סיבה או סימן ג

סימני כשרות

הרמב"ם במנין המצות כתב "מצוה קמ"ט, לבדוק בסימני בהמה שנאמר "זאת החיה אשר תאכלו". מצוה ק"נ, לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין הטמא לטהור שנאמר "כל צפור טהור". מצוה קנ"א, לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא שנאמר "אשר לו כרעים". מצוה קנ"ב, לבדוק בסימני דגים שנאמר "את זה תאכלו מכל אשר לו במים". ויש לעיין למה שינה לשון המצוה בעוף וחגבים והוסיף שהמצוה היא עד שיבדיל או לידע בין הטהור לטמא ואילו בבהמה ודגים כתב רק גוף המצוה לבדוק? [רוב דברינו הבאים נשאבים מבארו העמוק של ספר מצות המלך על תרי"ג מצות לג"ר עזריאל צימענט שליט"א.]

והנה, בתשובות מהרי"ט (ח"א סי' נ"א) כתב דדין סימנין לא הוי הגורמין לטהרה או לגדלות, אלא סימן הוא שאותו המין טהורה היא, וז"ל "והריני בא לברר טעמו של דבר בשנים וסימנין אינם עיקר הגדלות שגורמין הדין, דשנים וסימנים לא כתיבי בקרא, אלא גדולה וקטנה כתיבי ומסרו לנו סימנים להבחין בין גדולה לקטנה, והם שערות, ולהכי קרוי להו סימנים שאינם אלא סימן שעל ידם ניכרת הגדולה אבל אינה נעשית היא עצמה גדולה על ידם וכו' דומה לזה עופות טמאים שמסרו לנו רבותינו כל שיש לו אצבע יתירא וכו' טהור וכו', אלא ע"כ לא תלינן מילתא בסימנין" עיי"ש. והמהרי"ט הוכיח שיטתו ממה שמבואר במשנה במסכת בכורות (ה:) דבהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה, וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסור באכילה, שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור ע"כ, ואם נאמר שהסימנים הם גופא הגורמים, א"כ מאי נפ"מ שבא מן הטהורה, הרי מ"מ לולד אין סימני טהרה, ואיך מטהרין אותו, ומבואר דהסימנים אינם אלא סימן שהוא ממין טהורה, וכאן אף דליכא סימני טהרה, טהורה היא דמ"מ בא מן הטהורה.

ועי' בשו"ת זרע אברהם לג"ר מנחם זעמבע זצ"ל [בסי' י"א אות י"ז] שכתב שמתוספות במס' נדה [נ: ד"ה תרנגולתא], מבואר דלא כהמהרי"ט, דבגמ' שם אמר רב פפא תרנגול דאגמא אסור, תרנגולתא דאגמא שריא, ופי' בתוס' בחד פירושא דלעולם שניהם מין אחד הם, אלא שהזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה אבל הנקבה כיון דאית לה סימני טהרה שריא עיי"ש. הרי אף דשניהם מין אחד הם, מ"מ הזכר שאין לו סימני טהרה אסור, ומבואר דהסימנים אינם לסימן מאיזה מין הוא, דא"כ גם הזכר יהיה מותר, אלא הסימנים הם הסיבה והגורם לטהרה, ולכן הזכר דאין לו סימני טהרה אסור.

אולם הג"ר אברהם ליפטובר זצ"ל [שם בזרע אברהם ריש סי' י"ג] דחה ראייתו מהתוס' הנ"ל דשאני עופות דכיון דכתבו התוס' שם דבעופות לא אמרינן הבא מן הטמא טמא והבא מן הטהור טהור, שהרי האם לא ילדה האפרוח, אלא ביצים הטילה והאפרוח מעפרא קא גדיל, יעו"ש, ממילא י"ל שרק שם הוא דאמרינן דהסימנים הם הגורמים כיון דאין להם דין "מין" דהרי שם לא אמרינן כללא דכל היוצא מן הטהור טהור. ובסי' י"ד אות כ"ד כתב הגר"מ זעמבע דאין לזה הכרח.

חילוק בין בהמה לעוף

בצפנת פענח [בריש הלכות מאכלות אסורות] כתב לחלק בין סימני בהמה וסימני עוף בזה, דרק בבהמה דמפורש הסימנים בפסוק שם גדר הדבר דגוף הסימנים הם המטהרים ולא הוי רק סימן שהוא ממין טהור, משא"כ בעופות סימני הטהרה הם רק בגדר סימן מאיזה מין טמא. והוכיח דבבהמה הסימנים הם הגורמים מגמ' ב"ב (ט"ז.) אמר רבא ביקש איוב לפטור את כל העולם כולו מן הדין, אמר לפניו רבונו של עולם בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות, בראת גן עדן בראת גיהנום, בראת צדיקים בראת רשעים, מי מעכב על ידך. ופירש רש"י שרצה לפטור את כל העולם כולו מדינו של הקב"ה לומר שאנוסין הם ע"י הקב"ה שברא יצה"ר, וכמו שברא סימני טומאה בבהמה ואין לו אפשרות להיות טהור. וכתב רש"י "בראת שור בפרסות קלוטות, את זה טהרת ואת זה טמאת, הכל בא על ידך, אתה בראת בו סימני הטומאה", כלומר שכוונת איוב היתה לומר שמתחילת הבריאה כבר קיימת הסיבה שמחמתה הם טמאים, ומכך שאמר שאלו סדוקות ואלו קלוטות מבואר שזוהי הסיבה לטומאה עכ"פ בבהמה, שאם היה רק סימן שהוא ממין טמאה, למה נקט סדוקות וקלוטות, היה צריך לומר בראת בהמה טמאה ובהמה טהורה ותו לא.

ובזרע אברהם [ריש סי' י"ג] הג"ר אברהם לופטיבר זצ"ל הוכיח ממס' בכורות י. דהסימנים הם הגורמים [עכ"פ בבהמה], דהנה מבואר שם שרבי שמעון סבר אף הבהמה והארנבת [אף שהם טמאים] אינן צריכים לא מחשבה ולא הכשר, ואמר רבי שמעון מה טעם הואיל ויש להם סימני טהרה יעו"ש, הרי דסבר רבי שמעון דגם הגמל דינו כבהמה טהורה לענין שאינה צריכה מחשבה לשוי' אוכל הואיל ויש בו אחד מסימני טהרה, ומבואר דהסימנים הם הפועלים וגורמים הטהרה, ולכן אפילו בבהמה טמאה הוא פועל במקצת, וגם הצפנת פענח העיר בזה.

ובספר ברכת כהן על התורה [סי' מ"ג] הוכיח דגם בסימני דגים הגדר הוא דהסימן הוא גופו המטהר, דהנה סימני הטהרה בדגים הם סנפיר וקשקשת, ואיתא במס' נדה (נ"א) דכל שיש קשקשת יש לו סנפיר, ומקשינן שם, א"כ לכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר, ותירצו שם יגדיל תורה ויאדיר. וכבר הקשו, מאי יגדיל תורה איכא בזה כיון שהוא מיותר לגמרי. והביא שם בשם השל"ה והכתב והקבלה, דכוונת הגמרא היא דהזכירה התורה שני הסימנים הואיל והם סיבת האיסור, ולמעשה שניהם הם הגורמים, הרי מבואר דגם בדגים הסימנים הם הגורמים, עכ"ד. והנה באמת מפורש כן בריטב"א במס' נדה נ"א: שם בד"ה יגדיל תורה ויאדיר "פי' דלסמוך אודאי בקשקשת סגי לו, ומיהא כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגי דלא ליהוי התם כיון שיש שם קשקשת. ואולי הוא ג"כ גורם טהרתו, ואע"פ שהוא לבדו אינו גורם טהרה". הרי דהקשה קושיא הנ"ל ותירץ דאולי גם הוא גורם טהרתו, אשר לכאורה צ"ב דכיון דכל שיש סנפיר יש גם קשקשת א"כ ממילא סגי בקשקשת, אלא מבואר כנ"ל דהסימנים בדגים אינם רק לראיה מאיזה מין הוא, דאין הכי נמי לזה סגי בקשקשת לחוד אבל כיון דהסימנים הם הגורמים את הטהרה, לכן הוצרכה התורה לכתוב גם סנפיר דגם הוא מטהר.

איברא, בחינוך מצוה קנ"ה מבואר דגם סימני דגים הם בגדר סימן ולא סיבה לטהרה, דכתב שם "וכל דג שבטבעו יש לו קשקשים, אע"פ שאין נעשין בו בעודו קטן עד שיגדיל כגון הסולתנית והאפיין, הר"ז מותר וכו' שלא תקפיד התורה רק במין בעל קשקשת וסנפיר, כי הוא הנאות אל טבע בני אדם", ומבואר מדבריו דסימני דגים הם סימן לחוד, והוא ע"פ הגמרא בע"ז (ל"ט.), "ת"ר [דג ש]אין לו עכשיו קשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיץ, הרי זה מותר", אלא שהוסיף טעם לדבר, ודלא כהריטב"א. אולם עיין בתוס' ע"ז [ל"ט. ד"ה אין], שכתבו "אומר ר"י דדריש אין לו עיין לו, כלומר עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד ליגדל לאחר זמן, והכי דרשינן ביבמות (כ"ב:) ובן אין לו עיין לו". ומבואר דבאמת הסימנים הם הגורמים, וכדין בן הפוטר מיבום, אלא אף דאין לו סימנים עכשיו חשבינן ליה כאילו ישנם כאן.

אולם, בסימני עופות כתב הצפנת פענח שם דדין סימנים אינם אלא לסימן דהוא ממין הטהורה עיי"ש. ובספר מצות המלך [ח"ב עמ' רנ"ח] כתב שאולי הטעם בזה דהרי הפסוק בפרשת שמיני פרט רק שמות העופות ולא סימני העופות [וכמו שהעיר בזה הרמב"ם במ"ע ק"נ], ולא כמו שפרט הכתוב בבהמה וחיה, דבבהמה וחי' כתיב "זאת החיה אשר תאכלו מכל בהמה אשר על הארץ, כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו" (ויקרא י"א, ב-ג), הרי דהזכיר הסימנים ולא הזכיר שם המין, [חוץ מהיחידים שנפרטו שם בפסוק לומר דאף דיש להם רק סימן טמא אחד מ"מ אסורים יעו"ש ובר"מ בפ"א ממאכלות אסורות ה"ב ובראב"ד ובמגיד משנה שם], וכן בדגים הסימנים מפורשים בקרא, סנפיר וקשקשת. אולם בעופות כתיב שם "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם, את הנשר ואת הפרס ואת העזניה וכו'" (שם פסוק י"ב) ולא הזכיר להדיא סימני עופות. וע"ע ר"מ בפ"א ממאכלות אסורות הט"ו דכיון דלא הזכיר הסימנים בתורה בעינן שיהא בקי בהמין, לכן אינו נאכל אלא במסורת, ע"כ.

ולאור מה שלמדנו, כתב בספר מצות המלך, ניתן להבין מדוע הרמב"ם כתב לשון "לבדוק" לחוד בבהמה ודגים משום שהמצוה היא הבדיקה גופא, ובזה כבר קיים המצוה, שהרי הסימנים הם הגורמים הטומאה והטהרה, ומיד כשבדק ומצא הסימנים קיים דינו. אולם כתב הרוגוצ'ובר בצפנת פענח שבעופות דהסימנים הם רק לידע עי"ז שהיא ממין הטהורה, א"כ נמצא דהסימנים אינם אלא היכי תימצי והבדיקה כשהיא בפני עצמה לא סגי, והמצוה היא לידע אם הוא ממין טהורה, לכן כתב שם לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין טמא לטהור, דהמצוה היא לידע איזה מין הוא. [אולם בחגבים יש לעיין דהרי אף דגם בחגבים פרטם הכתוב בשם המין, דכתיב "את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו" {שם פסוק כ"א}, מ"מ בחגבים איכא גם סימנים כמבואר בקרא "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע, אשר לו כרעים מעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" (שם פסוק כ"א), וכן הוא בר"מ בפ"א ממאכלות אסורות הכ"א והכ"ב יעו"ש. וע"כ צ"ל שחלוק עופות משרץ העוף, וגם הר"מ חלקם בשני מצות יעוי' מצוה ק"נ וקנ"א, שרק בעוף לא כתב התורה הסימנים אבל בשרץ העוף איכא ב' הלכות, חדא המין וגם הסימנים כמבואר בר"מ הנ"ל. א"כ שוב צל"ע למה כתב הר"מ ברמזי המצות הנ"ל גם בשרץ העוף לידע טהור מן הטמא. ואולי חלוק לשון עד שיבדיל ללשון לידע טהור מן הטמא וצל"ע בכל זה.]

והנה חידושו זה של המצות המלך בנוי על ההבנה שבבהמה ודגים הסימנים הם סיבה לטהרה ולא סימן. אבל מה נעשה ביום שידובר בה, שהמעיף מבט חטוף בדברי הרמב"ם במורה נבוכים דיליה יגלה אחרת. וז"ל שם (בתרגומו החדש של פרופ' מיכאל שוורץ הי"ו) "דע שהסימנים האלה, כלומר העלאת גרה ופרסות שסועות בבהמות, והסנפירים והקשקשים בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר, ולא העדרם סיבת האיסור. אין זה אלא סימן שבו מכירים את המין המשובח מהמין המגונה".

ובאמת פלא על גדולי האחרונים שלא ציינו לדברי רמב"ם המפורשים האלה למעט הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א בס' הדר יעקב ח"ו (סי' כ"א) שהאירנו לדבריו.

קושיא על רש"י - אין עונשין מן הדין

עוד רגע אדבר בו, כתוב בתורה (ויקרא י"א ח') "ומבשרם לא תאכלו" ופרש"י "אין לי אלא אלו [פי' שפן ארנבת גמל וחזיר המפורשים בכתוב שיש להם סימן אחד של כשרות ובכל זאת אינם כשרים], שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימן טהרה מנין, אמרת ק"ו, ומה אלו שיש להן מקצת סימני טהרה, אסורות, שאר בהמה טמאה שאין לה שום סימני טהרה לא כל שכן".

ובמגיד משנה [פ"ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה א'] הקשה ממה דקי"ל שאין מזהירין מן הדין, וכמו שאמרו [מכות ה:] שא"א ללמוד אחותו בת אביו ובת אמו מק"ו מבת אביו שאינה בת אמו ומבת אמו שאינה בת אביו מטעם דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין, וה"נ מאי שנא?

תירוץ הגאון בעל הנחלת צבי

וראיתי בספר הנפלא נחלת צבי (למו"ר הג"ר זאב קליין שליט"א עמ' ק"פ) שיישב ע"פ החקירה שלנו – אם סימני טהרה הם סיבה או סימן. אם הם סיבה לטהרה מסתבר לומר שבהמות שאין להם שום סימן, נהי שיש ללמדם בק"ו מאותן שיש להן סימן אחד, סוכ"ס הרי אינם ממש אותו חפצא ולעולם חשיבי חפצא אחרת, דבזה שחסר לבהמה שני הסימנים יתכן דהוי חפצא אחרת לגמרי, וכמו באחותו מאביו ואמו שאי אפשר ללמוד מאחותו מאמו [לבד] ואחותו מאביו [לבד] ולא אמרינן דהוי בכלל מאתיים מנה, שהרי אחותו מאביו ואמו הוי ג"כ אחותו מאביו, וצ"ל כמו שאמר הגרנ"ט בשיעוריו לב"ק דאחותו מאביו ואמו הוי ערוה אחרת מאחותו מאביו או אמו לבד. וה"נ י"ל דבהמה שחסר ב' סימנים הוי חפצא דאיסור אחרת מבהמה שאינו חסר אלא סימן אחד. ולכן בלי ק"ו א"א ללמוד שאסור, וממילא אמרינן אין עונשין מן הדין.

אכן אי נימא שאינן אלא סימן וגילוי על הטהרה או על הטומאה, אזי מסתבר שאיכא למילף שאר בהמות טמאות שאין להם שום סימן מאותן שיש להן סימן אחד, כי יש לנו גילוי שהבהמה הזו טמאה מזה שחסר לה סימן אחד, ומה שחסר לה עוד סימן לא מעלה ולא מוריד, דסוכ"ס מזה שחסר לה סימן אחד אני יודע שאין זה בהמה שהתירה התורה, ולא שייך בזה הכללא דאין עונשין מן הדין, עכת"ד. [וזה מתאים עם רמב"ם במו"נ שהסימנים הם סימנים ולא סיבות.]

ואנכי הקטן תלמידו המתפלש בעפר רגליו שואל, שלפי דבריו לא היה לרש"י (בעקבות התורת כהנים) לכתוב שיש "קל וחומר" שהרי העדר סימן אחד והעדר שני סימנים הם באותה רמה של איסור ואין צורך בק"ו ללמוד אחד מהשני אלא שאחד [העדר סימן אחד] מגלה על השני.

ואדרבה, אם נאמר שרש"י הבין שהסימנים הם סיבות, הקל וחומר מובן: אם כאשר קיים סימן אחד הגורם לבהמה להיות כשרה, מ"מ הבהמה נחשבת לטמאה, ק"ו שהבהמה טמאה כאשר אין לה אפילו גורם אחד של טהרה. אולם, אם נאמר שהם סימנים אין כאן שום "קל" לעומת "חומר". בהמה שיש לה סימן אחד היא לא קרובה יותר לכשרות מאשר בהמה שאין לה שום סימן טהרה, אז מה הק"ו? אלא מוכח שרש"י תפס שהסימנים הם סיבות וגורמים לכשרות. ועיין בס' אור אברהם על פרשת שמיני שהסביר כך את הק"ו והוכיח [נגד המהרי"ט שכתב שהם סימנים, מתוך דברי המהרי"ט עצמו!!] שהסימנים הם סיבות.

מעלת תדיר

בטור סי' כ"ה כתב: "ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד". וכתב על זה בבית יוסף "מתוך דברי רבינו נראה שבתחילה מתעטף בציצית ואח"כ מניח תפילין, וכ"כ בנ"י בהל' ציצית דמצות ציצית ..... תדירה יותר שנוהגת בין בחול בין בשבת ויו"ט, ותדיר ושאינו תדיר - תדיר קודם".

ותבט עיני בשאגת אריה בסי' כ"ח שהקשה על הנ"י שאין זה נכון לומר שציצית תדירה יותר, שהרי דעת רוב הפוסקים שאפילו כסות יום פטור מן ציצית בלילה, נמצא שאין מצות ציצית נוהגת כלל בלילה, ואילו תפילין דעת רוב הפוסקים שמן התורה נוהג בלילה, אלא שרבנן גזרו עלה משום שמא יישן בהם, הרי שמצות תפילין תדירה ממצות ציצית שאינה נוהגת בלילות מה"ת, ותפילין מה"ת נוהג בלילה ומשום גזירה דרבנן לא פקע מעלת תדיר ממצות תפילין כיון דמה"ת נוהג בלילות כבימים, ואי משום דציצית נוהג בשבת ויו"ט משא"כ תפילין, הא מ"מ מה שנוהג תפילין בלילות של כל השנה כולה הרי זה הרבה יותר מהימים טובים ושבתות שאינו נוהג בהם, וא"כ הלילות עושים את מצות תפילין יותר תדירה מהא דשבת ויו"ט של ציצית ע"כ.

ובספר תורת יצחק (לג"ר יצחק רייטפורט בעמ' י"ב) העיר במש"כ השאג"א דמשום גזירה דרבנן לא פקע מעלת תדיר מתפילין, שיש באמת לפלפל בזה, דיש סברא לומר כיון דסוף סוף לא מניחים תפילין בלילה יהיה מאיזה סיבה שיהיה, שוב הו"ל מצות ציצית תדירה מצד שבת ויו"ט דלא אזלינן בזה אלא אחר המעשה בפועל, שזה בעצמו שאין מניחים תפילין תדיר כמו ציצית וציצית הוא יותר תדיר בפועל, א"כ בזה גופא נעשה ראוי להקדים ציצית לתפילין.

וכתב שם (בעמ' כ"ב) שתלוי בשאלה אם תכונת ה"תדיר" היא סימן וראיה על מעלתה או שתדיר הוא סיבה וא"כ נאמר שמעלתה וחשיבותה של המצוה נגרמת מטעם היותה תדירה. אם הוא בגדר סימן וראיה על מעלת המצוה, אז יש סברא לומר כהשאג"א, דמדאורייתא אין כאן סימן להקל על מעלת מצות התפילין, שהרי מדאורייתא היא יותר תדירה, הרי ראיה שמדאורייתא היא יותר חשובה מציצית, אבל אם נאמר שהתדירות בעצמה היא עושה את החשיבות של המצוה, אז מסתברא שלא להתחשב עם סיבת התדירות אלא עם המעשה בפועל, משום שזה גופא מחשיב את המצוה אפי' מדאורייתא, ולכן מסתבר להתחשב עם המעשה בפועל וציצית תדירה.



כיסוי הדם בספק טריפה

הדין הוא שיש חיוב לכסות את דם החי' רק כאשר היא ראויה לאכילה, מדכתיב אשר יאכל [עי' חולין פ"ה]. יש להסתפק מה הדין בספק טריפה, האם חייבים לכסות את דמה? בשו"ע [יו"ד כ"ח כ'] נפסק שצריך לכסות ללא ברכה. בס' הליכות יהודה [לג"ר יהודה קאגאן פ' אחרי מות עמ' ש"י] הקשה, שלכאורה מכיון שמספק אסור עכ"פ באכילה, דספיקא דאורייתא לחומרא, ממילא הרי אין הבשר ראוי לאכילה ופטורים מכיסוי, ומה לי אם הוא רק ספק טריפה אבל סו"ס אינם ראויים לאכילה וצריך להיות פטורים בודאי מלכסות את דמן.

ונראה לעניות דעתי הקלושה והרטושה שי"ל כעין מה שכתב התורת יצחק על ציצית ותפילין, שגם כאן תלוי בשאלה אם הדין הנ"ל שאם אינה ראויה לאכילה פטורים מכיסוי הוא סיבה שפטורים מכיסוי או סימן שפטורים מכיסוי. אם הוא סיבה, אז לכאורה אזלינן בתר המעשה בפועל, ובספק טריפה, בפועל אין אוכלים ולכן יהיו פטורים מכיסוי. אולם, אם נאמר שהעובדה שאינה ראויה לאכילה היא סימן שפטורים מכיסוי, אם יש ספק טריפה יש גם ספק שמא חייב בכיסוי כי אולי הסימן קיים כי בעצם מותר באכילה [אלא שבפועל אין אוכלים בגלל הספק]. כנראה שהשו"ע תופס שהוא סימן.

חצי שיעור בבל יראה

בשאגת אריה (סוף סימן פ"א) כתב להוכיח מהגמרא בפסחים (מ"ה.) דבפחות מכזית אין צריך לבער אפילו מדרבנן ואין בו דין שחצי שיעור אסור מן התורה. וכתב שם לבאר דבריו, דכל מה שחצי שיעור אסור מן התורה היינו משום דחזי לאיצטרופי לשיעור שלם (יומא ע"ד.) וע"כ כל זה דוקא באיסורי אכילה דבזה שייכא למימר דאיכא לצרופי לשיעור כזית בתוך כדי אכילת פרס ועי"ז חשיב כמעשה אכילה אחד, ונמצא למפרע דמה שאכל חצי שיעור בתחילה הוה באיסור משום דהחצי שיעור השני השלים את השיעור, משא"כ גבי איסור ב"י וב"י דלא שייכא להשלים את השיעור כדי שיעבור בב"י למפרע [רק מכאן ולהבא] דהא אין זה מעשה אכילה ואין בו דין של כדי אכילת פרס, בזה אין סברא של חזי לאיצטרופי ואינו עובר אלא במקום דאיכא שיעור. ועיי"ש שכתב דלפי"ז אם אכל אדם בסוף יוה"כ חצי שיעור במקרה שאין לו כבר זמן להשלים את האכילה לשיעור בכדי אכילת פרס, א"כ אף בזה לא יהיה איסור דחצי שיעור מן התורה, ומשום דבעינן דבמציאות יוכל לצרף לכדי שיעור שלם. ועיין מגן אברהם (סימן ת"ס סקי"ד) על הא דאיתא בשו"ע [שם סעיף ז'] דאם יצא מן הבית ביום ארבעה עשר לצורך עצמו ויש לו חמץ בביתו עד כביצה צריך לחזור ובפחות מכזית מבטלו בליבו ודיו. ובמג"א שם כתב דבמקום דהוה לאחר זמן איסורו ואינו יכול לבטלו אף בפחות מכביצה צריך לחזור לביתו, אך במקום דהוה פחות מכזית אין צריך לחזור, והוכיח כן מתוס'. ומבואר דס"ל דבח"צ ליכא לדינא דב"י וב"י וע"כ שפיר חילק בזה בין פחות מכביצה לפחות מכזית. וברעק"א שם הביא שלפי הרבה פוסקים יש איסור חצי שיעור באיסור בל יראה.

וברמב"ם פ"א מהל' חו"מ ה"ז כתב בזה"ל "האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהוא הרי זה אסור מן התורה שנאמר לא יאכל חמץ, ואעפ"כ אינו חייב כרת או קרבן אלא על שיעור שהוא כזית, והאוכל פחות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות" עכ"ל. ובכס"מ שם כתב להקשות מדוע בעינן לילפותא מלא יאכל חמץ שיש איסור אכילת חמץ בכל שהוא הרי לכאורה מספיק הדין של חצי שיעור אסור מן התורה. ולפי הנ"ל כתב הנודע ביהודה [מהדו"ת ריש סימן נ"ג] ליישב דס"ל להרמב"ם דליכא לדינא דח"צ גבי איסורא דב"י וכמש"כ השאג"א ושאר אחרונים. ועיי"ש שכתב דלפי"ז אם אכל חצי שיעור בסוף היום השביעי של פסח ואין לו פנאי לאכול עוד חצי שיעור בזמן האיסור בתוך כדי אכילת פרס שוב ליכא בזה לדינא דח"ש אסור מה"ת וכמש"כ לבאר מהשאג"א עיי"ש. ומ"מ מקושיית הכס"מ מוכח דס"ל דאף גבי איסורא דב"י וב"י איכא דינא דחצי שיעור אסור מן התורה וע"כ שפיר הקשה להרמב"ם מדוע בעינן ילפותא מיוחדת מלא יאכל לאיסור כל שהוא בפסח.

וזאת תורת העולה, שנחלקו הפוסקים אם לגבי איסור דב"י וב"י איכא איסורא דח"צ אסור מן התורה או לא, וצ"ב במה נחלקו?

ובס' יין מלכות (סי' ח' וכ"כ הגר"ח ברים זצ"ל בקובץ בית אהרן וישראל ק"ו שנה י"ח א') כתב לבאר ע"פ השאג"א שם שכתב בטעמא דליכא דינא דח"צ אסור מן התורה בב"י משום דגבי איסור דבל יראה ובל ימצא לא שייך לצרופי, ומבואר דהחולקים עליו סברי דאפילו במקום דלא שייך לצרף לא אכפ"ל בהא וגם בזה איכא לדינא דחצי שיעור אסור מן התורה. והביאור הוא, דהנה האחרונים כתבו לחקור בהא דאיתא ביומא שם דח"צ אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי, אי מה דחזי לאיצטרופי הוה סימן דאיכא איסור בחצי שיעור דאל"כ לא היה אסור אף שיעור שלם, או דילמא דהוה סיבה לאסור את החצי שיעור, וכ"כ לחקור בקובץ שמועות עמ"ס חולין אות מ"ה, עיי"ש מש"כ בזה דהוי מחלוקת ראשונים. ועל דרך זו יש לחקור, אי הא דחצי שיעור אסור מן התורה הוה הרחקה גרידא מחמת האיסור, או דילמא, כיון דחזי לאיצטרופי א"כ איכא איסור מחודש דאף חצי שיעור אסור והוה איסור מחמת עצמו ואין זה הרחקה גרידא. ומעתה שפיר מבואר דבזה גופא איפלגו הכא, דהשאג"א ס"ל דטעמא דחזי לאיצטרופי הוה סיבה לאסור, וע"כ גבי ב"י דלא שייך במציאות לצרף שפיר ליכא איסור לח"ש, אך האחרונים דפליגי עליה סברי דטעמא דחזי לאיצטרופי הוה סימן לאסור, ע"כ שפיר אף במקום דבמציאות לא שייך לצרף כיון שאם היה בזה דינא דכדי אכילת פרס והיה כזית באכילה היה אפשר לצרף ע"כ שפיר אין זה מופקע מדינא דחצי שיעור ואסור מן התורה.

וכן מבואר להדיא בדברי המנ"ח - עיין מצוה פ"ט ס"ג שמביא את מה שכתב השאג"א וכתב ע"ז בזה"ל: "ואפשר דבחצי שיעור אין איסור כלל, דלא שייך חזי לאיצטרופי בכדי אכילת פרס כמש"כ השאג"א סוף סימן פ"א לענין ב"י, אך לסברת האחרונים דחזי לאיצטרופי הפירוש דאם היה כזית היה עובר א"כ כאן נמי אסור" עכ"ל, והיינו להדיא כנ"ל, עכ"ד היין מלכות ע"ש מה שהאריך בזה.

גם הנודע ביהודה נקט שחזי לאצטרופי הוא סיבה לאיסור, דידוע מה שכתב הנודע ביהודה בצל"ח (פסחים מד.) דמי שאכל חצי שיעור חמץ בשביעי של פסח סמוך לשקיעת החמה, באופן שאין לו שהות להשלים חצי השיעור השני בזמן האיסור, לא עבר בכה"ג על האיסור של חצי שיעור.

וכתב עפ"ז לבאר דברי הרמב"ם (הל' חו"מ פ"א ה"ז) שכתב שאיסור אכילת חצי שיעור בחמץ נלמד מהפסוק "לא יאכל". והקשה בכס"מ, מדוע לא כתב משום חזי לאיצטרופי? וביאר הצל"ח שיש נפקא מינה לדין הנ"ל, באכל חמץ בסוף החג דחזי לאיצטרופי ליכא, ואסור רק מהפסוק "לא יאכל" עי"ש. וכ"כ בספרו נודע ביהודה [מהדו"ת או"ח סי' נ"ג]. ונידון זה תלוי ג"כ בחקירה, הנ"ל שלצד א' שזו "סיבה" משום שראוי לצירוף, א"כ כיון שבפועל לא יוכל לצרף ליכא איסורא, אך לצד הב' שזה "סימן" וזהו ילפותא לאיסור החצי שיעור, א"כ מה לי שבאופן זה לא יוכל להצטרף, מ"מ יש איסור.