ביסוד מצות פריה ורביה
לזכות נעכא גיטל בת רחל אסתר שתזכה לזרעא חייא וקיימא זרעא די לא יפסוק ולא יבטול מפתגמי אורייתא יחד עם שאר נשות ישראל
הקדמה
במאמר זה ננסה לברר יסודותיה של מצות פריה ורביה על היבטיה השונים. וכדרכינו נדלה פנינים מספרי גדולי עולם שמפיהם אנו חיים.
פתח דבריך יאיר!
איך מקיים מצות פריה ורביה בשעת פטור
הקשה הטורי אבן [ר"ה כ"ח] דאמאי אם נתגייר קיים פריה ורביה בבנים שנולדו לו בגיותו הא בשעה שקיים את המצוה היה פטור מכל המצות ודמי למאי דאמרינן שם בר"ה דאם אכל מצה בעת שטותו חייב עוד פעם לאכול מצה דזה שאכל בעת שטותו אינו כלום דהיה בעת פטור א"כ בעכו"ם שנתגייר אמאי קיים פו"ר.
דרך המלך - אינו מקיים מצוה אבל נפטר מחיובו
ובס' דרך המלך [פ"ג מהל' דעות] יישב עפמש"כ השאג"א [ס' נ"ב] דאם חתך ערלתו לפני יום השמיני לא קיים מצות מילה דנהי דגם לא ביטל מצות מילה דהרי בהגיע יום השמיני אין לו ערלה אבל ג"כ לא חשיב שקיים בפועל מצות מילה, א"כ כמו כן בפו"ר אין הכוונה דהעכו"ם קיים מצות מילה בפועל, דודאי לא קיים כיון דהוי בעת פטור אלא הכוונה דאינו חייב יותר לקיים המצוה וגם אינו יכול לקיים יותר כיון דסוף כל סוף יש לו כבר בנים כמו במילה דאינו חייב לקיים יותר וגם לא ביטל המצוה.
ובזה יישב גם קושיית המהרי"ט אמאי יצא יד"ח בבן ממזר הא הוי מצוה הבאה בעבירה וכתב דאין הכוונה דמי שהוליד בן ממזר באמת קיים פריה ורביה אלא דכיון שהוליד בן שוב א"א לו לקיים המצוה כיון דיש לו כבר בנים, וכן הוא אומר במי שלא נתכוין לצאת יד"ח מצות פו"ר והוליד בן שוב א"א לו לקיים מצוה זו כיון דיש לו כבר בנים וכן כתב בזה דאשה שנתעברה באמבטי דג"כ לא קיים פו"ר אלא דאינו יכול לקיים יותר כיון דסוכ"ס יש לו בנים.
וחזי הוית בס' היקר תורת הלוי [לג"ר מרדכי יהודה הלוי פרום זצ"ל חתנו של הגראי"ה קוק זצ"ל עמ' ד'] שכתב דזה דבר תמוה מאד דודאי הכוונה בכל אלו המקומות דקיים ממש פרו ורבו ולא שאינו יכול לקיים יותר. וגם אינו דומה כלל המצוה של פריה ורביה למצות מילה דשם אם חתך ערלתו לפני היום השמיני הרי א"א לו במציאות בשום אופן לקיים מצות מילה כיון שאין לו ערלה אבל כאן מה בכך אם יש לו בנים, האם א"א לו במציאות לקיים עוד אותה המצוה והרי מי שהיו לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה וצריך עוד פעם לקיים אותה המצוה ואין אומרים דא"א לו לקיים יותר כיון דכבר היו לו בנים. וכמו"כ במי שיש לו בן ממזר אף אם נאמר דלא קיים בפועל ממש המצוה צריך לקיים המצוה ולהוליד בנים כשרים ולא גרע מאילו מתו הבנים ולכן כל דבריו תמוהים מאד ע"כ השגתו של בעל ה'תורת לוי' על הספר 'דרך המלך'.
ובהסכמה לספר מאת הגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל כתב שנראה לו 'לבחור בדרך המלך', ומה שהרב פרום תמה שאין דמיון לדינו של השאגת אריה דכאן הא יכול לקיים את המצוה בפועל י"ל דשורש המצוה הוא שישאיר בנים בעולם ולכן מכיון שהעמיד בנים אע"פ שלא קיים המצוה בפועל כבר פקע מצותו ואין עליו חיוב להעמיד בנים, דמעיקרא לא נאמרה אלא למי שלא העמיד בנים כלל. ולתוספת ביאור יש להקדים דברי תוספי הרא"ש [נדה י"ג.] בקושייתו שם מ"ש דאיש מצווה על השחתת זרע ומ"ש דאשה אינה מצווה בזה, ואומר שם "וכ"ת משום דלא מיפקדי אפריה ורביה, אנשים נמי לאחר שקיימו לא ליסרו", מבואר מדבריו דלאחר שהעמיד בן ובת שוב לא מיפקד בעשה זו משום דמעתה פקע ממנו מצוה זו, ולפ"ז יתכן לומר דמי שיש לו בן ובת גם בלי קיום מצות עשה בפועל כגון שנולדו לו בנים ע"י אמבטי או קודם שנתגייר או שהבנים ממזרים שאין כאן קיום מצוה מ"מ אין מקום שיחול עליו מצות פו"ר דכך הוא תנאי המצוה שלא נאמרה מעיקרא אלא למי שאין לו בנים במציאות אבל זה שיש לו בנים יהיה מאיזה דרך שהוא אף שלא קיים מצוה כלל אף שלא קיים מצוה כלל אינו נכלל באזהרה זו כי חלות המצוה אינה תלויה אם קיים מצוה או לא, דכללא הוא דכל שיש לו בנים כל שהם אינו בכלל אזהרה על המצוה, ונמצא שפיר מדמי לה בס' דרך המלך לדינו של השאגת אריה דכאן נמי בנולדו לו בנים בגיותו וכיוצא בו א"א לו עוד לקיים מצות פו"ר דהוא אינו מצווה בעשה זו וכמו שנתבאר, עכ"ד הגרצ"פ פרנק זצ"ל. [נראה לפ"ד שלסוברים שאין קיום מצוה בילד הנולד ע"י הזרעה מלאכותית עכ"פ בעל הזרע יפטר מהמצוה ע"י ילד כזה, ועיין.]
היסוד שפטור אע"פ שלא קיים מצוה
וברצוני להרחיב ביסוד המחודש הזה של "פטור" מהמצוה אפילו במקום שאין קיום. בשע"י שער ג' פי"ט כתב "בס' מנחת חינוך מצות קכ"ה רצה לחדש, דמה דפסלינן משום מצוה הבאה בעבירה, הוא רק לענין מצוה המוטלת אקרקפתא דגברא, כמו מצה אתרוג תפילין וכדומה, אבל בסוכה בכל ימות החג, וציצית, שהחיוב הוא רק כשאוכל או כשלובש ד' כנפות אף שהיה המצוה ע"י עבירה ולא חשוב כמצוה דאין קטיגור נעשה סניגור, כאמרו אני ה' שונא גזל בעולה, מ"מ לא ביטל מצות עשה, דלא אכל חוץ לסוכה, ולא לבש ד' כנפות בלא ציצית עיי"ש. לענ"ד אין דברי המנ"ח מחוורים דענין הממוצע שהמציא המנ"ח לומר דבמצות ציצית וסוכה אף שלא קיים המצוה מ"מ לא ביטל מצות עשה, הוא דבר רחוק מן השכל. דהנה אם היה מקום לומר דכונת התורה במצות ציצית שאסרה תורה לבישת ד' כנפות בלא ציצית, וכן בסוכה אסרה ישיבת קבע בבית חוץ לסוכה, וזוהי עיקר המצוה שבשעה שאוכל לא תהיה אכילתו חוץ לסוכה, ובשעה שלובש לא יהיה מחוסר ציצית, אז היו דברי המנ"ח מובנים, דאם לבש ד' כנפות והטיל בהם ציצית שהם בגדר מצוה הבאה בעבירה, יש מקום לומר דאין זה כלובש בלא ציצית,דהרי מ"מ איכא ציצית בבגד, ואף שלא קיים שום מצוה, אבל לא עבר אמימרא דרחמנא שהזהיר שלא ילבוש בלא ציצית דהרי אינו מחוסר ציצית. אבל באמת נראה לעניות דעתי ברור, דכונת המצוה בציצית בשעה שלובש ד' כנפות איכא חיוב גברא להטיל ציצית בבגדו, ואחר לבישת הבגד מחויב הוא במצות ציצית כמו במצות הנחת תפילין, רק אם אינו לובש ליכא מצוה, וכן בסוכה אם אינו אוכל ליכא חיוב של ישיבת סוכה, אבל כשקובע לאכול מתחדש עליו חיוב בשל ישיבת סוכה עכ"ל.
ואנכי הרואה בספר בית ישי [לגאון ר' שלמה פישר שליט"א בסי' ל"ג] שהסביר את דברי המנחת חינוך בהקדם לשונו של הבית הלוי [ח"ב דרוש א'] וז"ל: "בצדקה הרי אם אין העני לפנינו אין עליו חיוב וא"כ גם אם נותנם לו שלא לשמה, מ"מ הרי יש להעני וכו' נמצא שאין כאן ערום ורעב, ואין עליו חיוב צדקה כלל, ומ"מ איכא נ"מ כו', דבנותן לשמה, מקרי מקיים המצוה, דקיים מצות צדקה. אבל אם נותן שלא לשמה נהי דאין עליו שום עונש וכו', כיון דאין עני לפניו, מ"מ הרי ג"כ לא קיים המצוה, רק שנפטר מחיובה, והרי זה דומה ממש למי שאינו לובש בגד בן ד' כנפות, שאין עליו חיוב של ציצית כלל. משא"כ הנותן לשמה כו' דומה ללובש בגד בן ד' כנפות ומטיל בו ציצית עכ"ד, וע"ש מה שפירש הפסוק "אשרי משכיל אל דל" בטוב טעם ודעת.
ואשכחן כיוצ"ב בכיסוי הדם [חולין פ"ז.], כסהו הרוח וחזר ונתגלה חייב, ואילו כסהו הוא עצמו וחזר ונתגלה פטור. והיינו, דבכסהו הרוח אין כאן קיום המצוה אלא פטור.
ועל דרך זו יש לבאר דברי הגמרא היו לו בנים בגיותו ונתגייר פטור, דאין זו מצות פריה ורביה אלא פטור יש כאן.
קושטא קאי, דע"כ לא דמי כיסוי הדם לפריה ורביה, דבפריה ורביה קי"ל כמ"ד היו לו בנים ומתו לא קיים פר"ו מפני שמכוון המצוה הוא שיהיו לו בנים, ואילו בכיסוי הדם אם כסהו הוא עצמו וחזר ונתגלה פטור, ש"מ שאין המכוון להיות הדם מכוסה, אלא המצוה וגם המכוון הכל הוא מעשה כיסוי, אלא שגדר המצוה הוא לכסות דם מגולה, ואילו דם מכוסה אינו חפץ שדיברה עליו התורה.
נמצא הכלל, שמצות שעיקרן תוצאת המעשה ועשאן בלא כוונה, או שהיתה מצוה הבאה בעבירה, אין בידו קיום מצוה, אבל מכל מקום נפטר מן המצוה הואיל וסוף סוף יש כאן התכלית של המצוה, וזו כוונת המנחת חינוך עכ"ד ה'בית ישי' ע"ש מה שהאריך בזה.
וגדר זה של פטור מן המצוה אע"פ שאין כאן קיום, מצינו גם בפורים. דמטו בבי מדרשא משמיה דר' ישראל סלנטר זצ"ל שאין מצוה להשתכר בפורים אלא המצוה היא לשתות ולשתות וכשמשתכר ממילא נפטר מן המצוה כי הוא אנוס מלקיימה עוד.
מצות פריה ורביה בבן ממזר
והנה, בבית יוסף הביא דברי הריטב"א ע"פ הירושלמי דאפילו בבן ממזר יצא ידי חובת פריה ורביה. ובמהרי"ט אלגזי על הלכות בכורות להרמב"ן [סי' פ"ד] תמה הא הוי מצוה הבאה בעבירה וקי"ל דבעשה מצוה הבאה בעבירה לא יצא?
במנחת חינוך [מצוה א' אות ב'] ובשו"ת פרי יצחק [סי' מ"ב] ענו על קושיה זו, דכיון דאם לא נולדו לו בנים או שנולדו ומתו, לא קיים המצוה, מוכח דמצות עשה דפרו ורבו מקיים בלידת הבנים, אבל הביאה אינה אלא הכשר מצוה בלבד, ולכן משום גוף מעשה הביאה לא שייך לומר דהוי מצוה הבאה בעבירה דאין גוף הביאה מעשה מצוה, ובשעת לידת הבנים ושעת חיותם אינו עושה שום עבירה. ובפרי יצחק הוסיף להכריח כסברא זו, דקי"ל מצות צריכות כוונה, וכי ס"ד לומר שבלא כוונה לא קיים מצוה, וזה דבר בטל. ובזה מיישב קושיית הטורי אבן [ר"ה כ"ח] דהא קיי"ל כר' יוחנן דאם היו לו בנים בגיותו ונתגייר דיצא ידי פו"ר, דתמה הא בזמן שנולדו ונתגיירו היה עכו"ם, ולרוב הפוסקים לא היה בר חיובא כלל במצוה זו, וכיצד יוצא בדבר שהוא בזמן שהיה פטור גמור מזה. וכל זה מכריח שהמצוה לא תליא במעשה ביאה אלא בזמן שהם נולדים, או כל זמן שהם חיים וזה קיום המצוה, ולכן שפיר יוצא ידי חובתו כשנתגייר אחר שנולדו לו בנים.
האם המצוה היא מעשה הביאה או הויית הבנים בעולם
והגאון ר' צבי פסח פרנק זצ"ל בחידושיו על הטור [ונביא דבריו בתוספת הסבר מאת נכדו הגאון ר' יוסף כהן בס' דברי יוסף סי' א'] הקשה על דברי הפרי יצחק: מה שהכריח דע"כ אין הביאה עיקר המצוה, דא"כ מי שלא נתכוין לשם מצוה לא קיים, וזה דבר בטל – ערבא ערבא צריך, ודילמא אה"נ בלא כוונה לא קיים המצוה, כמו בכל המצוות דאמרינן שבלא כוונה לא קיים מצוה. וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם [בספר המצות מצוה רי"ב] דבמצות פריה ורביה צריך כוונה, שכתב שם "שצונו לפרות ורבות לכוין לקיום המין, והוא מצות פריה ורביה". ויעויין במהר"ם שיק בפירושו על ספר המצות ועמד על כוונת הרמב"ם, וביאר שאין כוונתו שיכוון כוונת מצות פרו ורבו אלא כונת קיום המין, אולם אפילו אם צודק שכוונת הרמב"ם שיכוון לקיום המין, הרי עצם הכוונה לקיום המין הרי כמוה ככונה לשם מצוה דאי לאו משום המצוה למה צריך כוונה לשם קיום המין. ולשון המחבר [אבה"ע סימן א' סעיף א'] "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות". וכתב שם בביאור הגר"א שכוונתו יהיה בשביל בנים. ומצוה זו דומה למצוות סוכה ותפילין וציצית שבהן התורה כתבה במפורש טעם המצוה – עי' מ"ב סי' ח' ס"ק י"ט וסי' כ"ה ס"ק ט"ו, כך גם כאן כתוב בפסוק "ורבו בה" הרי שטעם המצוה כתוב מפורש בתורה – דהיינו לקיים ולהרבות המין. ועיין בכלי חמדה [בראשית דף ה'].
[ועיין בספר משפטי שמואל לג"ר שמואל ברוך ורנר זצ"ל שלמד בדעת הרמב"ם שאין כוונתו שצריך לכוון לקיום המין ואם לא כיון לא יצא אלא שממעט בזה שאם נולד לו בן או בת בלי מעשה ביאה כלל לא קיים מצוה כגון שנולד ע"י אמבטי או כשבא על אשתו והוא ישן ונתעברה שדן בזה השאילת יעבץ ח"ב סי' צ"ז או כהא דכריתות י"א. וב"ק כ"ז. דנפל מן הגג ונתקע וכו' שבכה"ג לא היתה לו שום כוונה למעשה ביאה כלל לא יצא. ודייק וכתב שיכוון לקיום המין ולא כתב שיכוון למצות פריה ורביה כמו שציונו הבורא יתברך דזה אינו מעכב אלא שכתב שיכוון לקיום המין שאם נעשה בלא כוונה למעשה הביאה אין בו שום מצוה כלל, עכ"ד ה'משפטי שמואל'. וקשה בעיני לומר שלכך התכוון הרמב"ם, שלדבריו הרמב"ם היה צריך לומר מה שהתכוון לומר דהיינו שצריך כוונה למעשה הביאה ולא לכתוב שיכוון לקיום המין שזה משהו אחר מכוונה למעשה הביאה.]
גם על תירוץ הטורי אבן שהקשה איך יוצא בבנים שנולדו לו בגיותו, ותירץ שעל כרחך שהמצוה היא מה שנולדו, הקשה הגרצ"פ שגם לידתם היתה בזמן שלא היה בר חיובא, ולמה יחשב לו לקיום מצוה מה שלא עשה ולא נתכוין לקיום מצוה כלל, וכדמקשה ליה הטורי אבן, דכל העושה מצוה בשעת פטור לא מהני ליה שיהא יוצא ידי חובה בשעה שהוא נעשה בר חיובא, דאין לומר דכוונת המנ"ח והפרי יצחק לומר דאדם יוצא ידי חובתו בקיום הבנים וחיותם לאחר שנתגייר, הא ליתא, דזה ברור דגם להפרי יצחק והמנחת חינוך בודאי לידת הבנים היא תחילת המצוה ונמשכת אח"כ כל זמן שהם קיימים, ומכיון שבשעת לידה לא היה בר חיובא שוב אינו יוצא ידי חובת פריה ורביה. ועד כאן לא נתיישבו דברי ר' יוחנן מקושיית הטורי אבן דלא הוי בר חיובא, לתירוצם של הפר"י והמנ"ח אלא לענין מעשה הביאה שלדבריהם היא רק הכשר מצוה ולא תחילת מצוה, ובהכשר מצוה אין צריך שיהיה בר חיובא, אבל לענין לידה אין ספק שהיא עכ"פ תחילת המצוה, ובתחילת המצוה בודאי צריך שיהא בר חיובא.
וגם על עיקר סברתם כתב הגרצ"פ שהיא לא מתקבלת, דהרי לידת הבנים וחיותם אינו מסור בידי אדם כלל, שהרי זה דבר המסור בידי שמים, וכיצד אפשר לומר שיש קיום מצוה בדבר שהוא לא יכול לעשות.
לדעת הגרצ"פ כוונת התורה בפסוק "פרו ורבו" שיעשה מעשה שיבוא לידי פרו ורבו ובמעשה מקיים המצוה, ולידת בנים וחיותם הם שיעורים במצוה, דכל זמן שלא נולדו או מתו, לא קיים המצוה, וחיוב המצוה נמשך עד שיוולדו ויהיו בחיים ואז נגמרת המצוה.
ביאור דבריו, שמכיון שתחילת המצוה היא ע"י מעשה, ולידת הבנים והוייתם הוא רק המשך של קיום המצוה, שפיר יכול להיות בידי שמים, ומצינו כדוגמתן בעבירות שתחילתן ע"י מעשה, וגמרן הוא ממילא מאיליהם בידי שמים, כגון אופה בשבת. [אם כי יש הבדל ביניהם שבאופה בדרך הטבע אם שמים לחם בתנור הוא יאפה בעוד שאין שזה כ"כ פשוט שאחרי מעשה ביאה ממילא יוולד ילד.]
ובאשר לקושיית הטורי אבן דכיצד אמרינן שקיים מצות פריה ורביה משנולדו לו בגיותו, כתב הגרצ"פ דהוא רק לענין זה שקיים פריה ורביה, ותו אין מוטל עליו החיוב לעסוק בפריה ורביה, אף שלא קיים המצוה של פריה ורביה, דהחיוב לעסוק בפריה ורביה לאו בחיוב תליא מילתא, אלא כל שהעמיד בפועל בן ובת, שחיוב זה לא העמיד התורה אלא לזה שלא העמיד בן ובת. ומדוייק בזה לשונו של ר' יוחנן שאמר שקיים פריה ורביה ולא 'מצות עשה' של פריה ורביה.
ובזה מיישב גם מה שהקשו למה יוצא ידי חובתו בבן ממזר הא הוי מצוה הבאה בעבירה? לפי שהחיוב לעסוק בפריה ורביה לא תליא בקיום מצות עשה שאף שלא קיים שום מצות עשה אבל מכיון שהעמיד דורות תו לא רמיא עליה מצות עשה, וקיים רק את המטרה של המצוה דהיינו הולדת הבנים בלא קיום המצות עשה של פריה ורביה. וכ"כ מדנפשיה הג"ר משה פיינשטיין זצ"ל [הובא בשיטה מקובצת על ספר החינוך ועי' גם דבריו באג"מ אבן העזר ח"ב סי' י"ח ואו"ח ח"א סוף סימן קפ"ח] ובאוצר הפוסקים [סי' א' ס"ק ל"ט] בשם הספר הליכות אליהו [אבן העזר סי' ד'].
ביאור דבריו: בפריה ורביה יש שני ענינים א] לקיים מצות הבורא לקבל שכר עליה ב] לקיים מטרת המצוה ואז כבר אינו חייב עוד לעסוק במצוה כי נפטר ממנה. וזה מה שראינו לעיל שיתכן להיות פטור ממצוה אע"פ שלא קיים אותה כהלכתה, וכגון שנולדו לו בנים בגיותו או ע"י עבירה, שאין כאן קיום מצוה אבל מכיון שמטרת המצוה [הויית הבנים] התקיימה שוב אינו צריך לעסוק בה. וכמו שהבאנו לעיל מהסכמתו לספר תורת הלוי – יש פטור מהמצוה אפילו כאשר אין קיום מצוה.
ברא כרעא דאבוה ולכן מקיים פו"ר מפאת הזמן הנוכחי
והנה במה שהקשה הגרצ"פ על שיטת הפר"י והמנ"ח, שאפילו אם נאמר שמקיים המצוה בעצם הוויית הבנים ולא במעשה הביאה, סוף כל סוף בשעת הלידה האב עדיין היה גוי ואיך מקיים מצוה בשעת פטור, והדרא קושיית הטו"א לדוכתא. ואין לומר שמקיים המצוה אח"כ, דזה ברור שגם לשיטת הפר"י והמנ"ח תחילת המצוה היא בעצם הלידה ואח"כ המצוה נמשכת אבל אם בשעת תחילת המצוה האב היה גוי גם אח"כ אין קיום מצוה. ויש לתרץ ע"פ מש"כ הגאון ר' אריה צבי פרומר [בשו"ת ארץ צבי ח"א סי' י"ז] בהקדם הגמרא בקידושין, דאיתא התם [ט"ז.] שריש לקיש למד שאמה עבריה קונה את עצמה במיתת אב מרשות האדון מקל וחומר – ומה סימנין שאין מוציאין מרשות אב, מוציאין מרשות אדון, מיתה שמוציאה מרשות אב אינו דין שמוציאה מרשות אדון. והגמרא מפריכה את הק"ו [בדף ט"ז:] מה לסימנין שנשתנה הגוף [של האמה], תאמר במיתת האב, שכן לא נשתנה הגוף. והקשו התוס' [ד"ה מה לסימנין] ואם תאמר מכל הני איכא למידק ק"ו ומה סימנין שאע"פ שנשתנה הגוף אינה מוציאה מרשות אב ואפילו הכי מוציאה מרשות אדון, מיתה שאע"פ שלא נשתנה הגוף מוציאה מרשות אב, אינו דין שמוציאה מרשות אדון? וי"ל דודאי גבי אדון שייך לומר שינוי הגוף גורם הוצאה משום שאין זה הגוף שקנה אבל גבי אב לא שייך טעם דשינוי הגוף דלעולם הוא אביה אחר השינוי כמו קודם השינוי ע"כ.
ואנהירו לעיינין בשו"ת ארץ צבי שהיסוד המתבאר מדברי התוס' הוא דיש לחלק בין עבד לבן, דעבד אינו שלו מפאת עכשיו רק מפאת הזמן שקנהו משא"כ בן אינו בנו מפאת זמן ההולדה רק עצם מעצמו ובשר מבשרו, וע"כ אינו יוצא בשינוי הגוף מהאב. ויש לצרף את דברי האבני נזר [יו"ד סי' קמ"ה ס"ק ג'] דהיכא דעבירה בגופו גם כשהוא בלא מעשה אסור משא"כ כשהעבירה אינה בגופו עיי"ש, וי"ל דה"ה מצוה [כמ"ש והר"ן ר"ה כ"ח. דמצוה דומה לעבירה לענין מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה] היכא דהמצוה מתקיימת בגופו לא בעי מעשה, ע"כ בפריה ורביה דהמצוה מתקיימת בבנו שהוא כל רגע כרעי' דאבוה וכגופו נחשב שפיר מקיים המצוה מפאת עכשיו בשעה שכבר הוא ישראל ולא חשיב שפטר עצמו בזמן פטור דאין קיום המצוה בשעת ההולדה לבד רק בכל יום תמיד.
חילוק בין כסהו ונתגלה ומתו בניו
ובכך סללנו דרך חדשה להבין הא דהיה לו בנים ומתו לא קיים פריה ורביה, ולכאורה קשה מ"ש מכסהו הוא עצמו לדם וחזר ונתגלה דפטור מלכסות, חזינן דכל שקיים מצוה פעם אחת אף שנתבטל אח"כ פטור, ולהנ"ל אתי שפיר דלענין כיסוי כל קיום מצותיו הוא בשעת מעשיו לבד ואפילו כשלא נתגלה כיון דאין המצוה מתקיימת בגופו רק בדבר שחוץ לגופו וע"כ א"א שתהיה אחריותו על מה שנעשה אח"כ, משא"כ פו"ר .... דכיון דהמצוה מתקיימת בהויית הבן חשיב שהמצוה מתקיימת בגופו וכיון שמקיים המצוה כל רגע מחדש ע"כ אם נתבטלה המצוה צריך לחזור ולעשות.
מעשה מצוה – קיום מצוה
למדנו את שיטת המנחת חינוך שהביאה היא הכשר מצוה בלבד, ועל בסיס הנחה זו הקשה על התוס' בבבא בתרא [י"ג. ד"ה כופין] וחגיגה [ב:] שהקשו על הצורך לשחרר חצי עבד חצי בן חורין כדי שיוכל לשאת אשה, דליתי עשה דפריה ורביה ולידחי לא תעשה דלא יהיה קדש ותירצו דלא הוי בעידנא, דהל"ת היא בשעת העראה והעשה בגמר ביאה ע"ש, והקשה על זה המנ"ח "הנה בגמר ביאה ג"כ לא קיים העשה והגמר ביאה אינו אלא הכשר מצוה דא"א להוליד בלי זה". והג"ר אלחנן ווסרמן זצ"ל [בקובץ שיעורים ח"ב בדברי סופרים סי' ג' ס"ק כ"ד, כ"ה, כ"ו] מיישב קושיית המנחת חינוך "...נ"ל דאף דקיום המצוה הוא רק בלידת הבנים מ"מ מעשה המצוה מה שמוטל על האדם לעשות היא הביאה דהלידה באה אח"כ מאליה בידי שמים וכה"ג חשיב שפיר בעידנא דלא בעינן לקיום המצוה בשעת עבירת הל"ת אלא סגי במעשה המצוה גרידא ומשום הכי בגמר ביאה חשיב בעידנא אבל ההעראה אינה ממעשה המצוה אלא הכשר להמעשה וע"כ לא הוי בעידנא...".
איך מקיימים מצות פריה ורביה בבן ממזר
נמצא, שלפי תוס' גמר ביאה הוי מעשה מצוה ולא רק הכשר, וא"כ נופלת תירוץ המנ"ח על קושייתו בשיטת הריטב"א ע"פ הירושלמי [הובאה בבית יוסף] שסובר שיוצאים פר"ו בבן ממזר, והא הוי מצוה הבאה בעבירה, [והוכיח המנ"ח שמדובר בממזר שנולד באיסור ע"ש], והמנ"ח רצה לתרץ שלא שייך מצוה הבאה בעבירה במצות פריה ורביה משום שהמצוה היא הבעילה והביאה אינה אלא הכשר מצוה, אבל לאור הבנת ר' אלחנן זצ"ל בתוס' אי אפשר לתרץ כך, שהרי הבעילה היא מעשה מצוה ממש כדמוכח מתוס' [אא"כ נפרש שבדין עשה דוחה לא תעשה מספיק שמעשה מצוה ידחה ל"ת משא"כ בדין מצוה הבאה בעבירה נאמר שיש בעיה של מצוה הבאה בעבירה רק אם קיום המצוה הוא בעבירה אבל אם מעשה המצוה הוא בעבירה אין בעיה של מצוה הבאה בעבירה, ומצאתי שכ"כ בס' אז דרש עמוד ע"ד ועוד צע"ר לי].
עריות – איסורי גברא או חפצא
ועינא דשפיר חזי בס' ברכת ראובן שלמה [עמ"ס חגיגה סי' ו' אות ל"א] שהסביר שאין בעיה של מצוה הבאה בעבירה ע"פ דברי הב"י [יו"ד סי' ש"מ בשם הרמב"ן בשם הירושלמי פי"ג דשבת הי"ג] דמצוה הבאה בעבירה שייך רק באיסור חפצא ואין יוצאים במצה גזולה בפסח משום שמקיים המצוה באיסור חפצא של גזל, אבל הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים ליכא איסור חפצא אלא הגברא עשה איסור הוצאה, ובאיסור גברא לא שייך מצוה הבאה בעבירה, כמו בקורע על מתו דאמרינן בשבת [ק"ה:] דאע"פ שחילל שבת יצא יד"ח מצות קריעה, משום דליכא בקריעה איסור חפצא של הבגד אלא הגברא עשה איסור קריעה ובאיסור גברא לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה ע"ש.
וא"כ הוא הדין בבן ממזר סובר הריטב"א שאיסור עריות אינו איסור חפצא אלא איסור גברא, עי' בריטב"א רפ"ב דנדרים דלא מהניה תפסת נדר באיסור עריות משום שאיסור נדר הוא איסור חפצא ואיסורי עריות הוא איסור גברא. ולכן סובר הריטב"א דקיים פריה ורביה בבן ממזר ולא הוי מצוה הבאה בעבירה, כיון דעריות אינה איסור חפצא אלא הוי איסור גברא, ואפשר שהטעם שהרי"ף והרא"ש השמיטו דין זה של קיום פריה ורביה בבן ממזר משום דסברי מרנן שאיסור עריות הוא באמת איסור חפצא ולא שייך לקיים מצות פריה ורביה בחפץ של איסור משום מצוה הבאה בעבירה ועי' בגליון רע"א [יו"ד סי' רט"ו סעיף ו' בשם תשובת הרשב"א ח"א סימן תרט"ו דאיסורי תורה הם איסור חפצא הן וכ"כ המאירי [נדרים י"ז:] וע"ע בשו"ת חת"ס [או"ח סי' ר"א] שכתב דבשבת לא הקפידה התורה אלא על מנוחת גופו אבל במאכלות אסורות ההקפדה היא על המאכלים וכן בעריות ההקפדה היא על הערוה עיי"ש עכ"ד ה'ברכת ראובן שלמה'. ועיין חי' ר' ראובן בסוכה סי' ג' ובספר נחלת צבי [למו"ר הרב הגאון ר' זאב קליין שליט"א על פרשת בראשית].
מצוה הבאה בעבירה אינו אלא בלא תעשה שיש בו כרת
ויש מיישבים הקושיא [עי' שדי חמד כרך ה' עמ' 107] דהוי מצוה הבאה בעבירה ע"פ השאגת אריה [סי' צ"ו], שכתב דמצוה הבאה בעבירה לא הוי אלא במקום שהעבירה היא לא תעשה שיש בו כרת דלא אתי עשה ודחי לא תעשה שיש בו כרת. אבל היכא דהעבירה היא לאו לחוד אזי לא הוי מצוה הבאה בעבירה דאתי עשה ודוחה לא תעשה.
ולפ"ז אפשר לומר דמה שכתב הירושלמי דממזר פוטר את אביו והוא לדעת הסוברים דיש ממזר בחייבי לאוין ואם כן לא הוי מצוה הבאה בעבירה דאתי עשה דפריה ורביה ודוחה הלא תעשה.
והרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו דממזר פוטר את אביו מפר"ו משום דאנן קי"ל כשמעון התימני דאין ממזר מחייבי לאוין אבל ממזר מחייבי כריתות גם הירושלמי מודה דאינו פוטר את אביו.
מצוה הבאה בעבירה במצוה שלא נאמרה בתורה מה תכליתה
בילקוט גרשוני [ח"א מערכת ג'] כתב בשם האחרונים [ובחלק ב' כתב זאת בשם החתן סופר] ליישב דלא שייך מצוה הבאה בעבירה אלא במצוה שלא נאמר בתורה מה תכליתה אלא צריך לקיימה בגלל רצון הבורא בלבד אבל במצוות כאלו שהתורה אמרה לנו בפירוש מה תכלית המצוה כגון פריה ורביה דנאמר בה לא לתהו בראה לשבת יצרה כדי שיתקיים מין האנושי א"כ מה לי שעשה עבירה בביאתו, סוף סוף הרי קיים תכלית המין, לכן יוצא ידי חובתו אף בבן ממזר. ועפ"ז כתב בשדי חמד [מערכת מ"ם כלל ע"ז אות כ"ו] לתרץ מה שמקשים על הרז"ה שיוצאים ידי מצות תשביתו ע"י אכילת חמץ בערב פסח הרי עובר על איסור והוי מצוה הבאה בעבירה, ולפי הנ"ל לא קשה שהרי קיים תכלית המצוה שאין לו חמץ בביתו ומה לי שהשיג תכלית זו ע"י עבירה.
והנה, הקשה בס' קבא דקשייתא [קושיא ע"ב] על הא דשנינו דגר שנתגייר מקיים מצות פריה ורביה בבנים שנולדו לו בהיותו עכו"ם [יבמות ס"ב.], וקשה הא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו חייס, וכיון שבניו לא מתייחסים אחריו מדוע קיים פריה ורביה והוי כמתו הבנים דלא קיים?
ולאור האמור יש לומר שהעיקר הוא שבמציאות יש לו בנים ומה לי שלא מתיחסים אחריו, הרי קויימה תכלית המצוה דהיינו קיום המין. והגדיר זאת הגאון בעל הקהילות יעקב [הובא בספר קבא דקשייתא עם קבא דתירוצא] "מה בכך שהן כקטן שנולד, מ"מ הן יוצאי חלציו והמציאות לא נתבטלה".
[ולהטעים זאת יותר יש לצרף את דברי הגרצ"פ – אמנם הוא לא קיים מצוה שהרי נולדו לו בשעה שהיה פטור אבל השתא שהתגייר הוא נפטר מן המצוה. ועי' תירוצים רבים לקושיא בח"ב של קבא דקשייתא הוצאת הרה"ג ר' דוד אברהם מנדלבוים שליט"א.]
והנה במכות [ט"ז:] א"ר יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת, דהיינו שאין בכל התורה לאו הניתק לעשה שאפשר שילקו עליו, אם יבטל את העשה לפי שיטתו שהמלקות תלויה ב'ביטלו', חוץ ממצות שילוח הקן, שאפשר שיבטלנו בידים, אם שחט את האם לאחר שנטלה, ועוד מצוה אחת [והגמ' דנה מהי אותה מצוה]. והקשה הג"ר אברהם וינפלד [אבן יחזקאל עמ' 210] הא משכחת ליה בטלו ולא בטלו בנותר וחמץ בפסח לשיטת הר"י בפסחים [כ"ט:] דס"ל דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה, ומשכחת ביטלו ולא ביטלו אם שרף החמץ או הנותר בשבת או ביו"ט דהוי מצוה הבאה בעבירה, דאין עשה דשריפת נותר דוחה שבת ויו"ט דהוי עשה ולא תעשה כדאמר ר' אשי בשבת [כ"ד:] או לפי אידך אמוראי דילפינן מקראי, ונמצא שאם שרף נותר או חמץ בשבת או ביו"ט ביטל המצוה שלא יוכל לקיימה עוד פעם אחרת בעתיד, וא"כ משכחת ביטלו ולא ביטלו חוץ מזאת ועוד אחרת דאמר ר' יוחנן? ותי' שמאחר ועיקר כוונת התורה במצות שריפת נותר היא שלא ימצא הנותר עוד בעולם לכן אע"פ ששרפו בשבת או ביו"ט לא חשיב מצוה הבאה בעבירה ויצא מאחר שנתקיים עיקר כוונת ותכלית המצוה, ושפיר אמר ר' יוחנן אין לנו אלא זאת ועוד אחרת.
האם יתכן שיש קיום מצוה בבן ממזר – הרי מרבה פסולים בישראל
איברא, יש להעיר מדברי המנ"ח שכתב שצ"ע גדול איך יוצא יד"ח בבן ממזר שמרבה פסולים בישראל, ע"כ. וא"כ אין לומר שהשיג את תכלית כוונת התורה בהולידו בן ממזר, כי אין רצון התורה בהולדת אותו בן, שמרבה פסולים בישראל.
ויש להשיב ע"פ מש"כ השיירי קרבן על הירושלמי [יבמות י"ג.] שהסברא שיש מצוה בבן ממזר היא שיכולים ממזרים ליטהר, כדתנן בקידושין [ס"ט.] לכן קיים בזה פו"ר, ע"ש. וכוונתו למש"כ שם יכולים ממזרים ליטהר כיצד, ממזר שנשא שפחה הולד עבד, שחררו נמצא הבן בן חורין, וכך נפסק ברמב"ם [ט"ו מאיסורי ביאה הלכה י"א] ובשו"ע אבן העזר [סי' ד' סעיף כ'], דממזר נושא לכתחילה שפחה שקבלה עליה מצות וטבלה לשם עבדות להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראלים ע"ש. ובשו"ת ציץ אליעזר [ח"ד סי' ט"ז אות ה'] כתב דצ"ל שההסבר דאע"פ שבתר דיד האזלינן ולא יתייחס אחרי הממזר כלל, דהוא משום דרק בבניו בעינן שיתייחסו אחריו [כמו שכתב במנ"ח שאם ישא ממזר שפחה יהא הולד עבד ובתר דידה אזלינן ולא יתייחס אחריו כלל ואינו בנו לשום דבר] אבל בבני בניו אף שיתייחסו אחרי דידה מ"מ קיים בזה מצות פריה ורביה, והממזר באמת לא יקיים בזה מצות פריה ורביה, והממזר באמת לא יקיים בזה מצות פריה ורביה.
ולפ"ז יהא מדויק הא דלא נזכר גם דאם היתה הבת ממזר דקיים בה המצוה, משום דבבת ממזרת באמת לא יקיים המצוה מכיון שאין לה עצה ליטהר לבוא בקהל, דהולד הולך אחריה ואין תקנה לולד, עי"ש ובחלקת מחוקק סק"י, ועיין ברמב"ם [פ"א מהל' יבום וחליצה הל' ג'] ובשו"ע [סי' קנ"ו סעיף ב'] עיי"ש, עכ"ד הציץ אליעזר.
ויש לדון בזמן הזה שאין עבדים אם שייך מצוה בהולדת בן ממזר, שהרי אין אפשרות לטהר את בניו. ובאמת כבר האריכו למעניתם האחרונים בשאלה אם בזמן הזה שחק המלכות אוסר לקנות עבד, אם יש עצה לקנות שפחה שתינשא לממזר כדי לטהר זרעו. בשו"ת מנחת יצחק [סימן מ"ו והלאה] אמר שאין עצה כזו ואילו בשו"ת תשובות והנהגות [ח"א סי' תשס"ד] התיר, שקפידת המלכות היא שלא יעבידו אותם בפועל אבל אין קפידא אם כונתם לטובת הממזר לטהר את זרעו. וכן עיין בשו"ת חלקת יעקב [ח"ג סי' צ"א והלאה] שהביא דברי הש"ך [חו"מ סי' ע"ג ס"ק ל"ט] שדבר שהוא נגד התורה אין דינא דמלכותא דינא, ולמעשה הקיל לעשות כדברי המשנה לטהר הממזר ע"י שישא שפחה כדברי המשנה אפילו בזמן הזה. וע"ע בס' דברות אליהו ח"ו סי' פ"ה.
בשוגג אין מצוה הבאה בעבירה
הרי"ט אלגזי [בהלכות בכורות לרמב"ן סוף סימן ה'] כתב לתרץ בהאי לישנא: "ואפשר היה לומר דמאי דאמרינן בירושלמי דיצא ידי חובת פריה ורביה מיירי בבא על הערוה בשוגג ונאמר דע"כ לא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא כשעבר עבירה במזיד אבל בשוגג לא, אבל נראה דהא ליתא דהרמב"ם בפ"ו דין ז' כתב וז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה האסורה לו כגון שאכל טבל וכו' או שגזלה זה הכלל כל שאין מברכים עליו ברכת המזון אין יוצא ידי חובתו וכו' עכ"ל, מתבאר מדבריו דטעם מצוה הבאה בעבירה שייך אפילו בשוגג שהרי לענין ברכות כתב הרמב"ם בפרק א' מהלכות ברכות דכל העושה איסור בין בשוגג בין במזיד אינו מברך עליו לא תחילה ולא בסוף, וכיון דכלל מסר בידינו הר"מ שכל שאין יוצאים ידי חובתו אין מברכים ברכת המזון, הרי הוא בכלל דאפילו אם אכל מצה של איסור בשוגג אין יוצא ידי חובתו דבשוגג נמי איכא משום מצוה הבאה בעבירה.
וכן יש ללמוד ממ"ש התוס' ריש פרק לולב הגזול דף ל. בד"ה משום וכו' בסו"ד וז"ל ומיהו תימה בפרק כל שעה דתניא אין אדם יוצא במצה של טבל ודריש ליה מקרא ותיפוק ליה משום מצוה הבאה דקא אכיל איסורא ונפיק ידי מצה עכ"ל ואם איתא דבשוגג לא שייך טעם זה בתימה בהיות די"ל דאיצטריך קרא לאוכל מצה של טבל בשוגג דמשום מצוה הבאה בעבירה ליכא אבל מקרא דקפיד לומר דאינו יוצאין אלא בדבר שחל עליו איסור חמץ גם בשוגג לא יצא במצה של טבל כיון דאין בה כי אם איסור טבל ולא מצי חל עליו איסור חמץ, אלא עכצ"ל דס"ל לתוספות דאפילו בשוגג שייך טעם זה דמצוה הבאה בעבירה וא"כ הכא אפילו אי מיירי בבא על הערוה בשוגג לא יצא ידי פריה ורביה כיון דהוא מצוה הבאה בעבירה, אלא דאפשר לומר דהירושלמי מיירי בבא על הערוה באונס כגון מש"כ התוס' בריש פרק החולץ דל"ה: וכו' ע"ש עכ"ל.
ובפרי יצחק ח"א סי' מ"ב תמה תמה יקרא על דברי המהרי"ט אלגזי, דממקום שבא להוכיח דגם בשוגג הוי מצוה הבאה בעבירה כמו כן יש להוכיח דבאונס הוי מצוה הבאה בעבירה, שהרי הוכיח מקושיית התוס' במצה של טבל דתיפוק ליה דאסור מצד מצוה הבאה בעבירה ומדלא תירצו דאיצטריך לשוגג מוכח דגם בשוגג הוי מצוה הבאה בעבירה, וא"כ ה"ה דיש להוכיח מזה דגם באונס הוי מצוה הבאה בעבירה, וא"כ למה לא תירצו דאיצטריך קרא למצה של טבל באופן דכפאוהו פרסיים לאכול מצה דכה"ג גם לכחתילה מותר לו לאכול דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש ומ"מ אינו יוצא ידי חובת אכילת מצה מקרא דלא תאכל עליו חמץ, ובע"כ דכל מצוה הבאה בעבירה אפילו ע"י אונס חשיב מצוה הבאה בעבירה ולא יצא ידי חובתו ע"כ עיי"ש.
וראיתי בספר מאור המלך [סוף סימן ע"ח] שהעיר, דנראה מהראיה הראשונה שהביא המהרי"ט אלגזי מדברי הרמב"ם [בפ"א מהלכות ברכות הי"ט] מוכח להיפך דבאונס לא חשיב מצוה הבאה בעבירה, שהרי כתב המחבר להלכה [סי' קצ"ו ס"ב] דחולה שמותר לאכול במקום סכנה מברך עליו תחילה וסוף וא"כ לכאורה ה"ה דיוצא בזה יד"ח מצה, שהרי הרמב"ם תלה לברכה בדין אכילת מצה, וכ"כ המנ"ח סוף מצוה י' דחולה שיש בו סכנה שאוכל דבר איסור מכיון דמברך עליו ה"ה דיוצא יד"ח אכילת מצה דלדידיה לאו מצוה הבאה בעבירה, ונמצא דב' הראיות דהמהרי"ט אלגזי סותרות זו את זו. ועי' שם ב'מאור המלך' מה שביאר בזה, ובנחלת צבי מה שהאריך בשאלה אם יש מצוה הבאה בעבירה בשוגג.
מצות פרו ורבו קודם הדיבור דוחה איסור עריות שלאחר הדיבור
וראיתי עוד תירוץ בס' תורתך שעשועי [לאדמו"ר ר' פנחס מנחם אלטר זצ"ל בעמ' א'] דלא שייך ענין מצוה הבאה בעבירה היות והמצוה שהיא פרו ורבו נצטוינו עליה קודם שנאסרו עריות לכן אין בכח עבירה שנתחדשה אח"כ לבטל את קיום המצוה שהרי קודם מתן תורה התקיימה המצוה גם בכה"ג [שהרי קין נשא את אחותו] א"כ גם אחר שנתחדשה הלכה והביאה נאסרה עדיין תתקיים המצוה כפי שנתקיימה עד עתה. ודומה למה שאמרו חז"ל דעשה שלפני הדיבור דוחה עשה שלאחר הדיבור ואף ל"ת שיש בו כרת, ובסתם עשה לא אמרינן כן, שכן רב כחו של עשה שלפני הדיבור יותר מהאיסורים שנאמרו אח"כ עכ"ד.
ותורף ראייתו היא דמצינו בגמרא [ג:] יבמות שהקשו, אשכחן עשה שדוחה ל"ת גרידא אבל שדוחה ל"ת שיש בו כרת לא אשכחן. וביבום מצינו דלולא הלימוד ד"עליה" דילפינן מינה דאין יבום בשאר חייבי כריתות, הו"א דיבוא עשה דיבום וידחה לא תעשה דאחות אשה דיש עמו כרת, וע"כ הקשתה הגמ', דבשלמא עשה דדוחה ל"ת גרידא מצינו לימוד מכלאים בציצית, אבל דידחה ל"ת שיש בו כרת, זאת מנין לנו? ואומרת הגמ' בהמשך [ה:] וכי תימא דנילף ממילה דדוחה שבת שיש בו איסור כרת, מה למילה החמורה דנכרתו עליה י"ג בריתות, ואי מפסח דדוחה שבת, מה לפסח שכן עשה שיש בו כרת לפיכך חמור הוא לדחות ל"ת שיש בו כרת, ומתמיד דדוחה שבת א"א למילף שכן תדיר, והקשתה הגמ' דנילף ממילה ותמיד בבמה הצד, וע"ז דחו דמה לשניהם שהיו קודם הדיבור היינו קודם מתן תורה לפיכך חמורים הם ויש בכוחם לדחות אף לא תעשה שיש בו כרת, אבל דיבוא עשה דלאחר הדיבור וידחה ל"ת דלאחר הדיבור דיש בו כרת זאת מנין לנו למילף. הרי דיש חשיבות וחומרא לעשה שלפני הדיבור שיכול לדחות לא תעשה אף דיש בו כרת, וא"כ ה"ה דמצות עשה דפר"ו דהיה כבר קודם לדיבור דיכול לדחות לא תעשה שיש בו כרת שלאחר הדיבור.
דחיית התירוץ
ובס' ברכת הלל [להרה"ג ר' חנוך חיים וישטוק שליט"א עמ' כ"ה] כתב דנראה דלא דמי כל עיקר, דבשלמא מילה ותמיד כאשר הם באים במצב שהם צריכים לדחות שבת, הרי בהכרח יש התנגשות בין שבת לבין שתי מצוות אלו, וא"כ שבת נדחית דיבוא עשה דלפני הדיבור וידחה. משא"כ בפרו ורבו, אין כל סיבה המחייבת התנגשות בין האיסור למצוה דהרי יכול לעשותו בהיתר, ולא דמי למעשה של קין, שלא היה היכי תימצי אחר לקיים את הבריאה רק דרך ערוה [ולכן נקרא חסד כדאיתא במדרש], והיאך יעלה על הדעת דיותר לבוא על ערוה כדי לקיים את המצוה דפר"ו ולדחות עי"ז את האיסור דכריתות עיי"ש שהאריך בקושיא.
ועוד הקשה על מה שהעלה ב'תורתך שעשועי' בפשיטות דפריה ורביה הוי לפני מתן תורה ואיסור עריות לאחר מתן תורה, דאיסור עריות דאם וכו' הוי מז' מצות בני נח, [ומה שקין נשא את אחותו היה היתר מיוחד לצורך שעה] כמו שכתוב במדרש, ואם תשאל היאך קין נשא את אחותו חסד עשה הקב"ה עם הבריאה דקין יכול לשאת את אחותו כדי לעשות קיום לעולם], וכן איסור דאשת איש היה אסור לבני נח מהפסוק ודבק באשתו ולא באשת חבירו וא"כ הוי איסור ערוה קודם הדיבור וא"א לומר דהוי עשה לפני הדיבור דדוחה עשה דלאחר הדיבור, וצע"ג ליישב דברי הגאון הקדוש בעל הפני מנחם. ועיין עוד בס' מצות המלך [להרה"ג ר' עזריאל צימענט שליט"א מצוה רי"ב] ובס' מנחת אשר [לגאון ר' אשר וייס שליט"א בפרשת בראשית].
בבן ממזר אין המצוה מחמת העבירה
חמותי ראיתי אור ב'ציץ אליעזר' [ח"ד סי' ט"ז אות ד'] שתירץ בהקדם התוס' במס' סוכה [ל. ד"ה משום דהוה ליה] שמצוה הבאה בעבירה היא רק כשהמצוה נגרמת ע"י העבירה כגון גזל, משא"כ כשאין המצוה נגרמת ע"י העבירה כגון של אשירה ועיר הנדחת דאז לא פסלינן משום מצוה הבאה בעבירה [אלא משום כתותי מיכתת שיעורא].
ולפ"ז נראה דכאן אין המצוה באה מחמת העבירה, דהנה החלקת מחוקק [סי' א' סק"ח] כותב להסתפק באשה שנתעברה באמבטי אם קיים האב פו"ר ואם מקרי בנו לכל דבר, ומביא בשם ליקוטי מהרי"ל שבן סירא היה בנו של ירמיה שרחץ באמבטי, ובב"ש מביא ראיה ממ"ש בהגהות סמ"ק ובב"ח הביאו ביו"ד [סי' קצ"ה] דאשה מוזהרת שאל תשכב על סדין ששכב עליהן איש אחר פן תתעבר מש"ז של גזירה שמא ישא אחותו מאביו, נשמע דהוי בנו לכל דבר, והט"ז [יו"ד סי' קצ"ה] מביא עוד בשם הגהת סמ"ק ישן השם הר"ר פרץ דאשה נדה יכולה לשכב אסדיני בעלה ואינה חוששת פן תתעבר בנדותה משכבת זרע של בעלה ויהא הולד בן נדה דאין כאן ביאת איסור והולד כשר לגמרי אפילו תתעבר מש"ז של אחר כי הלא בן סירא כשר היה אלא דמשכבת זרע של אחר קפדינן אהבחנה גזירה שמא ישא אחותו מאביו, ע"ש. וכן המשנה למלך [ט"ו מהל' אישות הלכה א'] כותב דאין ספק דלא נאסרה לבעלה משום דאין כאן ביאת איסור עיי"ש. ואכמ"ל אם אפשר במציאות שתתעבר באמבטי כמו שהאריך שם המל"מ, כי אין זה שייך לענינו.
המבואר מזה דאם האשה נתעברה ע"י שכבת זרע בלי ביאה קיים פו"ר והוא בנו לכל דבר והולד כשר לגמרי משום דאין כאן ביאת איסור, ורק משום הבחנה ושמא ישא אחותו מאביו אסורה בשכבת זרע של אחר, וא"כ הרי נמצא דאין המצוה באה מחמת העבירה, ולא מחמת העבירה שנעשית נפיק ביה, דהא הבן נהיה ע"י הזרע, והעבירה אינה על הכנסת הזרע כ"א על הביאה דהיינו הכנסת האבר, והיינו דומיא דנידון התוס' בלולב של אשירה ושל עיר הנדחת, ולכן אין העבירה מכבה המצוה, עכ"ד.
וכאן ישבות קולמוסי . וה' הטוב מתורתו יראנו נפלאות, ונזכה לחזות באור האורות!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה