יום שישי, 27 במאי 2011

בגדר מצות אהבת השם

בגדר מצות אהבת ה'

הקדמה


בספרי מוסר חסידות ומחשבה הרבו לעסוק במצות אהבת ה' אבל בספרי הלכה מיעטו לעסוק במצוה חשובה זו. במאמר זה נעשה נסיון צנוע להרחיב בגדרי המצוה למען אשר נגיע לקיום "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה".
בתורה כתוב "ואהבת את ה' אלקיך" [דברים ו' ח'] וזוהי מצות אהבת ה' ונחלקו הראשונים בגדר המצוה כפי שיבואר בעזה"י.


שיטת הרמב"ם


שיטת הרמב"ם במצות אהבת ה' היא כפשוטו דהיינו שעצם האהבה היא המצוה, כמו שכתב בהל' תשובה [פ"י ה"ג]: "וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' וכו' ", אך הדרך להגיע למדרגה זו הוא כלשונו בספר המצות מצוה ד': "שצונו באהבתו יתעלה, וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת וכו'".שיטת רש"ירש"י על הפסוק "ואהבת את ה' אלקיך" כתב 'עשה דבריו מאהבה, אינו דומה העושה מאהבה לעושה מיראה'. ומבואר שהמצוה היא שיעשה המצות מאהבה ואינה ענין בפני עצמה.


ועינא דשפיר חזי בס' מנחת אשר [פרשת נצבים וכ"כ בס' היקר 'דרישת פקודיך' מ"ע ג'] דכתב שאפשר שהרמב"ם לשיטתו מיאן בפירוש רש"י, דהלא כתב הרמב"ם בשרש ד' שבהקדמת ספר המצות דהמצות הכלליות הכוללות את המצות כולן אינן מנויות בכלל מנין תרי"ג מצות שבתורה, ולפי פירוש רש"י הלא מצוה ד"ואהבת" כוללת את כלל מצוות התורה ואופן קיומן וע"כ פירש הרמב"ם דמצוה זו מתייחסת לעצם האהבה.


וכשם שנחלקו הראשונים במצות האהבה אם יסודו בעצם רגש האהבה או בעבודה מאהבה ולשמו יתברך, נראה דנחלקו גם במצות היראה, דהנה בפרשת עקב [י' כ'] נאמר 'את ה' אלקיך תירא' וכתב באבן עזרא 'שלא תעברון על מצות לא תעשה' הרי שמצוה זו ענינה שלא לעבור על הלאוין אך בכל דברי הרמב"ם בספר המצות מ"ע ד' מבואר דהמצוה בעצם היראה וכמו שפירש מצות האהבה על עצם האהבה כמבואר, עכ"ד המנחת אשר. ועיין מה שהארכנו במצות היראה במקום אחר בס"ד.שיטת הר"ןמצינו שיטה שלישית במצוה זו והיא שיטת הר"ן [במסכת עבודה זרה ט. מדפי הרי"ף] שכתב דמצות ואהבת את ה' הוא רק לענין עבודה זרה, שאם אומרים לאדם לעבוד עבודה זרה ואל תיהרג מצוה שיהרג ואל יעבור, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך', וביאורו שחייב ליתן נפשו ומאודו באהבתו של הקב"ה, והוא מדיני קידוש השם. וע"ע שם בר"ן שכתב דלפי ר' ישמעאל [בסנהדרין ע"ד. דגם בעבודה זרה אמרינן יעבור ואל יהרג שנאמר וחי בהם, ורק בפרהסיא אמרינן יהרג ואל יעבור ומדין קידוש השם ע"ש] כוונת הפסוק היא שיאהב את ה' בכל נפשו, אבל לר' אליעזר [שם בסנהדרין דבעבודה זרה אמרינן יהרג ואל יעבור מקרא דואהבת את ה' אלקיך] וקיי"ל כוותיה, כוונת הפסוק היא רק לענין מסירות נפש.


ובספר המצות לרס"ג מ"ע א' כתב הגרי"פ פרלא לבאר השמטת הרס"ג את מצות האהבה, דס"ל כפירוש הר"ן דלהלכה כל ענין מצוה זו לא נאמר אלא לענין מסירות נפש על עבודה זרה, וא"כ אין זה מצוה בפני עצמה אלא הלכה מסויימת בלאו דעבודה זרה. ועיין 'במנחת אשר' [שם] ובספר מצות המלך [להרב הגאון ר' עזריאל צימענט שליט"א] שהביאו מקורות בחז"ל לכל שלשת הדעות שהבאנו.סתירה בדברי הרמב"ם והנה יש לעיין בשיטת הרמב"ם, דבספר המצות [מ"ע ג'] כתב בזה"ל "שצונו באהבתו יתעלה וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחוייבת. ולשון ספרי לפי שנאמר ואהבת את ה' אלקיך איני יודע כיצד אוהב את המקום ת"ל והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם, והנה בארנו לך שההתבוננות תעלה בידך ההשגה ותגיע ההנאה ותבוא האהבה בהכרח".


ואפשר לשמוע מדברי הרמב"ם דעיקר המצוה היא לא האהבה גופא אלא ההתבוננות המביאה לידי אהבה, וכך למד בס' קנאת סופרים על סה"מ ע"ש [אם כי אפשר להתווכח שהמצוה היא האהבה עצמה – ועי' לקמן].


אמנם ביד החזקה נראה אחרת, בהל' יסודי התורה [רפ"ב] כה כתב: 'הא-ל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו, שנאמר ואהבת את ה' אלקיך וכו' ', ובהל' ב' 'והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה לא ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע את השם הגדול, כמו שאמר דוד צמאה נפשי וגו', וכשמחשב בדברים האלה עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד וכו' '. ולהלן [פ"ד הי"ב] 'בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו וכו' מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ב"ה, ויירא ויפחד משפלותו'. ומכאן יש לשמוע דהמצוה היא האהבה עצמה, והדרך לקיימה היא עי"ז שמתבונן, ולכאורה זה אמצעי והכשר לקיים מה שמצווה לאהוב. ולפום ריהטא יש סתירה מכאן למה שכתב בסה"מ שהמצוה היא ההתבוננות.


ויותר מזה מצינו בהלכות תשובה [פ"י הל' ב']: "העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה, לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת, וסוף הטובה לבוא בגללה. ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד, ואין כל חכם זוכה לה והיא מעלת אברהם אבינו וכו', והיא מעלה שצונו בה הקב"ה ע"י משה, שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך', ובזמן שיאהב אדם את ה' אהבה הראויה, מיד יעשה כל המצות מאהבה'.


ובהל' ג' 'וכיצד היא האהבה הראויה, הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאילו חולה חולי אהבה, שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתרה מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, עכ"ל. [והמילה שוגה פי' הראב"ד בפירוש אחד מלשון שירה ע"ש. מכאן שאדם השר לה' בדביקות מקיים מצות אהבת ה'.]
ושם [בהלכה ו'] 'דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה, כמו שצוה ואמר בכל לבבך ובכל נפשך אינו אוהב הקב"ה אלא בדעת שידעהו, ועפ"י הדעת תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג כמו שביארנו בהל' יסודי התורה'.


ומשמעות דברים אלו דהמצוה היא עצם מעלה זו של אהבת ה', ורק מאחר שאין האהבה נקשרת בלב האדם עד שמיחד עצמו להבין ולהתבונן, לכן הוא מצווה בזה, ולא כמשמעות דבריו בסה"מ.שני מרכיבי המצוה – מעשה וקיוםועינא דשפיר דחזי בספר ברכת אברהם [מאמרים עמ' מ"ט, והודפס גם בברכת אברהם עמ"ס קידושין עמ' קצ"ו] שביאר שיטת הרמב"ם על רקע החילוק בין מעשה מצוה וקיום מצוה - עי' בקובץ הערות [סי' ס"ט אות כ"ו, כ"ז] ותבין בהרחבה יסוד הדברים. והנה, ביד החזקה כתב שהמצוה היא לאהוב, וזוהי קיום מצותו, והדרך לזה הוא התבוננות תמידית, ומאחר שאין האהבה נקשרת בלב האדם אלא בדרך זו של התבוננות המודיעה לו את קונו, נמצא שהציווי של אותה המצוה עצמה הוא להתבונן באופן שעי"ז תתקיים האהבה באופן שכבר מעצמו כל לבבו מלא באהבה, שממילא אינו עוזב מחשבתו מזה כל יומם ולילה.


והן הן הדברים שכתב שכתב בסה"מ המצות שציונו באהבתו, וזה שנחשוב ונתבונן במצותיו ומאמריו ופעולותיו עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו ור"ל שזאת היא האהבה המחוייבת, היינו דזהו מה שמצווה לעשות משום שעי"ז תבוא האהבה בהכרח.


[אגב, לפי הרמב"ם מתורצת קושיית העולם, איך אפשר לצוות על אהבה שהיא רגש? הרמב"ם נתן לנו את המתכון להגיע לאותה אהבה בספר הי"ד, דהיינו שיתבונן וכו' וא"כ יש מעשים מסויימם שצריכים לעשות וממילא יקיים את המצוה ויבוא הרגש.]
ומה שכתב בהל' יסודי התורה מצוה לאהבו, והיאך היא הדרך בהתבוננות במעשיו, ולא הפליג באותה מידה שכתב בהלכות תשובה [פ"י הל' ג'] שהאהבה הראויה היא באופן ששוגה בה תמיד כמש"כ בכל לבבך, ושם [ה"ב] דבזמן שיאהב באהבה הראויה מיד יעשה כל המצוות באהבה, נראה דהביאור בזה דענין בכל לבבך אינו הגדרת עצם המצוה, דכך היא צורתה, ובאופן אחר ליכא מצות אהבה, אלא דיש מדרגות באהבה, ומה שנאמר בכל לבבך הוא גילוי למדרגה הראויה, דר"ל דשיעור האהבה עד שיהא כל לבו מלא מזה, ונראה דבא לבאר ענין לבבך, דר"ל מחשבת לבו כולה מלאה מזה, ועכ"פ נראה דזה בגדר שיעור הראוי, אבל גוף המצוה היא עצם האהבה.


ולפ"ז מבואר מש"כ [פ"י ה"ו] ועפ"י הדעה תהיה האהבה אם מעט מעט ואם הרבה הרבה, לפיכך צריך האדם ליחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעים לו את קונו, כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג וכו' עכ"ל, הרי שכתב בהדיא דיש שיעורים בזה, אם מעט מעט ור"ל דגם חלק מהאהבה הראויה הוה בכלל מצות אהבה אלא שנתגלה שלא נפטר ממצוה זו עד שיאהב בכל לבבו, וכגדר אין להם שיעור למעלה, עד שכל לבו מלא מזה, ומ"מ גוף המצוה הוה עצם האהבה, וזהו מש"כ 'לפיכך צריך האדם ליחד עצמו' דרצונו לומר, דאם לא כן, אלא דהמצוה היא רק האהבה הגדולה הראויה, א"כ מי שמרגיש בעצמו שאין כח השגתו במעלה זו, א"כ היה פטור כיון דבלאו הכי לא ישיגה, אבל מאחר שגם מעט הוה בכלל המצוה, לכן כל אחד חייב כפי השגתו.
וכן מבואר מש"כ הרמב"ם [ה"ב] ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד אין כל חכם זוכה לה, דאע"פ שהמצוה היא לכל אדם, מ"מ המדרגה שכל מעשיו הם לשם שמים, כשנ"ת שם, זו מעלה של בכל לבבך ואין כל חכם זוכה לה. ועיקר הפרק בהלכות תשובה יסודו בביאור אופן קיום המצות בשלימות לשם האהבה, עכ"ד ה'ברכת אברהם' עיי"ש עוד מש"כ בזה.


שלשה פירושים במצות האהבה בדעת הרמב"ם עצמו


והנה לעיל כתבנו בדעת הרמב"ם ששיטתו היא שעצם האהבה היא המצוה בשונה מרש"י שכתב שהמצוה היא לעבדו מאהבה והר"ן שהמצוה היא למסור נפש כדי לא לעבוד עבודה זרה. אכן, לאחר שציטטנו עוד מדברי הרמב"ם מתגבשת תמונה אחרת. שהרי בהל' תשובה [פ"י ה"ב] כתב העובד מאהבה וכו' שנאמר "ואהבת את ה' אלקיך", ומכאן שומעים כדברי רש"י.
ועוד כתב בהלכות יסודי התורה [פ"ה ה"ז] "ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלוש עבירות אלו שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך וכו'" ע"ש.


הרי לנו בדברי הרמב"ם שלשה פירושים על פסוק 'ואהבת את ה' אלקיך', ומכך האיר הגר"א וייס שליט"א [ב'מנחת אשר' שם] דאין בזה סתירה אלא דאף שיסוד המצוה לאהוב וכמ"ש בסה"מ ובפ"ב מהלכות יסודי התורה, מצווין אנו עוד בזה לעבדו מתוך אהבה דהלא תכלית האדם בעולמו אינו אלא עבודת אלקים והעובד - עובד מאהבה, ועוד חידשו חז"ל ממה שנאמר בכל נפשך דיש לאדם אף למסור את נפשו בעבודת הא-ל, ופירשו ברוחב דעתם וברוח קדשם דאין זה אלא בעבודה זרה.
אהבהו על הבריות


בסוף דבריו בסה"מ הרמב"ם הוסיף עוד דרך לקיים מצות ואהבת: "וכבר בארנו שזאת המצוה ג"כ כוללת שנהיה קוראים לבני אדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו, וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו ותרבה בהם ותקרא בני אדם לאהוב אותו, וזה על דרך משל, כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת וכו', ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר ואת הנפש וכו' ר"ל כמו שאברהם מפני שהוא אוהב וכו' וזה בעוצם השגתו קרא בנ"א להאמין מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני אדם".
ובפשטות, יש מצוה נוספת לקרוא בני אדם לעבודתו. אמנם, המעיין היטב בלשונו יראה שאין כאן חיוב נוסף אלא שיעור באהבה. דהנה כתב הרמב"ם וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו וכו' ותקרא וכו' כך כשתאהב אותו יתעלה וכו' תקרא בלי ספק וכו'. ומבואר דאין זה דין בפני עצמו לאהבהו על הבריות אלא דנמשך חיוב זה ממה שיש מצות אהבה שמוטלת עליו. וכתב גם 'כמו שאברהם מפני שהוא אוהב וכו' וזה [אברהם] בעוצם השגתו' מתוך ההשגה שלו באהבת ה' [על משקל לשונו בתחילת המצוה 'שנשיגהו ונהנה מהשגתו בתכלית ההנאה'] 'קרא לבני אדם להאמין מרוב אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני אדם'. ומכל אריכות לשונו רואים שאין כאן חיוב נפרד לאהבהו על הבריות אלא מתוך עוצם האהבה של האדם ממילא יבוא לקרב גם אחרים אליו יתברך. ובספר היקר לי מאד 'דרישת פקודיך' [עמ' ג'] הסביר לאור האמור את העובדה שהרמב"ם השמיט מספר הי"ד את המצוה של אהבהו על הבריות, כי אין חיוב בדבר כלל, וכל עיקרו משום שיעור באהבתו ובספר המצות שבא לבאר מהות ואיכות המצוה ממילא ביאר גם זה. והדברים נפלאים וש"י.הדרך לאהבה וגוף האהבההרמב"ם בספר הי"ד כתב, כאמור לעיל, שהדרך לאהבת ה' היא להתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים. והקשה הרא"ם [דברים ו' ו'] שאין דברי הרמב"ם מתאימים עם דברי חז"ל בספרי שאמרו ומהו האהבה והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר בקב"ה ומדבק בדרכיו. הרי לדעתם הדרך לאהבתו יתברך בלימוד התורה כדכתיב והיו הדברים האלה ולא בהסתכלות במעשיו וברואיו הנפלאים כמו שכתב הרמב"ם.
ובספר היקר 'זאב יטרף' יישב שאין סתירה בין הרמב"ם לספרי, דעיין במס' סוטה [כ"א.] עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה שנאמר 'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה', ופירש רש"י לכבות את האהבה זו תורה דכתיב הביאני אל בית האהבה ודגלו עלי אהבה. מבואר להדיא כי לימוד תורה הוא עצם האהבה גופא ולא אמצעי בלבד להגיע לידי אהבה, דאי אין אהבה רק אמצעי גרידא להשגת האהבה לא הוה לן למילף מהך דמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה דאין עבירה מכבה תורה, כי הני מילי לא יוכלו מים רבים לכבות את האהבה דוקא האהבה עצמה אבל אמצעי להשגת אהבה לא שמעינן דמים רבים לא יוכלו לכבותו.
אלא פשיטא דתלמוד תורה הוי גופא דעובדא של אהבה ולא רק היכי תמצי בעלמא לקנינה, ומשום הכי שפיר למידין מהא ד'מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה' שאין עבירה מכבה תורה זו אהבה כדכתיב 'הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה'. היטב למדנו לפי זה, כי דברי הרמב"ם ודברי הספרי הנ"ל תרי מילי נינהו ולא נגעו ולא פגעו אלו באלו. כאשר שואל בספרי ומהו האהבה אינו שואל אלא על האהבה עצמה, ומהי גופה של אהבה וכיצד מתקיימת בפועל ממש. ועל זה באה התשובה 'והיו הדברים האלה שמתוך כך אתה מכיר בהקב"ה ומדבק בדרכיו', והכרת הקב"ה וההדבקות בדרכיו שבתלמוד תורה הן הן עצמה ובשרה של האהבה. אולם כל דברי הרמב"ם ביסודי התורה אינם סובבים על האהבה גופא אלא על ה'דרך' לאהבתו, ותדע שכן שהרי כולל עם דרך זו גם הדרך ליראתו וכמש"כ והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם וכו', והואיל ואין עיקר נושא דבריו רק דרך ואמצעי לקנין אהבה ויראה ולא גופא דעובדא של האהבה עצמה, ולכן לא הלך בעקבות הספרי ד'מהו האהבה והיו הדברים האלה וכו' אלא פירש שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים, דזאת היא דרך המביאה לאהבתו ויראתו יתברך עכ"ד ה'זאב יטרף'.

יש להעיר על דבריו שהרמב"ם בספר המצוות כתב שנתבונן 'במצוותיו במאמריו ופעולותיו' עד שנגיע לאהבה, ו'פעולותיו' אין משמעה תלמוד תורה, ולפי הזאב יטרף כאן הוא מדבר על עצם האהבה, דהיינו תלמוד תורה, ואילו לפ"ד ההתבוננות בפעולותיו היא רק הדרך לאהבה ולא האהבה גופא. וקשה א"כ למה כתב במסגרת ההסבר מהו גוף האהבה גם את האמצעי להשגתה, שמקומו בהל' יסודי התורה בתחילת פרק ב'.

קריאת שמע-תורה-תפילה-מילה
ברמב"ם ריש הלכות ק"ש "מ"ע אחת והיא לקרות ק"ש פעמיים בכל יום", והרמב"ן נחלק עליו ומונה כאן ב' מצוות, דזמנה של זה לא כזמנה של זה. והנה הרמב"ם כלל הלכות ק"ש בספר האהבה ובתחילת כל אחד מי"ד ספרים הזכיר הרמב"ם איזה פסוק המשמש כמוטיב הראשי של הספר. וכאן הספר מתחיל "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי". ואמר בזה הגרי"ד סולובייצ'יק שנראה שענין האהבה הוא שיש בה תדירות, ובמה שנמשך כל היום. [ועי' ברמב"ם שכתב 'דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שיש בעולם חוץ ממנה'. וביטוי זה של הרמב"ם הוא ע"פ הפסוק בספר משלי 'באהבתה תשגה תמיד' (משלי ה' י"ט)]. ולפיכך סובר הרמב"ם דחדא מצוה היא דוקא לקרוא פעמיים בכל יום דע"י שקורא פעמיים נחשב שקורא כל היום [עי' בס' ברכת אהרן מאמר קס"ז], וכן הענין בתפילה דעי"ז שמתפלל ג"פ בכל יום חשיב כאילו התפלל באמת בכל היום, אשר זה הוא באמת הרצוי כדאיתא בברכות 'הלואי שיתפלל האדם כל היום כולו'.
והוסיף הגר"צ שכטר שליט"א דהוא הדין נמי לענין מצות תלמוד תורה, דכתיב והגית בו יומם ולילה דבעינן בה ענין התדירות, עי' מנחות צ"ט: שהשוותה ענין התמיד בת"ת לענין התמידות בלחם הפנים דכתיב בלחם פנים 'לפני תמיד', וברמב"ם בספר המצוות הביא מהספרי, לפי שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, איני כיצד אוהב את המקום ת"ל והיו הדברים האלה וכו', שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. והשווה דרשת הגרי"ד [הס' אדם ועולמו עמ' קכ"ג] "שהתורה היא הרבה יותר מאשר ספר הכולל מצוות ומשפטים ... התורה בכללותה היא האספקלריה של השכינה עצמה .. המטרה הסופית היא להגיע ל'מפגש' עם השכינה". וכנראה התמידיות נצרכת בתלמוד תורה מפני שגם על ידה יש ענין של אהבת ה', ובאהבת ה' בעינן תדיריות, אשר על כן הביא הרמב"ם בתחילת ספר הי"ד את הפסוק 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי', עכ"ד הגר"צ שכטר.
וכמה נפלאים לצרף לכאן את דברי הרב הגאון ר' ישעיה שטיינברגר שליט"א בהסכמתו לספרנו חנני אלוקים, שהעיר שגם מצות מילה אינה מצוה תמידית אלא מצוה חד-פעמית וא"כ למה הרמב"ם מיקם את הלכות מילה בספר האהבה שדורשת תמידיות. והסביר הרמב"ם שייכות מצות מילה לספר "לפי שהיא אות בבשרנו, להזכיר תמיד בשעה שאין שם לא תפילין ולא ציצית וכיו"ב". וכוונתו שמילה היא מצוה תמידית, באשר מצוה להיות מהול כל רגע ורגע. וראייתו מהגמרא אודות דוד המלך ע"ה שהרגיש ערום בבית המרחץ עד שהסתכל במילתו ושמח. וכבר הקשו והלא עדיין ערום הוא דממנפ"ש – אם מתחשבים בעבר, הלא הרבה מצוות עשה בעבר [ואדרבה במילה לא עשה הוא אלא אביו], ואם בהווה, עדיין אין לו מצוה כרגע. והוכיחו [בקובץ שיעורים ועוד] שמכאן מוכח שמצוה דמילה מתקיימת בכל רגע ורגע. ונראה דמהאי טעמא הדגיש רבינו שאין בו מצות תפילין וציצית, כי רמז על מעשה דדוד הנ"ל. נמצינו למדים מהרמב"ם שאף מצות מילה היא 'אהבה', בחינת מ"ע תדירה וכמש"נ, ודו"ק.

יה"ר שהקב"ה יטהר לבנו לעבדו באמת וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו בלבב שלם ותמיד נהנה מדברי תורתו בתכלית ההנאה!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה