קטן שנתגדל בברכת התורה

הורתו ולידתו של מאמר זה היו בלימוד משותף עם אחייני האהוב שמואל פינחס אהרמן נ"י בן אחי היקר ר' יוסף צבי שליט"א כהכנה לדרשת בר מצוה שלו. תודתי נתונה לו על כך.

הקדמה

במאמר זה נתחיל את הדיון בדין ברכת התורה, האם הוא רק תקנת חכמים או שהוא מן התורה ומה הנ"מ היוצאות משאלה זו. מהר מאד, דיוננו יסתעף לשאלה הלכתית מרתקת. ותפילתי שטוחה שהשי"ת יזכני לקלוע אל האמת ושאראה נפלאות מתורתו המתוקה מדבש ונופת צופים.

מחלוקת אם ברכת התורה היא מה"ת או מדרבנן

ונחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן: הרמב"ם לא מונה דין ברכת התורה במנין המצות, וא"כ משמע דאין זו מצוה מן התורה, וכמו שהאריך הצל"ח בברכות (כ"א.). לעומתו כתב הרמב"ן בהשגותיו על הרמב"ם באות ט"ו ואומר מפורש שברכת התורה היא מדאורייתא מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקנו" ע"פ פשטות דברי הגמ' בברכות [כ"א.].

השלכות הלכתיות של המחלוקת

והאחרונים מביאים כמה נ"מ אם זה מדאורייתא או מדרבנן. א] אם הברכות הן רק מדרבנן הדין שלהן ככל ברכות מדרבנן שאינן מעכבות, וכלשון הגמ' בברכות ט"ו. "ברכות דרבנן ולאו בברכה תליא מילתא" היינו שאין הברכות מעכבות. והפירוש הוא, דכיון שזה רק מדרבנן, א"כ אין זה חלק מעצם המצוה שנאמר שאם לא בירך קודם המצוה לא קיים המצוה המצוה בשלימותה, אלא שזה דין נוסף על המצוה והמצוה קיים בשלימותה גם אם לא בירך מקודם אלא שביטל המצוה מדרבנן, שצריכים לברך לפני כל מצוה. ומכך משתמע שאם היתה המצוה מדאורייתא, הברכה היתה נחשבת חלק מעצם המצוה, ואם לא בירך קודם יש כאן חסרון בעצם קיום המצוה שלא קיומה בשלימות. נמצא, שאם נניח שברכת התורה היא מדאורייתא, אם לא בירך, לא רק שחיסר את הברכה אלא גם חסר מעצם מצות הלימוד הנעשה אחר כך. כך פירשו האחרונים [אם כי אין זה פשוט כ"כ].

ב] הפרי מגדים כתב בהקדמתו לשו"ע או"ח, דקיי"ל (עי' מג"א סי' ס') דבמצות דרבנן לא צריכים כוונה משא"כ מצוות דאורייתא שצריכים כוונה לצאת ידי המצוה, וממילא אם ברכת התורה היא מדאורייתא צריכים כוונה.

ג] עוד כתב שם בפמ"ג דקיי"ל ספיקא דרבנן לקולא וספיקא דאוריתא לחומרא, וממילא אם אדם מסופק ואינו זוכר אם בירך ברכת התורה, תלוי ברמת החיוב של ברכת התורה. אם היא מדרבנן אינו צריך לחזור ולברך אבל אם היא מדאורייתא צריך לחזור ולברך. וכך כתב השאגת אריה בסי' כ"ד.

ד] כתב הפמ"ג או"ח סי' מ"ז לפי מה דקיי"ל דכל מי שמחוייב רק מדרבנן אינו יכול להוציא בקיום המצוה את מי שמחויב מדאורייתא, שביחס למי שמחויב מדאורייתא המחויב מדרבנן לא נקרא בר חיוב, וא"כ אפילו אם נאמר שברכת התורה היא מן מדאורייתא אבל בודאי שקטן אינו מחויב אלא מדרבנן מדין חינוך כמו בשאר מצוות שאינו חייב בהן אלא מדרבנן, וא"כ אם גדול אינו מחויב בברכת התורה אלא מדרבנן יכול הקטן שחיובו מדרבנן להוציא אותו ידי חובתו, שהמחויב מדרבנן יכול להוציא אדם אחר המחויב דרבנן ידי חובתו, אבל אם גדול מחויב בברכת התורה מדאורייתא, קטן אינו יכול להוציא אותו ידי חובתו.

מה יעשה ילד בליל הבר מצוה שלו

בשו"ת ארץ צבי (לגאון ר' אריה צבי פרומר זצ"ל ח"א ס' ט"ז) הקשה לפי שיטת הרמב"ן שברכת התורה היא מדאורייתא, א"כ קטן בן י"ב ביום שמגיע לגיל הבר-מצוה בלילה ונעשה גדול, למה לא צריך לברך שוב, שהרי בבוקר היה מחויב רק מדרבנן מדין חינוך ובלילה עולה רמת חיובו לדאורייתא. וממילא בלילה צריך לברך לפני שלומד ואיך יוצא ממה שבירך בבוקר. והאריך בזה הגאון בעל הארץ צבי ורצה לפטור אותו לפי המבואר ברבינו יונה ברכות דכמו דאהבה רבה של שחרית פוטר ברכת התורה כמו כן אהבת עולם בערבית פוטר ברכת התורה שנזכר בו ג"כ תורה ["תורה ומצוות חוקים ומשפטים אותנו למדת"] וא"כ יוצא ידי חובתו בלילה בברכת אהבת עולם דערבית. והקשה מדברי הירושלמי שהובא בתוס' "והוא ששנה על אתר" דהיינו שצריך ללמוד מיד אחר כך ויש אומרים דאפילו קורא ק"ש תיכף לא חשיב שנה על אתר (עי' בית יוסף סי' מ"ז). ותירץ האר"צ שסברא זו שאינו מועיל ק"ש לענין שיחשב שנה על אתר, דרבנן היא, משום שאין ניכר שהוא לשם ברכת התורה אבל מן התורה ודאי חשיב שנה על אתר [ויש להוסיף שאולי כל הדין של שנה על אתר הוא מדרבנן] ולענין חיוב דרבנן שנשאר אחר אהבת עולם שוב מועיל ברכת התורה של בוקר שלפניה. וזה מבוסס על דברי הפרמ"ג שהבאנו לעיל באות ד] שחיוב קטן מדרבנן זהה לחיוב גדול מדרבנן וא"כ מה שאמר בבוקר בתור קטן מוציא אותו בלילה בהגיעו לגדלות. וסיים שיותר נכון ללמוד תיכף אחר תפילת ערבית בלילה שנעשה בר מצוה.

סוגיית קטן מברך לאביו

ולאחר העיון בדברי ראשונים נווכח שאין בתירוצו של האי גאון וקדוש כדי שביעה, והחיך עדיין ישתוקק לטעום עוד מעדנים שיספקו את הדעת. דהנה יש לעיין בעצם דברי הפרמ"ג [שחיוב קטן דרבנן מדין חינוך זהה לחיוב גדול מדרבנן] עליהם התבסס הארץ צבי. יסוד דינו של הפרי מגדים הוא מהסוגיא בברכות כ: וכה דברי הגמרא: איבעיא להו, נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן, מאי נ"מ? לאפוקי רבים ידי חובתן, אי אמרת דאורייתא, אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא, אלא אי אמרת דרבנן, הוי שאינו מחויב בדבר וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. כלומר, ביחס למחויב מדאורייתא, מחויב מדרנן נקרא אינו מחויב בדבר. והגמרא מנסה לפשוט את שאלתה מהא דתניא, באמת אמרו בן מברך [ברכת המזון] לאביו ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבוא מארה למי שאשתו ובניו מברכים לו, אי אמרת בשלמא דאורייתא [שנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא] אתי דאורייתא ומפיק דאורייתא [ומובן היטב שמעיקר הדין אשה יכולה לברך לבעלה], אלא אי אמרת דרבנן, אתי דרבנן ומפיק דאורייתא? ואיך אומרת הברייתא שאשה מברכת לבעלה? וממשיכה הגמרא "ולטעמיך [איך אתה מוכיח מכך שאשה מברכת לבעלה שהיא מחויבת מדאורייתא] קטן בר חיובא הוא [הרי באותה ברייתא כתוב שבן מברך לאביו, ומדובר בבן קטן, והלא הוא בדדאי אינו מחיוב מדאורייתא אלא מדרבנן מדין חינוך, ומה ההיגיון לומר שבן מברך לאביו]? אלא הכא במאי עסקינן, כגון שאכל [האב] שיעורא דרבנן [כגון אכילת כזית שאינה מחייבת ברכת המזון אלא מדרבנן, שמדאורייתא אינו חייב אלא כשאכל כדי שביעה, וא"כ כאן שהאב אכל רק כזית הוא מחוייב מדרבנן וממילא] אתי דרבנן מפיק דרבנן [ולכן אפילו אם נאמר שאשה מחויבת מדרבנן, וכן קטן שבודאי חייב מדרבנן, יכולים להוציא את הגדול במקרה שזה האחרון אכל שיעור דרבנן], ע"כ דברי הסוגיא.

עולה ומתבאר מדברי הגמרא, שקטן שמחיוב דרבנן מדין חינוך, דינו זהה לגדול המחויב מדרבנן, ויכול להוציאו ידי חובה.
האם תרי דרבנן יכול להוציא חד דרבנן

אולם, לפי גמרא אחרת (מגילה י"ט:) משמע שאין הדברים כה פשוטים ובאמת נחלקו בזה הראשונים. דהנה, המשנה האומרת: הכל כשרים לקרות את המגילה [להוציא אחרים ידי חובתן] חוץ משוטה וקטן ורבי יהודה מכשיר בקטן. והקשו שם בתוס', הלא בודאי מדובר בקטן שהגיע לחינוך, דאל"כ הרי הוא פטור לגמרי ואיך רבי יהודה מכשיר בקטן? מוכח שמדובר בקטן שהגיע לחינוך והלא הוא מחויב מדרבנן, וא"כ למה לא יכול להוציא את הגדול לחכמים, הרי מקרא מגילה היא רק מדרבנן, וכמו שאומרים בקשר לברכת המזון שאם האב אכל שיעור דרבנן יכול הקטן להוציאו, וא"כ במה שונה מגילה שלא יכול להוציאו?

ותירצו שם התוס' שיש הבדל בין תרי דרבנן לחד דרבנן, דחיוב דקריאת המגילה הוא מדרבנן, וא"כ הגדול מחויב מדרבנן אבל הקטן שכל חיובו הוא רק מטעם חינוך שהוא מדרבנן וא"כ אצלו החיוב מוגדר כ"תרי דרבנן". א] עצם המצוה הוא מדרבנן. ב] הוא מחויב רק מטעם חינוך שזה ג"כ רק מדרבנן, ואין תרי דרבנן יכולים להוציא חד דרבנן. אבל בברכת המזון מדובר שהקטן אכל כדי שביעה שאז אומרים כיון שאם היה גדול היה מחויב בברכת המזון דאורייתא, ורק מכיון שהוא כעת קטן חיובו רק מדרבנן, וא"כ הוה חד דרבנן ומדובר שהאב אכל רק כזית או כביצה שהוא ג"כ רק דרבנן, וע"כ יכול הקטן להוציא את הגדול. נמצא שסברת תוס' היא שאין קטן שהוא תרי דרבנן מוציא גדול שהוא חד דרבנן.

אולם, הרמב"ן שהובא בר"ן שם לא קיבל את חילוק התוס', וחידש שם שחיוב הקטן שהוא מדין חינוך אינו בכלל חיוב של הקטן ולא נקרא בר חיובא אפילו מדרבנן, שכל החיוב הוא רק על האב לחנך את בנו, וע"כ אין הקטן מוציא את הגדול בקריאת המגילה, ובאשר לסוגיא בברכות כ: דבן מברך לאביו יש לו גירסא אחרת כמו שמביא שם במלחמת ה', וא"כ לשיטת הרמב"ן קטן אף פעם אינו יכול להוציא גדול אפילו בחיוב דרבנן, כיון שהקטן אינו נקרא בכלל בר חיובא.

נמצינו למדים, שבין לשיטת תוס' שקטן נקרא תרי דרבנן ובין לשיטת הרמב"ן דקטן בכלל לא נקרא בא חיובא, אין קטן יכול להוציא את הגדול גם בחיוב דרבנן, אלא דלשיטת התוספות קיימת אפשרות שבברכת המזון הקטן יוציא גדול דהיינו אם הקטן אכל שיעור דאורייתא [כדי שביעה] והגדול אכל שיעור דרבנן.

עיין בספר הנפלא אור משה (לג"ר משה מנדלבוים זצ"ל שהיה תלמידו של בעל הארץ צבי, בסי' ו') שהאריך בכל הנ"ל והסיק שיוצא שלשתי השיטות לא יוכל קטן להוציא גדול בברכת התורה, אפילו אם נאמר שברכת התורה הוא מדרבנן. ניחזי אנן, לפי תוס' לא יוכל להוציא גדול משום שהקטן מוגדר כמחויב בתרי דרבנן, א] כל ברכת התורה ולימוד התורה שלו הוא רק מדרבנן מדין חינוך, ב] ברכת התורה היא ג"כ מדרבנן, והוה ליה תרי דרבנן ואינו מוציא את הגדול [או את עצמו באותו יום שיגדל, כמו בנידון דידן]. לשיטת הרמב"ן הקטן בעצמו אינו בר חיובא אפילו מדרבנן, וע"כ אינו מוציא את הגדול אפילו אם ברכת התורה היתה מדרבנן. [אבל לפי הרמב"ן ברכת התורה היא מדאורייתא אז בודאי שלא יכול להוציא עצמו.]

רש"י ורמב"ם – קטן יכול להוציא גדול

וממשיך האור משה, דלפי זה צריך לומר דמה שכתוב בפרי מגדים דאם ברכת התורה היא מדרבנן יכול הקטן להוציא את הגדול, מתאים רק לשיטת רש"י והרמב"ם, שרוח אחרת עמהם. דברש"י ברכות (ברכות מ"ח.) משמע כפירוש הרמב"ן דקטן לא מיקרי בר חיובא אפילו מדרבנן, וכל חיובו הוא רק על האב, וכן היא שיטת הרמב"ם כמש"כ בכסף משנה (בפרק ו' מהל' חמץ ומצה הלכה י') ובכל זאת סוברים שבברכת המזון יכול הקטן להוציא את הגדול אם אכל שיעור דרבנן, וצ"ל לומר דסברי מרנן שגם הגדול מחויב רק מדרבנן, וסוף סוף גם הקטן צריך לעשות אותה המצוה, א"כ אפילו אם עיקר חיובו הוא על האב אבל כיון שסו"ס צריך הקטן לעשות את המצוה יכול להוציא את הגדול, ולפי סברא זו נראה פשוט, שאין הבדל אם הוא תרי דרבנן או חד דרבנן, כיון דסו"ס הוא צריך לעשות את המצוה.

וא"כ לשיטת רש"י והרמב"ם שרירה וקיימת הנ"מ של הפמ"ג שאם ברכת התורה היא מדרבנן יכול הקטן להוציא את הגדול ואם הוי דאורייתא, לא יכול.

קושיא על תירוץ הארץ צבי

אלא שמכאן תסתער הקושיא על תירוצו של הגאון הצדיק האלוקי בעל הארץ צבי, שתירץ לשיטת הרמב"ן שברכת התורה היא דאורייתא הא דמהני בקטן שנעשה בר מצוה מה שבירך בבוקר שחיובו היה רק מדרבנן, שאמירת ברכת ק"ש מוציאו מדאורייתא ורק מדרבנן צריך לברך אם לא למד תיכף אחרי התפילה, ולכן מסתמכים על מה שבירך בבוקר בעוד היותו קטן, והחיוב מדרבנן שיצא אז, מוציא אותו ידי חיובו מדרבנן שחייב עכשיו. וקשה איך אפשר לומר כן? והרי לדעת הרמב"ן, חיובו של הקטן אינו אפילו ברמה של דרבנן, כל החיוב הוא על אביו שיחנך אותו, וא"כ הוא עצמו אינו יכול להוציא גדול [או את עצמו בליל הבר מצוה שלו], ע"כ קושיית האור משה. [אלא שלא הבנתי למה לא נאמר שמכיון שסו"ס בתור קטן הוא מחויב לקיים את המצוה [על אף שהחיוב נובע מכח אביו] זה מספיק להוציא אותו ידי חובתו מדרבנן שיחול עליו בגדלותו, וכמו שכתב האור משה בדעת רש"י והרמב"ם.]

קטן הוא בר-חיובא מכח חיוב האב ללמדו

האור משה תירץ את עיקר הקושיא [איך ילד בר מצוה לומד תורה בלילה שמגיע למצות, הרי ביום בירך בהיותו קטן ועכשיו הוא גדול] ע"פ השו"ע יו"ד סי' א' ס"ה לגבי קטן ששחט בינו לבין עצמו דשחיטתו פסולה, וכתב שם הש"ך דאין הטעם משום דכתוב וזבחת ואכלת, שרק מי שהוא בר זביחה יכול לשחוט מצד הדין, וכשאינו בר זביחה אין שחיטתו שחיטה, כלומר כשאינו מצווה על השחיטה אין שחיטתו שחיטה, אין זה הטעם, שהרי אסור לו לאכול בלי שחיטה עיי"ש וכפי שביאר הפמ"ג שם, היינו מצד שאסור להאכיל קטן מדאורייתא דבר האסור מן התורה, ע"כ מקרי שפיר הקטן מצווה על השחיטה ובר זביחה ע"ש, הרי דאף דבודאי לא שייך איסור מן התורה על הקטן, שהרי אינו בר חיובא, וכל האיסור הוא שאסור להאכילו דבר איסור, בכל זאת מכיון שהדין הזה דאסור להאכילו הוא מדאורייתא, שוב אנו אומרים דאין הקטן משולל מעצם האיסור, אלא רק דאינו בר עונשין, וע"כ האיסור אינו עליו כי אם שאסור להאכילו.

ובהגהות יד אברהם שם מביא ראיה לזה מסוגיא דמסכת עבודה זרה (כ"ז.) דקטן מיקרי בר ברית לענין מילה, אף דהחיוב דלמולו בעודו קטן הוא על האב, רואים מזה דכיון שיש כאן חיוב דאורייתא על האב בנוגע לקטן, שוב מיקרי בעצמו בר ברית, א"כ הוא הדין לענין שחיטה, כיון דהאב מצווה שלא להאכילו מדאורייתא, א"כ שפיר מיקרי הקטן מצווה ובר זביחה. נמצא שמכיון שיש חיוב על האב מדאורייתא אומרים שהקטן הוא בעצם בר חיובא, ורק אי אפשר לחייב אותו על הפעולה מכיון שאינו כעת בר דעת עדיין, וא"כ יש לומר דה"ה בלימוד התורה בעודנו קטן, דיש על זה חיוב מדאורייתא ד"ושננתם לבניך", ומזה לומדים דיש חיוב על האב מדאורייתא ללמד את בנו תורה, שוב נוכל לומר דהקטן מיקרי בר חיובא ללימוד תורה.
ואם נאמר שברכות התורה היא מדאורייתא, וביארנו לעיל דממילא הברכה היא חלק מעצם המצוה, שפיר נוכל לומר דבעצם מיקרי הקטן בר חיובא ללימוד התורה ולברכותיה [או אפשר לומר בפשטות שהברכה טפילה למצוה ואם הקטן שייך בעצם המצוה הוא משתייך גם לברכה], ואף דאי אפשר לחייב אותו וכנ"ל, ושוב את אחרים לא יוכל להוציא בעודנו קטן, מ"מ במה שנוגע לעצמו שנעשה בר חיוב מן התורה, שפיר י"ל דיצא בזה שבירך בעודנו קטן, כיון דגם אז היה נקרא בעצם הדבר בר חיובא, ושפיר מהני הברכות עכ"פ לגבי עצמו, עכ"ד האור משה.

כנתינתה – קודם לימוד המצוה ואח"כ פירושה

ונראה בס"ד שעל פי קו החשיבה של האור משה אפשר להציע תירוץ נוסף. ההיגיון העומד מאחורי תירוצו הוא שברגע שנקבע שקטן הוא בעצם בר חיוב [אלא שא"א לחייב אותו ואינו יכול גם להוציא אחרים בגלל קטנותו], אפשר לומר שהוא יכול לכל הפחות להוציא את עצמו בהגיעו לגדלות. אנחנו נגלה שקטן הוא בעצם בר חיוב בכל המצוות [ולא רק ת"ת כדלעיל] וממילא סלולה הדרך לפנינו להבין איך ברכת התורה בבוקר בהיותו קטן, פוטרת אותו גם בליל הבר מצוה, ואינו צריך לברך שוב.

הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות כותב "ולכן ראיתי שאקדים לפני החיבור שזכרתי מאמר, והוא הספר הזה [ספר המצוות], שאבאר בו ענין המצות, ואיך ראוי שימנו וכו', ואין כוונתי בזה המאמר לבאר דין מצוה מן המצות, אבל מספרם לבד וכו'". ומבואר מהרמב"ם שמה שמנה בספר המצות אין זה כי אם ענין המצוה לצורך החשבון אבל לא דיני המצוה. וכ"כ הגאון רבי אהרן כהן בהקדמה לספרו על המועדים [עמ' כ"ד] "במנין המצות הוא מדגיש תמיד את צורת המצוה ובפנים הוא מדגיש הגדרת המצוה בפועל". מקום פירוט הפן המעשי הוא ספר הי"ד. דוגמא אחת: בספר המצות במ"ע ה' הרמב"ם כותב שהמצוה היא לעבוד את ה'. ואילו בריש הלכות תפילה כתב הרמב"ם שהמצוה היא להתפלל. והסביר בספר היקר מצות המלך (במצוה ה') שיסוד המצוה הוא לעבוד את ה' אבל ביוטיה המעשי הוא מעשה התפילה.

וז"ל הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים:" דע, כי כל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו ע"ה נתנה לו בפירושו, היה אומר לו המצוה ואח"כ אומר לו פירושה וענינה וכל מה שהוא כולל ספר התורה, וענין לימודו לישראל היה כפי שאומר היה משה נכנס באהלו ונכנס אליו תחילה אהרן, ומשה היה אומר המצוה הנתונה לו פעם אחת ולימדוה פירושה וכו', וישוטו השרים על כל ישראל ללמוד ולהגות עד שידעו בגירסא המצוה ההיא וירגילו לקרותה ואח"כ למידים פירושי המצוה ההיא נתונה מאת ה', עיי"ש.

הרי דסדר לימודם היה כסדר נתינתה מסיני, ללמוד המצוה ואח"כ הפירוש, ולכן טרח הרמב"ם למנות את תרי"ג מצוות, שהוא יסוד בכל סדר לימוד תורה, שיהיה הלימוד בסדר הזה, קודם לימוד המצוה ואח"כ פירושה, שכך ניתנה התורה מסיני. [ומקור בחז"ל ללימוד תורה כנתינתה הוא בברכות כ"ד לענין בעל קרי דאסור בתורה מדכתיב "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" מה להלן באימה ויראה ורתת וזיעה וכו' הרי שנדרש שהלימוד שלנו יהיה בדומה למה שהיה בסיני. ועי' גם מדרש רבה פ' כי תשא פמ"ז, ותוס' חגיגה ט"ו "והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני". ובעומק, זה פירוש האיסור לא לשכוח מעמד הר סיני, שמאותו פסוק שלומדים את האיסור, לומדים גם את האיסור לשכוח דברי תורה, דהיינו הך. התורה שאנו לומדים היא היא תורת הר סיני, שכל לימוד התורה שלנו צריך להזכיר לנו הר סיני, וכתבנו בזה בס"ד במקום אחר וציינו מקורות.] ומובן מדוע הרמב"ם כתב קודם את עצם צורת המצוה הספר המצות ואח"כ את פירוש המצוה בספר הי"ד. הוא רצה שהלימוד שלנו ישקף את סדר הלימוד שהיה בסיני – קודם עצם צורת המצוה ואח"כ פירושה.

מחלוקת רמב"ם ורמב"ן אם מונים מצות שאין בהם ציווי

והנה הרמב"ם כותב במצוה צ"ו "הוא שצונו להיות כל איש נוגע נבילה טמא, ואני אזכור עתה הקדמה ראוי שנזכור אותה בכל עת שנזכור ממיני הטומאות, והוא שזו שנמנה מכל מין מצות עשה, אין ענינו שנהיה חייבין להטמא בטומאה ההיא ולא ג"כ שנהיה אנחנו מוזהרין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה, אמנם התורה אמרה כי מי שנגע בזה המין יטמא או זה הדבר מטמא על תואר כך למי שנוגע בו והוא מצות עשה כלומר שזה הדין שנצטוינו בו הוא מצות עשה, והוא אמרו מי שנגע כך נטמא ומי שהיה על תואר כך לא נטמא והדבר בעצמו רשות אם ירצה יטמא ואם לאו לא יטמא".

ואין דעת הרמב"ן שם נוחה מדברי הרמב"ם וביטא את אי הסכמתו בזו הלשון "ואני עם כל אריכות דברי הרב וההקדמה שהקדים לכל מיני טומאות לא ראיתי להביא דין הטומאות בחשבון המצות לפי שהן רשות גמורה מכל צד שאין בהם ענין מצוה שתמנה". וכן בסוף הספר כתב הרמב"ן שסילק מן החשבון ממצוה צ"ח עד ק"ח דיני טומאות. וכן השמיט הרמב"ן מצוה צ"ה הפרת נדרים וכתב שאינו מצוה שאין בו חיוב קום ועשה.

נמצא שלדעת הרמב"ם מצוה פירושה ציווי על נושא וענין אע"פ שאין בו ציווי מעשי. ואילו דעת הרמב"ן היא שמצוה פירושה ציווי על מעשה מסויים.

ובספר הנפלא תפארת תורה (סי' כ"ג) ביאר שדברי הרמב"ם אלו בספר המצות שמצוה היא לאו דוקא ציווי על מעשה אלא ציווי על ענין ונושא קשורים לדרך בה תיאר את סדר נתינת התורה בפירוש המשניות, שהמצוה והפירוש הם ענינים נפרדים, שהרי כיון שבסדר נתינת התורה הפירוש הוא נפרד מעצם המצוה א"כ א"א לפרש שהמצוה היינו ציווי מעשי, שהרי באופן מעשי לא נצטוינו במה שיש בתוך המצוה עצמה [ועיין שם בסי' כ' שנתן דוגמה מדין כתובה שענינה והסכום שלה היא מדאורייתא אבל אינו חיוב למעשה].

חילוק בחיוב חינוך בין מצוות מה"ת למצוות מדרבנן

ואנחנו בחצי הדרך בלבד וננסה להשלים את המהלך. בספר תורת רפאל כתב חידוש גדול דקטן מצווה משום חינוך רק על מצות דאורייתא משא"כ על מצות דרבנן. והוא עצמו לא מתעלם מכל הסתירות לדבריו כגון ארבע כוסות ונר חנוכה ולולב בשאר ימי הסוכות שמפורש בהם שמחנכים את הקטנים, ומיישב את הסתירות. והסבר לדבריו נתן בספר תפארת תורה (סי' כ"ה) על פי כל הנזכר בדעת הרמב"ם, שהרי המצוות ניתנו בשני שלבים. בשלב הראשון המצוה ניתנה כצרותה ללא פירושה, ועיקר המצווה אמנם ניתנה לכל ישראל בשוה, אנשים נשים וטף, שהרי לדעת הרמב"ם המצוות לא ניתנו למחוייב בהם בלבד אלא לכל ישראל. וההלכה השגורה בפי כולם שקטן אינו מצווה בקיום המצות היא רק בענין חלק התורה של פירוש המצות, דהיינו כאשר פירש השי"ת הלכות המצות שם נאמר שקטן פטור מן המצוות. ונמצא שבעיקר המצוות כגון מצות מצה וחמץ, גם קטן נצטווה כמו גדול, אלא שנאמר בפירוש התורה שהקטן אינו מצווה למעשה בעשייתן. ומעתה יש לומר, מהו כל החיוב דרבנן של חינוך? שאותן המצות שבעצם ניתנו גם לקטנים, ונפטרו מעשייתן, אודותן אמרו חכמים שהקטנים חייבים לעשותן הלכה למעשה, כיון שעכ"פ נצטוו עליהן בסיני.

משא"כ מצוות דרבנן כגון נר חנוכה, הרי בעיקר חיוב החכמים, בפשטות, לא באו חכמים לחדש לישראל מצות נר חנוכה, אלא באו לחייב אותם במעשה הדלקת נר חנוכה בכ"ה בכסלו, שחכמים אינם מחדשים חפצא של מצוה , אלא כח חכמים הוא לצוות על המעשה, ומעתה כיון דקטנים בעיקרן לאו בני חיובא נינהו, נמצא שעיקר המצוה מעיקרה לא ניתנה לקטנים, אלא רק לבעלי חיוב, ולכן הוא הדין שלא שייך חייבם מטעם חינוך, שהרי לא ניתנה להם המצוה כלל וכלל מעיקרה, ורק מצוות דאורייתא שעיקר נתינתן היתה בשווה לכל ישראל, בין למחוייבים בין לפטורים, שפיר שייך לחייב את הפטור לעשות את המצוה שניתנה לו בעצם.

ועיין במ"ב [סי' תרנ"ח ס"ק כ"ח] שהביא מחלוקת אחרונים אם קטן יכול לצאת בלולב שאול ביום הראשון וחסר לכם ובהסבר השיטה שכן יוצא כתב בשער הציון "דמצות החינוך הוא רק על עצם המצוה ולא על פרטי המצוה". ודבריו מאירים לפי הנ"ל, שיש שני חלקי מצוה, עצם המצוה ופירושה, ועצם המצוה ניתנה לקטן כמו לגדול משא"כ פירוש המצוה שהוא הציווי למעשה לא נצטוו אלא המחוייבים. נמצא שהקטן חייב מדין חינוך רק על עצם המצוה דהיינו נטילת לולב, ולא על פירושו דהיינו דין "שלו" ושלא יהיה שאול, ע"כ דבריו הנפלאים של הספר תפארת תורה.

הסבר חדש מדוע קטן לא יברך ברכת התורה בלילה

הרווחנו מדבריו יסוד נפלא – שקטנים בעצם חייבים בכל מצוות דאורייתא אם כי באופן מעשי אינו חייב לקיימן. והיסוד ישמש לנו להשביע את רעבוננו וליישב המנהג שלא לברך ברכת התורה בליל הבר מצוה. כשבירך בבוקר היה בעצם בר חיוב. נכון שאין הוא חייב עוד לברך באופן מעשי ולכן אינו יכול להוציא גדול אחר אבל זה מספיק עכ"פ להוציא את עצמו ידי חובתו שיתחדש בלילה. [וכמובן, דברינו נכונים רק אם נקבל את דברי האור משה שהיותו בעצם בר חיוב מספיק להוציא את עצמו. אני רואה מקום להתווכח ולומר שסוף כל סוף אין הוא חייב עקב היותו קטן וכמו שלא יכול להוציא גדול אחר, כך לא יכול להוציא עצמו על מה שיהיה חייב בהגיעו לגדלות.]

קטן שנתגדל באמצע הספירה

כמה קולמוסין נשתברו בסוגיית קטן שנתגדל באמצע הספירה, שהרי התורה דורשת "תמימות" ספירת כל הימים בשלמותם, ואילו קטן שנתגדל חסר הימים שבהם לא היה חייב, ואיך ימשיך לספור בברכה? וכמובן שאי אפשר להכנס לעומק הסוגיא, שעליה יש מספיק חומר כדי לחבר ספר שלם, אבל היסוד שזה עתה העמדנו יאפשר לנו להוסיף סברא חדשה למה שכבר נאמר. מכיון שקטן בעצם חייב בספירת העומר אלא שאינו חייב לספור בפועל, הוא יכול להמשיך לספור עם ברכה. כדי להוציא עצמו אח"כ, מספיק מה שהיה חייב בעצם כי אם לא בפועל. וקטן, כזכור, חייב בעצם במצות רק שפטרנו אותו מחיובו המעשי.

ולפי האורות שקלטנו יגיה אור חדש גם על דברי הרמב"ם [פ"ה מהל' ק"פ ה"ז] שקטן שהקריבו עליו קרבן פסח ואח"כ נתגדל בין פסח ראשון לפסח שני אינו חייב להביא פסח שני. ורבים ראו כן תמהו [והמפורסם בעולם הישיבות הוא דברי הגר"ח הלוי בסוגיא], איך מוציא עצמו במה שעשה בשעת פטור על מה שחייב אחר כך? אבל עכשיו התמיהה מיושבת ורווח והצלה יעמוד לנו. כשהוא היה קטן אי אפשר להגיד שהוא פטור לגמרי מן המצוה אלא שאינו חייב לקיימה בפועל. החיוב "בעצם" מספיק לנו לומר שמה שעשה בקטנותו יפטור אותו בגדלותו. ואני תפילה שלא נכשלתי בדבר הלכה, וה' הטוב יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות.

מצוה נמשכת

תירוץ נוסף כתב באור משה ע"פ מה שכתב במנחת חינוך במצוה א' ועוד מקומות לתרץ דברי הגמרא (יבמות ס"ב.) שמי שנתגייר והיה לו בנים לפני שהתגייר ועכשיו הם קיימים, שפיר מקיים בזה המצוה דפרו ורבו, והלא הבנים נולדו לו כשהיה גוי ואז היה פטור ממצות, ואיך מקיים בזה מצוה דפרו ורבו ומה ההבדל בין אכל מצה או הביא קרבן פסח כשהיה פטור ואח"כ נעשה בר חיובא דלא מהני? ותירץ שיש שני סוגי ממצות, א] מצוה שהיא רק הפעולה והמעשה כמו אכילת מצה והנחת תפילין וכדומה, ואז אנו דנים רק על הזמן שעשה את מעשה המצוה, אם היה אז בר חיובא או לא. ב] מצוה הנמשכת כמו פרו ורבו שהכוונה שיהיה לו בנים, וזה נמשך כל זמן שהם קיימים, שהרי יש לו בנים, ואין אנו דנים רק על הזמן שנולדו כיון שלמצוה יש המשך.

והנה גם בלימוד התורה רואים אנו בידיעת התורה וזכירת לימודו היא חלק מעצם לימוד התורה, וכמו שאמרו חז"ל וששנתם – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך וכו' (קידושין ל. ). וגם את הברכה שאומרים לעסוק בדברי תורה פירושו ע"פ הב"ח (בסי' מ"ז) שע"י הלימוד יבוא לידי התעסקות בקיום התורה, וזה ע"י ידיעת התורה, שיודע מה עליו לעשות ולקיים ואיך לקיים כל מצוה ומצוה. וא"כ יוצא לפ"ז, דגם בלימוד בקטנותו שאז הוא בר פטור, מ"מ הידיעה הבאה לו מהלימוד, שנמשך לו גם בגדלותו, היא מצוה נמשכת, ולא רק פעולה חד פעמית כמו בכל המצות, ומה שלמד בקטנותו, נשאר לו גם משיגדיל, הרי יש לו עכשיו ידיעת התורה הבאה ע"י לימוד התורה, ויוצא דמה שלמד בהיותו קטן אין זה כמו כל חינוך שיתרגל בקיום מצות, אלא שזה גם גורם לקיום מצוה לכשיגדיל, וע"כ שפיר י"ל דבאם בירך בהיותו קטן, אף דאז היה בר פטור לעצם החיוב, אבל כיון שהלימוד הזה גורם לקיום מצוה של ידיעת התורה בגדלותו, שוב מהני מה שיבירך בקטנותו ואמור מקודם, שגם הברכה היא לפי היסוד הנ"ל של לימוד התורה וידיעת התורה, שעל ידי זה יוכל לדעת ולקיים המצות בשלימותן כשיגדיל. גם ראיתי בכמה מקומות סברא שלא יעלה על הדעת שהתורה מצווה על ילד בר-מצוה לקיים את כל מצות התורה ולא מצפה ממנו שילמד קודם. מוכח שיש מצוה ללמוד גם לפני הבר-מצוה. גם דייק הארץ צבי ממה שנאמר במס' שבת שהעולם עומד על הבל פיהם של תינוקות של בית רבן. מסתבר שאם הזכות כה גדולה, מצות לימודם, מקורה מהתורה.


ת"ת הוא מצות הבן כמו מילה

ובשו"ת ארץ צבי שם רצה לישב עוד עפ"י מה שכתב האבני נזר (יו"ד סי' של"ט) שקטן הנימול מחויב בדבר, והאב מדין שליחות הוא ע"ש. וא"כ ר"ל דגם בת"ת כיון דהוא מצוה של האב על הבן הוי מצות הבן, ומקיים בזה הקטן מצות עשה דאורייתא בשעה שהאב מלמדו, וברכת התורה היא חלק מתלמוד תורה וע"כ שפיר יוצא יד"ח ע"י ברכת התורה שבירך בעודנו קטן ע"ש.

וצ"ע לדבריו, שהרי הוא בעצמו כתב בתשובה בסימן נ"ו דגם במילה יש חילוק, דהמצוה של ח' ימים היא רק על האב כיון דזה לא יכול להיות אח"כ על הבן, ורק עצם חיוב מילה שאם האב לא מל אותו מחויב הוא עצמו למול את עצמו ע"ז אומרים שהחיוב הוא בעצם גם בעודנו קטן והאב שליחותיה קעביד ע"ש היטב, וא"כ בתלמוד תורה שכל רגע הוא מצוה לעצמו, ומה שיהיה חייב אח"כ זו מצוה חדשה, א"כ לכאורה לכאורה זה דומה לדין ח' ימים דמילה, ולהנ"ל י"ל כיון דידיעת התורה זה נשאר לו וזה חלק מהמצוה, א"כ זה דמי לעצם דין מילה ודו"ק עכ"ד האור משה ועי"ש מה שהאריך בזה עוד.

עוד טעמים לפטור בחור בר מצוה מברכת התורה

הגאון רבי ברוך שמעון שניאורסון (הובאו דבריו בקובץ בית הלל קובץ י"א עמוד 10 ) כתב כמה טעמים מדוע בלילה שהגדיל לא יצטרך לברך שוב ברכת התורה.

א] בבני יששכר במאמרי חודש סיון מאמר ד' אות ו' כתב דהא דאמרינן דיצא ברכת התורה באהבה רבה ולא אמרינן דיצא במה שאמר מיד בעמדו משנתו ברכת המעביר שינה מעיני וכו' ויה"ר מלפניך שתרגילנו בתורתך וכו' דזה בקשה ותפילה ואינו יוצא כי אם במטבע של ברכה שיש בה שבח על נתינת התורה וזה אהבה רבה אהבתנו וכו' שהוא שבח על נתינת התורה אלא דמכיון דאינו מפורש בשבח הזה דקאי על נתינת התורה לכן אם לומד מיד מורה הכונה דהשבח הזה על נתינת התורה היא משא"כ כשאינו לומד תיכף עיי"ש בביאור רחב. ולפ"ז עדיפא אהבת עולם דערבית המפורש בה השבח על נתינת התורה וכל כולה ברכת השבח היא ולא תפילה ובקשה א"כ גם כשלא למד על אתר מבואר בה בלי שום ספק דברכת התורה היא, לכן שפיר יוצא בה גם כשלא למד לאלתר.


ב] עוד י"ל דהא דהצריך הירושלמי שילמד מיד הוא מכיון דכרגיל מברך ברכת התורה מקודם ואהבה רבה אומר רק לברכת ק"ש ואין נראה דזה כברכת התורה לכן גם כששכח ולא בירך ברכת התורה מקודם לא יוכל לצאת באהבה רבה ברכת התורה אא"כ לומד מיד דאז מוכיח דהיתה הכוונה גם על ברכת התורה וא"כ כל זה בעלמא דעפ"י הרוב בירך ברכת התורה מקודם ולכן בסתמא לא הוי באהבה רבה משום ברכת התורה, אבל בנער הנעשה בר מצוה דאמרינן דברכת התורה שבירך ביום לא פוטרת חיובו בלילה וא"כ לעולם כן היא דברכת אהבת עולם בערבית בעת שנעשה גדול ע"כ פוטרת את ברכה"ת א"כ מכיון שאין ספק שאצל כל האנשים כן הוא ואין ספק בדבר א"כ לא צריכים להוכחה נוספת שילמוד על אתר ובכל אופן פוטרת אותו כברכת התורה, עכ"ד הגרבש"ש ועיין שם מה שכתב בזה עוד.

הגבלת תוקף הברכה

והנה הגאון רבי עובדיה יוסף שליט"א (ביביע אומר ח"ג סי כ"ג אות י"א) כתב עצה, שהקטן יכוון בבוקר שאינו רוצה לפטור בברכת התורה אלא מה שילמד עד הערב ע"כ. ויש באמת לעיין אם אפשר להגביל את תוקף הברכות. ותמיהני על בקי אדיר כמותו שלא הביא את מש"כ בשו"ת מחזה אברהם (לגר"א שטיינברג סי' ל"ד) שדן בס"ת ישן שיש בו חשש פסול ואיש אחד חשש שהברכה עליו הוי ברכה לבטלה, אם יש תקנה שיכוין בבוקר בברכת אשר בחר בנו שאם יקרא לעלות לספר תורה לא יפטר ע"י הברכה שבירך בבוקר אלא עד אותו שעה, והביא את דברי המגן אברהם בסי' תרל"ט סעיף י"ז שחלק על הב"ח שכתב דכשהוא חוזר ואוכל בסוכה שוב מברך לישב בסוכה מסתמא אין דעתו של אדם בברכתו לצאת בו עד שיחזור ויאכל שנית. ותמה המגן אברהם, ואטו מי שיש לו ציצית בבגדו יכול לכוין בברכתו שיפטר בה רק עד חצות היום. וכן אינו יכול לכוין ולברך באכילתו השניה, הרי דלשיטת המגן אברהם אין ביד האדם להגביל ברכה שלא תפטרנו אלא עד זמן מסויים אם הברכה מצד עצמה ראויה לפטרו גם אחרי זמן זה. נמצא שהעצה לא יעילה. ובנושא המרתק של הגבלת תוקף הברכות יש לעיין בדברי הגאון ר' שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' י"ח) ובדברי הגאון ר' אשר וייס בקונטרס שלו על ת"ת (סי' ח').

היסח הדעת של קטן שונה מהיסח הדעת של גדול

וביביע אומר צירף סברא, שבתוס' בברכות י"א כתבו שברכות התורה פוטרת כל היום, ואין היסח הדעת מצריכו לברך, וטעם הדבר הוא משום שכל שעה אדם מחוייב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה, והו"ל כיושב כל היום בלא הפסק ע"ש, א"כ בקטן, דליכא חיובא ללמוד רק מצד חינוך ולדעת כמה פוסקים רק אביו חייב לחנכו והוא אינו בר חיובא כלל שפיר מהני היסח הדעת לחייבו לברך ברכת התורה. ובצירוף הכוונה לפטור עצמו רק עד הלילה יכול לברך עכ"ד.

ודבריו מזכירים חידושו הענק של הצל"ח [ברכות י"א:] שנשים צריכות לברך ברכת התורה כל פעם שמתחילות ללמוד שהרי א"א לומר עליהן שהן חייבות ללמוד בלי הפסק ותמיד מתכוונות לחזור לתלמודן כמו שאומרים לגבי גברים. לכן כל פעם שמפסיקות ללמוד יש היסח הדעת של ממש המחייב לברך מחדש. ואולי אצל קטן המצב שונה, שהרי רוצים עכשיו להרגיל אותו במצוות שיקיים כשיגדל, וכשיגדל יהיה חייב לברך פעם אחת ביום ולא יותר. ולכן א"א לומר שעכשיו יברך פעם נוספת בגלל היסח הדעת. ואגב, לפי הצל"ח אולי אשה שהסיחה דעתה מהלימוד, יכולה להוציא את הקטן שזה עכשיו הגדיל ולברך לשניהם. ויעוין עוד מה שכתב הג"ר עובדיה יוסף בהקדמה לס' ילקוט יוסף על עניני חינוך קטנים.

ויש עוד להאריך בענין זה אבל "במקום שאמרו לקצר אין אתה רשאי להאריך" – וישמע חכם ויוסיף לקח. והשי"ת יזכנו לגדל את כל ילדינו להיות צדיקים מאירים את כל העולם בקדושתם, טהרתם, ואהבתם את הבריות.