ציצית פחות מכשיעור בשבת

יציאה בציצית פחות מכשיעור בשבת: הצדקה הלכתית להנהגה בעייתית - חלק א

לזכות ישראל חיים בן חנה רחל עמוס בן שושנה רייזל ואברהם יצחק בן אסתר שיזכו לזרעא חייא וקיימא
הקדמה

בשו"ת ארץ צבי לגאון הצדיק ר' אריה צבי פרומר זצ"ל, ראש ישיבה בישיבת חכמי לובלין, ניסה הגהמ"ח ליישב את המנהג הנפוץ במזרח אירופה ללכת עם טלית קטן פחות מכשיעור. החרו החזיקו אחריו פוסקים בדורות הבאים וכפי שנראה בעזה"י. נציין גם שדרכו של בעל הארץ צבי בספרו הייתה ליישב מנהגים תמוהים שנהגו ההמון שלכאורה היו בניגוד להלכה הצרופה. הוא, בכח חריפותו, חדשנותו, ובקיאותו המבהילות על הרעיון ניסה להצדיק אותם. המניע העיקרי שלו הייתה תכונתו הבסיסית של אהבת ישראל יוקדת ולא היה מסוגל להעלות על דעתו שעם ישראל חוטאים [כפי שהעיר הרב סורסקי בביוגרפיה שכתב עליו המודפס בסוף הספר שיח השדה]. איך יוצאים בציציות פחות מכשיעור בשבת?

ואלו דברי קדשו: ליישב מנהג ההמון שלובשין ט"ק פחותין מכשיעור המבואר בשו"ע סי' ט"ז דלכאורה אין מקיימין מצות ציצית כלל, וכבר צווחו כמה גדולים ע"ז, כמ"ש הט"ז [ס"ס ט"ז] והציצית בשבת חשובים משא כמו היוצא בטלית שאינה מצויצת כהלכתה עכ"ד. והנה הפרי מגדים [סי' י"ג באשל אברהם אות ב'] כתב דטלית קטן שאין בו כשיעור אסור לצאת בו לרה"ר בשבת, דהציצית חשיבי ולא בטלי, כשבת [קל"ט:] ביוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה וכעין שכתב בשו"ע [סי' י' סעיף ז'] בטלית שחציה סתום וחציה פתוח מטילין אותו לחומרא וחייב בציצית ואין יוצאין בו בשבת עכ"ד. [וכ"כ במ"ב סי' י"ג סק"ב שאסור לצאת לרה"ר בט"ק שאין בה כשיעור.] ויען ההמון אין נזהרין בזה כידוע שלובשין ט"ק קטנים מכשיעור גם בשבת קודש וכן מוכח בשו"ת הרמ"א [צ"ל מהר"מ מינץ] סי' ק"י דהיה מנהג העולם ללבוש ט"ק כאלו, וכתב שם דטוב לילך בהם מלילך בלא ציצית עיי"ש, ומדלא הזהיר לא ללובשם בש"ק מוכח להדיא דגם בשבת מותר לילך בהם, ע"כ חיפשתי ללמוד עליהם זכות, עכ"ד הארץ צבי. מקור הדיון הגמרא שהזכיר האר"צ אומרת כך [שבת קל"ט:]: "אמר רב אבין בר רב הונא אמר רב חמא בר גוריא, מתעטף אדם בכילה [שהוא כסדין ומתעטף בה דרך מלבוש – רש"י] ובכסכסיה [רצועות התלויות בה, ולא אמרינן הך רצועות לאו לצורך עיטוף נינהו והוה משאוי ההוא שעתא, שאין כסכסין עשויין אלא לנטותה באהל] ויוצא לרה"ר בשבת ואינו חושש. מ"ש מדרב הונא, דאמר הונא אמר רב היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת [ואילו לא היתה מצוייצת כלל לא מיחייב דהא לבושיה הוא, אלמא הציציות הויין לו משאוי הואיל ואינן כמצותו אינן צריכין לה ומן הבגד ממש אינן דליחשבינן כוותיה – רש"י], ציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, הני לא חשיבי ובטלי.

סיכום לימודי הזכות

ה'ארץ צבי' האריך מאד בשאלה ומנה מספר לימודי זכות שאסכם:
א] הלובש חושב שזו מצוה והוי מתעסק במשא, ומתעסק אינו עובר איסור.
ב] אין סופו לתקן את הציצית ולעשותן לשם מצוה ולכן אינן חשובות ובטלות. [בגמ' כתוב דדוקא משום שאינן בטלות נחשבות למשאוי אבל שם אינן בטלות דחשובות בעיניו וסופו לתקן ואילו בנד"ד אין סופו לתקן.]
ג] יש לציצית חשיבות כי כל הלבישה בזמנינו היא לשם מצוה, והוי נוי לבגד ואינן משאוי.
ד] כל הדרישה לשיעור היא כאשר אין מדובר במלבוש גמור, והציציות שלנו נחשבות למלבוש גמור, ולכן אין צורך בשיעור, וכשרות כמו שהן, עי' להלן שנרחיב בזה.
ה] הרמ"א בדרכי משה [סימן ח' אות ה'] כתב שעל טלית קטן אין מברכים 'להתעטף בציצית' אלא יש לברך 'על מצות ציצית' ובטעם הדבר כתב "... כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה, ולכן לא מברכין להתעטף או להתלבש, דאז הוי במשמע דעכשיו מקיימין מצוה כהוגן, רק מברכין השם יתברך שנתן לנו מצות ציצית, ואף שאין מקיימין אותה עכשיו כתיקנה, ולכן תיקנו לשון 'על' דלשעבר משמע". וכתב האר"צ דחזינן מדברי הרמ"א שמקיימים קצת מצוה בטלית קטן אם כי אינה מצוה גמורה, וע"כ מברכים ברכת השבח דאם לא היה שום קיום מצוה הברכה היתה לבטלה. והוסיף להסביר ע"פ התוס' בחולין פרק כל בשר וכ"כ המג"א סי' ח' להלכה, דאף דטלית שאולה פטורה מציצית מ"מ אם לובש טלית מצוייצת מקיים מצוה ויכול לברך עלי' כמו נשים במצות עשה שהזמן גרמא, ה"נ יש בטלית פחות מכשיעור אף דפטור מציצית מ"מ אם עושה בו ציצית מקיים מצוה, וא"ש דברי הרמ"א דשפיר יכול לברך עליו. וא"ש מנהג כל ישראל שלובשין אותו ויוצאין בו בש"ק לרה"ר דכיון דמקיים מצוה שפיר הוי נוי לטלית. [ורש"י בגמ' כתב שנחשבות משאוי משום שאינן למצוה אבל בנד"ד שמצוייצת כהלכתה אלא שאינן כשיעור, מקיים קצת מצוה. ויש אולי לדחות דהכא אין לומר דמקיים מצוה, דבטלית שאולה הטלית בעצמותה חייבת בציצית אלא שאינו חייב להטיל בהן ציצית, לכן מותר לברך, משא"כ כאן שהטלית בעצמותה פטורה אין בכלל קיום מצוה. וגם אין לדמות למש"כ הרמ"א שמברכים על ט"ק על אף שיש ראשונים שכתבו שאינו חייב בציצית, דהתם עכ"פ ישנם פוסקים דס"ל שחייב לברך ועליהם סומכים - עי' סי' אור אברהם סי' עמ"ס סי' צ"ט ונביא קצת מדבריו לקמן – ואילו כאן אין בכלל פוסקים שאומרים שיש לברך על טלית קטן פחות מכשיעור. אלא ע"כ נצטרך להסתמך על הפוסקים שיש מצוה בטליתות פחותות מכשיעור כמו שהבנו כאן באות ד' ואות ו'.]
ו'] אין קיום מצוה מלא בציציות פחות מכשיעור אבל יש מקצת מצוה דכמו שחצי שיעור עבירה משמעותית כך יש משמעות לחצי שיעור מצוה.

למה חציו פתוח וחציו סתום אסור לצאת ברה"ר בשבת

ועכשיו נרחיב את הדיבור: הבאנו את השו"ע [סי' י' סעיף ז'] שטלית שחצי' פתוח חצי' סתום מטילין בה ציצית לחומרא ואסור לצאת בו לרשות הרבים בשבת. ולכאורה דבריו תמוהים, דכיון שבגד זה חייב בציצית מספק ואסור ללובשו בלא ציצית א"כ הוא צורך הבגד ובלעדו א"א לו ללבוש הבגד ולמה לא יחשב תכשיט כמו שמותר לצאת בכל טלית מצוייצת כהלכתה דחשיבי הציצית תכשיט מצד המצוה, וגדולה מזו כתב הרמב"ם [פי"ט מהל' שבת הלכה כ'] דטלית מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה בלילה דנוי הבגד הוא. ועוד קשה, דמבואר בגמ' [שבת קל"ט:] בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה אסור לצאת לרה"ר, דציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, וכתבו התוס' דעיקר חשיבות הציצית הוא מצד המצוה ואע"ג דעכשיו אין בהם מצוה סופו שיעשה ציצה רביעית ויהיה כולן מצוה, ומה"ט כתב הט"ז [ריש סי' י"ג] דאם כל הציצית פסולין דלא נשאר בהן כדי עניבה מותר לצאת בהן בשבת דאין סופן להיות להיות מצוה עיי"ש, וא"כ כאן בבגד ספק מחוייב בציצית ממה נפשך אינו משא, אם הוא מחוייב בציצית א"כ הוא מצוייצת כהלכתה ואינו משא, ואם אינו מחוייב בציצית א"כ אינו מצוה כלל ואין סופן להיות מצוה דישארו כך תלויין בבגד זה שפטור לפי האמת וא"כ ל"ח ובטלי כמו ציצית פסולים וצע"ג. ותירץ הארץ צבי בהמצאה גאונית כדלהלן: יש ליישב לפי מה שכתב המרדכי, דבשבת אין איסור ללבוש בגד בלא ציצית דלא כתיב בתורה אל תלבש בגד בלא ציצית רק אם תלבש בגד תעשה ציצית, ובשבת שאינו יכול לעשות פטור. ולפ"ז יש ליישב שתי הקושיות הנ"ל וחדא מתורצת בחברתה, דאפשר דלעולם אין טלית זו מחוייב בציצית ומ"מ בחול יש להם חשיבות גמור, כיון דבלעדי הציצית א"א ללבוש הטלית כנ"ל, אמנם בשבת דאין הכרח כלל ללבוש אותה עם ציצית דאפילו בלי ציצית מותר ללובשו ע"כ היום חשיב משא, ומ"מ יש להם חשיבות מחמת סופו, דמחר בחול יהיה הכרח אל הבגד. ודומה ממש ליוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה דעיקר החשיבות מחמת סופו, ועדיף ממנה מבחינה מסויימת דהתם ביוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה לא תבוא החשיבות עד שיעשה מעשה ויטיל בה ציצה רביעית, משא"כ כאן בחציה פתוח חציה סתום, השמש שוקעת ממילא וחשיבות הציצית תבוא בלי מעשה. ובשלמא הטלית המצוייצת כהלכתה מותר לצאת בשבת אפילו לדעת המרדכי דמותר לצאת בשבת קודש בבגד בלא ציצית מ"מ אם יש בהם ציצית בודאי מקיים מצוה דאורייתא גם בש"ק דהרי מברכין גם בש"ק להתעטף בציצית ע"כ הוי נוי הבגד, משא"כ בנידון דידן דלענין קיום מצוה הוי ספיקא דאורייתא ואפשר שאינו מקיים מצוה כלל בציצית אלו. רק עיקר קושייתי הייתה דמ"מ הציצית הן הכרח ללבישת הבגד, ובזה ליכא ספק כלל, וע"ז א"ש התירוץ דבשבת אין הכרח לבגד כלל אליבא דהמרדכי והיא עצה עמוקה בס"ד. ולפ"ז א"ש מנהג רוב ההמון ללבוש ט"ק פחותים מכשיעור ולצאת בהם בש"ק דכאן שוב לא חשיב משא כלל כיון שאין בו כשיעור ואין בהם מצוה א"כ ל"ח כלל ובטלי דאין סופן להיות מצוה יותר ממה שהם עתה ודומה לדברי הט"ז סי' י"ג דיוצא בציצית פסולין ל"ח משא וז"ב לענ"ד, עכ"ד הארץ צבי ושפתיים ישק.

אין סופו לתקן

והנה, טעם נוסף להצדיק את מנהג ההמון הוא ע"פ דברי שו"ת הרא"ש [כלל ב' סי' ט' והובא בבית יוסף] שכתב בזה"ל: "שכל טליתות שלנו הויין מצוייצין שלא כהלכתן [דליכא תכלת] ואין יוצאין בהם לרה"ר. ואינם דברים של טעם, דאם אינן מצוייצין כהלכתן האיך אנו מברכין עליהם, ועוד אף לפי דבריהם דאינן מצוייצין כהלכתן מותר לצאת בהן לרה"ר הרבים דאמרינן בשבת קל"ט דציצית לגבי טלית חשיבי ולא בטלי, ופי' ר"י ז"ל ציצית חשיב ולא בטל כי דעתו לתקן שאר הציציות שנפסקו ולצרפן לזו שהיא כשרה וכו' וכן נמי טליתות שלנו אפילו אי חשבת להו אינן מצוייצות כהלכתן בטלים לגבי הבגד ע"ש. וביאור דבריו דממה נפשך יכול לצאת בטלית שאין בה תכלת, דאם אין התכלת מעכבת את הלבן ניחא, דהרי יש לו טלית קטן כשרה, ואם התכלת מעכבת את הלבן עדיין יכול לצאת לרה"ר דאין בכוונתו להשלים את החוטים אחרי שבת, ואינם חשובים ובטלים לגבי הבגד. ולפ"ד טלית שאין בה כשיעור יכול לצאת בו דאין דעתו להשלים, וזה רקע למה שכתבנו לעיל באות ב' כשסיכמנו את הנימוקים להצדיק מנהג ההמון. ומכח דברי הרא"ש [שהובאו כאמור בב"י] הקשו האחרונים על השו"ע [סי' י' סעיף ז'] שבגד שחציה פתוח וחציה סתום אסור לצאת בו בשבת, וק' הרי אין דעתו להשלים אלא להשאיר את הציציות כפי שהן ולמה אסור? (ולמעלה כבר תירצנו בשם הארץ צבי, ועי' בגיליון רעק"א [סי' י"ג], אמרי בינה [סי' ד'], בשו"ת משנה הלכות [ח"ה סי' ו'] ובחזו"א [סי' ג' ס"ק כ"ח.])

מחלוקת אם תכלת מעכבת את הלבן וההשלכה לנידוננו

קושטא קאי כבר הוכיחו שדברי הרא"ש הם נגד הרבה ראשונים, דבראשונים מצאנו שדנו להלכה אי תכלת מעכבת את הלבן או לא, וברז"ה [בפרק במה מדליקין] פסק דתכלת מעכב את הלבן, ובמלחמות כתב דלשיטתו היוצא ברה"ר בשבת בלבן לחוד חייב חטאת [ומפורסם שהגר"ח זצ"ל לא היה יוצא לרה"ר עם ציצית בשבת], והרמב"ן חולק וסובר דלהלכה אין תכלת מעכבת את הלבן, ולכן מותר לצאת בלבן לחוד לרה"ר. ועי' בשו"ת המיוחסות להרמב"ן [סי' ר"ט] ובשו"ת הרשב"א [ח"ד סי' רנ"ט] ובריטב"א [שבת קל"ט:] דכולם כתבו דכיון דהלכתא היא דאין תכלת מעכבת את הלבן לכן מותר לצאת לרה"ר. ומבואר מכל הני ראשונים דלא ס"ל כסברת הרא"ש, דלהרא"ש הרי אין דעתו להוסיף תכלת, ואמאי אסור לצאת בהם [על הצד שתכלת מעכבת את הלבן], ובע"כ לא מהני מה שבמציאות אין דעתו להשלים. וא"כ מובנים דברי השו"ע שחציו פתוח חציו סתום אסור לצאת בשבת, ולכן פוסק המ"ב דבטלית שאין בו שיעור אסור לצאת בה וכן בעוד גווני דלא מתקיים המצוה דהוי משוי ואף שאין לו דעתו לתקנם. ואף דהב"י הביא דברי שו"ת הרא"ש, כתב בס' מנחת אריאל [עמ"ס שבת עמ' תש"ה] דצריך לומר דבהאי סברת הרא"ש בלחודיה לא רצה להתיר כיון דהרבה ראשונים פליגי בסברא זו, ועיקר היתרו הוא משום שאין תכלת מעכבת את הלבן. אך באמת צריך להבין מסברא, דכיון דעיקר הא דטלית שאינה מצויצת כהלכתה אסור לצאת לרה"ר זה משום שדעתו להשלים, כלשון הראשונים והשו"ע בסי' ש"א סל"ח, א"כ הכא דאין דעתו להשלים אמאי אסור? במנחת אריאל ביאר דחוטי הציצית כיון דמה דאדם תולה אותם בבגד זה רק בשביל קיום המצוה, ולולא קיום המצוה היה מוריד אותם, לכן אף אם האדם חושב שזה בגד המחוייב בציצית ולכן תולה בה חוטים, אבל כיון דהאמת דהבגד פטור וגם אם הוא היה יודע שפטור לא היה תולה נמצא דהוי משוי, ואף דלמעשה אין דעתו להורידם. והרי מבואר בלשון הראשונים והשו"ע דרק אם דעתו לתקנם אסור, צ"ל דכוונת הראשונים דכיון דדעתו לתקנם היינו דכל סיבת תלייתם בבגד היא כדי לקיים המצוה וכשחסר חוטים הרי הוא מעוניין להוסיף חוטים ולתקנם כדי לקיים המצוה. וא"כ כל זמן שלא תיקן החוטים אינם בטלים לבגד, דחוטי ציצית לולי קיום מצותם הרי הם חשובים לעצמם ואינם בטלים, ולכן בטלית שאין בו שיעור או בחציו פתוח וחציו סתום הוי הציצית ספק משוי, כיון דלצד שהבגד פטור אין לו צורך בתלייתם וכל מה שמניחם הוא רק בשביל צורך קיום המצוה, לכן אם ליכא בזה קיום מצוה הוי משוי עכ"ד עיי"ש כי קיצרתי. ועיין עוד בשלמי יוסף [מנחות ח"ב עמ' שצ"א]. נמצא שלדעת הרא"ש דנים את הציצית ע"פ המבט הסובייקטיבי של האדם. אם לדעתו הוא מקיים מצוה ואין בכוונתו לתקן את הציצית, זה מספיק להוריד את ה'שם משאוי' מהבגד. ואילו לשאר הראשונים דנים את הציצית ע"פ האמת השמימית, ואם יש בפנינו באמת בגד החייב בציצית מותר להוציאו, ואם כלפי שמיא גליא שאין כאן בגד החייב בציצית אסור לצאת בו. ומחלוקת דומה מצאנו בקשר ליציאה בציצית בליל שבת, דהרמב"ם פסק דמותר לצאת והרי"ף חולק עליו וסובר שאסור לצאת [עי' שו"ת פאר הדור סי' ס"ב ומקורות רבים בס' 'ציצית הלכה פסוקה' עמ' רי"ב], ונחלקו לכאורה בשאלה אם דנים ע"פ מבטו של האדם או דנים ע"פ המבט השמימי האובייקטיבי, הרמב"ם סובר שמכיון שהאדם אינו מעוניין להוריד את הציצית, מבחינתו הן הפכו להיות חלק מהבגד. ואילו הרי"ף סובר שמכיון שע"פ הלכה אינו חייב ללבוש ציצית בלילה הן נחשבות משוי.

ישוב לקושיא למה מברכים על טלית קטן שהוא ספק חיוב ולא מברכים על חציו פתיח וחציו סתום

והנה בההיא דסי' י' בחציו סתום וחציו פתוח דקאמר המחבר דאין לצאת בו בשבת הרי כתב המג"א [ס"ק י"א] "אין יוצאין נ"ל דה"ה דאין מברכין עליו". ולפי פשוטו כוונתו דאין מברכין שום ברכה כלל אפילו 'על מצות ציצית' שמברכין על טלית קטן. וכאן הבן שואל, במה שונה אותו ספק של חציו פתוח וכו' שלא מברכים, מההיא דטלית קטן שהוא גם ספק שהרי לפי כמה ראשונים אין יוצאים ידי חובה בטליתות שלנו ומ"מ מברכים [ע"פ שיטת האומרים שיוצאים יד"ח בט"ק]. זה ספק וזה ספק ומאי שנא? וחמותי ראיתי אור בספק אור אברהם [לגאון ר' אברהם גורביץ שליט"א על ברכות סי' צ"ט] שחילק בין המקרים. טלית קטן יש סוברים שאינו בגד העשוי לעיטוף ופטור וכמו כן יש סוברים שחייב בציצית. א"כ עושים כמין פשרה ומברכים "על מצות ציצית" כי על הצד שאינו מצוה לא רצו לתקן ברכת המצוה אבל על הצד שמקיים מצוה רצו שיברך ולכן תיקנו ברכת השבח. עכ"פ יש כאן פוסקים שעליהם סומכים לברך. שונה המקרה של חציו פתוח חציו סתום. שם הוי ספק בעצם אם יש כאן ד' כנפות ואין כאן מחלוקת הפוסקים כלל. וא"כ אין כאן מקום לברך כי אין כאן שום שיטה הסוברת שיש כאן בגד החייב בציצית. וכן לגבי הוצאה לרשות הרבים בשבת אסור דאין שום מאן דאמר האומרת בהחלט שיש כאן בגד ולכן מספק לא מוציאים ע"כ. והנה בקובץ שיעורים [סימן ל"ב] הביא מחלוקת בין רש"י והרמב"ם אם מברכים על ספק מצוה דאורייתא, דלדעת רש"י בספק מצוה דאורייתא כיון דמחוייב לעשותה מספק מברך עליה, והובאה סברתו בתשובת הרשב"א [סי' ש"כ]. ובשו"ת שאגת אריה [סימן כ"ה] ביאר בסברת רש"י דכמו שנצטוינו על הודאי כך נצטוינו על הספק, וממילא חשיב ודאי בר חיובא ולא שייך בזה ספק ברכות להקל, ושפיר מברך עליה. אמנם שיטת הרמב"ם [הובאה בתשובת הרשב"א הנ"ל] דעל ספק מצוה דאורייתא אין מברכין, ומשום דחשיב ספק חיוב ואמרינן בזה ספק ברכות להקל. ולפי זה כתב בקובץ שיעורים דדינא דהשלחן ערוך שאין יוצאים בשבת בבגד שחציו פתוח וחציו סתום הוא רק לדעת הרמב"ם שספק דאורייתא לחומרא נחשב ספק חיוב, ולהכי אין יוצאין בו בשבת דדילמא הוי משוי. אבל לשיטת רש"י דספק דאורייתא לחומרא חשיב ודאי חיובא ולהכי מברכין עליה, הכי נמי דיכול לצאת בו בשבת. דכיון דחייב להטיל בו ציצית וודאי מתבטלת לבגד ואינו חשיב משוי עכ"ד הקובץ שיעורים. ולפי רש"י ההיתר לצאת בבגד פחות מכשיעור הוא יותר מרווח. דלו יהא שמכל הלין טעמי שהבאנו לומר שמותר לצאת בבגד כזה, לא יוצרים אלא ספק בעינינו אם יש מצוה, הספק הזה הוא מספיק ליצור ודאי חיוב.

עוד לימוד זכות – דרך מלבוש

הר"ן [יומא ע"ח] חידש באותם מינים שאין בהם איסור נעילת הסנדל אין בהם משום איסור הוצאה אף דבכל השנה אסור לצאת בהם, ויוה"כ איכא איסור הוצאה לפי שהמנעל אסור ביום הכיפורים ודרכן של בני אדם לצאת באותן המינים לא הוי כמשא רק הוי דרך לבישה להאי יומא ע"ש. ונראה מדברי הר"ן דאף דלא הוי מלבוש גמור מ"מ כיון דכל העולם לובשים כן בהאי יומא הו"ל דרך לבישה. מכאן למד בשו"ת משנה הלכות [ח"ו סי' ה'] שגם לענין לבישת ציצית בזה"ז אפילו למ"ד שהתכלת מעכבת אין איסור הוצאה דזה דרך לבישה. וגם בטלית קטן פחותה מכשיעור מכיון שדרך העולם ללבוש בגד כזה אין בו איסור הוצאה, ועיין בישועות יעקב [סי' ט"ז סק"א]. והמשנה הלכות הביא גם מהנימוקי יוסף שמשמע מדבריו שכל כסות של ארבע כנפות חייבת בציצית אפילו אין בו שיעור ע"ש ובערוך השלחן [בסימן ט"ז ס"ה]. בארצות חיים כתב דכל שאין הגדול בוש לצאת בבגד בגודל זה חייב בציצית, לפ"ז יהיה חייב גם בטלית קטן שאין בו שיעור שאין גדולים מתביישים לצאת איתו משום זה בגד מצוותי ואין בו בושה [אם גם אחרים יוצאים בבגד כזה].

זכר למצוות ציצית

בשו"ת משנה שלימה [סי' ד'] האריך בנידון דידן וכתב כמה טעמי היתר כדלהלן: דעת הרז"ה היא שהתכלת מעכבת את הלבן, והשיג הרמב"ן שלפי דברי הרז"ה יהיה אסור לצאת בטלית שאין בו תכלת בשבת כדין היוצא בטלית שאינה מצוייצת. וכתב ליישב בפמ"ג [בפתיחה כוללת להלכות ציצית] דאע"ג דס"ל לרז"ה דתכלת מעכבת ללבן מ"מ מותר לצאת בהן בשבת מכיון דעכ"פ חייבוהו חכמים ללכת בהם משום זכר בעלמא שלא תשתכח תורת ציצית לכן הו"ל נוי לבגד עיי"ש. ובשו"ת תורה לשמה [לגאון בעל הבן איש חי סי' ג'] נשאל במי שיש לו רק טלית קטן של ילד קטן שאין לו שיעור אם ילבשנו או דילמא כיון דאין בו שיעור אין בו מצוה כלל. והשיב דאע"ג דאין בו שום מצוה מ"מ ילבשנו לזכר מצות ציצית עי"ש. נמצא לפ"ז דמה שנוהגים העם ללכת בטלית קטן שאין בו שיעור אע"ג שאין מקיימים בה מצות ציצית, מ"מ זכר למצות ציצית אית בהו, וא"כ הו"ל עכ"פ נוי הבגד ומותר לצאת בהן בשבת וכדברי הפרמ"ג. אלא שבעיקר חידושו של הפמ"ג מבואר לכאורה שלא כדבריו במאירי [שבת כ"ה: ד"ה זו] שכתב שמשום זכר בעלמא אינו נעשה תכשיט לצאת בה בשבת, ורק כשיש עכ"פ מצות ציצית מדברי סופרים אז הו"ל תכשיט ע"ש. אמנם י"ל דבזה פליגי באמת הראשונים, דהרז"ה ס"ל דגם משום זכר גרידא נעשה תכשיט, כמש"כ הפרמ"ג בדעתו, והחולקים עליו ס"ל דמשום זכר בעלמא אינו נעשה תכשיט וכדס"ל להמאירי.
מכיון שילד קטן לובש אותו נחשב לתכשיט

וכן יש לתת טעם לשבח לצאת בט"ק שאין בו שיעור, עפמש"כ הפרמ"ג [סי' ט"ז במשב"ז סק"א] דקטן כבר שית ובר שבע שהגיע לחינוך דחייב אביו לעשות לו ציצית בודאי משערין ראשו ורובו דידיה, וכ"כ בדרך החיים ע"ש. ולפ"ז נמצא דאף בט"ק דאין בו שיעור שבן קטן מתכסה בו, מ"מ אם יש בו שיעור לקטן בר חינוך, הו"ל ציצית שבו תכשיט לדידיה. והנה באלי' רבה סי' ש"א ס"ק ע"ה כתב דשריא ליה לאשה לצאת בשבת בט"ק מצוייצת, והסביר הפרמ"ג [א"א ס"ק נ"ד] דכיון דהו"ל ציצית תכשיט לנו, גם אשה פטורה כשיוצאת בהן ע"ש, ואולי י"ל דכ"כ בנד"ד בטלית קטן שאין בו שיעור, דכיון דראוי לקטן בר שית, ולדידיה הו"ל הציצית תכשיט, לכן גם אם הגדול יוצא בהן הו"ל תכשיט לדידיה ופטור.

אחשבינהו

עוד יש להליץ בעד עמינו עפי"ד הגרש"ק בספרו ובחרת בחיים [סי' ח'] שכתב לחדש דהא דאיתא בש"ס דבעינן שיעור שהקטן מתכסה בו, היינו דוקא לומר שבגד שהוא פחות משיעור זה אין עליו תורת בגד ופטור מלהטיל בו ציצית, אבל אם מ"מ הטיל בו ציצית אז עי"ז שמטיל בו ציצית אחשבינהו לבגד ומקיים בהם מצות ציצית ע"ש, ע"כ מדברי ה'משנה שלימה'. עוד כתב בארץ צבי להצדיק מנהג ההמון [ד"ה ולולא] ע"פ הגמרא בשבת [קמ"ז:] אר"ח ב"א אר"י האליירין מביאין בלרי נשים לבי בני [סדינים שהיו מסתפגים בהם מביאין דרך מלבוש לבית המרחץ- רש"י] ובלבד שיתכסה בהן ראשו ורובו ע"כ, הנה דדבר שאינו מלבוש גמור אף שלובשו דרך מלבוש בעינן דוקא שיתכסה בו ראשו ורובו. והב"י סי' ש"א מייתי השם הרמב"ם שאף סודר דינו כסדין, אך שחידש שם הב"י דגם בסדין לא בעינן עיטוף ממש ראשו ורובו רק שיהיה ראוי לעיטוף ראשו ורובו עיי"ש, והיינו משום שסודר ג"כ לא חשיב מלבוש גמור שהיא חתיכה אחת מרובעת. וכעין זה כתב השו"ע [סי' ש"א סעיף ל"א] לענין יוצא בטלית שאינה מקופלת דחייב דהיינו דוקא טלית שהיא חתיכה אחת מרובעת ול"ח מלבוש גמור עיי"ש, ולפ"ז מצינו טוב טעם להא דאיתא בגמרא שיעור לטלית שיהיה הקטן מתכסה בו ראשו ורובו משום שסתם טלית של מצוה היא חתיכה אחת מרובעת כמו הטליתות שלנו, וכן היה גם בימי הגמרא כמו שכתב הב"י דיוצא בטלית מקופלת השנוי בגמרא דהיינו כעין טלית דידן שהיא חתיכה אחת מרובעת וכה"ג לא חשיב דרך לבישה אלא כאשר יש בו כדי לכסות ראשו ורובו, ובציצית של מצוה שיערו בקטן בן ט' שמתחיל אצלו חיוב ציצית אז כמ"ש רש"י במגילה [י"ט:] ונתנו שיעור שוה לכולם כדי לא לתת כל אחד ואחד בידו, ע"כ פחות מזה אינו חייב בציצית. וכל זה בטלית גדול שהוא כעין סדין וסודר ע"כ צריך שיעור הנ"ל משא"כ בטלית קטן דידן שהוא דרך מלבוש גמור שיש לו בית ראש וכ"ש של ההמון שיש גם קרסים לחברם והוא דרך מלבוש גמור אין צריך השיעור הנ"ל. וכמו בגדים קצרים שמותר לצאת בהם בשבת אף דאין בהם השיעור לכסות ראשו ורובו ואף דסודר לפי הרמב"ם אסור לצאת בו עד שיהיה לו השיעור הנ"ל, והדברים כפתור ופרח בעזה"י עכ"ד הארץ צבי. המעניין הוא שדבריו הם ההיפך הגמור של דברי האור זרוע [הובא בב"י בסי' ח'] שכתב שאינו חייב בציצית אלא דרך עיטוף ולדידיה טלית קטן שיש לו בית צואר פטור מציצית. ואילו לפי מה שכתב הארץ צבי דוקא טלית קטן הוא מלבוש גמור בניגוד לטלית גדול שהוא פחות מלבוש ולכן צריך שיעור. הרי לפנינו מדברי ה'ארץ צבי' ה'משנה הלכות' וה'משנה שלמה' לימודי זכות רבים למנהג עם ישראל לצאת בטלית שאין בו כשיעור בשבת. וע"ע בשו"ת משיב דבר [ח"א סי' ב'] בשו"ת יחוה דעת [ח"ה סי' ב'], ובשו"ת מנחת יצחק [ח"ד סי' ז'] אוצרות יוסף [בסוף ספר הלכה ברורה לג"ר דוד יוסף שליט"א סי' ל"ב].

מנעל של עור ביום כיפור

מענין לענין באותו ענין. במנחת חינוך [שי"ג אות ט'] כה כתב: "ונ"ל אם נועל מנעל האסור ביוה"כ כגון של עור, חוץ ממה שעובר איסור דנעילת הסנדל אם יצא בו ברה"ר חייב חטאת דלאו מלבוש הוא אלא משוי לפי סברת רש"י [עירובין צ"ה:], למ"ד שבת זמן תפילין אם לובש יותר מזוג אע"ג דהוי תכשיט מ"מ כיון דעובר על בל תוסיף אתי איסור בל תוסיף ומשוי עליו כמשוי ובשאגת אריה סי' מ"א פלפל בדעת רש"י הנ"ל, א"כ חזינן דהאיסור משווי עליו כמשוי א"כ ה"נ כיון דנעילת הסנדל אסור, לא מיביעא להסוברים דהוא איסור תורה בודאי חשיב כמשוי אלא אפילו למ"ד דהוא מדרבנן אפשר דגם איסור דרבנן כיון דאסרו לא הוי מלבוש והוא משוי, א"כ אסור לצאת במנעל כזה ביוה"כ וחייבים עליו כעל משוי גמורה ע"כ יש להזהיר מאד להמון שחוץ שעוברים באיסור נעילת הסנדל עוד הולכים במקומות שאסור להוציא והוא איסור גמור עכ"ל. וכבר הקשו עליו רבים שיש חילוק פשוט בין תפילין לבין מנעל של עור. תפילין אינן מלבוש בעצם וכל ההיתר ללובשן הוא משום מצוה. במקרה כזה איסור בל תוסיף באמת יוצר שם משוי לתפילין כי אין לו כל צורך בהן. ואילו מנעל של עור הוא מלבוש בעצם ואין בכחו של האיסור ליצור שם משוי. הוצאה בבגד שעטנז והנה הפרמ"ג [או"ח סי' י"ג א"א סק"ב] הסתפק בדומה למש"כ המנחת חינוך, שהיוצא בבגד שעטנז בשבת יהיה חייב משום הוצאה שהאיסור יוצר שם משוי על הבגד. וכמובן שלפי מה שכתבנו בגד שהוא מלבוש בעצם לא יכול להיות משוי. והנה, במנ"ח [מצוה רח"צ אות י"ב] מביא קושיא בשם הרב יונתן אייבשיץ זצ"ל על הברייתא במסכת מכות [כ"ב:], המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש, משום אוכל גיד, ומשום מבשל ביום טוב שלא לצורך, משום מבשל גיד בחלב, משום אוכל בשר וחלב, ומשום הבערה עכ"ד הגמרא. וקשה, והלא מקלקל הוא דעי"ז שבשלו נאסר המאכל הזה בהנאה וממילא קלקלו, וקיי"ל בשבת ויו"ט כל המקלקלין פטורים? ותירץ דהגדר של מקלקל אינו תלוי אם אסור מן התורה שאם אסור מן התורה ממילא הוי מקלקל אלא מקלקל הוי הפירוש בטבע ובדרך העולם כגון קורע בגדים בחמתו או שובר כלים או חובל ואי"צ לדם או מבעיר ואי"צ לעפרה כל אלו הם מקלקלין בטבע העולם דדבר זה מתקלקל ע"י הפעולה שלו, משא"כ כשמבשל גיד הנשה ביו"ט בעצם הוא לא מקלקל דהרי הוא נשאר שלם וטוב למאכל אדם ורק איסור הנאה הוא דרביע עלה, אבל נשאר טוב ולא הוי זה מקלקל עיי"ש. [ובס' אפיקי ים סי' ד' הביא ראיה משבת צ"א. דהמוציא לחם הפנים ושתי הלחם חיובו בגרוגרת, ולכאורה מקלקל הוא שהרי נפסל ביוצא, אלא מוכח שאיסור החל על הדבר אינו נותן שם מקלקל.] מכאן הוכיח הגאון הצדיק ר' שמואל אלכסנדר אונסדורפר זצ"ל [בקובץ עץ חיים צאנז כרך ו', סבי ר' אלכסנדר זושא בעראנעק ז"ל היה משומעי לקחו במונטריאל] שאין איסור הוצאה בלבישת בגד שעטנז בשבת, שאין השם 'משא' נקבע ע"פ מעמד הבגד מבחינה הלכתית אם אסור או לא, אלא תלוי בטבע העולם, לכן בתפילין שבעצמותן אינן מלבוש ורק המצוה עושהו למלבוש, אם אין מצוה אסור לצאת לרה"ר כאשר התפילין מונחות עליו. משא"כ בגד שעטנז אע"פ שאסרה התורה להלבישו אבל ע"י האיסור אין זה יוצא מגדר מלבוש לגדר משוי כיון שבטבע העולם זהו בגד. ע"כ לא שייך לומר דאיסור משוי לי משאוי, ולכן אין לחייבו באיסור הוצאה. והוסיף הרב אונסדורפר דאף אי לא נימא החילוק הנ"ל לגבי בגד שעטנז, ונאמר דהוי משאוי, מ"מ ביוצא ביוהכ"פ במנעל של עור, אזי לכו"ע לא הוי כמשאוי. דהנה החילוק הנ"ל בין דבר שהוא קלקול בדרך העולם או משא בדרך העולם לדבר שהוא משאוי רק מחמת איסור, מצינו כעין זה גם בשאר מלאכות שבת, דבתשובות מהרש"ג [ח"א סי' מ"ז] דן במלאכת בורר אי שייך בדבר שאינו פסולת בעצם רק מחמת המצוה או מחמת האיסור שבה, והביא בזה כמה ראיות דדבר שהוא פסולת רק מחמת מצוה או איסור לא הוי בורר.

א] הר"ן במס' שבת [פרק החבית] כתב דמותר לחלוב עז כשהחלב יפול לתוך מאכל, וקשה דאמאי לא נאסור מטעם בורר דהעז מוקצה היא, אלא מכאן מוכח דבדבר הנאסר משום איסורא דרביע עליה לא הוי בורר.

ב] המג"א כתב [סי' ת"ק] לגבי ניקור חלבים ביו"ט דלא הוי בורר, כיון דזה רק מחמת איסור.

ג] מהא דביצה [ל"ו:] דהפרשת תרומה הוא רק מעין מתקן, ולא אסרו מטעם בורר חלק האסור לזרים מחלק המותר, ושמע מינה דלא הוי בורר בכה"ג.

ועיין בשו"ת עטרת משה או"ח [סי' פ"ח – פ"ט] שהאריך בנידון זה וחיזק דברי המהרש"ג, והביא ראיה מסוכה [ל"ג:] דאין ממעטין ענבים מהדס ביו"ט משום תיקון מצוה ולא אסרו משום בורר, והביא עוד מהמג"א [סי' תס"ו] לגבי ריקוד חמץ מתוך קמח דלא הוי בורר, ומכח זה רצה להקל לגבי ברירת ערבות והדסים לצורך ברירת ד' מינים דאולי שרי ביו"ט כיון דהוי רק ברירה בדבר שאינו פסולת בעצם, דהא לשאר דברים אין הבדל בין ההדסים והערבות הכשרים או לא. אך שוב כתב דאין לחלק וכמו דלגבי מלאכת מכה בפטיש חשיב תיקון אף בדבר שהוא רק מחמת מצוה כגון מילה שכתב הרב מרדכי בנעט במגן אבות דחשיב מתקן מנא א"כ ה"ה במלאכת בורר.

ועוד כתב שם לחלק דהדבר תלוי, דאם הברירה היא בין שני דברים שונים כגון חלב ובשר או בשר וחלב וכדו' אז יש מקום לדון דאף אם הברירה מחמת מצוה או איסור דמכל מקום הוי ברירה, משא"כ על דרך משל במין אחד של פירות ומעורב בהן פירות ערלה, אז בודאי דלא הוי איסור בורר, ע"ש היטב. נמצא עפ"י יסודו של העטרת משה די"ל דבדבר שהוא חלוק קצת במינו מהדבר השני ובנוסף לזה הוי גם דבר איסור או מצוה, א"כ אנו מצרפים את שני הדברים ושפיר יחשב לבורר, וא"כ עפי"ז יש גם מקום לחלק בין בגד שעטנז למנעל של עור ביוהכ"פ, דבשלמא בגד שעטנז הרי סוף סוף הוא סוג בגד אחר, וגם כל השבוע אינו לובש אותו מחמת איסור, ולכן שפיר יחשב כמשאוי, משא"כ מנעל של עור ביוהכ"פ הרי זה מנעל רגיל שהולך בו כל השבוע ורק היום מונח עליו איסור מחמת היום, ושפיר י"ל דאין זה נחשב כמשאוי. וה"ה לגבי תפילין לפי מה דפסקינן שבת לאו זמן תפילין נמצא דעיקר האיסור הוא שהיום גורם, האיסור לא הוי משאוי ומותר לצאת בתפילין ודו"ק בס"ד עכ"ד. ואני בעניותי לא הבנתי את ההכרח לומר שמה שנחשב כמין אחר לאיסור בורר [דהיינו דבר איסור או מצוה וחלוק קצת במינו] ייחשב גם למשאוי.

והנה הג"ר אברהם אהרן פרייס בספרו משנת אברהם על ספר חסידים [ח"א עמ' קצ"ט] הביא ראיה דאין היוצא בכלאים חייב בשבת מדמקשה בשבת [קל"ט: שהבאנו לעיל] מרב הונא שאמר שהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בשבת חייב חטאת על הא דמתעטף אדם בכילה ובכסכתיה ויוצא לרשות הרבים בשבת ואינו חושש. דאם איתא דהיוצא בכלאים בשבת חייב חטאת, מה מקשה מדרב הונא? הא טלית שאינה מצוייצת כהלכתה היינו שנפסלה ציצה אחת, ובכל שאר הציצית או בכל הציצית יש תכלת שהוא צמר, וסתם טלית הוא צמר או פשתן, כדאמרינן ביבמות [ד:] כל בגדים צמר או פשתן הם ואמר רחמנא עביד להו תכלת ותכלת עמרא הוא, ולכן חייב חטאת, דהאיסור כלאים מבטל את הטלית שאינה מצוייצת מתורת בגד, אבל בכילה וכסכסין שאין בהם כלאים שפיר מותר לצאת. אלא בע"כ דהיוצא בכלאים בשבת פטור, דאיסור כלאים אינו מבטל מהטלית מתורת בגד.

חייב על בישול הגיד בחלב משום שבסוף אוכלו ואין כוונתו לקלקל

והנה לעיל הבאנו את קושיית רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל על הגמרא שהמבשל גיד ביו"ט לוקה וכו', למה חייב על הבישול, הרי הוא מקלקל באותו בישול וכל המקלקלין פטורין?

בחמדת שלמה [סי' י"ז] ובישועות יעקב [סי' תצ"ה] תירצו דכיון דהוא אוכל את מה שבישל, זה חשיב מתקן לדעתו, דבשבת ויו"ט מלאכת מחשבת אסרה תורה, והיכא דבדעתו לעבור על זה ולהיות נהנה בזה חשיב מתקן ע"כ. אין אחשביה באכילת איסור שלא כדרכה דאוקמינן אחזקת כשרות והעיר הגאון ר' בן ציון כהן זצ"ל הערה אלימתא [בקובץ כרם שלמה והובא בס' דף על דף עמ"ס ביצה עמוד ע"ה] לפי מה דמבואר במנ"ח [מצוה רפ"א] ושו"ת דברי חיים [או"ח סי' כ"ה] דהא דלא אמרינן באוכל איסורים שלא כדרך אכילתן, מדאכליה אחשביה לאכילה, משום דאדרבה כדי שלא יעבור באיסור מוקמינן ליה בחזקת כשרות, ואמרינן אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקינן ולא אחשביה לאכילת איסור כלל [והוא לפי דברי הלח"מ פ"ד משבועות הלכה ה'] והכא נמי נימא דבשעת בישול לא היה בכוונתו לאכלו וחשיב מקלקל, ואף דאכלו אח"כ, הא קיי"ל דרק מכאן ולהבא הוא נפסל ולא למפרע [ועיי"ש שהביא שורה ארוכה של מראי מקומות כדרכו בקודש].

וכאן ישבות קולמוסי. ויה"ר שה' יראנו נפלאות מתורתו לטוב לנו בזה ובבא!!

סיימתי י"ז ר"ם חשון התשע"א פה ירושלים העתיקה תובב"א