בענין נזירות בדבר אחד
לרפואת רפאל אליעזר בן לאה ולזכות ר' יצחק יונה בן חנה והענא מרים בת חנה
א) ברמב"ם [פ"א מהל' נזיר הל' ט'] כתוב "האומר הריני נזיר מן החרצנים בלבד או מן הזגים בלבד וגו' הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו ואע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים הרי נזיר גמור".
ב) מבואר דהוא משום דאין נזירות לחצאין ואי אפשר לנזיר להיות אסור באחד מהם, משום הכי נאסר בכולם. ובמנחת חינוך [מצוה שס"ח] נסתפק אם היינו דוקא באופן דאפשר לחול על כולו אבל היכא דאי אפשר לחול על כולו, חל על מקצתו או דילמא לא שנא יעו"ש שהחליט כמו הצד השני דאף היכי דלא מצי לחול כולו, לא מצי חייל על מקצתו. ועפי"ז יישב את קושיית האבני מילואים על תשובת הרשב"א המובא ביו"ד [סי' רט"ו] דאם אמר שבועה שלא אשתה יין וחזר ואמר הריני נזיר אינו חייב אלא אחת אשבועה ולא אנזירות דאין איסור חל על איסור, והקשה האבני מילואים למה אינה חלה נזירות בכולו דמיגו דחל אתגלחת ואטומאה תחול נמי איין? ועל זה תירץ המנ"ח, דמכיון דאף היכא דלא מצי חייל אכולו לא חייל אמקצתו, לא שייך כאן כולו, דאין לומר מיגו דחל אתגלחת ואטומאה חייל על היין, דהא כל זמן שלא חל איין, לא מצי לחול גם אתגלחת ואטומאה יעו"ש בארוכה.
ג) ובספר תורת נזיר למרן הגר"י הוטנר זצ"ל הביא ראיה למה שהחליט המנ"ח בסברא דבכל אופן לא חייל אמקצת, דבגמרא נדרים [דף פ"ג] מקשינן למאן דאית ליה דנדרה משתי ככרות באחת מתענה [כשאינה אוכלת כגון פת נקיה] ובאחת אינה מתענה [כשאינה אוכלת כגון פת בעלת איכות גרועה], דמיפר הבעל למתענה, מברייתא דאשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה והיא לא ידעה ושותה יין אינה סופגת את הארבעים [שכן ההפרה חלה אף ללא ידיעתה], ואי אמרת מיפר למתענה, ואין מיפר לשאין מתענה, [למה הפרת הבעל מועילה לפטור את הנזירה ממלקות לגמרי], דלמא מן היין דאית לה צערא היפר לה, מן החרצן דלית לה צערא לא היפר לה ותספוג את הארבעים [על אכילת חרצן או זג], ומתרצינן אין נזירות לחצאין, ופירש הר"ן כיון דלא משכחת נזירות שלא יחול אף על זג וחרצן, כי אמר רחמנא יפירנו בעל כרחך כוליה קאמר עכ"ל. והרי כאן דבשעתה חלה נזירות על הכל ורק אח"כ מפר לה אמתענה [דהיינו היין], בודאי דאלים טובא מהיכא דלכתחילה לא מצי לחול על הכל [נ"ל כוונתו דיש יותר סיבה לומר שלא יחול נזירות לחצאין לכתחילה, מאשר לומר שאי אפשר להפר חלק מהנזירות אח"כ] ואפילו הכי אמרינן אין נזירות לחצאין. נמצא דבכל אופן לא חייל נזירות אמקצת.
ד) ושוב כתב הגרי"ה שאע"פ שהנחתו קיימת מ"מ תירוצו נסתר מאותה סוגיא, דנהי דמתגלחת אפשר לומר דעד שלא חל על היין לא מצי לחול על התגלחת מ"מ אטומאה גרידא שפיר חייל היכא דאי אפשר לחול על הכל, דהא שם בסוגיא פרכינן מעוד ברייתא דאשה שנדרה בנזיר ונטמאת ואח"כ היפר לה בעלה וגו' ואין מביאה עולת העוף [ואשם], ואי אמרת מיפר למתענה ואינה מיפר לשאינה מתענה וגו' דטומאת מת דלית לה צערא לא הופר לה, ומשנינן דטומאת מת נמי אית לה צערא. וכתבו שם הר"ן והרא"ש דמשום הכי לא מתרץ הש"ס הכא אין נזירות לחצאין כמו שתירצנו לעיל היינו משום דטומאה שאני דכיון דנזיר שמשון מותר ליטמא למתים ה"ה דאפשר לטומאה בלא איסור שאר דיני נזירות, עכ"ד. הרי להדיא דטומאה חיילא בפני עצמה היכא דאי אפשר לחול על הכל, וממילא קושיית האב"מ קיימת דמיגו דחייל אטומאה תחול נמי איין, עד כאן קושייתו של מרן הגרי"ה זצ"ל.
ה] והנה במשנה בדף ג: אי' "הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגים הרי זה נזיר וכל דקדוקי נזירות עליו", והגמרא מביאה שר' שמעון חולק ואמר שאינו חייב עד שיזיר בכולן. ויש לעיין באיזה אופן איירי מתניתין, אם מיירי באופן שבלבו היתה כוונה לנזירות, ורק שלא הוציא כן בפיו, או דמיירי דאף בלבו לא היתה כונה להיות נזיר גמור אלא לנזור רק מן החרצנים או הזגים?
ו') ובס' שיעורי רבינו משולם דוד הלוי [עמ' י"ט] הביא בזה מחלוקת ראשונים. ברמב"ם כאן מפורש שלא היה כוונתו בלבו לנזור אלא מדבר אחד, ובזה אמרינן דמ"מ הוי נזיר גמור, ור"ש פליג וס"ל דאינו נזיר עד שיזיר מכולם. אמנם תוס' סוברים [ד. ד"ה עד שכתבו], דאם אומר סתם הריני נזיר אינו צריך לפרש, אבל אם בא לפרש חרצנים וזג, צריך לפרש הכל גם תגלחת וטומאה, והיינו לר"ש. ומבואר דס"ל דהפלוגתא דהכא קאי לענין אמירת הנזיר ולא לענין קבלתו בלב, ויתכן דלכו"ע בעינן שתהיה כוונתו לקבל נזירות גמורה, ופליגי בענין מה צריך לומר ומה נחשב ביטוי שפתים, דרבנן ס"ל דאף שהזכיר רק דבר אחד מאיסורי נזיר שפיר נחשב כביטוי לנזירות, ור"ש ס"ל דאם אמר הריני נזיר סתמא שפיר הוי ביטוי ואין צריך לפרט, אבל אם נחית לפרט מה מקבל עליו לא חשיב ביטוי נזירות עד שיפרט כל דבר ודבר.
ז') והנה לקמן [י"א.] תנן "מזגו לו את הכוס ואמר הריני נזיר ממנו, הר"ז נזיר" עוד תנן התם "הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן, יודע אני שיש נזירות אבל אבל איני יודע שהנזיר אסור ביין הרי זה אסור ור' שמעון מתיר". ועיי"ש בגמרא בעמוד ב' שמפרשת שפלוגתת ר' שמעון וחכמים התם אזלא כפי פלוגתתם הכא [בדף ג:] דרבנן ס"ל אפילו לא נזר אלא מאחת מהן הוי נזיר ואילו ר' שמעון ס"ל שאינו נזיר עד שיזיר מכולן. ועוד אמרינן התם [בעמוד א'] דר"ל ס"ל דאף ברישא דתנן הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין פליג ר"ש וסובר שאינו נזיר, ורבינא ס"ל דלא פליג בזה משום דמתנה על מה שכתוב בתורה, ולכאורה מבואר בזה להדיא דפליגי באופן שאף בלבו אינו מכוין לקבל קבלה גמורה, וכונתו לנזירות שיוכל לשתות יין ובזה פליגי ר"ש ורבנן [לר"ל פליגי בזה ברישא ובסיפא לרבינא רק בסיפא] ופליגי התם כדפליגי במתניתין דידן [בדף ג:], וא"כ מבואר כפי' הרמב"ם דפלוגתת ר"ש ורבנן היא לענין היכא שאינו מתכוין בלבו לקבל כל איסורי נזירות.
ח') וכתב בס' שיעורי רבינו משולם דוד הלוי שליט"א לתרץ דאולי ס"ל לתוס' דר"ש ורבנן פליגי בתרתי, דפליגי בהיכא שקיבל עליו בלבו הכל והוציא בפיו מקצת, ופליגי בהיכא שאינו מתכוין לקבל כל איסורי נזיר, והכא בדף ג: מיירי שלא הוציא בפיו [ורק קיבל בלבו] ובדף י"א. איירי לענין שלא קיבל בלבו, ור"ש יליף תרוויהו מחד קרא ומשו"כ אמרינן התם דפלוגתתם דהתם היינו פלוגתייהו דהכא. ואמנם זה דוחק היאך יליף ר"ש ב' דינים מחד קרא, עכ"ד עיי"ש.
ט') נעבור לקושיא חזקה על סוגייתנו. בקהילות יעקב [ליקוטים סי' ה'] כתב דלכאורה היה אפשר לומר דאזלי ר' שמעון ורבנן לשיטתייהו במנחות [ק"ג.] בהאומר הרי עלי מנחה מן השעורין או הרי עלי מנחה בלי שמן ולבונה, דלרבנן יביא מן החיטין או עם שמן ולבונה, ור"ש פוטר שלא נדב כדרך המתנדבים. דלכאורה טעם אחד לשתי הפלוגתות הללו, דפליגי אי בעינן התנדבות על הדרך שאמרה תורה, דהיינו נזירות עם כל דיני נזירות או מנחה עם כל דיני מנחה. וא"כ צ"ע, דהרמב"ם פסק כאן [פ"א מהל' נזירות הלכה ט'] כרבנן, משא"כ גבי מנחה [פי"ז ממעשה"ק ה"ט] פסק כרבי שמעון.
י') ומהלך נפלא ראיתי בספר נחלת יעקב [להרב הגאון ר' יעקב דוד המניק שליט"א סי' י"ט] ליישב את הקושיא: איתא לקמן [ד.] איבעית אימא רבי שמעון לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור, וכתב המפרש וז"ל "היינו טעמא דר' שמעון דאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן בסתם, דאמר הריני נזיר, דר' שמעון לטעמיה דלית ליה איסור חל על איסור, וה"נ כי אסר עצמו מן החרצנים ומן הזגים וחיילא עליה נזירות, לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילא עליה. אי נמי, כי הזיר עצמו מן היין לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל אאיסור יין לשוייה נדר גמור, עכ"ל. [אגב, רא"ש והמפרש נחלקו בלימוד האיב"ע. לפי הרא"ש הגמרא עונה על השאלה מה יעשה ר' שמעון עם המלה "בשכר". ואילו לפי המפרש הגמרא מבארת את עיקר שיטת ר' שמעון שאינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן].
י"א) ודבריו טעונים ביאור בתרתי, חדא, מה בכך אם אין איסור חל על איסור, מ"מ איסור התגלחת אינו שייך לאיסור היין, ואין כאן שני איסורין החלין זה על זה, וא"כ מדוע לא יחול [עי' מה שמרבה לתמוה בס' משנת אברהם על הסמ"ג ח"ג עמ' רכ"ב לג"ר אברהם פרייס זצ"ל]. ועוד, מה בין לישנא קמא ללישנא בתרא.
י"ב) ונראה דבלישנא קמא רוצה לומר דכיון דחיילא עליה שם נזירות על החרצנים ועל הזגים, א"כ א"א שיחול עליו עוד שם נזירות לגבי תגלחת וטומאה, ולכן דקדק לכתוב "אידך פלגא" ולא כתב "איסור תגלחת" דאין העיכוב מצד עצם האיסור אלא מצד השם נזירות. ובלישנא בתרא רוצה לומר דכמו שבעלמא אין איסור חל על איסור, כן בנדר כמו בנזירות שיש בו שני איסורים דכולל איסור יין ואיסור תגלחת וטומאה, א"א שיחולו האיסורים בתוך הנדר בזה אחר זה, דכיון דהוו שני איסורים מנדר אחד נחשב כאילו חלים זה על זה אע"ג דהם איסורים על חפצים שונים, והיינו דאין "איסור תגלחת" חל "אאיסור יין" וא"א "לשוייה נדר גמור" והבן. כלומר, לפי הלישנא קמא "שם נזיר" נוסף לא יכול לחול על "שם נזיר" שכבר קיים. לפי הלישנא בתרא, בנדר שכולל שני איסורים, אם איסור אחד חל, איסור שני לא יכול לחול עליו.
י"ג) נמצינו למדים יסוד גדול, דדין נזירות חל גם על החרצנים בפני עצמן או על הזגין בפני עצמן, ועל כל חלק מדין נזירות הכללי איכא חפצא דנזירות, ורק דגזרה תורה דבפועל אינו נזיר אא"כ יהיה לו נזירות על כולן, אבל לגבי חלות נזירות שפיר חל שם נזירות על החרצנים בלבד או על זגים בלבד. (ואולי ללישנא בתרא של רש"י אינו כן. ועי' מש"כ בס' עטרת נזיר להרה"ג זאב ארי סטראם בעמ' מ"ח).
י"ד) וא"כ גבי נזיר שפיר פסק הרמב"ם כרבנן, דהא באומר הריני נזיר מן החרצנים קיבל עליו חפצא דנזירות, דנזירות מן החרצנים הוי חלות ושם של נזירות כנ"ל, רק דדין התורה דאין נזירות לחצאין, ולכן כשמקבל עליו נזירות על החרצנים מגלגלין עליו כל דקדוקי נזירות.
י"ד) אבל במנחה א"א לומר כן, דהאומר הרי עלי מנחה מן השעורין או מנחה בלי שמן ולבונה לא אמר כלום, דאין כאן שם מנחה כזה כלל, ואין כאן מקום לדיבורו לחול, וממילא פסק הרמב"ם דפטור כר"ש, ודוק היטב. ועיין היטב בלשון הרמב"ם שם "מפני שנדב דבר שאין מקריבין כמוהו", עכ"ד הרב הגאון ר' יעקב דוד המניק שליט"א, ודפח"ח ועוד האריך בזה.
ט"ו) ואולי השאלה אם יש חפצא של נזירות כאשר קיבל עליו נזירות מן החרצנים בלבד תלויה במחלוקת רמב"ם וראב"ד ושיטת המפרש היא כשיטת הרמב"ם, והרמב"ם לשיטתו בשני מקומות שגם בדבר אחד כבר חל על הנזיר תפצא דנזירות [ואולי הראב"ד יסבור כמו הלישנא בתרא במפרש שאפשר לשמוע ממנה שאין חפצא דנזיר]. הרמב"ם בפ"א מנזירות הל' י"ג כתב בזה"ל: "האומר הריני נזיר על מנת שאהיה שותה יין ומטמא למתים או מגלח שערי הרי זה נזיר ואסור בכולן, מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. נדר בנזיר ואמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין או בטומאה או בתגלחת, ואילו הייתי יודע כן לא הייתי נודר, הרי זה נזיר וחייב בכולם, שהרי הוא היה יודע שאסר עצמו באחד משלשת מינין, וכבר ביארנו שאפילו לא נדר אלא מאחד מהם אסור בכולן, עכ"ל.
ט"ז) וכבר פירשו התוס' בכתובות [נ"ו.] מפני מה הוא נזיר, דהקשו למה "הרי זה נזיר", והרי הוא התנה על מנת שאשתה יין, ואם התורה אמרה שאין נזירות פחותה משלשה מינין האלו, אם כן בטלה נזירותו לגמרי, ואם כן למה הוא נזיר? ותירצו דהא באמת אין כח לתנאי לבטל המעשה, אלא שהתורה אמרה שיש כח בתנאי לבטל המעשה גבי בני גד ובני ראובן, ואם כן המעשה מתבטל דוקא בתנאי שאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דתנאי בני גד ובני ראובן. אבל אם הוא מתנה ע"מ שכתוב בתורה התנאי מתבטל והמעשה קיים.
י"ז) מה שזוקק ביאור הוא מה שכתב הרמב"ם שאם לא ידע שנזירות הוא ביין או בתגלחת או בטומאה ונדר ואם היה יודע לא היה נודר, חייב בנזירות. והשיג עליו הראב"ד, אם אמר שאינו יודע אומר אני שאם בא לפני חכם ואמר לו כך דרך שאלה שהחכם מתיר לו שאין פתח גדול מזה אבל כשאמרו אסור לא אמרו אלא כשהוא סבור להתיר לעצמו בזה הדרך וכן עיקר.
י"ח) וצריך לבאר מהיכן ידע שהרמב"ם ז"ל אמר שאף אם שאל לחכם הרי זה נזיר, ועוד מהי סברת הרמב"ם דאף אם שאל הוה נזיר, הרי אין לך פתח כזה?
י"ט) ואנהירו לעיינין הג"ר ברוך בער ליבוביץ זצ"ל [מובא בס' תורת ראשי ישיבות עמ"ס נדרים עמ' רנ"ד] דיש לחקור במה שהתורה אמרה שאם אמר הריני נזיר מן החרצן הוה נזיר לכל. אם הפשט הוא שהחרצן לחוד הוי נזירות, אלא דין הוא אם הוא נזיר מן החרצן הוא נזיר מן הכל. או לא, שאולי נאמר שהחרצן לחודיה אינו נזירות כלל, אלא שדין הוא שאם נודר להיות נזיר מחרצן ממילא נפשטה נזירות בכולהו. ובזה חולקים הרמב"ם והראב"ד ז"ל, שהרמב"ם ס"ל כמו הצד הראשון שכתבנו, שאם נזיר מחרצן יש כבר חפצא של נזירות, וזהו רק דין דהוה נזיר מכולהו, כמו שאר כסות ועונה, שאם קידש אשה חוץ משאר כסות ועונה הוה קידושין וחייב בכולהו, דאז בודאי אמרינן שהקידושין בעצמן הן קידושין, אלא שיש דין נוסף שחייב בכל אלו. ואם כן אם אמר שלא ידע שנזיר אסור ביין, אבל בתגלחת וטומאה ידע, שפיר הוה נזיר, ואם כן דין תורה הוא שיהא נזיר בכולן. ואם כן אפילו אם שאל לחכם הוה נזיר, שאם בא לפני חכם ואמר שהוא לא ידע שהנזיר אסור ביין אבל בתגלחת וטומאה ידע, אם כן מהו הפתח, הרי שנים הוא רצה ואם רוצה אפילו אחד הוה נזיר מכולהו, ואם כן מה פתח הוא, הרי התורה חייבתו שאם הוא נזיר מאחד, הוא נזיר בכולהו.
כ) לעומת הרמב"ם, סובר הראב"ד כמו הצד השני שהבאנו, שאם אמר הריני נזיר מן החרצן לא הוה נזיר, אלא שדין הוא שהנזירות פשטה בכולהו ואז הוי נזיר, ואם כן דוקא בלא שאלת חכם הוי נזיר אבל אם שאל לחכם פתח טוב הוא, שאמר שאינו יודע שהנזיר אסור ביין או בתגלחת, ואם כן לא הוה נזיר, אבל אם הוא אנוס שפיר מודה הרמב"ם ז"ל דלא הוי נזיר, דהוה כמו נדרי אונסין דלא הוי נדר עכ"ד.
כ"א) נמצינו למדים שלפי הרמב"ם [בפרק א' הלכה י"ג] בקבלת דבר אחד יש כבר חפצא של נזירות, וממילא הוא חייב גם בשאר חלקי הנזירות. וזה כדבריו בהל' ט' וכדברי המפרש בלישנא קמא שהבאנו.
כ"ב) ומחמת חיבת הקודש נביא גם את המשך דברי הג"ר ברוך בער זצ"ל [שם]: במתניתין [י"א.] איתא הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. יודע אני שיש נזירות אבל איני יודע שנזיר אסור ביין הרי זה אסור, ורבי שמעון מתיר. יודע אני שהנזיר אסור ביין אבל סבור הייתי שחכמים מתירים לי מפני שאין אני יכול לחיות אלא ביין, או מפני שאני קובר את המתים הרי זה מותר, ור' שמעון אוסר. והגמ' מקשה שם, וליפלוג נמי ר"ש ברישא באמר הריני שותה ע"מ שאני שותה יין וכו', אמר ריב"ל חלוק היה ר' שמעון אף ברישא, רבינא אמר ברישא לא פליג ר' שמעון, מ"ט דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ריב"ל אמר האי על מנת כחוץ דמי.
כ"ג) והביאור בסברת רבינא היא, דהא דלא מועיל לר' שמעון בחוץ מחרצנים, היינו טעמא דחסר בקבלת הנזירות, וא"כ לא הוי נזיר, דהתורה אמרה עד שיזיר מכולן, אבל בעל מנת אז חלה עליו כל הנזירות אלא דהוא חפץ לעקור אותה בהלכות תנאי, א"כ התם מודה ר"ש דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה.
כ"ד) והרמב"ם בהלכות נזירות [פ"א הל' ט'] פסק בדין הראשון כרבנן וז"ל " האומר הריני נזיר מן החרצנים לבד או מן הזגים לבד, או הריני נזיר מן התגלחת, או הריני נזיר מן הטומאה לבד הרי זה נזיר גמור, וכל דקדוקי נזירות עליו, ואע"פ שלא היה בלבו להזיר אלא מדבר זה בלבד הואיל ודבר שנזר ממנו אסור על הנזירים הרי זה נזיר גמור עכ"ל. הרי שפסק כרבנן דאף אם לא קיבל עליו כל הדינים של נזירות אלא דין אחד, הרי זה קבלת נזירות.
כ"ה) ובהלכה י"ג כתב הרמב"ם הריני נזיר ע"מ שאהא שותה יין או מטמא למתים או מגלח את שערי, הרי זה נזיר ואסור בכולן, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה. והקשה הלחם משנה, למה צריך הרמב"ם להאי טעמא, תיפוק ליה דאפילו לא הזיר אלא מאחד מהן חייב בכולן, דקיי"ל כרבנן, דהא לא הוצרך הגמ' בפ"ב דנזיר לטעמא דמתנה על מה שכתוב בתורה רק לר' שמעון דאמר עד שיזיר בכולן אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו לא צריך לזה.
כ"ו) ויש לתרץ, דע"כ לא קאמרי רבנן, אלא היכא דבא לקבל חוץ מדבר אחד ובא לעקור את הנזירות, ולומר דלא חל הקבלה על דבר זה אלא על דבר זה, אז אמרינן אפילו בדבר אחד הוי נזיר מפני שנזירות היא אפילו בקבלת דבר אחד, אבל היכא דבא לעקור בהלכות תנאי דחלו כל דיני נזירות אלא דבא לעקור בהלכות תנאי, אפשר דיכול אפילו לרבנן, ע"ז כתב הרמב"ם דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה. ועי' עוד בס' שערי חיים [לגר"ח שמואלביץ עמ"ס גיטין עמ' קע"ב] ובס' ארזא דבי רב [לג"ר אריה זאב גורביץ עמ"ס כתובות עמ' 85].
וה' הטוב יצילנו משגיאות ומתורתו יראנו נפלאות ונעבדנו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל!!
סיימתי כ"ב כסלו התשע"א ירושלים העתיקה תובב"א
ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה