו עי"ז שגמר בלבו להזיר הוי נזיר.


ו) ויסוד לזה נראה בתוס' רי"ד ריש נזיר ב: שכתב על דברי הגמרא דבאומר אהא מיירי בנזיר עובר לפניו, ופריך שאולי הוא לא התכוון להיות נזיר אלא לפוטרו מקרבנותיו, ועונה הגמ' דקאמר בלבו שרוצה להיות נזיר, וז"ל התוס' רי"ד "פי' ואע"ג דאמר בלבי היה דוקא אם היה נזיר עובר לפניו דיש מעשה המוכיח, אבל אם אין נזיר עובר לפניו דברים שבלב אינן דברים, וכ"כ בפרק מי שמת דהיכא דאיכא מעשה המוכיח אמרינן דברים שבלב דברים ואם אין שם מעשה מוכיח אמרינן דאינן דברים עכ"ל. ומפורש בדבריו דבנזיר עובר לפניו וכו' דמהני מדין דברים שבלב דמהני היכא דאיכא מעשה המוכיח עכ"ד ה'משא יד'.


ז) ויש לבסס את חידושו שאין איסור בל יחל בידות נזירות. דהנה במשנה [ג:] נאמר הריני נזיר מן הזגים ומן התגלחת ומן הטומאה הרי זה נזיר, וכל דקדוקי נזירות עליו. ורבינו בעל המנחת החינוך [מצוה שס"ח] כתב לדון דנהי דגזיה"כ הוא שהאומר הריני נזיר מן החרצן הוי נזיר לכל וכל דקדוקי נזירות עליו, וילפינן לה מקרא בגמרא שם, וכן הריני נזיר יום אחד הוי נזיר שלשים, מ"מ אפשר דהשותה יין או מטמא למתים אינו לוקה אלא משום בל ישתה ובל יטמא אבל לא משום בל יחל שהרי הוא לא דיבר ולא נתכוין כלל לשאר דיני נזיר. ובאומר יום אחד לא קיבל לשאר ימים רק שגזירת הכתוב הוא דהוי נזיר שלשים ולכל דיני נזירות אבל דברו לא היה אלא מה שאמר בפיו. [והא דמבואר פ"ק דנדרים דאיכא בנזיר נמי משום בל יחל היינו כשקיבל כל דיני נזירות בפיו או בסתמא, אבל כשאמר בהדיא רק מחרצן או הריני נזיר יום אחד אין על הנזיר דין בל יחל.]


ח) ומבואר מדברי המנ"ח שגדר בל יחל הוא שלא יחלל דיבור פיו בדייקא, ואם לא דיבר בפיו אין התורה מקפידה על כך. לאור דבריו, מקבל חידושו של ה'משא יד' [והבית יצחק שהזכיר בדבריו] תוספת חיזוק, דגם בידות נדרים שאין דיבור האוסר [אלא האיסור חל מכח מחשבת לבו בצירוף דיבור], לא תהיה עבירת בל יחל. ולהלן נבאר בשם הג"ר צבי אבא גרליק שבמקרה שנזיר קיבל על עצמו נזירותו בפירוש דינו יהיה זהה לדין נדר [שבו דיבורו פועל האיסור], וא"כ יעבור גם על בל תאחר. וכל מה שכתבנו שנזיר לא יעבור על בל יחל הוא בגוונא שקיבל על עצמו נזירות ע"י ידות.


ט) אך דא עקא, בקהילות יעקב [נזיר סי' ב'] כתב שמדברי המהרי"ט הובאו באבני מילואים [סי' ט"ו] משמע דלא כדברי המנחת חינוך, שהוא ביאר ענין הנזירות שאינו עשיית איסור חפצא על היין והשערות והטומאות וגם לא עשיית איסור גברא על עצמו לענין שתיית יין תגלחת וטומאה, אלא שהוא עושה על עצמו קדושת נזירות ותואר נזיר, והתורה הטילה על מי שהוא בתואר נזיר איסור יין תגלחת וטומאה וחיובי קרבנות וכבר קדמו בזה הריטב"א [שבועות כ"ב:], ולפ"ז מעיקר הדין דנזיר עובר בבל יחל מוכח דלא כהמנ"ח, שהרי להמהרי"ט האדם עצמו לא קיבל בפיו לשמור דיני נזירות רק קידש עצמו בתואר נזיר ומ"מ איכא בל יחל, ומוכח דגם במה שלא קיבל בפיו רק שדיני תורה חלו עליו מחמת נדרו נמי הוי בכלל אזהרת בל יחל עכ"ד עיי"ש שהאריך באופן נפלא. וא"כ לנידוננו, גם בידות יהיה חייב בבל יחל, דסוף סוף חל עליו תואר נזיר וחייב, בדיוק כמו נזיר שקיבל על עצמו נזירות להדיא, שאינו מקבל האיסור על עצמו בדיבור, אלא תואר הנזיר בלבד, והאיסור חל מכח התורה, וחייב משום בל תאחר.


י) וחשקה נפשינו להרחיב בחילוק הנ"ל בין נדרים לנזירות. ותחילת השביעה לחשק תהיה בהעמקת חקר במחלוקת בין הרשב"א והר"ן בקידושין נ. לגבי דברים שבלב. וכה כתב הרשב"א [ד"ה ואסיקנא]: "והא דתנן האומר אהא הרי זה נזיר, ואוקימנא בפ"ק דנזיר בשהיה נזיר עובר לפניו, ואע"ג דלא פירש, דאלמא דברים שבלב לא הוו דברים וכו' אלא דכל כי האי לא דייקו כלל לדברים שבלב, דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים, היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו, כי ההוא דזבין והיה בלבו תנאי שיעלה לירושלים וכו'. אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין, כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהיה עובר, או מחשב בתרומה, שאין דברי לבו מבטלין שום דבר, הוו דברים, ואין זה בכלל דברי רבא כלל, כנ"ל עכ"ל הרשב"א.


י"א) והר"ן שם [כ: מדפי הרי"ף בסוד"ה אמר] הקשה נמי כקושיית הרשב"א, דהיכי מהני הא דנזיר עובר לפניו, דהא הו"ל דברים שבלב, ותירץ בזה"ל: "לאו קושיא היא, דכל שענין מוכיח מתוך דבריו, אע"פ שלא השלים דיבורו, מהני מדין ידות דאיתרבו בקרא בהדיא". ואח"כ מוסיף הר"ן להקשות מחרמו של ים, שיכול לפרש נדרו ולא אמרינן דהו"ל דברים שבלב. וע"ז מתרץ הר"ן כתירוצו של הרשב"א, דדברים שבלב לא הוי דברים היכא דסותר דיבורו. אבל בנדר בחרם אינו אלא מפרש דיבורו ומהני, עכ"ד. ומשמע דאינו מיישב בזה אלא דברי הגמרא דחרמו של ים, אבל גבי נזיר מהני מחמת תירוצו דלעיל, דנתחדש בדין ידות דמהני כשהענין מוכיח מתוך דבריו, ואע"פ שלא השלים דיבורו. והקשה הגאון ר' יונתן דייויד שליט"א, דמכיון דס"ל כהרשב"א דדברים שבלב דלא מועיל לא הוי אלא כשסותר דבריו, א"כ שוב לק"מ גבי נזיר שאינו אלא מפרש דבריו, ואמאי נזקק לתירוץ דידות מהני ע"י הוכחה מתוך דבריו. [ולעצם קושיית הר"ן מנזיר, המאירי כתב בסוגיא בקידושין נ. שהכלל דדברים שבלב אינם דברים לא נאמר אלא כאשר יש לו טענה עם אחרים, אבל בעניינים שבינו לבין עצמו, כגון ביטול חמץ, דברים שבלב הוי דברים. וכך תירץ מדעת עצמו הגרנ"ט בנדרים סי' נ"ז שבנזיר אין חסרון של דברים שבלב כי אין כאן דין ודברים עם הזולת. ועי' בס' היקר מאד 'אז כצבי' בפרק על דברים שבלב אינם דברים.]


י"ב) ויש להקדים להביא יסודם של הזכר יצחק [ח"א סי' נ"א אות ג', ובחלק ב' סימן מ"ה אות ד'] והאחיעזר [בחלק יו"ד סי' י"ט], בהא דאמרינן דתרומה וקדשים הוו ב' כתובים הבאים כאחד דסגי בהו במחשבה [שבועות כ"ו], משא"כ בשאר דוכתי בעינן דוקא שיוציא בשפתיו, דאין זה נוגע לדין דברים שבלב. דאף היכא דמטעם כל שהוא לא חשיב ליה דברים שבלב, [וכגון בדברים שבלבו ולב כל אדם, דאנן סהדי מה היא כוונתו], מ"מ נתחדש בדינו של שמואל דיש דין "שיוציא בשפתיו". ואף שיצאו מכלל דברים שבלב, מ"מ כל זמן שלא הוציא בשפתיו, ל"מ ליה אלא בהקדש ותרומה, דלא בעינן בהו ביטוי שפתים, אבל בשאר דוכתי בעינן "שיוציא בשפתיו". ונמצא, דהא דאמרינן ד"אין מלמדין" הו"ל לגבי נידון זה ד"עד שיוציא בשפתיו" לחוד, דדוקא לגבי ב' אלו לא בעינן "להוציא בשפתיו" עכ"ד. ונתבאר בדבריהם, ד"דברים שבלב" ו"ביטוי שפתים" הוו ב' נידונים שונים, ולכן אף היכא דלא חשיב דברים שבלב כגון היכא דברורה לנו כוונתו, מ"מ היכא דבעינן ביטוי שפתים, לא סגי לן בהא דנפק ליה מכלל דברים שבלב. וכמו"כ לאידך גיסא, אף היכא דלא בעינן שיוציא בשפתיו, מ"מ בעינן עכ"פ שלא יהיה דברים שבלב, וזו היא קושיית הרשב"א, היאך תרומה ניטלת במחשבה, דאף דלא בעינן בתרומה ביטוי שפתיים, מ"מ הא הוי ליה דברים שבלב. ומכח קושיא זו הוכיח הרשב"א דמהני דברים שבלב היכא שאין סותרין לפיו.


י"ד) ואמר בזה הגר"י דייויד, שלאור האמור, תובן מחלוקת הרשב"א והר"ן. דהרשב"א ס"ל דהנדר חל ע"י גמירות דעתו – כל היכא דאיכא נמי דיבור שעל ידו גומר בדעתו. וא"כ נתחדש בדין ידות דסגי נמי בדיבור כל שהוא דעביד ליה גמירות דעת. והוכיח כן מהא דהוי קשיא ליה היאך מהני הא דנזיר עובר לפניו ואומר "אהא", דהא מדיבור כזה לא שמעינן מתוך דיבורו אם "אהא נזיר" או "אהא בתענית". וע"ז מתרץ הרשב"א, דכיון דבלבו יש לו גמירות דעת להיות נזיר, והוי ביה נמי דיבור ד"אהא" שאינו סותר לרצון לבו להיות נזיר, אז סגי בדיבור שכזה לצרפו אל מחשבת הלב שהחליט להיות נזיר, וס"ל דמכיון דכל נדר מהני מחמת החלטת לבו, אז בחידוש דידות נתחדש, דדין הדיבור הוא משום דעי"ז גומר בדעתו, ולכן אף מקצת דיבורו מהניא שיהא נדר מחמת החלטת לבו.


ט"ו) ואילו הר"ן רוח אחרת עמו, והוא סובר דנתחדש שע"י הדיבור לחודיה נעשה חלות הנדר. ולכן הוי קשיא ליה [כקושיית הרשב"א] דאיך מהני מה שנזיר עובר עובר לפניו ואומר "אהא" הרי אין זה דיבור גמור. ולשיטת הר"ן אין ביכלתנו לתרץ כהרשב"א דמהני דברים שבלב היכא שאין לבו סותר לפיו, [ואע"פ שהר"ן עצמו מסכים ליסודו של הרשב"א], דהא מכיון דהנדר חל רק ע"י דיבורו א"כ לא סגי לן בהא דגמר בלבו, דהא סו"ס הדיבור עצמו אינו דיבור גמור, ובלא שמוציא בשפתיו אין מה שיעשה את חלות הדיבור. ולכן הוצרך הר"ן לתרץ דזה גופא נתחדש בגזה"כ ידות, דאף הוכחה מתוך הענין מועלת נמי מחמת דיבור פיו, דאנו משלימין את דיבורו ע"פ מה שמוכח לן מהענין, והו"ל כאילו גמר לפרש את דיבורו.


ט"ז) ובזה נראה לבאר את שיטת הרמב"ם, דבהל' נדרים [פרק א' הלכה כ"ג] נראה שפסק דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. ולכן מצריך שיאמר להדיא "מודר אני ממך שלא אוכל לך", [דאל"כ הוא אסור לדבר עמו], והיינו כדאמרינן בגמרא דאי לא הויין ידים אינו אסור באכילה עד שיפרש כן להדיא. ואילו בהלכות נזירות [פ"א הל' ה' – ו'] נראה דס"ל דהויין ידים, דכתב "..... אע"פ שהן עניינות רחוקות ואע"פ שאין במשמען לשון נזירות, הר"ז נזיר...", [והבאנו את כל לשון קדשו לעיל]. והנראה מדבריו, דבנזירות לא בעינן ידים מוכיחות, דהא מהני אפילו בלשונות רחוקות שאין משמען לשון נזירות, וכדנשנה בלשונו דאעפ"כ הו"ל נזיר משום דגמר בלבו, ולכן מהני אף כשאין מוכיחות ואין במשמען לשון נזירות, וכגון שאמר "אהא" הו"ל נזיר, אע"פ שלא פירש ואמר "אהיה כזה", ודילמא נתכוין לאהא בתענית וכל כה"ג.


י"ז) [ויש להעיר בלשון הרמב"ם שכתב מתחילה "הרי זה נזיר הואיל ובלבו היה שיהא כמו זה". וסיים "הרי זה נזיר והוא שיגמור בלבו להזיר", ואמאי הוצרך לחזור ולשנות הא דבעינן שיגמור בלבו. ונראה שבא לומר שמלבד הא דכשמוציא מפיו מהני משום החלטת לבו, צריך גם שיחליט בבירור בלבו ולא מועיל כשעדיין מסתפק קצת ואין לו גמר דעת ברורה.]


י"ח) ולהמבואר נראה לבאר את שיטת הרמב"ם, דמלשונו מוכח דס"ל דידות דנדרים מהניא משום שאנו גומרים את דיבורו, אבל ידות דנזירות מועילים משום החלטת לבו, דבמקצת הדיבור גומר בדעתו [ודברי הגר"י דייוויד כאן זהים למה שכתבנו לעיל בשם הס' 'משא יד']. דאף דילפינן להו מהיקשא לנזירות דמהני בהו ידות, מ"מ לא ילפינן אלא את עצם הדין דמקצת הדיבור מהני, ומ"מ אין זה מועיל מחמת החלטת לבו כבנזיר, אלא דמהני משום דאנו משלימין את דיבורו, דבנדרים הדיבור עושה את חלות הנדר [ובכך מיושבת הקושיא הניצבת בראש דברינו, ששאלנו אם לומדים בגמ' ידות נדרים מידות נזירות, מדוע מדויק ברמב"ם שידות נזירות שונה מידות נדרים? והתשובה היא, שהלימוד הוא בעצם דין הידות, אבל בפרטי דיניהם מחולקים הם, דידות נזירות עיקרה בלב וידות נדרים בדיבור.] ואפשר דטעם החילוק ביניהם הוא, דבנדרים הרי שייך לומר כמה סוגי לשון שאוסר עליו הדבר, וישנן כמה דברים שיכול לאסור, כגון דיבור, אכילה או הנאה. משא"כ בנזיר, שאין שם "תואר" אחר לפרש מהו איסורו, רק "שם" נזיר. ומכיון שנתחדש בו דין ידות – בלא שמזכיר מילת "נזיר", בע"כ דמהני משום מחשבתו, שהרי לא הזכיר בפיו את עיקר הדבר של תואר הנזירות. משא"כ בנדרים, שכל משמעות שרוצה לאסור נחשב תואר להנדר, ויכול להחשב לדיבור של נדר, לכן הדר דינא לקפידא דקרא דבעינן "לבטא בשפתיים" ממש והיד דידיה מהני נמי בתורת דיבור, עכ"ד הגר"י דייוויד שליט"א.


י"ט) והנה בשבועות [כ"ד.] אי' "כי אמרינן איסור 'כולל' באיסור הבא מאליו [כגון בהמה שנתנבלה ואח"כ נכנס יום הכיפורים, שהוא איסור הבא מאליו, היא נאסרת באכילה גם משום מצות היום, שמתוך שחל עליו יום הכיפורים לאוסרו לאכול בהמות שחוטות, הוא חל אף על הנבילות], באיסור [כולל] הבא ע"י עצמו [כגון שבועה החלה מכח דיבורו] לא אמרינן". ובתוספות שם הקשו משני מקומות שרואים שגם באיסור הבא ע"י עצמו אמרינן כולל, וז"ל:" וא"ת והא נמי איתא בהדיא במשנה דמייתי לקמן יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד וקחשיב מוקדשין, אע"ג דאיסור הבא מעצמו הוא, וכן האוכל גיד הנשה של עולה בס"פ גה"נ [קי"א.]? וי"ל דהכא מאיסור הבא מעצמו על עצמו קאמר דלא אמרינן, אבל מוקדשין שאסורין על כל העולם אמרינן וכו' עכ"ד. וצריך להבין החילוק בין אסורין על כל העולם דאמרינן כולל, ואיסורים הבאים מעצמו דלא אמרינן.


כ) ונלך לאור הבהיר של הגאון ר' משה אביגדור עמיאל בספרו היקר דרך הקודש [ח"א עמ' 108], שהסביר זאת ע"פ האבני מילואים בתשובותיו [סימן ט"ו] ליישב קושיית השאג"א [סימן ס'] בהא דאמרינן במסכת מכות [כ"ב.], יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאווין, החורש בשור וחמור והן מוקדשין כלאים בכרם, ושביעית וייו"ט, כהן ונזיר בבית הטומאה, ומקשינן שם, וליחשוב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש בין בחול בין ביו"ט, מיגו דחייל שבועה בחול חייל נמי בייו"ט? אלא האי תנא כולל לית ליה, ע"כ. ומקשה הגאון בעל השאג"א, א"כ כהן ונזיר בבית הטומאה אמאי חייב שתים, לא ליתי איסור נזיר וליחול אאיסור כהן, שקדושת כהן מרחם, ונזיר ע"י קבלתו חייל עליה, ואי משום איסור כולל, דנזיר כולל תגלחת ויין הא האי תנא איסור כולל לית ליה? ומתרץ הגאון האבני מילואים, לפי מה שכתב הריטב"א בחידושיו שם, בהא דמסיק איסור כולל לית ליה, הכוונה היא דלית ליה איסור כולל הבא ע"י עצמו כר"ל בפ"ב דשבועות, ולפי שיטת המהרי"ט דגדר נזירות הוא תואר קדושה שמקבל עליו, והאיסורים שבו המה איסורי תורה, שהתורה אסרה על מי שיש לו התואר הזה כמו שיש איסורים מיוחדים על התואר כהן, א"כ איסורי נזיר הם אינם איסורים הבאים ע"י עצמו, אלא איסורים הבאים מאליו, ובזה שפיר אית ליה לתנא איסור כולל, עד כאן תוכן דברי הגאון. ומדבריו שמענו, דיש הבדל בין שבועה לנזירות לענין איסור כולל, דרק בשבועה דעצם מהות האיסור הוא איסור ע"י עצמו, בזה לית ליה כולל, משא"כ בנזירות, דרק הסיבה של האיסור באה ע"י עצמו, אבל עצם מהות האיסור הוא איסור הבא מאליו, כנ"ל, דהתורה אסרה על מי שיש לו התארים הללו, ובזה גם ריש לקיש מודה דאמרינן איסור כולל.


כ"א] וממילא מובן דהקדש אין אנו יכולים לכלול רק בסוג האיסורים, שסבתם באה ע"י עצמו, אבל מהות האיסור שלהם הוא בודאי בכלל איסור הבא מאליו, דע"י דיבור פיו נתפס קדושה בעצם החפץ, ועל כל דבר שיש לו תואר קדושה התורה מטילה איסורים מיוחדים, בזה שפיר מודה ריש לקיש. ואולי זוהי גם כוונת תוספות, "מוקדשין שאסורין על כל העולם אמרינן", כלומר, דכיון דאסורין על כל העולם גם בלי כוונה מיוחדת מצדו לאסור הרי ש"מ דרק להסיבה שיועמד עליו התואר קדושה בעינן קבלתו, אבל האיסורים תו מסתעפים מאליהם מאיסור תורה, בזה גם ר"ל מודה.


כ"ב] ויש להטעים את הדבר ביתר ביאור עפ"י מה דמצינו בשבועות [דף כ"א:], דבשבועה כו"ע מודי דבמפרש אסור אף בכל שהוא, וע"כ לא פליגי ר' עקיבא ורבנן אלא בסתם, וכן בקונמות מבואר שם [כ"ב:] דאסור בכל שהוא, משום שגם בסתם כמפרש דמי, אבל בנזיר מוכח שם להדיא, דלא יועיל מה דמפרש דרוצה לאסור אף בכל שהוא דגם אז לא יאסור רק בכזית, דשם איתא "ת"ש ר"ע אומר, נזיר ששרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית חייב, ואי סלקא דעתך בעלמא כר"ש סבירא ליה, למה ליה לצרף", וא"כ מביא ראיה מזה, דכל טעמא דר"ע הוא הואיל ומפרש חייב, סתם נמי חייב, ולפיכך בנזיר דוקא בכזית, משום דשם אין הבדל בין מפרש לסתם. וכן מצינו בהקדש דבעינן דוקא שיעור, אך שם השיעור היא לא בכזית אלא בפרוטה וגם שם אינו מועיל כמובן אם גם יפרש דאוסר בכל שהוא.


כ"ג) וע"כ, דההבדל ביניהם היא בזה, דבקונמות ושבועות ביטוי הנה הקבלה הוא לא רק במציאות הדבר, אך גם בחלות האיסור, כלומר, דהוא בעצמו מקבל את האיסור והתורה הוסיפה רק דצריך לעשות ככל היוצא מפיו. וזהו הגדר של הא דאמרינן בנדרים (דף כ"ה ע"ב) ובשבועות (דף כ"ח ע"ב) "כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות", ולא דמי לכל עבירה בשוגג דהכא בנ"ד אין כאן כלל מציאות עבירה, משא"כ בנזירות, אף אם נימא דלא כמהרי"ט דהוא תואר קדושה, אלא דהויא גדר קבלה, לא בעינן קבלה רק על עצם הדבר שמקבל עליו דיני נזירות, אבל לא בפרטי האיסורים, דהפרטים אסורים עליו תו ממילא, דהא קי"ל כרבנן בנזיר [ג:], דאפילו לא נזר אלא בחד מנהון הוה נזיר, ולכן אף אם הוא שוגג בפרטי הנזירות כמו למשל דקאמר "יודע אני שיש נזירות אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין הר"ז אסור".


כ"ד) ולכן כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות נזירות [הלכה ה'] "אין אומרים בנזירות עד שיוציא בשפתיו דבר שמשמעו אצל כל העם כענין שבלבו, אלא כיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שענינם שיהיה נזיר, אע"פ שהן עניניות רחוקות, ואע"פ שאין במשמע לשון נזירות הר"ז נזיר". ומשמע מדבריו, דרק בנזירות הוא, אבל לא בנדר ושבועה, והחילוק בין נדרים לנזירות הוא כנ"ל, דבנדרים בעינן קבלה על הפרטים, משא"כ בנזירות דבעינן קבלה על עצם הדבר, ולכן סגי כשהוציא בשפתיו דבריו שענינם שיהיה נזיר אע"פ שהן עניינות רחוקות. ולכן שבועות ונדרים אינן נכנסים כלל בתכנית של כל האיסורים, דבכל האיסורים יש שיעורים מיוחדים ולכן מיתלי תלי לפי קבלתו, משא"כ בהקדש ונזירות, דחלות האיסור נעשה ממילא הרי הם בתכנית ושיעור כל האיסורים, עכ"ד הגרמ"א עמיאל ועי' גם בדברים היקרים של הס' אמרי חן [להרב הגאון ר' יהודה העשיל לעווינברג ח"ה סי' כ"ט].


כ"ה) ונמשיך ע"פ קו המחשבה שהתווה לנו הגרמא"ע למצוא עוד 'דקות' בדיני קבלת נזירות. בגמ' נדרים [ד:] איתא, אמר מר, ומה נדרים האב מיפר נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו, אף נזירות האב מפיר נזירות בתו ובעל מפיר נזירות אשתו, ומקשינן, למה לי הקישא תיתי במה מצינו מנדרים, ומתרצינן, דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלא אית ליה קיצותא אבל נזירות דאית ליה קיצותא, דסתם נזירות ל' יום, אימא לא, קמ"ל.


כ"ו] ובר"ן שם פי' דמכיון שנדרים לית להו קיצותא א"כ בדין הוא שיפר כדי שלא תצטער בביתו עולמית. והיינו דאי אפשר ללמוד נזירות מנדרים במה מצינו, משום דנדרים דלית להו קיצותא חשובין עינוי נפש, משא"כ בנזירות של ל' יום. והקשה הקרן אורה על הרמב"ם שפסק בריש פרק י"ב מהלכות נדרים שהאב מפיר אפילו נדרים שאין בהם עינוי נפש א"כ אין נפק"מ בין אית להו קיצותא או לית להו קיצותא [ועי' באור שמח שם].


כ"ז] ועי' בתשובות אבני מילואים [סי' כ"ב] שהביא פלוגתא דמהר"ן לב ומהר"י באסאן, דפליגי אם איסורי נזיר כאיסור חפצא או כאיסור גברא עיי"ש. אמנם דעת המהרי"ט היא [שהבאנו לעיל] שהנזיר "הוי תואר קדושה שמקבל על עצמו והאיסורין הן איסורי תורה דרמי על תואר קדושתו, כמו כהן דרמי עליו מצות יתירות", ולפ"ז הוה איסור שאינו שוה בכל, שהאיסורים מיוחדים למי שיש לו קדושת נזיר, וע"ש בכל דבריו דמוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם.


כ"ח] וכתב הג"ר צבי אבא גרליק [בקובץ מנחת קיץ ח"ב עמ' י'] דלפ"ז יש לבאר לדעת הרמב"ם דהא דאמרינן דגבי נדרים הוא דמיפר משום דלא אית ליה קיצותא אבל נזירות דאית ליה קיצותא, דסתם נזירות ל' יום אימא לא, היינו דבנדרים הרי חלות האיסור נעשה ע"י פיו וא"כ בדין הוא שמפיר לבטל, אמנם מנלן בנזירות, שעצם חלות האיסור אינו ע"י פיו, כי אם ע"י מה שקיבל לנהוג בנזירות והאיסורים הם איסורי תורה, ומנ"ל דגם בזה מהני הפרה, דמהיכי תיתי דהפרה מבטל איסורי תורה, וזהו דאמרינן דנזירות יש להם קיצותא, דהיינו שהדינים של נזיר הם מקיצותא של תורה ולא ע"י פיו.


כ"ט] ונראה עפי"ז שבנדרים חלות האיסור היא ע"י פיו, משא"כ בנזירות הוא מקבל על עצמו תואר נזיר והחלות איסור נפעלת ע"י התורה, וכמו שהארכנו לעיל.


ל'] והוסיף הג"ר גורליק דיש שני אופנים של קבלת נזירות. אם מקבל נזירות בהפלאה מפורשת אזי אינו שונה דין נזירות מדין נדר, ובאופן כזה נעשה נזיר ע"י פיו ונאסר באיסור גברא או חפצא [כמבואר באבני מילואים הנ"ל שיש מח' בין המהרי"ן לב והמהר"י באסאן]. אבל אם מקבל נזירות ע"י מחשבת לבו [כלשון הרמב"ם שהבנו כמה פעמים] כאן שונה דין נזירות מדין נדרים, דבדין נדרים חל ע"י ביטוי דיבורו ואילו בנזירות חשיבא איסור שנפעל ע"י התורה לאחר שקיבל על עצמו תואר הנזיר כאמור.


ל"א] מובא בשם הגרי"ז [בכתבים על נזיר] שהקשה במתניתין ריש נזיר, דכשאומר הריני נזיק הרי הוא כאומר הריני נזיר, דלמה צריכים לחידוש מיוחד דכינויי נזירות כנזירות, למה יגרע מידות, דהא האומר אהא, ונזיר עובר לפניו הרי זה נזיר מטעם ידות, וא"כ דל מהכא דינא דכינויי נזירות תיפוק ליה משום יד? ותירץ דבעינן בידות שתיכף בשעה שאומר אהא יהיה מוכח שכוונתו לנזירות ולא מהני גילוי שבא לו אח"כ, ובכינוי שאומר הריני נזיק, הרי בשעה שאומר "הריני" עוד לא היה מוכח כוונתו ולכן לא מהני מטעם יד וצריך לדין חדש של כינויין. והגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל הקשה דלפי זה נמצא שאם יאמר "נזיק הריני" דהיינו שיקדים נזיק, ושוב כוונתו מוכח מתוך דבריו, ובשעה שאומר "הריני" יחול עליו נזירותו לא מדין כינוי רק מדין ידות.


ל"ב] ופירש הג"ר גרליק [שם בעמ' י"א] דבאמת אה"נ דכל כינוי מהני מטעם ידות, אמנם זה רק אם קיבל הנזירות בפירוש. אבל אם קיבל בלבו ואמר לשון חלקית, הרי בזה אין להקשות שכינויין לא גרעי מידות, ויחולו מדין ידות, שהרי כינויין וידות לא קרבי זה אל זה, שיש להם תורות חלות שונה לגמרי החלוקות ביסודן, דכינויין מהני שאוסר על עצמו בביטוי שפתיו משא"כ בידות שמקבל קדושת נזירות בלבו והתורה מחילה את החלות.


ל"ג] אולם, כל זה הוא בתורת נזירות אבל בתורת נדרים שהחלות נפעלת ע"י האדם, אה"נ כל כינויי נדרים מהני מדין ידות ולא בעינן לפרשה מחודשת של כינויין [עי' בס' יתרון אור], עכ"ד.


ל"ד] לסיום דיוננו בשיטת הרמב"ם נביא את הערתו של מרן הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל בספרו המפורסם שהרעיש את עולם התורה "תורת הנזיר" [עמ' ח']: עי' בגמרא [ב:] שמעמידה את המקרה של "אהא" שהוא נזיר, דוקא כאשר "דקאמר בלבו" דבכה"ג היה אפשר לומר שהוא התכוון לפטור נזיר אחר מהבאת קרבנותיו כי הוא יביא במקומו, לכן אנו נזקקים לאוקימתא "דקאמר בלבו" שיהיה נזיר, וכן כתבו תוספות להדיא. בא הרמב"ם ומחדש לנו [בהלכה ה'] שבכל מקרה של ידות [כגון "הריני כזה" או "הריני מכלכל"] ולא רק במקרה של "אהא", יש תנאי שאמר בלבו שיהיה נזיר, וזה מחודש. ועיין ברשב"א קידושין נ. דמבואר שם דהא דמהני ידות היינו משום דהיכא דאין הדברים שבלב סותרים למה שהוציא בשפתיו הויין דברים, ובע"כ דגם הוא ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם דבכל הידות בעינן שיגמור בלבו עכ"ד מרן זצ"ל וע"ש המשך דבריו מאירי העיניים.


ל"ה] עד כה התעמקנו בצד ההלכתי-למדני של הנושא. עלה בדעתי בעז"ה להוסיף רעיון בצד המחשבתי. הבאנו את שיטת המהרי"ט שאין הנזיר מחיל את חלות האיסורים אלא רק מקבל על עצמו תואר נזיר והתורה מחילה עליו את האיסור. נזיר הוא אדם שרוצה להתעלות בקדושה. נזר מלשון "כתר". אדם לא יכול להשיג קדושה לבד. עליו רק לקבל על עצמו "תואר קדושה" ועזרה להשלים את עצמו תבוא מלמעלה. וכדברי המסילת ישרים שקדושה היא תחילתה השתדלות וסופה מתנה.


ל"ו] ואפשר להרחיב את היריעה עוד הרבה, והתורה רחבה מני ים אבל כאן יקנה קולמוסי שביתה. נציין לכמה ספרים הדנים בסוגייתנו: תורת ראשי הישיבות [נדרים עמ' רע"ט שיעורו של הג"ר שלמה היימן זצ"ל], בד קודש [לג"ר ברוך דוד פוברסקי שליט"א ח"ה סי' כ"ז], קובץ מוריה [ניסן תשמ"ג במאמרו של הגרי"ח סרנא], קובץ אהל לאה שרה [עמ' שמ"ב במאמרו של הג"ר נתן צבי פינקל שליט"א], רינת יצחק במדבר עמ' ר"ה [במהדו"ק], משאת משה [לג"ר משה חברוני זצ"ל נדרים סי' א'], שיעורי רבינו משולם דוד הלוי [עמ' ד'], מקדש יחזקאל [עמ' מ"ד], משנת אליהו [לג"ר רפאל מישוקובסקי נדרים סי' ד'], אינציקלופדיה תלמודית ערך "ידות", דברי הגרי"ד סולובייצ'יק בקובץ מסורה [כ"א עמ' מ"ב והלאה], משנת נזיר [פרק א' הל' ה'], וסימן נפלא בסוף הספר 'ארשת-צבי' [לג"ר צבי מרקוביץ]. וה' יאיר עינינו באור תורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו ונזכה לעשות רצונו בלבב שלם, אמן כן יהי רצון!


סיימתי ח"י כסלו התשע"א ירושלים העתיקה תובב"א


ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה